רחמנא לא תבערו אש. ועתה ירקד ר"ל בכל הדברים האלה ויקיים מחשבתו כי יאמר לו בכל מושבותיכם למה לי אצטריך משום דה"ל חובת הגוף והייתי אומר שנוהגים בין בארץ ובין בח"ל אצטריך במושבותיכם לומר לך שמותר להדליק אש בחוצה לארץ, וא"ת מה אני מקיים מחלליה מות יומת בארץ ישראל, מה יש לך לומר תינח אם לא היה לו מקום להניח מושבותיכם אבל עתה שאני מניחו לג"ש א"כ אין שורפין בשבת, אדרבא אני אומר לך כי עליך אמר קרא לא תבערו וגו' והרי כאן מדה ומדה ומדה דידיה עדיפא מדלא הרחיק לא תבערו ממלת בכל מושבותיכם, ועתה אני אומר לא תבערו אש כלל בכל מושבותיכם פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט בארץ אין ובח"ל לא, וא"כ לזה הוצרכו מושבות ולעולם תהא רציחה דוחה שבת, וכי תימא לא היה להם להרחיקם, הדין עמך מכל מקום יאמר בכל מושבותיכם לא תבערו אש ויהיה פרט וכלל ונעשה הכלל מוסיף על הפרט ואפי' בח"ל, או הייתי דן גזירה שוה כאשר אמרתי, אבל עתה שעשאה כלל ופרט להתיר אצטריך. וקשה ג"כ לר' יוסי דאמר ללאו יצאת ויקשה לרב נחמן שאמר לחלק יצאה ותהא מת מצוה דוחה שבת מק"ו דעבודה, וא"ת רציחה תוכיח היא גופא דוחה שבת וא"כ אינו מוכרח, וא"ת בכל מושבותיכם להתיר הדלקת אש בחוץ לארץ אצטריך והנה ר"ל קובר המת מצות בשבת ואם יתקרר ידליק גם אש בשבת. ודע שאע"פ למ"ד ללאו ולחלק באים הוא בארץ ישראל. ובכל מושבותיכם לא בא לרבות ח"ל אלא לומר לך דכיבוש יחיד שמיה כיבוש וסוריא אף שהוא כיבוש יחידי כמו ארץ ישראל להכי אתי לא תבערו אש כלל בכל מקום ואפילו חוץ לארץ אתא בכל מושבותיכם לומר לך כי אמרתי לך לא תבערו אש הוא דווקא בעיקר מושבותיכם היא ארץ ישראל ובכל לרבות סוריא שדינה כארץ ישראל וזה המשפט בכל מקום שאמר בכל מושבותיכם כי אין עדיך חזקה שבא לרבות ח"ל. ועוד טעמא דכתיב מושבותיכם הא לאו הכי מה הייתי אומר שרציחה דוחה שבת וכי יש לך כח לאומרו אם רציחה דוחה עבודה תדחה גם השבת והא לא דמי לעונשין, ועוד מגילה תוכיח שדוחה את עבודה ואינו דוחה שבת אף אני אביא רציחה אפי' שדוחה עבודה אינו דוחה שבת. ועוד בשלמא עבודה דוחה שבת דבזמן דקא עוקר קא מקיים אלא רציחה נפישי מיליה ובזמן דקא עוקר אינו מקיים, וא"כ הק"ו שעשה שתהא רציחה דוחה שבת הוא שבור. ונהפוך בכמה מילי וא"כ מושבותיכם להרוס הק"ו ל"ל וא"כ ע"כ הוא בא להתיר הדלקת אש בח"ל, ועוד כששב אביי לר"ל לסייע שכל מין אוהב את מינו דאביי אי לאו דאתרחיש ניסא לר' יעקב בר אחא הוי מתזק מגרמת אביי ועתה הוא מדקדק להרוס הפירכא של ר"י ולקיים הק"ו של ר"ל ואומר השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת א"כ אין רציחה דוחה את העבודה מק"ו ומה שבת שנידחית מפני העבודה אין רציחה דוחה אותה עבודה שהיא דוחה שבת אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, אלא הכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ההוא בקרבן יחיד שאינו דוחה שבת ומאחר שהוא עבודה דלא דחי שבת אין ללמוד ממנו דבר. סוף סוף רציחה אינו דוחה את העבודה מק"ו שאמר וא"כ לא תוכל לומר רציחה תוכיח לק"ו של ר"ל שאמר מת מצוה דוחה שבת מק"ו, ומה סיוע הוא זה יפרוך כל אדם הק"ו שלו מה לשבת דין הוא אע"פ שנידחית מפני עבודה שלא תהא רציחה דוחה אותה שכן עובר בדחייתה לאו ועשה ומיתת ב"ד, תאמר בעבודה אע"פ שהוא דוחה שבת שתהא נידחית מפני רציחה שכן אינו עובר בדחייתה לאו ועשה ומיתת ב"ד, ושב רבא ואמר לא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה י"ט שנדחה מפני קרבן יחיד אין רציחה דוחתה קרבן יחיד שדוחה י"ט אינו דין וכו', אלא למ"ד נדרים ונדבות קריבין אני דן ושב ואמר אליבא דכ"ע רציחה דוחה עבודה ואמר רבא לא מבעיא למ"ד נדרים ונדבות קריבין דהא לא מתקיים מעם מזבחי אלא אפי' למ"ד נדרים ונדבות אין קריבין בי"ט ומעמיד מעם מזבחי בקרבן יחיד. ועוד אני אומר לו מעם מזבחי כתיב מזבח המיוחד לי ומה ניהו תמיד ואמר רחמנא תקחנו למות אלמא רציחה דוחה קרבן ציבור וא"כ רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינו דוחה השבת אף אני אביא מת מצוה אף שדוחה העבודה אינו דוחה שבת. והנה רבא ורבי יוחנן אביי ור"ל הלכה כרבא ור' יוחנן, שאלו בונים את השבת ואלו הורסים ואין לומר מה יהיה המת שלא המתים יהללו יה. וראה והבן שעכ"פ הם היו יודעין עד היכן הדברים מגיעין ולא היו מרבים בדברים, והכוונה הוא כי שעה א' הוצבר עפרו להרמיז שכל העשר הכוללים אדה"ר כולם היו בכח כתר עליון, ושניה נעשה הגולם היא הבינה שנאצלה החכמה עמהם ועל שהגולם מקבל כל צורה וכתיב ה' בחכמה יסד ארץ ע"כ קראוהו גולם והיו"ד רומז עליהם בעבור שהוא אות הנקרא גולם על שמקבל כל צורה שכל אות שאתה רוצה לעשות ממנה אתה עושה. ג' נמתחו אבריו להרמיז בבינה שהיא מעמדת את כל א' על דגלו ועל מחניהו וזהו הנקרא מתיחת האברים שכל הספירות נקראים אברים. ד' נזרקה בו נשמה הוא חסד עולם מחיות ההיקף ונשמתו אמרתי עולם חסד יבנה. ה' עמד על רגליו הוא פחד אשר האציל עולם החיצון והחזיקו והעמידו על רגליו וקרא שמות הוא תפארת ישראל אשר קורא ומזמין שמות להשפיע אליו. ז' נזדווגה לו חוה הוא כנסת ישראל שהיא הז' לבנין והיא עם הת"ת לעולם שאחר הו' הז' נמשך. ח' עלו למטה שנים וירדו שבעה זהו היסוד שהוא שמיני למילה מהחכמה והמשיך עמו את התפארת במטה היא כ"י וירדו שבעה כי כשהת"ת ויסוד בעטרה כל הז' יורדין שם והנה הז' הבל ושתי תאומות הם חסד ונצח ויסוד וקין ותאומה אחת הוא פחד והוד ואדם וחוה הוא ת"ת ועטרה, ועל שהת"ת ונצח ויסוד עולים כולם ברחמים ע"כ נקראו תאומות וכן פחד והוד על שהם אחים בדין, ועל שהת"ת והעטרה ע"י נמשך השפע מכלם ובאו בת"ת להחיות העטרה והעטרה לעולם השפל ע"כ נקראים אב ואם. ט' נצטווה הוא האור הבהיר וצדיק יסוד עולם ט' לאצילות שלא להוריד דין בעטרה. י' סרח היא כ"י לקחוהו למטה לאלוה וירד עליה הדין. י"א נידון הוא הוד שנעשה מעבר לדין אשר משם שפע הפחד יורדים. שנים עשר נטרד והלך לו הוא ת"ת שנטרד ונסתלק השפע שלו מן העטרה והניחה בגלות, וארז"ל ג"כ ולגמריה לדינא בשבתא ולקטליה בשבתא אין רציחה דוחה שבת ונראה מכלל דבריהם שדנין בשבת אלא שאין רציחה דוחה שבת מש"ה אין דנין, הנהיה או הנשמע כזה ויש דין בשבת מ' מלאכות נאסרו בחיוב מיתה משום דאין דין בשבת א"כ אלו האיך היו יכולין לדון בשבת אלא כונת הענין הוא הואיל ואין רציחה דוחה שבת אין דין בשבת ולכן סמך הענין ברציחה היוצאת מתוך דין שאינה בשבת כדי שיצא הטעם ברציחה על דין שאין דנין בשבת, ור"ל שאמר תהא קבורת מ"מ דוחה שבת מק"ו דעבודה כוונתו הוא כך כי בהיות המת בחוץ ונראה לעין הוא מורה טומאה ודין וכאשר תקברהו יסתלק הדין מן העולם הלא תראה שאף העבודה דוחה מטעם הסתלקות הדין מהעולם וכאלו מקריב קרבן והקרבן נעשית בשבת ואפי' שעושה כמה חילולים מטעם שעושה התקרבות הכוחות למעלה כן מת מצוה יקברוהו ואפי' שיעשה כמה חילולים מטעם שמבער הדין מן העולם, וא"ל ר"י רציחה תוכיח שדוחה את העבודה הכוונה הנה הרציחה שהוא חוטא ונסתלק הדין מן העולם כשהורגין אותו ואע"פ שמתבטלת עבודה שהיא מקרבת הכוחות ואינה דוחה שבת. אע"פ שמתבער הדין והכוונה היא כי העבודה מעוררת השפע לקרבו איש באחיו ידבקו והחילולים שעושה אין להם כח למנוע כי השבת הוא אוהל מחוברת והקרבן מחזיק האוהל והחילולים בהדי הדדי וזהו שאמרו בזמן דקא עוקר קא מקיים, אבל המת והרציחה אע"ג דקא מבער הדין מ"מ אינו עושה התעוררת של קירוב והחילולים אינו באים בשוה עם שום מעשה של קירוב שאלו מת ורוצח מסלקין ואינם מקרבין אבל הקרבן מסלק הטומאה ומקרב הכוחות ומחזיק האוהל, וא"ת א"כ המת והרציחה לא ידחו גם את העבודה אחר שפעולתה גדולה. יש להשיב שבזמן שהאוהל שלם מבלי הריסה מחזקת חיזוק גדול אשר כל העולם לא יוכלו לעשות שום הריסה כלל בעולם זהו בשבת, אבל עבודת החול אע"פ שמבערת ומקרב אין ביעורה רק חטאות ואשמות, אבל מת אבי אבות הטומאה והרוצח המוריד דינים מהדין הקשה מתישין פעולת העבודה למפרע וע"כ דוחים העבודה להסיר המכשול, ופסח ומילה יוכיחו שדוחים את השבת בזמנם כי בשבת האוהל מחובר ופסח ומילה מבערת ומתחברות והנה החיבור שהיא השבת והמעור שהוא המילה ג"כ מבער א"כ החילולים אין להם כח להזיק, והביעור של מילה הוא חתיכת הבשר והתעוררות הוא הפריעה שאחר שחתך הערלה ביער הטומאה והפריעה פותח הכוחות להשפיע, וכן דין הפסח בשבת וכשביקש ר"ל להיות הרציחה