ספר הפליאה — קטע 74

והיה אם בין הכות רשע מה התם אין מזהירין ואין עונשין מן הדין אף בחייבי מלקיות אין עונשין ואין מזהירין מן הדין, חייבי גלות מנין שאין עונשין ואין מזהירין מן הדין ת"ל רוצח רוצח כתיב בחייבי מיתות ב"ד ולא תקחו כופר לנפש רוצח וכתיב בחייבי גלות שהרג את הנפש בשוגג לנוס שמה רוצח וגמרינן רוצח רוצח והא הכא אין עונשין מן הדין שפי' אין לומדין ק"ו להלקותו ואמר לי להרוג ולהלקות ולהיות גולה מק"ו אין דנין, אבל לממון ושאר דברים דנין, ואמרתי אם הדין נותן שיהרג כי הכא בעד זומם למה לא יהרג וכן אם הדין נותן שילקה או יגלה למה לא ילקה או למה לא יגלה, מאי אית למימר אם ענש הכתוב על בת אביו שלא בת אמו או בת אמו שלא בת אביו בת אביו ואמו לא כ"ש א"כ ערות אחותו גילה למה לי, אני משיב לך מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, אבל לא שמעינן דאין עונשין מן הדין, אבל בכל מקום הורגין ומלקין וגולין מק"ו דא"א בשלמא בעלמא לא

אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ה"נ לא נימא אלא א"א אמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא הכי נמי נימא כמו בעלמא, ואמר לי אימת אנו אומרים מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב כו' היכא דליכא לפרושי אבל היכא דאיכא לפרושי כי הכא שיש לנו לומר שבא להודיענו שאין עונשין מן הדין לא אמרינן טרח וכתב לה קרא, והכי אמרתי לך שאין עונשין מן הדין הקשה למעלה כשישראל חוטאים למטה בשום עונש דא"כ לא ישאר קיום בעולם. וכשם שאין עונשן מלמעלה כך אין עונשין מלמטה. אבל עונש ממון עונשין שהממון מן הדין הוא בא, שנאמר מצפון זהב יאתה, מ"מ הבינה שהיא מלך אינה מענשת בדין הקשה רק בדין שאינו קשה ואם תדינו ק"ו להרוג או ללקות או לגלות נמצאת שאתה דן בדין קשה לכן אין עונשין מן הדין עונש מיתה ועונש מלקות וגלות. ודע ג"כ שאם באת לדון בממון אל תעשה יותר ממי שאתה לומד ממנו, ומה שאמר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכו' הכוונה כך שאם לא היה

כותבו לא הייתי יכול לדון, שאין עונשין מן הדין, והראיה מהא דכתיב תושב ושכיר לא יאכל קדש, תושב זה קנוי קנין עולם ושכיר זה קנוי קנין שנים, ויאמר תושב ולא יאמר שכיר ואני אומר תושב לא יאכל שכיר לא כ"ש, אלו נאמר תושב ולא נאמר שכיר הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל בא שכיר ולימד על תושב עד שנושא ונותן ואומר אע"ג דכתב רחמנא תושב לא יאכל קודם והדר כתיב שכיר והייתי מקשה ישתוק משכיר וילמוד מק"ו, ומשיב הייתי אומר מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וכי לא היה לו פה להשיב ואמאי טרח, אלא הכי קאמר ליה לא היה יכול לשתוק משום שלא היה יכול ללמוד שכיר מתושב שלא יאכל תרומה שהלימוד הזה מביאו לידי עונש ואזהרה ואין עונשין מן הדין ולכן טרח וכתבו, וזה הבין מיד וזה שאומר לפנים ה"מ דמילתא דאתיא בק"ו וכו' היכא דליכא לשנויי אבל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ודע באמת שבכ"מ שנכתב בפירוש משום

