היכן מביט המלך, א"ל באלף, ור"ל לף שהוא מלך הוא סומך אל האלף שהוא מלך מלכי המלכים, א"ל בני נקרא איש ונקרא חתן ונקרא מלך, חתן פתוח, ומלך סגול, ואיש בחירק, הכל יש בהם ענין, חתן משה אינו פתוח, וחתן פתוח ואותיות דומים שוה בשוה, א"ל ר' אני משיב לך בזה כשהוא חתן הוא משפיע ע"כ הוא פתוח כשהוא מלך הכל משפיעים לו ומקבץ סגולה ע"כ הוא בסגול, כשהוא איש הוא בעל מלחמה ע"כ הוא חירק מלשון חרק עלימו שינמו: ד"ה וראה אתה בני דבר גדול נקרא וראה אתה בני דבר גדול נקרא איש ונקראת אשה ועלה מעלתו ממנה שנים וחצי, נקרא מלך ונקראת מלכה ועלה מעלתה ממנו שנים וחצי, הרי תבעה את שלה מכאן שהמלך פורע ולא מפקין מניה ממונא בדינא וגם אינו דן אחרים ולא אחרים דנין אותו. א"ל הוא דן א"ע, א"ל ר' היינו ששנינו מלך לא דן ולא דנין אותו, א"ל אין, א"ל קשוט עצמך דמלך דן ודנין אותו דכתיב בדוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט אלמא דנין ואי לאו דדיינין להו אינהו היכי דיינו, א"ל והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים ומכלל דבריו דן ודנין אותו, א"ל בני הא אמר רב יוסף לא אמרו המלך אינו דן ולא דנין אותו אלא במלך ישראל אבל במלך דוד דן ודנין אותו, א"ל ר' ומאי שנא האי מלך והאי מלך, א"ל בני האי מלך ישראל שאין דן ודנין אותו משום מעשה שהיה דעבדו של ינאי המלך הרג נפש אחד וא"ל שמעון בן שטח תנו עיניכם בו ונדוננו יפה שלחו לו עבדך הרג נפש ואתה צריך לבא הנה לעמוד עם עבדך. שכן אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו, בא וישב אצלם, א"ל ר' שמעון בן שטח לינאי המלך עמוד על רגליך שלא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', א"ל לא כשתאמר אתה אלא כשיאמרו חבירך נפנה לימין כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאל כבשו עניהם בקרקע, א"ל בעל מחשבות יפרע מכם בא גבריאל וחבטן בקרקע באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו, א"ל ר' והמעשה למה נעשה, ור' שמעון בן שטח למה רצה לדון וחבריו למה לא דנו אותו, וינאי למה לא שמע לר' שמעון שאמר לו לעמוד, וגבריאל למה חבטן בקרקע, א"ל בני אי לאו המעשה לא ידענו והכוונה בא מן המעשה, ודע בני שדוד המלך הוא תפארת ישראל שהוא מלך על דוד היא כ"י הנקראת דוד הוא דן וזהו כענין ארדה נא ואראה, ודנין אותו כי הוא בכלל העניים והאביונים מבקשים מים ואין, וזהו התקוששו וקושו שדנין אותו ואחר שדנין אותו גם הוא דן. מלך ישראל הוא כ"ע שהוא מלך על ישראל הנקרא ת"ת אינו דן כי אינו נפסק השפע משם לעולם כי היא הבריכה העליונה אשר כל הבריכות מתמלאים ומתברכים משם והרי שאינו דן ולא דנין אותו שאינו בכלל העניים והאביונים מבקשים מים ואין רק הז' ברכות ואמרתי עולם חסד