דוחה שבת כפי קושייתו א"ל ר"י לכן כתבה התורה בכל מושבותיכם שלא לדון דין רציחות בשבת כי לא תבערו בכל מקום אמר שאם תדליק אש בשבת אתה הורס את האוהל חלילה וא"כ היה מן הדין לומר לא תבערו סתם ואמר בכל מושבותיכם דאפי' לשרוף את החייב שריפה לא תבערו בשבת מטעם שאמרתי, ואביי אמר אחר שהרציחה אינו דוחה שבת מטעם זה גם לא נדחה ג"כ עבודה שפעולותיה גדולות וא"ל לכן אמר מעם מזבחי תקחנו למות שהמזבח מכפר בחטאות ואשמות ואלו יזיקו העבודות בהיותם בארץ וע"כ מבערין אותו למצוא העבודה מקום לחול. עוד ארז"ל אר"י בריה דר' חייא עשה קין בהבל פצעות פצעות חבורות חבורות שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצוארו ואמר רב יהודה בדר"ח מיום שפתחה הארץ את פיה לבלוע דמו של הבל שוב לא פתחה שנאמר מכנף הארץ ולא מפי הארץ, איתביה חזקיהו אחיו והכתיב ותפתח הארץ את פיה, א"ל לרעה פתחה לטובה לא פתחה. שומו שמים על זאת חכמי האמת אומרים שקרח הוא קין ומשה זה הבל והדין הוא עמהם מ"מ קשה שהרי כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך וחז"ל אמרו מדה כנגד מדה לא בטלה ואם לדבריהם יהרג קרח ואח"כ יתבלע דמו ויתקיים הקרא ויתקיימו דבריהם מדה כנגד מדה לא בטל ה, ועוד קין נהרג לז' דורות כאשר אמר ליה הקב"ה וא"כ נתקיים קרא ודבריהם ולמה יתבלע קרח הלא נכתב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ולמה יבלע גופו מחיים, ועוד קין ואביו ידעו כל הדינים והמשפטים שבא מלאך ולמד עם אדם ואדם לבניו וקין לא ידע ענין הריגה אבל עשה לו צער של חבורות חבורות ולא ידע לברר לו מיתה יפה וא"ת כי הבל עמד כנגדו להרגו כי בזה אינו מסור ביד חבירו ואינו יכול לברר לו מיתה יפה. אבל אין כן הדבר כי גדול היה ממנו ומסור בידו היה, אלא הכוונה הוא כך, דע לך כי קין כיון להמשיך הדין בנצח מדתו של הבל ומנצח ליסוד ואלה הם חבורות ופצעים עד שהגיע בעטרה הוא הדין הקשה וזהו עד שהגיע לצוארו. ומה שאמר רבי יהודה מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה דמו של הבל הכוונה כי הארץ היא כ"י וקבלה דמו של הבל ר"ל הדין שירד מן הנצח ומן היסוד. וזהו שהרמיזו דמו ודם זרעיותיו כלומר הספירות שלמטה ממנו שוב לא פתחה עד קרח הכוונה שלא פתחה בדין גמור כזה כשנסתלק הצדיק הוא הבל ונשאר העולם מבלי קיום לגמרי עד קרח שכיון גם הוא לעשות הריסה ולחזור הוא במלכות משה הוא נצח להמשיך הדין דרך שם ובעבור שלא היה ירידת הדין כל כך קשה כי היה משה למגן משא"כ בהבל שלא היה אדם להגן ע"כ נבלע ולא יצאו דמיו, ומה שנהרג קין ונבלע דמיו והנה הצרה פעמים בעבור שחטא פעמים בקרבן ובהריגת הבל, בעונש קרבן נהרג קין, ובהריגת הבל נבלע קרח ע"י משה, וברוך אשר לו נתכנו עלילות ועושה כל דיניו בדין ובצדק שכן תניא אמר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ לחבירו לחורבה ורצתי אחריו וראיתי ומצאתי חרב בידו והדם מטפטף והרוג מפרפר ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שנאמר על פי שנים עדים, אבל יודע המחשבות יפרע מאותו איש אמרו לא זז משם עד שבא נחש ונשכו. ומקשה והאי בר נחש הוא והאמר ר"י וכן תני ר' חייא מיום שחרב בהמ"ק אע"פ שבטלה סנהדרין דין ד' מיתות וכו' וא"כ זה שהכישו נחש נראה שבטלה, ומתרץ חטא אחרינא הוי גביה דאמר מר מי שנתחייב ב' מיתות נדון בחמורה והכוונה בזה שזה שנהרג בחורבה הרג במזיד ולא היו עדים כשהרג ואותו שנהרג היה לו אח והיה גואל הדם ונתחייב שריפה ונתגלגל ההורג בזה שנהרג בחורבה והגואל הדם נתגלגל בזה שהכישו נחש וכשראה זה הגואל הדם אותו שנכנס בחורבה ותחום לבבו כי הרג את אחיו ורץ והרגו ולא כדין עשה כי לא היו עדים כשהרג את אחיו וא"כ נשאר הדין ביד השם ולא בידו ולמה הרגו ואם כן נתחייב הגואל שריפה והריגה ומי שנתחייב ב' מיתות בית דין דנין אותו מן השמים בחמורה ולכן הכישו נחש שהוא שריפה וחמורה. ועוד תנו רבנן אדם יחידי נברא ומפני מה נברא יחידי שאלו היו נבראים שנים או שלשה היו אומרים המינים רשויות הרבה בשמים. דבר אחר צדיקים יאמרו אנו בני צדיק ורשעים בני רשע. דבר אחר מפני שמשפחות מתגרות זו בזו ומה עכשיו שנברא יחידי מתגרות אם נברא שנים על אחת כמה וכמה. דבר אחר מפני הגזלנין והחמסנין ומה עכשיו שנברא יחידי גוזלין וחומסין זה את זה כ"ש אם היה נברא שנים. ודבר תימא עכשיו שנברא יחידי מה תיקון עשה מפני המשפחות ומפני הגזלנין. ויש להשיב בזה שאז לא היה להם קיום כלל אבל עתה נצטוו להתנסות ועוברים והנה הקב"ה זימן הצדיק ביד הרשע ונהרג. ויאמר ה' אל קין מאמר הבינה אל פח"ד אי הבל אחיך כלומר כת"ר וחכמ"ה הנרמז במלת א"י הבל אחיך נאחז ואתה הורדת אליו הדין ויאמר לא ידעתי כלומר לא קרבתי אני הדין אליו השומר אחי אנכי המדה הנקרא אנכי היא פסקה הרחמים ממנו, ויאמר מה עשית קול דמי אחיך כלומר הדינים הקשים היוצאים מאחיך הוא נצח וע"י באים עד מה שלמטה ממנו והם צועקים אלי מן האדמה ועתה ארור אתה כלומר לא יצא ממך שפע טובה רק רעה. מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחיך הם הדינים שהושפעו אליה ממנה יצא רעתך בעולם וקין המעורר שהרג את הבל ולכן אמר לו כי תעבוד את האדמה כלומר אתה הנקרא כי תעבוד את האדמה כלומר תברכנה בברכתך הטוב והיא לא תוסיף תת כחה לך כלומר תתבטל הדין ולא תוסיף תת מכחה שהוא כח הפחד היורד אליה וכשישפיע עליה תתבטל הכל ולעולם לא יהיה השפעתך בה כי הכל תלוי למטה וכשיחטאו הם תהיה נע ונד ממנה ואז ירדו אליה כוחות הפחד לשוט בארץ זהו משוט בארץ ומהתהלך בה, והנה האמירה בקין הגשמי כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך כלומר לא תוסף להפיק רצון מאת השם יתברך והנכבד רק יגורש מארץ החיים כי הארץ חפצה בת"ת ורבקה אוהבת את יעקב לא כמחשבתו הרעה שהפרידה מן הבנין והמשיך עליה ממדתו, ותהיה נע ונד בארץ בזמן שהעולם מיושרים או מקולקלים כי בהם הדבר תלוי. ומלת אי אחוריו ת"ט, וחלופו בא"ת ב"ש א"נ, ואחוריו של חילוף ת"ם וקח פניו של ת"ם הוא א"נ ג"כ. ראה עתה והבן א"נ שהוא חילוף ת"ט בא"ת ב"ש שת"ט הוא אחוריו של א"י ופניו של ת"ט הוא א"י ג"כ, עוד תקח פני א"י והם ב"כ וחילוף ב"כ בא"ת ב"ש הוא ש"ל וחילוף אחורי ת"ט שהוא א"נ וש"ל וזה משפט כל התורה כולה. ועוד לפנים בעז"ה יתבארו כל דרכם: ד"ה ויאמר קין אל ה' הוא מדת הפחד ויאמר קין אל ה' הוא מדת הפחד אשר משם הרעות נובעות הנה קין המציא לי מקום וגדול הוא מדת החס"ד עוני בגימ' קול היא העטרה אשר משם העוונות נפרעות מנשוא מלקבל השפעתם. הן גרשת אותי היום הן היא הבינה גרשת אותי ה' ששמת עם הת"ת הנקרא יום מעל פני האדמה כלומר גרשתני מהפנים המאירים הם הנקראים פני האדמה ומפניך אסתר כלומר אסתלק משם, והיה, ובהיות הו' עם הה' והי' עם הה' א"כ המדה הנקראת כ"ל הוא יסוד לבדו יהרגני כלומר יפסיקני ולא יניחני לעבור דרך שם בארץ להפרע מן הרשעים וא"כ למה האצלתני, ויאמר לו ה' הוא ת"ת לכן כל הורג קין המדה הנקרא כל הוא יסו"ד שבעתיים יוקם כלומר שיתא אלפי יהיה קיום. ובין השמשות של אלף השביעי כל הורג קין שיתבטל הרעה וישובו הכל ברחמים, והיה ה' למלך על כל הארץ והמות בלע לנצח שלא לרדת בכח הדין: ד"ה וישם ה' לקין אות היא העטרה וישם ה' לקין אות היא העטרה לקבל השפעתו. ולעשות דין ברשעים לבלתי הכות אותו כל מוצאו כלומר בהיות דין בעולם ירד באות ומדת הרחמים לא ימנעהו וכן הדבר בהיפך כשהעולם ברחמים לא יפעול פעולה רעה ודין בעולם, והנה הכל תלוי במקבלים וע"כ אמר קין הגשמי גדול עוני מנשוא כלומר בעבור השתדלותי להמציא מקום למי שאני נאחז ויונק ממנו לא תכופר עוני ואמר קין זה בעבור שאמר לו נע ונד תהיה בארץ ואמר הן גרשת אותי היום ומפניך אסתר כי ראה שנסתלקו הרחמים ונתחייב בזה כי רבקה אוהבת את יעקב אז נתיירא כי ראה שאין בעולם רק דין ויהרגהו הדין, ומיד שב בתשובה ואמר ומפניך אסתר כלומר מהבנין והם פנים שלך ואם אסתר ולא ישגיחון בי והיה כל מוצאי יהרגני ולשון אסתר אהרס מהבנין שלמעלה, כענין ונכרתה הנפש ההוא מלפני. כי כאשר יסתיר הב"ה למעלה פנים המאירים מן הדין הדין תפעול פעולתה לפרוע ממנו ותחול עליו וזהו שנאמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול. כי אז יהרוס החוטא כי אין דבר רע יורד מן השמים אלא הדרך הוא כך בהסתרת פנים המאירים. החושך והדין מכסה העטרה ואז ס"ם תנ"י וניעו"ר ולילית פועלות רעות בעולם