# ספר הפליאה — קטע 66

[קריאה בקורא](/reader/kabala-113916680ec8/1/66/)

<div lang="he" dir="rtl">

אני אוהב משפט ונאמר וקרבתי אליכם למשפט, ובכללו שלא ליקח שוחד שגורם להטות משפט. 
ובכללו מצות עשה למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל כדי שלא יצטרכו לעלות 
לבית דין הגדול. ושלא לכבד גדול בדין ולא יירא אדם בדין מאדם רע. ולא לרחם על עני 
בדין. ולא להטות משפט אדם חוטא. ובכללו דין בעלי דינין בשעה שעומדים בדין. ולא לרחם 
על המזיק בדיני קנסות ולא להטות משפט גר יתום ולא לשמוע טענות בעל הדין ואין חבירו 
עמו: 
 


ד&quot;ה לא תחמוד ומיד הבינו מי שיש
לא תחמוד ומיד הבינו מי שיש גזילה בידו חייב להשיב משום לא תחמוד שאם לא השיב נראה 
שהמניעה מצד חמידה ואם יכנוס בחמידה ראה שעבר על אנכי ה&#x27; אלהיך שהרי גזל וחמד מן 
האילן הוא שנאמר לא תחמוד בית רעך ולא אשת רעך שאתה דוגמא העליונה ואתה מוזהר, וראה 
שמדת הגזל קשה שעל ידה נחתם גזר דין במבול כי הוא נוגע בקול ראשון וראה עשה מלא 
תעשה. וגם מלא תרצח הבינו עשה. ובכלל לא תחמוד נכלל הגזל כענין שנאמר וחמדו שדות 
וגזלו. ושלא להשיג גבול. ולא לעשוק בממון חבירו ולא להתאוות. ונרמזו בלא תחמוד דיני 
נחלות כמשפט הכתוב, ובכללו לידון מפתה בחמשים שקל כסף ושישא אנס את אנוסתו ויפת 
תואר לעשות כמשפט הכתוב דכתיב וראית בשביה הרי כאן מ&quot;ע של מפתה ואונס ומוציא שם רע 
ויפת תואר. ומכלל הדינין האלו לשמור בית הבחירה. ומצות עשה לשבת עם אשתו כל ימיו 
ושלא יסע בלי רצונה ופיוסה. לא תחמוד אשת רעך והחמידה הוא חמדת הלב והוא שלא יחמוד 


בלבך. ולא יאכל השכיר בשעת מלאכה מהמובחר שהוא עושה שנאמר וחרמש לא תניף ולא ליתן 
לכליו. ונרמז במלת רעך שלא יגרש אותה לעולם כמו שמפורש במלאכי כי שנא שלח, ואומר 
בגדה אשת מרעה כן בגדתם בי ובכללו אונס שלא לגרש אנוסתו: 
 
ד&quot;ה לא תרצח ואמרו ישראל והנה לא
לא תרצח ואמרו ישראל והנה לא ידענו נחשב כרוצחים ואמר להם לערוף את העגלה ולהתוודות 
עליה שלא ידעו באותה רציחה והרציחה נוגעת בקול ראשון שאתה הורג ענפים מאילן, וראה 
והבן איך כל אחד אחוז בחבירו והעובר באחד עובר בכלם מכל מקום דין הוא שלא לעבוד ולא 
לזרוע אותו מקום שערפו את העגלה בנחל. ואין כאן מקומו לבאר בו כל הצורך כי במקומה 
במסכת אבאר בע&quot;ה. מכל מקום אחרי שהרציחה הוא דבר גדול, בכללה היא לחקור בעדים הבאים 
להרוג את הנפש בדרישה וחקירה פן יכנסו בזה הרעה כי העדים פוגמים בנצח ויסוד, וגם 
בכללה הוא להרוג עדים זוממים שמחשבתם נדבקה בעליונים וכאלו נעשה הרציחה ואם נעשית 