יבנה, ור' שמעון בן שטח חשב שעלת העלת פוסק מן הכתר המעיין והיינו דן ודנין אותו, וינאי המלך ידע בקבלה שאינו כן שלעולם לא נפסקו משם הרחמים והוא היה מלך ישראל ולא רצה לשמוע אליו כי אין הדבר תלוי אלא אחרי רבים להטות, והוא דבר וחביריו עדיין לא ענו לכן אמר לו לכשיאמרו חבירך ונראה דעת רבים וחביריו לא דנו אותו מטעם ששמעו את דברי ר' שמעון בן שטח ואת דברי ינאי המלך ולא ידעו מה לעשות, ועל שכבשו פניהם בקרקע הורו בתנועתם שדן ודנין אותו ולא היה מן הדין לכבוש פניהם בקרקע רק לאמרו בפה כי בוודאי אחר שאמר בעל מחשבות יפרע מכם היו מוכרחים לדבר ולומר בפיהם וא"כ היה נראה שהוא הסכמת כולם והיו דנין אותו והיה נקבע הדבר, לכן קודם שידברו בא גבריאל וחבטן כי עתה נמחל להם אבל אם היה הדבר נפסק מפיהם יותר לא היה תקנה, וא"ת א"כ בן שטח למה ניצל, י"ל מיד ידע שהאמת עם ינאי והודה, א"ל ר' אדרבא בן שטח יאמר שהאמת אתו הלא תראה שבא גבריאל וחבטן על שהחניפו לינאי, א"ל בני כשאמר בן שטח בעל מחשבות יפרע מכם מדבורו לא היו נחבטים בקרקע כי אין עדים והתראה אלא הבין בודאי שהדין עם ינאי המלך. ומה שלא נחבט ר' שמעון בן שטח כי הוא יחיד ודברי יחיד אין עומדים כ"ש שנעשה מעשה ובמקום מעשה אין להרהר, זהו שארז"ל בדבריהם מעשה רב שכוונתם מעשה ראייה גדולה בדבר, וזהו מלך ומלכה שנתן לה שנים וחצי שהאיש יש לו שנים וחצי יתירים מן האשה ומלכה יש לה שנים וחצי יתירים מן האיש והוא המלך. א"ל ר' נראה לך שעד כאן דבריך במלך חלילה רק זה תדע באמת כי לא אניחך להסתיר ממני דברי כי בע"ה הכל שמעתי רק שאני רוצה לשמוע מפיך לראות אם יש הפרש בין לימוד ללימוד. אמר לו מאחר שכן הוא אמור אתה מה שקבלת ואראה אני אם הדברים שוים, א"ל ר' כלום יש תלמיד שמדבר לפני רבו. א"ל אין מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אבל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. א"ל ב"ה מה שקויתי שמעתי מפיך, תנן מלך לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מיבם ולא מיבמין לאשתו. ר"י אומר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב. א"ל אם רצה אין שומעין לו אמרו לר"י האיך אמר חולץ והכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ומכאן שאם מחל על כבודו אין כבודו מחול א"כ האיך חולץ האיך מיבם. א"ל ולא ראית שהשיב ר"י מצוה שאני, א"ל ר' א"כ למה השיבו לו שאם רצה אין שומעין לו אדרבא אם לא רצה כופין אותו דמצוה הוא והרי הוא ג"כ בכלל ישראל וחייב בכל המצות כולם, א"ל בני דן ודנין אותו במלך ישראל מכאן ואילך במלך דוד, ור"ל הת"ת שהוא דוד נקרא אח עם החסד ששניהם ממקום אחד נאצלו והנצח בת זוג הת"ת וכשהחסד אינו משפיע לנצח הת"ת שהוא אחיו של החסד אינו משפיע בנצח