דאין עונשין מן הדין הוא ולא תמצא לשנויי הא היכא דאיכא מקום לשנויי משנינן, וק"ו אם בממון דיינינן ואם בעונש ואזהרה לא דיינינן, אלא אמרינן לזה הצריך לענוש מן הדין אין עונשין מן הדין. ועתה שמע ר' הנהגות חכמים ז"ל שהיו מתנהגים בתורה אומרים ג' לשונות באין לרבות א"ת ג"ם א"ף. את לרבות וז"ש וה' פקד את שרה שאלו היה אומר וה' פקד שרה הייתי אומר שרה לבדה נפקדה כשהוא אומר את מלמד שכל העקרות נפקדו עמה, וכן הוא אומר צחוק עשה לי אלהים, כלומר שכל הנפקדות בחורות ואני זקנה ויצחקו ביניהם. וא"ת שלא בא לרבות אלא עקרה אחת כי מה ראית לומר שנפקדו כולם אלא לא נפקדה שרה אשת אברהם למטה עד שנפקדה שרה בת אברהם למעלה, ואחרי שהופקדה בת אברהם למעלה כן הדבר למטה וא"כ ע"כ את לרבות כן, בכ"מ את לרבות. מ"מ למה באו ג' לשונות לרבות בריבוי ודי בלשון א' בכ"מ שירצה לרבות ירבה במלת א"ת או בכ"מ במלת ג"ם או בכ"מ במלת א"ף. ולמה

יחלק במקום אחד א"ת ובמקום אחר ג"ם ובמקום אחר א"ף. ויש להשיב בזה כי לא אפשר בענין אחר דהכא איך יאמר וה' פקד גם שרה היה נראה ששרה נפקדה למעלה ע"י הלילית ואין הריסה בעולם כמוה שאדרבא שלילית וכיוצא בה נפקדת מהרה, ואם יאמר וה' פקד אף שרה הוא שקר שבמקום אף אין פקידה והתורה אינה מדברת רק אמת מה יש לך לומר א"כ איך אמר כאן וה'. והלא בכ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו בזה יש לישב שאינו דומה הוא ובית דינו בלא אף כמו הוא ובית דינו עם הא"ף, אבל את מורה אמת כי א"א ראש וסוף בלא אמצע וא' ראש והת' סוף א"כ המ' שהוא באמצע בין א' לת' והנה אמת ובא לומר שע"י שרה נפקדו כולם למעלה גם למטה, מ"מ ממי הופקדו מכ"ע זהו שנאמר וה' הוא ובית דינו שאין הפקידה לעקרות אלא משם:

ד"ה גם לרבות גם צאנכם גם בקרכם גם לרבות גם צאנכם גם בקרכם קחו שאלו נאמר צאנכם ובקרכם קחו הייתי אומר שלא נתן להם אלא צאנם ובקרם לכן כתיב גם לרבות שגם הוא נתן להם דורון משלו ומשל שרו לקיים גם אתה תתן בידינו עולות, ואם היה אומר אף צאנכם א"כ נראה שלא רצו יותר כח אלא מן האף דכתיב אף חובב עמים והיה נראה כענין הלא אלהים זנחתנו ואינו כן האמת שאדרבא מסבה שהיה מרגיש עליו כח היה מרבה בדברים וא"כ איך יאמר אף, וגם אין לומר את צאנכם שא"כ היה נראה שמפקידם לברכה והוא אדרבא היה מפקידם במלת גם, והוא כיון שילכו בחצי גם שהוא מה"ד הרפה ויבא האף בכחו וע"כ יחזרו בידינו, א"ל בני איך חצי ג"ם הוא מה"ד הרפה, א"ל ר' חצי גם הוא סינ"י מדה"ד הרפה שחצי גם עולה כ"א, נשאר חצי, כ"א עם חצי הרי כאן סינ"י חסר אח"ד, וכיון שלא להניח כח בשרינו ומיד בלבל משה מחשבתו במלת גם ואמר לו גם אתה תתן בידינו וכוונתו של משה גם אתה שסיני נובלת מן חכמה עלאה הנקרא