הרציחה והוזמו הרי כאן שתים רעות מחשבה ומעשה, ולא די להם הרציחה וברוך היודע מה 
לעשות להם ועוד אבאר במקומו בעז&quot;ה. ובכללו ג&quot;כ להבדיל שש ערי מקלטות זהו שנאמר והיו 
הערים האלה לכם למקלט מגואל הדם ולא ימות הרוצח כי למה ימות ולא ברשעו הרגו ואין 
כאן מחשבה רעה, ושש ערי מקלט שיהיו גם הם קולטות אשר לא הזיק ברציחה באחד מהם הם ו&#x27; 
קצות שלהם ועניינו אבאר במקומו בעז&quot;ה. ובכללו גם כן לתת ללוים ערים שיהיו ג&quot;כ 
קולטות כי אין הדין נותן שיהיו הלוים בלא ערים כי הם קצווים העליונים. ומפני זה 
הוזהרו במצות לא תעשה שלא ימכרו מעריהם לעולם. ובכללה ג&quot;כ לעשות מעקה שלא יפול 
הנופל מן הגג והנה הרציחה רק לעשות מעקה סביב לשמור את האילן וזהו לא תשים דמים 
בביתך כי יפול הנופל ממנו כי כשיפול הנופל ובאו בבית דמים הפך הרחמים והקיצוץ היא 
הנפילה הנה מ&quot;ע מלא תרצח: 
 


ד&quot;ה לא תשא מיד הבינו שהנדרים אחרי
לא תשא מיד הבינו שהנדרים אחרי שהם דברים העולים בחיי המלך ושם נושא אותם א&quot;כ לא 
תשא ויהיו לשוא, וא&quot;כ בכלל לא תשא הוא קיום נדרים ושלא לאחרם כי פוגם למעלה, ומאחר 
שהנדרים והתרומה והבכורים ומעשר ראשון כ&quot;א יש מקום למעלה א&quot;כ לא תעשה מהופכים אלא 
כל אחד לפי סדרו, מעשר ראשון ואחריו מעשר שני, ואחריו השלישי, ולכן אין להקדים 
התרומה לבכורים ומעשר שני לראשון וזהו מלאתך ודמעך לא תאחר, וזהו שנתעוררו חז&quot;ל 
בברייתא לומר חומר בנדרים מבשבועה חומר בשבועה מבנדרים שהנדרים חלים על דבר מצוה 
לבטלה בשב ואל תעשה בדבר הרשות שהנדרים הם חיי המצות, וראה ג&quot;כ איך נתעוררו לתת 
הפרש ביניהם שהרי אמרו מה הפרש בין שבועה לנדרים נדרים כנודר בחיי המלך הוא הבינה, 
שבועה כנשבע במלך עצמו הוא מלך שלמה ואע&quot;פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר חי ה&#x27; וחי 
נפשך אם אעזבך, וחי ה&#x27; הוא הכתר עליון וחי נפשך היא הבינה המחיה את נפשך, וגם אמר 


חומר בנדרים מבשבועה שהאומר קונם סוכה שאיני עושה תפילין שאיני מניח לולב שאיני 
נוטל אסור לעשותו אע&quot;פ שהם מצוה ובשבועה לוקה ועושה מצוה שאין נשבעים על המצות וכל 
זה כי נדר הוא דבר שהוא למעלה מן ההיקף שבו השבועה והמצות ובעבור זה אין כח בשבועה 
לעקור המצוה, וראייתי שלשון שבועה הוא מלה חצובה משבע שהשבעה הוא ההקף ועל שמשם 
התהקפות המצות לא הוצרכו להזכיר אמן במקדש לפי שהיה השם נזכר לפנים מאסקופת העזרה 
ככתבו והיה היוד מן השם נזכרת עכשיו לא נזכר השם אלא בכינויו והוצרכנו לומר אמן 
וגדול העונה אמן יותר מן המברך שזה מחבר האמונים הם חכמה עלאה וחכמה תתאה, ומאחר 
שהנדרים נכללים בלא תשא וכן הבכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני א&quot;כ גם הערכים נכללים 
בלא תשא שגם הם מתנשאים למעלה והם ערך אדם וערך בהמה וערך המקדיש בית ושדה ותוספות 
מעילה או אוכל תרומה חומש ניתן על הקרן הואיל ועולים למעלה א&quot;כ נכללים בלא תשא 


לשוא, זהו לא תשא ומאחר שאלה הדברים פוגעים למעלה א&quot;כ בכלל לא תשא הוא שלא לשבע על 
כפירת ממון מאחר שהוא קרוב לברכת השם ושלא לעבור על שבועות ביטוי ושלא לחלל את השם 
ושלא לנסות אותו ולא לעבור על דברים שאסרם על נפשם שנאמר לא יחל דברו כל אלו בכלל 
לא תשא ואין כאן מקומם ובמקומן יתבארו איש על דגלו ואיש על מחנהו באר היטב: 
 