זהו אין מיבם וגם אין מיבמין לאשתו ר"ל כשהת"ת אינו משפיע בעטרה בת זוגו גם החסד והנצח אינן משפיעים להו כי יודעים הגזירה, וזהו אין מיבמין לאשתו. וגם אינו חולץ ר"ל אע"פ שאינו מיבם מ"מ אין חולץ ר"ל אינו מניחו לגמרי הנצח שלא להשפיע אליו כי החליצה היא מניעת ההשפעה והיבום הוא שפע רב, ולענין הרבוי והמיעוט הוא היבום והחליצה שאינו מיבם להרבות השפע ואינו חולץ לגמרי רק משפיע מעט וכן אין חולצין לאשתו חלילה וחלילה בני שיהיו חולצים לעטרה בת זוגו של הת"ת שא"כ לא נשאר משונאיהן של ישראל שריד ופליט רק עומדים בלי רוב רחמים ואז הצרות באים מבלי כלייה, ומה שאמר ר"י חולץ ומיבם הוא סובר אע"פ שהת"ת אינו משפיע לנצח כלל וזהו חליצה מ"מ משפיע בעטרה והנה קיום. ומיבם ג"כ כי אע"פ שהחסד אינו משפיע בנצח. כבר הת"ת הוא מלך ולו הרשות ומשפיע הוא וזהו מצוה שאני שאחרי שרואה שחסד אינו משפיע א"כ מצוה הוא מלמעלה להשפיע בנצח, ואף כי הוא מצוה הרשות בידו ליבם או לחלוץ שהרי הוא מלך, ומה שאמרו לו אם רצה אין שומעין לו האמת אתם כי מאחר שבא הגזירה עליהם מלמעלה אין לו ליבם והראייה שהחסד אינו משפיע א"כ גזירה הוא. וגם אין לחלוץ כי אין מדה ממדות השם בלי השפעה אם רב אם מעט ולכן מלך גשמי דוגמה עליונה אין לשנות ממה שהוא למעלה ממנו כי משם המלכות עליו. א"ל ר' א"כ אלמנתו אין נושאין אבל הוא נושא אלמנתו של מלך שהרי דוד נשא אלמנתו של שאול שהיה מלך שנאמר ואתנה לך את בית אדונך בחיקך היש עול כזה אשה שאין לה בעל תהא אסורה, א"ל הדיוט בהדיוט מותרת מלך במלך מותרת הדיוט במלך אסור, א"ל אלמנת הדיוט מותרת בהדיוט, א"ל ר' רואה אני שאם אסכים לדבריך אתה מעלים ממני ועד מתי אעיז פני כבר נלאתי בכל דבור ובכל ענין להוכיח ויותר טוב לומר לי בפה מלא להפרד ממך ממה שאתה מעלים תורת אלהינו ממני ואם אתה סובר כן שנעלם ממני אינו כן בע"ה כי לא נעלם ממני דבר מכל מה שאמרת לי עד עתה ולמה לא תאמר לי עד התכלית ואתה יודע שאביך הוא זקני ונולדתי על ברכיו ואהבני יותר ממך ובן חמש שנים הייתי יושב לפניו ואמר יותר יודע בן בני ממה שיודע בני בחכמת אלהים ובמרכבה העליונה עד שישב ק"ך ימים בתענית לחם לא אכל ומים לא שתה רק חרוב אחד ביום ותמרה אחת בלילה ובסוף ק"ך ימים לתענית ויצאה בת קול ואמרה בני בכורי קנה ונתבשר אבי והוא אביך שנעשיתי בן בית עד שנתפארת כמה פעמים לומר לי מאביך לא חשתי וממך אחוש ואירא, ואבי שהוא אביך גרם להפנות לך מקום במתיבתא דרקיע וקנאת סופרים תרבה חכמה ונפלתי לפניו ובקשתי ממנו לבקש עלי רחמים להשיג בחכמת אלהים גם במרכבה העליונה ומרוב אהבתו בי מנע ממני כל מיני מאכל וכל מיני מעדנים ותענוגים שהיה לי ולא הניחני לאכול רק פת חריבה ומים במדה ופת במשקל מעט מן המעט מזה ומזה עד שנעשיתי