השכינה - גלותה וגאולתה: ואודיעך בכאן סוד גדול מאוד, והוא נרמז באמרו "כן משחת מאיש מראהו". דע כי כתוב (ישעיהו נא, יב) "אנכי אנכי הוא מנחמכם, מי את ותיראי מאנוש ימות ומבן אדם חציר ינתן", וזהו ענין מה שאמר בפסיקתא (ילק"ש ישעיהו תמג, וע"ש באריכות) על פסוק (ישעיהו מ, א) "נחמו נחמו עמי", שהב"ה אומר לנביאים לכו ופייסו את כנסת ישראל. מיד מתכנסים כל הנביאים והולכים אצלה, והיא אומרת, (איוב כא, לד) "ואיך תנחמוני הבל ותשובותיהם נשאר מעל" וכו'. מיד הולכים כלם לפני הב"ה, ואומרים, רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומים, שנאמר (ישעיהו נד, יא) "עניה סוערה לא נחמה". אמר להם הב"ה, "אני ואתם נלך וננחמנה, הוי "נחמו נחמי עמי" וכו'. מיד ילך הב"ה, ויאמר לה, בתי כל כעס זה למה וכו', ע"ש. ובאמת צריך להבין כל הויכוח הזה מה ענינו. דע כי בזמן הגלות הנה השכינה עומדת בתוך הקליפות בכמה מיני צער, דהיינו שאין אורותיה מאירים וכוחותיה
שולטים מפני שליטת הס"א, שניתן לה מקום בחטאי ישראל. ובאמת אפילו שכנגד כל הצער שסבלה בגלות יהיה שכר וטוב בזמן הגאולה, הנה אין זה נחמה מספקת להעביר הצער למפרע, כי אי אפשר לסבול שהס"א תהיה שולטת אפילו רגע אחד על הקדושה, ואפילו שבסוף תכנע. הנה על כיוצא בזה נאמר (ברכות כח.) "לשתמיש אניש בכסא דמוקרא ולמחר יתבר"; ומפני זה אין נחמת התיקון נחמה למפרע. וצריך שתדע, כי כל הדברים הנזכרים בכנסת ישראל על השכינה, מדבר רק בבחינת היותה שרש לישראל, שעל כן נאמר (ישעיהו נ, א) "ובפשעכם שולחה אמכם". ובהיותה מדברת כפי ישראל, על כן נאמר בה, חובות עליך, כדברי המדרש, כי הוא משיב לה על פי דבריה, שהיא מדברת כמו ישראל: והנה צריך שתדע, כי השכינה בהיותה בגלות נאמר בה (שה"ש א, ו) "אל תראוני שאני שחרחרת", ונראים בה כל הפגמים וכל הקלקולים במדרגותיה, אשר על כן שולטים כנגדה הס"א. אך באמת איננו כך, כי אין שייך חסרון ושינוי במהות הספירות, אלא העלם הארה
הוא והסתרת פנים. ונמצא שלפי האמת אין חסרון בשכינה, אלא נראה חסרון, והוא העלמת הכח. והנה על זה הענין כתוב (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", כי אני ה' הוא סוד קב"ה ושכינתיה, ואין שייך ביניהם שינוי, פירוש - כי מה שהוא לפי התפשטות המדות, ומהותם זה לזה, אין שייך שינוי כלל, רק למקבלים הוא השינוי, כי יהיה הסתרת פנים, ואז נראה כאילו המדריגה ההיא חסרה והמאור ההוא נגרע. ובאמת אין זה אלא כי אם העברת הקלקול, כי חטאי ישראל מאז הגבירו כח הס"א, וניתן להם שליטה לינק מן המאורות. ובהיות השכינה מתלבשת בקליפות ומסתרת אורותיה, כפי ההעלם שהיא מעלמת - כך נגרשת ויורדת הס"א מן המאורות: ואמנם כתוב (הושע יב, יא) "וביד הנביאים אדמה", וסוד הענין, כי השכינה נראית לנביאים בחזיונות שונים לפי ענין ההנהגה אשר בזמן ההוא, ועל כן נראו לנביאים כל אותם עניני הגלות והיסורין לפי הקלקולים שמתקלקלים המדריגות בחובי ישראל. ובנחמות