ד&quot;ה לא תגנוב מיד הבינו שצריך לצדק
לא תגנוב מיד הבינו שצריך לצדק המאזנים על המשקלות שאם תעשה תחבולה וערמה ראה היכן 
אתה פונה שאתה גונב כח מכחות העליונים, ובכלל לא תגנוב הוא שלא לגנוב נפש מישראל 
ובכללו שלא לגנוב ממון ולא יאנה במקח וממכר ושלא לעשות עול במשפט ובמדה שלא לעשות 
איפה ואיפה ולא להסגיר עבד שברח מאדוניו מארץ ישראל לח&quot;ל ולא להונות יתום ואלמנה: 
 


ד&quot;ה זכור את יום השבת לקדשו לשבות
זכור את יום השבת לקדשו לשבות בו דכתיב כי בו שבת ולהורות ענין סוד השמטה ששתא אלפי 
שנין הוי עלמא וחד חרוב וכיון שכן הוא א&quot;כ בכללו גם שביתת המועדים והם ראשון ושביעי 
של פסח ויום החמשים של ספירת העומר ובראשון של חודש השביעי וביום הכפורים וביום 
הראשון של חג ובשמיני שכל אלו הם דברים הרומזים בשביתת האלף השביעי, ובכלל השביתה 
הזאת הוא לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים בב&quot;ד שכל המועדים תלוים בו כ&quot;ש שכל ששת ימי 
בראשית הם הספירות מתחדשים בחדשים וכיון שהשביתה זו היא משום השמיטות א&quot;כ בסוף כל 
השמיטות מה הוא לכן בכללו לזכור שנת יובל ושמיטין, גם למנות מקצירת העומר עד יום 
החמשים כי מ&quot;ט ימים אלו הם שני כל השמיטות והיום החמשים הוא יובל הגדול, ומאחר שאמר 
בזו המצוה שבת לה&#x27; אלהיך א&quot;כ בכלל זה הדבר הוא להשמיט גם הקרקעות בשביעית שהוא כנגד 
אלף השביעי הנקרא שבת, ועל אלף הז&#x27; נאמר ונשגב ה&#x27; לבדו ביום ההוא ואומר מזמור שיר 


ליום השבת ליום שכולו שבת ואומר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, ובכללו ג&quot;כ מצות 
שביתת שנת השביעית מעבודת הארץ ועבד עברי בשביעית יצא לחפשי והנרצע ביובל שנאמר 
למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ולקדש שנת היובל ג&quot;כ בשביתה וליתן גאולה בארץ בשנה הזאת 
שגם שנת היובל קרוי קדש שנאמר כי יובל היא קודש תהיה לכם ונאמר ושבתם איש אל אחוזתו 
ואומר בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו ועוד ביובל תשוב השדה לאשר קנהו מאתו, 
ואפילו מאה אנשים שמכרו זה לזה ישוב השדה לאשר קנהו כי כן הדבר למעלה שהכל ישובו אל 
הבעל הראשון כן ישובו הכל אל הבעלים הראשונים. וראה שפעמים אחוזה ופעמים נחלה זהו 
הכל היה מן הסיבה הראשונה והכל ישוב שמה, גם מצות עשה לתקוע בשופר בתחלת שנת היובל 
כדרך שתוקעין בע&quot;ש לקרב הכוחות כי זהו כמו זה ראה האיך כאן מצות עשה מלאוין. ובכלל 
זכור את יום השבת. שלא לעבוד אדמה בשביעית שלא לקצור ספיחים בשביעית ולא לבצור 