תש כח לגמרי וישבתי ב' שנים בתענית ולמדני חכמה העליונה ונעשיתי בן ז' שנים, ואז ראיתי עוף פורח באויר וגזרתי עליו ובא בידי וכראות זקני זו המעשה לקחני מן היד והוציאני לחוץ ז' מילין והעמידני רחוק ד' אמות ועמד בתפלה ואמר לי בסוף תפלתו הקשב ושמעתי בת קול אומרת קנה ובנו בנים לד', ובשרני זקני שאמר לי מפה אל פה גדול אתה מאביך ומאותה השעה לא חטאתי לפני השם לא בהרהור ולא במעשה ובהסתלקו מעוה"ז לעוה"ב מסרני בידך וצוה לך שלא להפרד ממני והתורה אמרה כבד את אביך ואני חייב בזה ואב שמחל על כבודו כבודו מחול מ"מ רואה אני שאם לא הייתי עז פנים כענין הוי עז כנמר לא היית אומר לי דבר וברוך שעזרני והריני עתה בן י"ג שנים ואתה בן מ' וכמוני כמוך ואם תרצה עדות הנה מלחמה לפנינו קח מגן ושריון וצא הלחם עמי במלחמת המלך כי תורה סתרי מלחמות סתורות וסתומות, ואתה אם תרצה בזה שאדבר אני ולהקשיב אתה הרשות בידך אלא שאין הדין נותן, א"ל נפשך קשורה בנפשי וזולתך למה לי חיים ומי יתן ותהיה גדול ממני כענין אם חכם בני ישמח לבי גם אני וכמה פעמים אמרתי לך ומונע בר יקבוהו לאום, ואם אמרתי מאביך לא יראתי וממך אירא חלילה בדרך גאוה לדבר רק כדי שתתקנא ותשתדל, ואין דבר שמודיעים לי ואיני אומרו לך מ"מ אוהב אני בזה שנצא במלחמות ענייני המלך ואם תנצחני תקרא ר' ואם אנצחך אקרא רבך, א"ל ר' עם כל זה צריכים אנו מוכיחים, א"ל בני השמים יוכיחו, א"ל בני א"כ אמור אתה ואקשיב אני מפני מה אשת הדיוט מותרת להדיוט ואשת מלך אסורה להדיוט ולמלך אחר מותרה, א"ל ר' כך אמר לי אבי ז"ל שכל הי' נקראים זכרים ונקבות ועל שהאחרונה מקבלת מכולם נקראת נקבה, וגם אמר לי אבי ז"ל הדין נקרא הדיוט אצל הרחמים וכשאין הפחד משפיע בעטרה מטעם שגוזרים עליו אפ"ה ההוד משפיע בעטרה דין מעט מן המעט, מ"מ כשאין הכתר שהוא מלך על ישראל משפיע בחכמה אלהית מי ישפיע עליה אלא מלך אחר הוא עלת העלת ואין הדבר כאשר אמרת שכל אלו במלך דוד כי אדרבא במלך דוד נראה שהיא הולכת בחוץ ומותרת להדיוט וחז"ל אסרוהו מטעם שיש מלך האוסר כאשר אמרתי ועליו אין לפרכס כי מפי אביך הוא, א"ל בני אפי' פלגש מלך אסורה, א"ל לא היא מותרת ולא אמרו אלמנתו של מלך אסורה אלא הראוי לו מבית המלך שכן אמרו לו לר' יהושע נשים הראויות לו מבית המלך כגון מירב ומיכל בנות שאול אבל פלגש חיצונית היא וכאשר יגרום העון ותכנוס אז היא אסורה וכשתצא חוץ אף כי היתה השפעת המלך עליה הואיל ויצאה מותרת, א"ל בני משאול היה לו הבנות האלו והם מירב ומיכל וראויות לדוד המלך שכן ממלך באות וכפי הנראה לקחן דוד לנשים והיכי עביד הכי ונשא ב' אחיות וכי משום דמלך הוא יחלל את התורה והלא זוגות הם כענין שנים שנים באו אל נח וכל אחד משפיע לבת זוגו וא"כ האחיות אסורות אפי' למלכים ולמה עשה כן, א"ל ר' לאחר מיתת מירב נשא את מיכל, מ"מ ר' הקשב ואשאלך למ"ד קדושי טעות היו לו במירב שנאמר תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי במאה ערלות פלשתים ואמר רב פפא מיכל אשתי ולא מירב אשתי ועל שהיה קדושי טעות נשא את מיכל בהיתר ולמה לא חשש דוד מפני הרואים שלא יאמרו שתי אחיות קידש אחת נשא ואחת עומדת לו בקדושין, א"ל בני אמור לי מקודם איך היו קדושי טעות, א"ל ר' הכריז שאול והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך ויתן לו את בתו כי גלית הפלשתי היה מחרף מערכות ישראל מצד עונותיהם וכאשר שמע דוד ההכרזה מיד הלך והרגו כי מי ישלח ידו במשיח ה' כי נמחלו כל עונותיו, ובראות שאול שהרג את גלית נתחרט ויצא מדבריו עד שאמר דוד בתך מקודשת לי בממון שאמרת לעשרני, אמר שאול במה שאמרתי את בתי אתן לו לאשה אינה מקודשת בדיבורי ומה שאמרתי יעשרנו המלך עושר גדול הוי לך מלוה אצלי ואין אשה מתקדשת במלוה הלך שאול ונתן את מירב בתו לעדריאל בן ברזילי המחולתי לאשה נמצא שהיה קדושי טעות שנאמר ויהי בעת תת מירב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל בן ברזילי המחולתי לאשה נמצא שהיה קדושי טעות וע"כ נשא את מיכל אחותה והאמת בהיתר נשאה רק מ"מ למה לא חשש מפני הרואים שלא יאמרו דבר, א"ל בני כמדומה לך שלא עמדו בסנהדרין עמדו ושם התירוהו ואין כאן חשש הרואים, א"ל ר' ומיכל איך נתנה לו והלא לא רצה ליתן לו את מירב לאשה, א"ל בני בעל כרחו לקחה כי שאול אמר לו לדוד תרצה לקחת את מיכל לאשה לך והבא לי מאה ערלות פלשתים והוא סבר שיהרג דוד כי חשש וירא ממנו הרבה, א"ל ר' ראה מלך ישראל מה עשה גרם שיהרג נפש מישראל על לא חמס בכפו, א"ל אדרבא שאול אמר אחר שהרג את גליות הפלשתי וודאי צדיק גמור הוא ופתהו יצרו ואמר שמא מקרה הוא ורצה לנסות את הענין אם ינצל מק' ערלות פלשתים וודאי צדיק גמור הוא ואם לא ינצל אל אמונה ואין עול כי נתחייב ויהרג והוא הלך והרג מאה פלשתים והביא ערלות מכל אחד ולקחם שאול בסוברו שאינם שוים כלום כלומר אפי' שוה פרוטה אינם שוות, ואמר לו דוד תנה לי את מיכל אשתי ואמר שאול מלוה ופרוטה אית לך גבאי כי עדיין לא נתן לו דבר מהעושר אשר אמר יעשרנו המלך, ואמר דוד הנח המלוה שאין דעתי רק על הערלות והם שוים פרוטה, ושאול אמר אינם ש"פ ויצאו לסנהדרין ואמרו מקודשת ולקחה בע"כ, א"ל ר' למה אמר שאול להביא מאה ערלות יאמר להביא מאה אזנים או מאה אצבעות, א"ל א"כ היה הורג חמשים והיה מביא לו מאה אזנים והיה הורג עשרה ומביא לו מאה אצבעות, א"ל ר' יאמר לו להביא חוטמות שאינם אלא אחד אחד, ועוד למה אמר דווקא ק' יאמר י' או י"ב ואם הוא צדיק ינצל ואם לאו יהרג ויבא נסיונו בי' כמו בק', וא"ת אין הנסיון בי' או בי"ב א"ל א"כ יאמר לו