להיפך, שהם תיקוני הקלקולים ההם. ועל כן הנביאים אינם יכולים לבוא אלא בכח מה שהם מקבלים, והוא המשתנה, ועל כן אינה מקבלת תנחומים, כי אין יש שינוי, ובאמת אינה שליטה ששלטה הס"א, כי אדרבא (תהלים קג, יט) "ומלכותו בכל משלה", והוא העלמת אור מה שהם חושבים לשלוט, והוא - לקחת מהם השליטה אשר להם בטענה כי מפני חטאת ישראל. והנה התורה סודה חיבור קודשא בריך הוא ושכינתיה, וזה אינו משתנה כלל, אלא שהב"ה רוצה להעביר על הדבר, להיות מעלים האורות ומסתימם לצורך ישראל מפני הגלות: והנה שכינה אומרת שכיון שהיא בגלות לא היה לישראל לשמור שבת והמצות (ילק"ש שם). וענין שבת הוא ש' בת, והוא חיבור קודשא בריך הוא ושכינתיה שבאמת אינו נפרד. ועל זה משיב הב"ה "בתי הגיע זמנך ליגאל" (שם, שם) והוא סוד גדול, כי מה תשובה היא זו לנחמה לפי הטענה שהיא טוענת. אך סוד הענין הוא (ישעיהו נו, א - ב) "שמרו משפט ועשו צדקה
כי קרובה וכו' אשרי אנוש יעשה זאת וכו' שומר שבת מחללו" וכו', כי השבת הוא ממש בחינת הגאולה, ובהיותו נשמר בגלות גורם הכנה והזמנה לגאולה עצמה. ועל כן משיב לה הקב"ה, "הגיע זמנך ליגאל", כי באמת השבת הוא גרם לה זה. אך על ענין הנחמה אומרת (ילק"ש שם) "איני מקבלת תנחומין עד שתביא כל אותם הרשעים" וכו'. ואז נאמר (ישעיהו מט, כו) "והאכלתי את מוניך את בשרם" וכו': ואודיעך בזה סודות גדולים, כי זאת היא הנחמה האמיתית בהראות האמת שהגלות עצמו לא היה חסרון, אלא אדרבה פעולה נסתרת ועשויה במארב אל הקליפות עצמם. הנה כבר שמעת למעלה כי תוקף הס"א הוא בחינת זבף שהוא בחיצוניות, והוא מקבל ממש מבחינת הבשר, שהוא הכלי החיצון, כאמור למעלה. ובאמת בבחינת הדם שבו, שהוא סוד הגבורות, שם נאחזת הס"א בתוקף, והוא סוד בשר ודם, שמשם נמשכת צז"ע שלהם, לחלל שם צתכדפת שש"ף. והשכינה הניחה כך בתתה מקום ליניקתם. אך בסוף הכל יראה שלא היתה זו אפילו שליטה לשעתה, אלא
פעולה נסתרת של השכינה לדחותם מן הקדושה ומישראל. וזה עיקר כעסם בבשתם, כי מה שחשבו הם להרע, אותו המעשה עצמו היה להפך, ואין להם אפילו נחמת (ברכות כח.) "לישתמיש איניש". ואז (ישעיהו מט, כו) "והאכלתי את מוניך את בשרם, וכעסיס דמם ישכרון" בחינת אותו הבשר והדם שחשבו לשלוט, בכחו יראה איך זהו ממש דחיתם. וזה צמו סוד (ישעיהו נא, יב) "אנכי אנכי הוא מנחמכם", כי רק הב"ה יכול לנחם נחמה ממש. ובאמת זה סוד (ישעיהו מט, כו) "וידעו כל בשר כי אני ה' מושיעך", שהוא ממש ענין (מלאכי ג, ו) "אני ה' לא שניתי", והוא ענין (השוה, מנחות מד. תו"כ קדושים פ"ח יא) "אני ה' נאמן ליפרע ונאמן לשלם שכר", כי באמת קודשא בריך הוא ושכינתיה מצד עצמם שוים הם לכל ההשפעות, והחילוף לפי קבלת המקבל. ואמר (ישעיהו נא, יב) "מי את ותיראי" וכו' כי איך נחשוב שיש שליטה לס"א כלל, שהשכינה באמת יהיה בה חסרון או העדר, והרי הספירות הם ענין אחד עם הא"ס