פירות האילן בשביעית. ולא לעבוד בשנת היובל בין אדמה בין אילן שלא לקצור ספיחי יובל 
ולא לאסוף פירות יובל ולא למכור שדה בארץ ישראל לצמיתות. ולא למנוע להלוות לעני 
מפני השמיטה, ולא יתבע הלוואה שעבר עליה שמיטה לפי שעבד לוה לאיש מלוה ובשנה זו 
העבד יוצא לחפשי ולכך היא מ&quot;ע את הנכרי תגוש לפי שאינו יוצא בשש לחפשי, וכל אלו 
נכללים בכלל יום השביעי שבת לה&#x27; אלהיך שהוא רומז ליום השביעי הנקרא יום שכולו שבת. 
ולא לחרוש בשור וחמור נרמז בלא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ושורך וחמורך, ובכלל לא 
תעשה כל מלאכה שלא לילך חוץ לתחום בשבת, ולא לענוש בשבת, ובכלל כי ששת ימים שלא 
לזרוע כלאים או זרעים בכרם ולא להרביע בהמה מין שלא במינו לפי שבכל מעשה בראשית 
נאמר למינהו, והסוד שלא לעכב ולא לערבב הכחות המגדילים הצמחים להיות יונקים מין שלא 
במינו וזהו את מצותי תשמרו דברים שחקקתי לך מששת ימי בראשית: 
 


ד&quot;ה לא תענה ברעך עד שקר אבל מצוה
לא תענה ברעך עד שקר אבל מצוה להעיד בב&quot;ד למי שיש לו עד עליו ובכלל לא תענה שלא 
יעיד בעל עבירה ולא יעיד קרוב או פסול: 
 
ד&quot;ה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני
לא יהיה לך אלהים אחרים על פני נראה מכאן למנות מלך על ישראל הוא שנאמר מקרב אחיך 
תשים עליך מלך ולא למנות מלך מאומה אחרת שלא יפסיד אמונת המחשבה, א&quot;כ בכלל זה הבינו 
עניינו של מלך שלא ירבה לו נשים כענין נשיו הטו את לבבו והנה שהפסיד את המחשבה, ולא 
ירבה לו כסף וזהב דכתיב וכסף וזהב לא ירבה לו מאד שאם ירד עד תכלית כסף וזהב יפסיד 
המחשבה כי אין להם תכלית, ולא ירבה לו סוסים שנאמר ולא ישיב העם מצרימה למען הרבות 
סוס, ומאחר שצריך להיות קיום במחשבה ולא הפסד בין רב בין מעט כענין שאמר לא יהיה לך 
א&quot;כ בכללו הוא שלא יעשו פסל ומסכה בידו ולא יעשו אחרים לו, ולא יעשה הוא לאחרים, 
ולא לעשות צורה לנוי אפי&#x27; שאין עובד אותה כי כל אלה מביאין את האדם להפסד המחשבה, 


ולא לעבוד ע&quot;ז בדבר שדרכו לעבוד בהם ואפי&#x27; בדבר שאין דרך עבודתו בהשתחויה, ולא 
לפנות בע&quot;ז כל עיקר ולא לעשות אוב וידעוני ולא להקים מצבה ולא ליתן אבן משכית ולא 
לטעת אילן במקדש שהמקדש דבר אחר ואילן הוא דבר אחר וקרוב אתה לעשותו אילן נעבד, ולא 
להשביע בע&quot;ז את עובדיו שא&quot;כ שב הוא באמונתם. ולא להדיח בני ישראל אחר ע&quot;ז ולא להסית 
את ב&quot;י שעושה מטהור טמא. ולא להציל את המסית אלא עמוד על דמו כי בחר בטומאה. ולא 
ללמוד הניסת זכות על המסית כי בזה שכיון לעשות אין שם זכות. ולא יעלים הניסת חובת 
המסית לאמרו אם ידע בו חובה. ולא להנות מציפוי של נעבד כי מה לטמא עם הטהור. ולא 
לבנות עיר הנדחת לכמות שהיתה שא&quot;כ הפסיד המחשבה, ושלא להנות מעיר הנדחת כי כבר 
נטמאו כולם, ושלא להנות מע&quot;ז ומשמשיה ומתקרובת שלה. וביין שנתנסך עליה שכל אלו 
טמאים, ושלא להתנבא בשמה כי עושה לה ממש ואין לה שום ממש כלל, ושלא להתנבא בשקר כי 


אין שקר בנבואה, ושאין לשמוע מתנבא בשם ע&quot;ז כי אין בפיהו נכונה, ושלא להמנע מהריגת 
נביא שקר כי החליש הכוחות הקדושות, ושלא ישתה נזיר יין וכל דבר שנתערב בו יין מכל 
ענבים לחים ויבשים מחרצנים ועד זג לא יאכל, ושלא יתגלח הנזיר כי הוא קדוש ככהן ואין 
לחתוך הצינורות של רחמים, ולא יטמא במת ולא לילך בחוקת ע&quot;ז כי חוקותיהם תועבה 
לקדושים, ושלא לקסום ולא לעונן כי הוא נותן כח בחוץ שמשם קוסם ועונן וכישוף ולא 
לכשף כי אין הכישוף אלא מכוחות הטומאה ועליהם אתה בוטח בכישופך. ולא להחיות מכשף כי 
הלך אחרי המתים ולא לחבר חבר ולא לשאול באוב וידעוני. ולא לשאול בחלום מן המתים ולא 
לכתוב בגוף זהו וכתובת קעקע, ולא לשכון בארץ מצרים לעולם שהיא גורמת להטות מדרך אמת 
שנאמר וכמעשה ארץ מצרים וכו&#x27;, ולא לכרות ברית לז&#x27; עממים כי אין להם ברית ולא 
להחיותם שלא ילמדו אתכם כי כפרו בעיקר לגמרי ואין רוע בעולם כמעשיהם. וכל אלו 


מחללים חילול גדול. ובכללו גם מ&quot;ע להלוות להם בריבית שנאמר לנכרי תשיך בזמן שאתה 
יכול לעשות בהם דיני התורה קיים גם זה העשה אם הוא כבוש תחת ידך, ובכללו ג&quot;כ שלא 
להושיב ע&quot;ז בארצנו כי אין בארצנו טומאה, ולא להתחתן בע&quot;ז שנאמר ולקחת מבנותיו לבנך 
וגו&#x27;, ואדם נתפתה אחרי אשתו הוא חוה. ולא ישא עמוני ומואבי לעולם, וראה והבן שכל 
אלו מזיקין באילן כי מונעים השפע וכ&quot;א אעמידהו על מקומו איש על דגלו ומחנהו. ובכללו 
ג&quot;כ מ&quot;ע לעבוד בעבד כנעני לעולם שאם לא תעשה כן ראה שעשית עבד שר והוא עבד לעולם. 
ובכללו שלא לקרוא לשלום בעת המלחמה כשאר הגוים כי אין שלום לרשעים, ודע והבן שכל 
אלו נקראים שונאי המקום ונכללים במלת לשונאיו ועלינו מוטל לשנוא את שונאיו כי אנחנו 
קדושים שנאמר הלא משנאיך ה&#x27; אשנא ואומר תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, ומאחר 
שאנחנו קדושים וקב&quot;ה קדוש מגדר הקדושה לבדוק בסימני הבהמה הטהורה ולבדוק בסימני 


העוף ובסימני דגים וחגבים שאם יעבור בא&#x27; מאלו הנה קנה לו אל אחר ואומר לא יהיה לך 
אלהים אחרים על פני רק והייתם קדושים לטהר הנשמה המספקת מן המאכל לפי דקותה הצלולה, 
ומצד הקדושה מצות כיסוי הדם לעוף ולחיה שלא היה דמם קרב על גבי המזבח ושילוח הקן 
ומאחר שאמר כי אנכי ה&#x27; אלהיך אל קנא בכללו מ&quot;ע של תקיעת שופר להעביר הכעס והחימה 
ביום הדין שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון והקב&quot;ה מנהיג עולמו ע&quot;פ מדותיו הן 
לדין הן לרחמים וכשהוא מרחם על בריותיו פועל הפעולה ההוא בפעולת הרחמים, וכן שעת 
הכעס מתגלגלת גם הוא ע&quot;י מדת הרחמים ולכן אנו אומרים בתפלת ר&quot;ה ויגולו רחמיך על 
מדותיך ולכן באה תקיעת שופר ונרמזים בה מדותיו של הקב&quot;ה דין ורחמים, והתרועה ושברים 
הוא דין ותקיעה הוא רחמים ואנו מזכירין ומעוררים מדותיו של הקב&quot;ה להליץ טוב בעדינו 
והתקיעה לעולם הוא תחלה וסוף שהוא נגד הרחמים שיתגלגלו בית דינו רחמיו עלינו בשובנו 


מחטאנו ויהפך מדת הדין למדת הרחמים, וז&quot;ש רבי יהודא בר&#x27; נחמן בשם רשב&quot;ל כיון שעלה 
הב&quot;ה לדין הוא הבינה ויושב על הכסא ותוקעים בשופר הוא הולך ועולה והופך מדה&quot;ד 
למדה&quot;ר כי התקיעה מעוררת הרחמים וכשמריעים עולה בדין וכשהשופר הוא הבינה עולה 
בתקיעה ה&#x27; בקול שופר ברחמים, הוא שנאמר ה&#x27; ה&#x27; אל רחום וחנון, ובכלל אל קנא מ&quot;ע של 
הריגת בית דין סקילה שריפה הרג וחנק ותלייה אבל כבוד המקום ב&quot;ה ויראתו לקוברו ביומו 
שנאמר כי קללת אלהים תלוי, ובכלל לא יהיה שלא לאכול בהמה טמאה ודג טמא ולא שרץ העוף 
ולא תולעת הפירות ולא לאכול שרץ הארץ ולא רמש האדמה ולא שרץ המים בכל אלה נאמר אל 
תשקצו את נפשותיכם ובזה ארז&quot;ל כל שאין בו עצם אינו חי יותר מי&quot;ב חודש והרשעים 
נידונים בגינהם י&quot;ב חודש וזה יהא נסתר שלא לגלותו. ובכלל הקדושה שלא לאכול נבלה כמה 
שנאמר לא תאכל כל נבלה כי עם קדוש אתה ולא לאכול טרפה שנאמר ואנשי קודש תהיון לי 


ולא לאכול אבר מן החי ולא חלב ולא דם ולא גיד הנשה כשארז&quot;ל ישראל קדושים הם נוהגים 
בו איסור. ולא לבשל בשר בחלב ולא לאכול שור הנסקל ולא לאכול ערלה עד ג&#x27; שנים שעד ג&#x27; 
שנים אינו בא לכלל קדושה ומזה הסוד ארז&quot;ל אשה פחותה מבת ג&#x27; שנים ויום א&#x27; שיום א&#x27; 
הוא כנגד שנה הרביעית. כנותן אצבע בעין דמי עדיין לא נגמרו בתולותיה עד ג&#x27; שנים 
ויום א&#x27; והם חוזרים לאחר מכאן. ולא לאכול כלאי הכרם ולא לשתות יין נסך. ולא לאכול 
ולשתות דרך זולל וסובא ולא לאכול ביום הצום ובכלל הקדושה שלא לפסוע על גבי המזבח: 
 


ד&quot;ה כבד את אביך ואת אמך היינו מ&quot;ע
כבד את אביך ואת אמך היינו מ&quot;ע של כבודו של הקב&quot;ה ושכינת עוזו כמו שנאמר גוזל אביו 
ואמו ואין אביו אלא הקב&quot;ה ואין אמו אלא כ&quot;י, וכבודו של מקום הוא לעסוק בתורה ולקיים 
מצותיו וכשאתה בוזה ומבטל תורתו זהו הפך כבודו וראה מה אתה עושה. ובכלל הכבוד שלא 
לאבד את בהמ&quot;ק וגם בתי כנסיות ובתי מדרשות כי אבודם פוגמים בדוגמתם. ולא לבנות 
המזבח מאבני גזית שנאמר כי חרבך הנפת עליה וגו&#x27;. והחרב אינו דין שימצא במזבח שזה 
מאריך ימים וזה מקצר, ובכללו שלא למחוק אות מהשם ולא לאבד כתבי הקודש כי הם קיום 
העולם וכליו של הקב&quot;ה ולא להשבית שמירות סביב המקדש כדי שישמרהו למעלה. ולא יכנוס 
כהן בהיכל בכל עת משום לא תחסום. ולא יכנוס בעל מום מן המזבח ולפנים שאין מומין 
במזבח שנאמר כולך יפה רעייתי ומום אין בך ולכך הפגימה פוסלת במזבח ולא יעבוד בעל 
מום מן המזבח ולפנים ולכן המומין פוסלין בכהנים שאנו צריכין לנקותו ממומין. ולא 


יכנוס שתוי יין במקדש שהיין חריף כחרב ולא לעבוד כהן טמא שלא יטמא המזבח, ולא יעבוד 
כהן טבול יום עד שיעריב שמשו כי אין לחלוק היום לשנים, שלא יכנוס טמא בעזרה ולא 
יכנוס טמא במחנה לויה כי אין במחנה לויה טומאה רק אחוז מבחוץ, ולא להקטיר ולהקריב 


</div>