להביא ר' ערלות. ועוד מלך ישראל יטעה בזה שק' ערלות אינם שוים פרוטה והלא כל אדם היה קונה אותם בעשרה פרוטות לכלבו או לשונרו כאשר אמר דוד, א"ל בני שאול כיון בערלות להוציא את דוד ממחיצתו ומכחו להכניסו בערלות שיהרג כי אמר שאול אם צדיק הוא אין בדברי כלום ואם לאו יושלך בערלות ויסר הצל מעליו ויהרג, ואם היה אומר להביא אברים אחרים לא היתה מתקיימת מחשבתו ואף אם היה חייב אפשר שיהיה נצול דרך מקרה לכן א"ל להביא ערלות, ומה שאמר לו ק' דווקא כי אמר מדה העשירית מבורכת מק' ברכות וכל הערלות ניזונים ממנה ואם דוד הוא צדיק עכ"פ יצליח בק' הערלים ואם יצליח בוודאי יקח מלכותו כי הוא אחוז במדה הי' שממנה מלכים ימלוכו שהוא מלך בעולם השפל. ומה שטעה שאול ואמר הערלות אינם שוים פרוטה כיון שהערלות אינם נכנסים בכלל פרוטה הרומז בכ"י המתקדשת בפרוטה שהוא מצפ"ץ יהו"ה בא"ת ב"ש, ואין הקדוש מתקדשת מן הטומאה, ומה שאמר דוד חזו לכלבא ולשונרא אמר הערלות הם הערלים וראויים להתגלגל לכלבא ולשונרא ויתכפרו ואחר יבאו בישראל ויתקדשו, ואשה מתקדשת מקדושין, ואת מיכל אחר מיתת מירב נשאה כי מירב מקודשת היתה לדוד, ואין לומר שכך היה הדין כמו שאמר שאול וגם לא הלכו בסנהדרין לא בזו ולא בזו שמלך היה ואין דן ולא דנין אותו כי אמר שאול מלוה אית לך גבאי ומלוה להוצאה ניתנה ואינה מקודשת, אין הדין כך שאין זה מלוה אלא שכר עבודתו ששם נפשו בכפו ונתחייב לתתו בידו ולא ניתן להוצאה וכל מה שלא ניתן להוצאה אין שם מלוה עליו, והמתין דוד מיתתה שמתה מירב ואז לקח את מיכל ומפני שהיתה מקודשת לו המתינה משום שתי אחיות כי שניהם מקודשת לו, א"ל אדוני ולמה האשה אינה מתקדשת במלוה והלא אין שום עיכוב בדבר הרי שקדשה בק' זהובים ורוצה להוציאם בהוצאה מקודשת ומה לי זה ומה לי זה ממה נפשך כשהאשה מתרצה בזה תהא מקודשת, א"ל בני אמור אתה, א"ל כדי שלא תאמר שאני איני יודע אומר, כל הכוחות החיצוניות מתפרנסות מהיסוד חלק כחלק ואומר לוה רשע ולא ישלם וצדיק שהוא הנותן חונן ומלוה וא"כ המלוה הולכת בחוץ ואין האשה מתקדשת ממנו וזהו להוצאה ניתנה כלומר שיצא בחוץ ובמקומו יתבאר בע"ה, א"ל ר' וכי דוד את מיכל נשא והלא פלטי בן ליש לקחה לאשה שנאמר ושאול נתן את בתו לפלטי בן ליש, א"ל בני לא זאת נשא ולא זאת אלא דוד לא עירער על מיכל כי סבר שתנתן לו לאשה והמתין עד שמתה מירב משום שתי אחיות כי שתיהן מקודשת וכאשר ראה שניתנה לפלטי בן ליש ערער דוד על שתיהן ונמצאו מקודשת, ופלטי בן ליש את מיכל ועדריאל את מירב שניהם בעבירה נשאו, א"ל ר' כל מילי דמלך אני יודע מאבי ז"ל ואתה אומר דוד לא זאת ולא זאת נשא והא כתיב ויאמר שאול אל מיכל למה שלחת אויבי, א"ל בני ואני כך אמרתי לא זאת ולא זאת נשא באיסור כי אחר שמתה מירב לקח את מיכל בהיתר