אתה מלשון אתא ושמותם שווים והמדה ההוא הנקרא אתה תתן בידינו שהוא סיני הנקרא י"ד זבחים ועולות מכם וזבחנו לה' אלהינו, וכאן רמז משה שערב רב יעלה עמהם שהם עתידים לעשות זבחים ועולות וזהו שאמר פרעה וברכתם גם אותי, ומ"מ קשה נהי שבכאן אומר גם מ"מ ומתו גם שניהם יאמרו ומתו אף שניהם, והפי' הוא אלו לא נאמר גם הייתי אומר שנתחייבה מיתה וממתינים לה עד שתלד ת"ל גם לרבות את הולד למיתה ולומר שאין ממתינין לה עד שתלד והני מילי שלא ישבה על המשבר, אבל ישבה על המשבר ממתינים לה עד שתלד מ"ט כיון דעקר גופא אחרינא הוא, והא הכא שיכול לכתוב אף שניהם ולרבות הולד הזה, זה אין קושיא שאין האמת כן שנראה שאף הוא במיתה שלעולם חי הוא כמשפטו. וגם אין לומר ומתו את שניהם דה"נ, וגם אין לומר שגם בא לרבות מעשה חידודין שגם החידודין ימותו מטעם שנאמר שניהם משמע ששניהם שוין בהנאה יצאו חידודין שזה נהנה וזה אינו נהנה:

ד"ה אף לרבות שנאמר ויקח את אדרת אף לרבות שנאמר ויקח את אדרת אליהו וגו' אף הוא הכה את המים מלמד שנעשה ניסים לאלישע בקריעת ירדן יותר מאליהו הוא שנאמר ויהי פי שנים ברוחך אלי ואין לומר בלשון אחר רק אף שהאף מכה המים הבאים בת"ת ולוחכת אותם כענין ואת המים אשר בתעלה לחכה:

ד"ה וגם דרשו במיעוטין בג' לשונות וגם דרשו במיעוטין בג' לשונות והן אלו מ"ן א"ך ר"ק אך למעט שנאמר וישאר אך נח ללמדך שאף נח היה גונח בתיבה מפני הצינה ואין לומר אך אלא אצל נח שנח אין מכין אותו אלא באך שהאך מכה ומשאיר, הוא שנאמר ואך אותך ואת עמך בדבר שהא"ך עולה אהי"ה וכתיב א"ך טוב לישראל ואלו היה אומר וישאר רק נח א"כ לא הנחת חיים לכל בני התיבה, כיוצא בו אתה אומר אך בעשור לחודש אם היית שותק מאך שומע אני דקב"ה מקבל לכפרה השבים ושאינם שבים ת"ל אך למעט את שאינם שבים, ואין לומר רק כי הייתי אומר מקבל לשבים ומכלה את שאינם שבים שהר"ק תובע הוא מדה"ד וע"כ אומר אך הוא אהי"ה:

ד"ה רק הוא למעט עד כמה פעמים אני רק הוא למעט עד כמה פעמים אני משביעך שלא תאמר רק אמת בשם ה' ובא למעט מי שלא אמר מכל לבו, ואין לומר אך אמת כי היה שואל אם הרק באמת ושניהם בשם ר"ל רק הוא מ"ה אמת הוא ת"ת בשם ה' היא כנסת ישראל: ד"ה מן למעט הוא שנאמר ויעמוד העם מן למעט הוא שנאמר ויעמוד העם מן הבקר עד הערב יכול כל היום היה דן ואימתי התלמידים לומדים ת"ל מן הבקר מיעוט הוא מלמד שלא היה יושב כל היום ושיערו חכמים עד ו' שעות. ואין לומר אותו בפי' שהרי בא לומר לך מן הבקר תורה שבכתב עד הערב תורה שבע"פ וע"י ב' היה דן אותם:

ד"ה רבוי אחר רבוי למעט הוא שנאמר רבוי אחר רבוי למעט הוא שנאמר גם את הארי גם את הדוב הכה. אלו אומר ארי ודוב הכה הייתי אומר ב' חיות רעות הכה בלבד. לכן אמר עוד שתי רבוים בארי וב' רבוים בדוב לרבות ב' גורי אריות ושתי גורי דוב. והנה שהרג ו', ולא אמרו אין רבוי אחר רבוי אלא למעט אלא בשתי רבויים הבאים כאחת זה אחר זה אבל ג' רבויים או ד' כולם מרבים. וראה והבן שדוד העליון הוא הבינה ודוד התחתון היא בת הבינה היא כנסת ישראל ודוד הגשמי הוא דוד המתפאר ועל שם שדוד העליון הוא מונע השפע מן הארי ומן הדוב שהם הזרועות ומה שלמטה מהם הם הבנים. ומניעת השפע הוא המכה וע"כ דוד היה בכוחו להכותו כי מה ראית לומר שהרג ששה אמור ד' או ה', וא"ת כל רבוי ריבה אחד אינך יכול לומר זה שהרי את שרה ריבה כל העקרות אלא כמו שאמרתי, וא"ת מאחר שרבוי אחד יש לו כח לרבות הרבה א"כ יאמר רבוי א', ויאמר גם הארי והדוב הכה עבדך וירבה ו' אלא מפני שהייתי אומר ו' ממין ארי,

והדוב בעבור שהיה חלש וזקן ומצאו בכחו אבל גורי הדוב לא היה יכול להם, לכן אמר רבוי גם הדוב, גם אין לומר א"כ יאמר גם הארי גם הדוב דא"כ היה רבוי אחר רבוי ובא למעט, וא"ת מנ"ל זה שרבוי אחר רבוי למעט יאמר כך רבוי אחר רבוי ריבה שנים ולעולם ריבוי אחר ריבוי לרבות, בזה אין לך כח ודין דא"כ במקום שנים יאמר אחד ומאי נרבה כל דבר אלא לכן באו שני רבויים למעט, ואוכיח ת"ת ישראל כשבא אליו שפע חסד א"כ הרי קיבל מכל החסדים ומכל הרחמים והנה רבוי אחר רבוי וכל רבוי ממין הרחמים בא גם הפחד, ונראה שבא לרבות שפע ואפ"ה שאינו ממין השפע הראשון מ"מ לענין ירידת השפע שווים ואפ"ה במקום שנכנס השפע שלו חיסר ומיעט הרחמים. וכן שני מיני רחמים דין בתוכם והוא שנאמר וה' שמים עשה ואמרו בעלי האמת אין רבוי אחר ריבוי אלא למעט שהוא רבוי רחמים כי הויה רחמים ובאו שניהם להביא דין זהו שאמרו חז"ל וה' הוא ובית דינו עמו ואמאי אמור ג'

מיני רחמים הם רחמים גמורים רחמים גדולים רחמים סתם ובא הו' לרבות כולם, והנה התנאי בטל שארז"ל אין רבוי אחר רבוי אלא למעט ואדרבא לרבות נראה, ואי לאו שראיתי דין בתוך וה' היה קשה לי, א"ל בני דבריך מתוקים ונעימים ומפורשים מ"מ מה שאתה אומר שראית דין בתוך וה' אינו מפורש, א"ל ר' תמלא ויהו"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"א הרי כאן דין. אבל רואה אני קושיא אחת והיא חזקה מאד כי למה אמר רבוי אחר רבוי למעט יאמר רבוי ומיעוט בפי', אלא שאין הדין כן שאם יאמר שניהם היינו שוקלין אותו בשוה לכן בא בתורת רבוי אחר רבוי למעט דבר מה:

ד"ה מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא מיעוט אחר מיעוט לרבות הוא שנאמר הרק אך במשה דיבר ה' וכי במשה לבד והלא גם באהרן דיבר והלא גם בי דיבר שנאמר הלא גם בנו דבר ה' אלא לרבות קדימת נבואת מרים ואהרן לנבואות משה. ומנין דקדמה נבואת מרים שנאמר ותקח מרים אחות אהרן והלא אחות משה ג"כ היתה אלא מלמד שנתנבאה תחלה כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה. ומנין שדיבר עם אהרן קודם משה שנאמר ויבא איש אלהים אל עלי כה אמר ה' הנגלה נגלתי והיתה נבואתו כבושה יותר מתת"ף שנה עד שבא יחזקאל והזכירו הה"ד ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ומשה היה משתדל להיות אהרן שליח לגאול את ישראל שנאמר שלח נא ביד תשלח ביד מי ששלחת כבר, והדיבור כתיב בפירוש הלא גם בנו דיבר וקדימת הנבואה ריבה מהמועטים והסמיך האך במשה, והרק נשאר במרים כמדתה, וראה והבן בעבור שהבינה שורש הפחד ונקראת ירוק נקרא הפחד רק, וראה והבן בכמה דרכים הולכים בביאור התורה בשאר מקומות שלא דנו

ק"ו אחד אלא מחלקים אותו לכמה גוונים. וראה והבן משאחז"ל ובעלה מלמד שאשה נקנית בביאה, ומקשו והלא דין הוא ומה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה אשה שנקנית בכסף א"ד שנקנית בביאה, ומשיב אמה העבריה תוכיח שנקנית בכסף ואינה נקנית בביאה אביא גם אשה אע"פ שנקנית בכסף אינה נקנית בביאה מה לאמה העבריה שאין קניינה לשום אישות תאמר בזו שקנינה לשום אישות ת"ל ובעלה, ולמה לי קרא הא אתיא בק"ו, אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעקרא דדינא פרכא מהיכא קא מייתית מיבמה מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת תאמר בזו שאינה זקוקה ועומדת ת"ל ובעלה, וישיב ליה מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ומה צורך לפרוך או יאמר לו יבמה בכסף קנויה ליבם והוא כסף שקדשה אחיו וא"כ לא תוכל לומר ומה יבמה שאינה נקנית בכסף. ועוד יאמר לו אדרבא יבמה בכסף נקנית ליבם שאם לא תאמר כן יצאה מתורת קדושין שומו שמים על זאת א"כ יש שני מיני נשים בישראל יש שנקנית בכסף

ויש שאין נקנית בכסף, וא"ל מכסף אחיו כי זה הדין כל אדם יאמר שהוא עול דאם אחיו קדשה לעצמו קדשה ולא לעצמו ולאחיו דא"כ בדעה שמקדש ישים ב' עדים שבתנאי מקדש שאם ימות תהא מקודשת לאחיו בלא קדושין אחרים ומדלא התנה ש"מ שצריך אחיו לקדשה ומשפטה כמשפט כל אשה דעלמא כי נהי שהתירו לו אשת אחיו מ"מ לא התירו לו בלא קדושין. ועוד מאי הוכחה עושה מאמה העבריה בשלמא אשה ויבמה שתיהם לאישות וקא מנסה למילף אלא זה דקא פריך מאמה העבריה מה דמיון יש לה עם אלו השתים שאלו שררות ונכבדות עם בעליהם וזו שפחה עובדת, ועוד מה משיב זה מה לאמה העבריה שכן אין קנינה לשם אישות תאמר בזו שקנינה לשם אישות ואם אין קנינה לשם אישות ורצה ליעדה איך אינו נותן לה כסף אחר אלא אומר בכסף שקיבל אביך והלא הוא כסף של קנין וצריך כסף אחר לקדשה. ועוד מי הוא שאין בדעתו בשעה שקונה אמה לקדשה והלא מצוה ליעדה אלא שבאים עיכובים באמצע. וא"כ נראה לי

שלא הבין אחד לחבירו ור' ישמעאל בעל המדות מי מאמין לו כי ק"ו הוא הלכה למשה מסיני אדרבא אינו רוצה השם זה הדין כלל ואע"פ שהוא בא בק"ו אין דנין אותו מדאצטריך לכתוב הן בני ישראל לא שמעו לי ואיך ישמעני פרעה ש"מ שאין דנין דאס"ד דנין א"כ יכתוב רחמנא בני ישראל לא שמעו וישתוק מאיך ישמעני פרעה וילמוד מק"ו אלא מדכתבו בא לאשמעינן שאין דנין ואין מדה זו נוהגת בתורה, ואת"ל שדנין א"כ לא יכתבו עשרה פעמים הק"ו בתורה בפירוש יבאו גם אלו מק"ו דבע"פ, אבל הכוונה הוא כך שהאשה היא צריכה להתקדש בא' מג' דרכים והם כסף שטר ביאה שכן הדבר למעלה שהתפארת מקדש לכ"י או בכסף שהוא החסד או בשטר שכותב לה הרי את מקודשת לי או בביאה כענין באתי לגני אחותי כלה, אבל היבמה שאין בעלה משפיע לה רק שהיא נאחזת מכסף בעלה שהוא החסד כאשר יבא לה הנצח או החסד שאין כאן אלא ביאת החסד או ביאת הנצח וע"כ מצוה בגדול מוכרח הוא הבעל לבא

בביתו וע"כ מצות יבום קודמת כשמכוין, ולא אמרו חליצה קודמת אלא באינו מכוין. ומה שאמר אמה העבריה אין קנינה לשם אישות הכי הוא הקב"ה האציל את כנסת ישראל לאמה ולאישות בזמן שישראל הם טובים היא אשה ובזמן שהם רעים היא שפחה וקנינה מחסד עולם הוא שאמר אמרתי עולם חסד יבנה וא"כ הוא כסף קדושין ואין צריך לכסף אחר ואותו הכסף מי נתנו אדון ומי המקבל חסד זהו שקיבל אביך. ור' ישמעאל אינו יכול להכחיש זו המדה שהחמור לומד מן הקל והקל מן החמור שהרי העליונים צריכים למטה ושלמטה צריכים לשל עליונים מהם וכיון שכן הוא ע"כ התורה נוהגת בזה הדרך שאם יש לזה דין מה שאין לזה לומד זה מזה. ומה שכתבו עשרה פעמים ק"ו בפי' להודיעך שהמדה הזאת נוהגות בי' מדות שלמעלה ולכן נכתבו י' פעמים לא פחות ולא יותר. ועוד כשדנין ק"ו חדא מחדא לא פריך עלה אלא פרכא שיש לה קולא או חומרא או חשיבות אבל פירכא שאין בה לא קולא ולא חומרא

ולא חשיבות לא פרכינן והכוונה כי כתר וחכמה זה צריך לקבל מזה ואין שם פירכא כל דהו רק מחומרא וקולא דידהו אם יש למנוע השפע ולא שיכנוס פירכא כל דהו. ועוד אמר חדא מתרתי פרכינן מחומרא או מקולא או פירכא כל דהו והנה הכוונה אם התפארת ישראל מקבל מן השדרה ומימין שהוא החסד לפעמים פסק השפע מהם ולפעמים נכנס שפע הפחד ופריך, ועוד אמר חדא מתלת אי אית לה חומרא או קולא או חשיבות פרכינן ואלו כל דהו לא פרכינן ואם חזר ולמד במה הצד פרכינן אפי' כל דהו ואי לא חזר במה הצד רק שהוא חדא מתלת אי אית קולא או חומרא או חשיבות פרכינן ואם לאו כל דהו לא פרכינן והכוונה חסד מג' רוחניות אם נפסק השפע הנה פרכא כל דהו אין שם ואם בא ועשה כולם אחד ומקבל מהם בשוה א"נ נעשה חדא מתרתי. ופרכינן כל דהו כי הצד השוה שבהן שב לחדא מתרתי. ועוד יש ק"ו אחר שהפרכא שלו מבליעין בתוך הק"ו כי הא דאמרינן בפ' כיצד הרגל שאומר שם אני לא אדון קרן מקרן

ורוצה לדון קרן משן לחיובי קרן בחצר הניזק נזק שלם בק"ו דמקומו, ומה במקום שהקל בשן