ב"ה, שאין שייך בהם פירוד כלל. על כן "מי את ותיראי מאנוש ימות", כי הס"א אינה אלא להבלע מן העולם. ואמר (שם, שם) "ומבן אדם חציר ינתן", והוא סוד מה שכתוב (תהלים לז, ב) "כי כחציר מהרה ימלו" וכו'. והסוד - כי הס"א לפי שרשה היא הפחותה שבבריאה, אלא שאיזה התפשטות נמצא לה מכח חטאי ישראל, ואז נראה שהיא רבה וגדולה. אך כאשר נמצאנה בשרשה - היא מעט והוא סוד (עובדיה א, ב) "קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאוד": ישראל ואומות העולם: ובאמת אומות העולם נקראים אילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים, כי אינם יוצאים אלא מבחינה היותר תחתונה שבקדושה, והיא השרש המועט אשר להם. ולמטה בעולם מתפשטים ברבוי בכמה אומות, ובבא הרוח מלמעלה לדחותם, הנה הם נדחים מיד, כי אין להם העמדה. אבל ישראל הם אילן ששרשיו מרובים, שהרי ישראל נשרשים בכל המאורות כלם. ולכן אין הס"א יכולה לעקור אותם, כי אם הקטרוג במקום אחד, יתחזקו במקום אחר. וסוף סוף שרשם במקום
שאין ס"א מגעת שם כלל. וישראל נקראים (תהילים פ, יא) "ארזי אל", מפני רוב גובה אחיזתם. אבל הס"א אינה באמת אלא כחציר השפל, העומד רק על הארץ, שהוא סוד מלכות, כי רק בחינה זאת היא השרש לס"א. ואף על פי שנראים גבוהים מפני התפשטותם, הנה אין זה אלא לפנים. ובחזרם לשרשם הם חציר, ואז נרמסים ברגלים, שהם בשני משיחים; כי היותר גבוה שבאומות העולם הוא תחתון מכל ישראל. ועל כן אמר (ישעיהו נא, יב) "ומבן אדם חציר ינתן". כי הנה חטאי ישראל גרמו לס"א להמצא בבחינת בן אדם שלא היה ראוי להם, והיות השכינה בתוכם בגלות - אינה אלא פעולה להחזירה מבן אדם לחציר. ועל כן (שם, שם, יב - יג) "מבן אדם חציר ינתן ותשכח ה' עושיך", פירוש - וכי את (שכחה) [שכחת] ה' עושיך. והוא ענין כי (ישעיהו נד, ה) "בועליך עושיך", כי המלכות אינה אלא סוף הת"ת, ואין שייך פירוד, אלא העלמת אור להכרית הס"א ולא תדע. אמנם צריך שתדע, כי כל זה הוא
במלכות, שהקלקול הוא לכאורה ולפנים, אך לא שיהיה כך בעצם, אך במשיח הוא בעצם כך. ונמצא שאפילו על השכינה הס"א משחקת, אבל באמת אינו כנראה לס"א, כי היא טועה בדבר. אבל המשיח כך הוא ממש, כי כן צריך להיותו מקבל יסורין לתקן פגמי ישראל. על כן (ישעיהו נב, יד) "כן משחת מאיש מראהו", כי התמיהה אינה על חנם, אלא על דבר אמת, כי כן משחת ודאי. והנה בזמן התיקון נאמר (שם, שם, טו) "כי אשר לא סופר להם ראו" וכו'. וסוד הענין - כי מה שהיו חושבים שהוא להשליטם, היה להכניעם, וזהו לא סופר להם ראו, כי באמת בהעלם היה מהם הענין הזה. ואז לא נשמע הדבר הזה, כי בכיסוי היה. וסוף (שם, שם) "אשר לא שמעו התבוננו", כי הם מתבוננים למפרע ממה שרואים עתה את אשר לא שמעו בהמצאו. ואמר (שם נג, א) "מי האמין לשמועתינו" וכו': בכתב יד חסר ההמשך חבל על דאבדין ולא משתכחין: