# ספר קנאת ה' צבאות — התהפכות המטה לנחש והנחש למטה:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-131bbe8d19dd/1/5/)

<div lang="he" dir="rtl">

התהפכות המטה לנחש והנחש למטה: 
ואחר כל הדברים והאמת הזאת, אבא ואפשר לך בס&quot;ד כל הדברים אשר נכשלו בהם הפתאים 
האלה, ואעמידך על אמיתם, ובהם תראה חכמה נפלאה אשר לא ידעת ואשר לא שמעת מעשה ה&#x27; כי 
נורא הוא אשר הוא עושה עמנו, להצמיח לנו צדקה ותהלה נגד כל הגוים: 
הנה שורש כל הדברים הוא ענין התהפך המטה ממטה לנחש, ומנחש למטה. והוא ענין (ישעיה 
נג, ט), &quot;ויתן את רשעים קברו&quot;. והוא התלבשות המשיח בקליפות, שהם חושבים שזה יוכל 
להיות נופל באיש אשר לו משפט הגאולה, והוא בחי חיותו בעולם הזה, שיהא עובר עבירות 
גדולות לשם מצוה. וזה הראיתיך כבר, שהוא הבל ורעיון רוח, תועבת ה&#x27; הוא, כי קדוש הוא 
ולא יגורנו רע. אך הענין הזה נאמר על הנשמות הגדולות, ראשי ישראל, כאשר שמעת, והם 
משה ושני המשיחין, שעליהם נאמרה פרשת &quot;הנה ישכיל עבדי&quot;, והבן היטב: 
הס&quot;א יש לה שני זמנים, האחד - כשהיא עומדת כפויה חחת הקדושה, והשני - כשהיא שולטת, 


שאז השכינה מעלמת כחה ומתלבשת בה, והיא מתחזקת מפני זה. וסוד הענין, כי בשם אדנ&quot;י 
שתי האותיות ד&quot;נ הם שתי האותיות שמשם משתרשות הקליפות היוצאות מבחינת הדין. והנחש, 
שהוא כללות הקליפה, צריך להיות כפוף תחת אלה האותיות, ואז נא&#x27; (בראשית מט, יז), 
&quot;יהי דן נחש עלי דרך&quot;. ומט&quot;ה הוא כמנין ד&quot;ן, ואז נקרא שהנחש נהפך למטה. אך לפעמים 
שהס&quot;א גוברת, ואינה עומדת כפופה כמו שהיה ראוי, ואז צריך שבחינת הד&quot;ן זה יהיה הוא 
מתלבש ומסתתר בתוך הנחש, ואז נקרא שנהפך המטה לנחש: 
המשיח יושב על פתחי רומי: 
והנה נגד זה יש המשיח, והיא היחידה המוכנת לעטר בה שני המשיחים, שהיא גם כן לפעמים 
בסוד מטה. ואז נא&#x27; (תהלים קי, ב), &quot;מטה עוזך ישלח ה&#x27; מציון&quot;, ואז (תהלים שם), &quot;רדה 
בקרב אויביך&quot;. והוא סוד (במדבר כד, יט), &quot;וירד מיעקב&quot;, כי במקומו עומד המשיח, ובכח 
שליטתו רודה האומות, ומעלה כל הבירורים הצריכים, אך כשהמטה נהפך, הנה משי&quot;ח גם כן 


הוא כמנין נח&quot;ש, ונמסר לו תקון בדרך אחר - שילך ויתלבש בקליפות, וישב שם אסור בבית 
הסוהר בחסרון אור והשפעה, והוא סבילת החולאים. ואומר לך שזהו ענין מה שאמרו 
(סנהדרין צח.) שהוא יושב אפתחא דרומי, והוא ענין ממש &quot;ויתן את רשעים קברו&quot;, כי משה 
הוא צריך לתקן ישראל במה שיהיו מנוקים מן הערב רב, וזהו הבירור המגיע לו, לכן הוא 
קבור שם עמהם. וכבר פירש רשב&quot;י בפ&#x27; תצא ענין קבורת משה, שהוא בצולמא דלאו איהי הגון 
ליה, כמו שנפרש בס&quot;ד המאמר ההוא. אך המשיחים צריכים להיות אפתחא דרומי, וזה נקרא 
להם קבורה, בהיותם צריכים להיות מלובשים בתוך הקליפה, והיא קליפת עשו וישמעאל, שהם 
האומות השולטות על ישראל, והם צריכים להשתעבד תחתיהם ע&quot;י המשיחים האלה. אך יש רומי 
רבתא, ויש רומי זעירתא, ושם יושבים המשיחים אחד מבחינת רומי רבתא, ואחד מבחינת 
זעירתא. ומשם מבררים הניצוצות הצריכים לישראל. ובסבלם הצער מקילים מעל ישראל: 


והנה עץ הדעת טוב ורע - הוא סוד אדנ&quot;י שיש בשני אותיות האלה השרש הנ&quot;ל, והנחש בא 
ופתה את חוה לתת לו מקום, ובתתה לו - מיד ירדה השכינה, ואז נעשה ממטה נחש. והוצרכו 
ישראל לסבול גלות מצרים, להתקן בו מזוהמת הנחש הזאת. והיה התקון להחזיר הנחש למטה, 
בסוד ד&quot;ן הנ&quot;ל, והוא סוד (בראשית טו, יד) &quot;וגם את הגוי אשר יעבודו ד&quot;ן אנכי&quot;. כי 
בחזור הנחש תחת הנהגת הד&quot;ן הזה - ניטלה השליטה מן הקליפות, ולא יכול פרעה לשלוט 
כלל: 
הצרעת של פרעה ושל משה: 
והנה הנחש לקה בצרעת. ואומר לך מהו הצרעת, כי הוא סוד סגירו, והוא הסגר האור העליון 
שלא יצא. ולכן פרעה בראשונה בימי אברהם לקה בצרעת, שבעבור זה לא היה יכול לנגוע 
בשרה. והיה סימן לבניו, כי בימי משה כבר חזר הנחש למטה. והקב&quot;ה, שרצה להראות לו זה 
הענין איך היה, אמר לו (שמות ד, ב), &quot;מזה בידך&quot; כו&#x27;. והענין, כי משה הוא מרי דביתא, 
שנשמתו הוכנה מתחלה להיות בסוד בעלה דמטרוניתא, שיהיה לו סגולה וכוח להוריד השכינה 


לתקן ע&quot;י האבות, כל אחד תקון הראוי לו. ואז בסוף הכל נמצא שהנחש חזר למטה ע&quot;י תקוני 
משה, שהיה מחזיק תקוני האבות בידו. והוא סוד, &quot;ה&#x27; אלהי אבותיכם נראה אלי. אך 
בהשליכו המטה לארץ, שלא החזיק בו, אז נראה בו הענין כבראשונה שהיה נחש, ואז נס משה 
מפניו, כי ראה שהענין הזה הוא מקום סכנה מאד. והוא ענין שבירת הלוחות כשהשליכם משה 
מידיו, כי אז נעשה ממש ענין המטה שחזר לנחש: 
ואומר לך מי גרם זה, ותבין כאן סודות גדולים, שזהו ענין אותיות פורחות, והם סוד הג&#x27; 
אבות, שסודם רי&quot;ו אותיות דע&quot;ב, שבהיותם מתחברים במלכות אז אין מות. ובהיותם 
מסתלקים, אז יורדת השכינה למטה, ונמצא המות. ומשם והלאה נתנה בחינה זאת למשיח לעמוד 
בסוד נחש, ובפרט למשיח בן יוסף שהוא בסוד השמאל. ועוד אפרש לך מזה בס&quot;ד. הנה כשחזר 
הנחש למטה, אז נראה האות האחר ששבה כבשרו. כי הצרעת בסוד המשכא דחויא הוא, ובהיות 
הגוף בבחינה זאת נראה שם הצרעת. וכשנטהר, הנה שבה כבשרו בכח התקונים הראשונים: 


כפיית הרע תחת הקדושה: 
ואודיעך עתה סוד גדול מאד, כי כל זה הענין תלוי בקליפת נוגה, שהיא טוב ורע, והיא 
נקראת עור הנחש, אשר אם היא נוטה לחוץ - נטמאת היא, והרע מתחזק על ידה. ואם היא 
נכנסת לפנים - נטהרת, והרע נכפה תחת הקדושה. וזה נקרא שהנחש פושט את עורו. כי כל 
כחו היה זה, וצריך להפשיט העור הזה ממנו, ואז קולו הולך מסוף העולם ועד סופג כי הוא 
התעוררות גדול, המגיע בכל המדרגות. וצריך שתדע כי משיח בן יוסף יש לו הרבה לפעול 
בזה הענין. וזה נמשך יען סודו לשמאל, בסוד קין, ששם יצאה זוהמת הנחש. והוא צריך 
להטהר ממנה, ויטהר בו העולם. אך נתחבר ענין יוסף עצמו שיצאו ממנו הניצוצות בענין 
אשת פוטיפר. ואפרש לך עוד זה בס&quot;ד לפנים בארוכה. ובעבור זה הוצרכו ההרוגי מלכות 
להמסר על קדושת השם. ואז נעשה בר&#x27; ישמעאל ענין הפשטת העור, שהפשיטוהו, ואז עלה 
שאגתו למרום, בסוד עור הנחש הזה, שקול הפשטתר הולך כו&#x27; כנ&quot;ל, ועל זה הסוד כתיב 


(ירמיה מו, כב), &quot;קולה כנחש ילך&quot;. והנה בהסתלק האותיות מן הלוחות, והם נשברו, יצאו 
כל אלה הענינים. כי במתן תורה כבר היה מתוקן הכל, ובעגל חזר ונתקלקל. והנה אליהו 
קבל הכח ממשה בסוד (במדבר כה, יב) &quot;לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום&quot;. ולכן בכח 
זה החיה את יונה בן אמתי בן הצרפית, שהוא היה שרש משיח בן יוסף, ומת מפני הקלקול 
הזה. והענין, שנסתלקו ממנו אותיות הזכר המחיות אותו, ומת בסוד נוקבא. והוא חזר וחקק 
האותיות בו וחיה. וכל זה הוא תקון לסוף כל הדברים. ואלישע כמו כן, שקיבל הכח מאליהו 
בסוד (מלכים ב, ב, ט) &quot;ויהי נא פי שנים ברוחך אלי&quot;, החיה את מבקוק בסוד הרי&quot;ו שהוא 
השם ע&quot;ב שחקק בו, שהם אותיות הזכר כנ&quot;ל, וכמבואר בדברי רשב&quot;י זללה&quot;ה (עי&#x27; זוהר ח&quot;א, 
ז,): 
הרי נתפרש לך עתה ענין מציאות המטה הזה המתהפך לנחש, אשר בעבורו השכינה מתלבשת בתוך 
הקליפות, ומשיח ג&quot;כ, וכל שאר סובלי החולאים; אשר כל זה רחוק הוא הרבה ממשגה הבוערים 


האלה, הגומלים לנפשם רעה מבלי הבן דבר על בוריו. ועוד אשוב אודיעך סודות גדולים מאד 
בענין התלבשות הזה, ובענין ההרוגי מלכות, תשמע נפלאות כאשר יעדתי לך: 
&quot;והוא מחולל מפשעינו&quot;: 
פה אתחיל לפרש לך מאמרי הרשב&quot;י זללה&quot;ה, אשר בגובה לב תלו בהם בוקי סריקי, 
ואורחותיהם עותו, להטיל מום בקדשי ה&#x27; אשר אהב, קודש קדשים הוא. ותדע באמת, כי חלילה 
לקדוש ישראל הרשב&quot;י זללה&quot;ה מחשב עליו ועל דבריו מחשבות רעות וזרות אשר כהנה. ואם 
דבריו סתומים הנה, לצד עילאה ימלל בעומק עצה, ודרך קודש נשגבה משכלינו. אך כולם 
נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת. ואסדר לך המאמרים האלה לפי סדר הענינים הצריכים 
לבאר ולגלות בענין זה: 
המאמר האחד הוא בפ&#x27; תצא, דף רע&quot;ו ע&quot;ב, ז&quot;ל, ובגין דאינון גרמו לך ועבדו עמך כמה 
טבין, אנת סבילת בגינייהו וכו&#x27;, הוה הוא לאתחללא בע&quot;ז וזרעיה, בגין דירבעם בן נבט 
מזרעיה איהו, ובגיניה אתמר בך (ישעיה נג, ה), &quot;והוא מחולל מפשעינו&quot; וכו&#x27; ובחבורתו 


נרפא לנו וכו&#x27; עכ&quot;ל. הנה המאמר הזה איום ונורא הוא באמת, כי נראה ממנו שלולא יסורי 
משה, היה צריך שמשיח בן יוסף יתחלל בע&quot;ז. והנה מכאן מקום לאפוקורסים לרדות, כי 
יאמרו בהשתנות הדורות וההנהגה מתחלפת לפי מעשה התחתונים, לא היה די יסורי משה, כי 
סוף סוף הוצרך הדבר להתקיים בש&quot;ץ. הן אלה ודאי דברי הבל ותעתועים, יען הם נגד תורת 
משה. אמנם על כל פנים צריכים אנו לפרש דברי הרשב&quot;י ז&quot;ל על אמתתם. וזה ברור, כי אלה 
הדברים יורדים ונוקבים עד התהום, וכמה רזי דרזין נכללים בהם: 
תיקון הפנימיות והחיצוניות: 
והנני צריך להודיעך עתה סודות גדולים בענין יוסף ומכירתו, והרוגי מלכות, והבן מאד. 
דע כי מאז חטא אדה&quot;ר, התהלכו הדברים בעולם בדרך שבו יהיו נתקנים כל הקלקולים אשר 
נמשכו מחטאו. והנה מאז הוכן התקון בסוד שני המשיחים. ופרוש הענין - כי עץ החיים ועץ 
הדעת הם סוד הפנימיות וחיצוניות, שהיו צריכים להתחבר בחיבור גדול. כשיהיה החיצוניות 


שלם לגמרי, ראוי להתחבר עם הפנימיות, וזה בהסרת הרע שבעץ הדעת הזה, שהוא הס&quot;א 
היונקת ממנו, שהיה סר אם לא היה אדם חוטא. ואז היה גופו ונשמתו ג&quot;כ מתחברים זה בזה, 
לינק אור הקדושה לנצח. וכיון שחטא, הנה נפגם החיצוניות, ששלט עליו הרע, ואז גופו 
נעכר, והוא צריך למות, שבזה נמצא התקון שימצא לו, עד שובו להבנות ולהתחבר עם הנשמה 
לחיים נצחיים. והנה הנפגם באמת הוא עץ הדעת, והוא הצריך לתקן עד שיוכל להתחבר בו עץ 
החיים כבראשונה. ונמצא בכאן שנים צריכים תקון - אחד החיצוניות שיוכל להתחבר בו 
הפנימיות, ואחד - הפנימיות - שיתחבר בחיצוניות. ובסוד החיצוניות נתקנים כל עניני 
הגלות כולם וגאולתם, ששלימותה היא חיבור הפנימיות בחיצוניות. וזה ענין השני משיחים, 
כי משיח בן יוסף הוא בסוד השמאל, והוא בסוד החיצוניות הצריך לכל התקונים האלה. 
ומשיח בן דוד הוא בסוד הימין, הצריך שיהיה מתחבר אליו, והגאולה שלמה. וזהו סוד 


(ישעיה יא, י) &quot;והיתה מנוחתו כבוד&quot;: 
ובהגיע עת להכנס בעוביה של קורה באלה התקונים, והיינו ביעקב שהוא בחיר שבאבות ומעין 
שופריה דאדם, משם והלאה נמצא ענין שני המשיחים האלה הולך ומזדמן. וזה כי הוא לקח 
שתי נשים לאה ורחל, וסודם פנימיות וחיצוניות השכינה. ומלאה היה צריך לצאת משיח בן 
דוד לתקון הפנימיות, ומרחל משיח בן יוסף לתקון החיצוניות. וכבר שמעת שהקלקול העצמי 
היה בחיצוניות, ולכן מכאן נמשכו כל הקלקולים שבאו אח&quot;כ בכל הענינים. וקין בו מתחיל 
ענין זה, כי הוא סוד הגבורות, והבל סוד החסדים. ונמצא שהם עצמם בחינות פנימיות 
וחיצוניות. ובקין יצאה זוהמת הנחש שהוטלה בחיצוניות הזה, שהוא סוד הגוף שנעשה כתנות 
עור, ושם ג&quot;כ נתקלקלו הדברים. והתפשטות הדבר עד יוסף, שלו נתנה בחינה זו של מב&quot;י 
לתקן, כנ&quot;ל; וליהודה בחינת מב&quot;ד, והם שניהם מלכים בסוד (תהלים מח, ה) &quot;כי הנה 
המלכים נועדו&quot;, וכמבואר במדרש. ותבין ג&quot;כ שמב&quot;ד הוא בתפארת, והוא הזכר בסוד 


הפנימיות העומד לנגד לאה. ומב&quot;י ביסוד, בסוד החצוניות העומד לנגד רחל. וכבר נתבאר 
במקום אחר ענין זה של לאה איך היא פנימיות הנוק&#x27;, והלא אינה אלא אחורי אימא שנפלו, 
כי שני הדברים אמת, והרבה דרושים נאמרים בענין לאה לפי בחינות שונות שבה, ואין כאן 
מקום להאריך בזה: 
יוסף ואשת פוטיפר: 
ונמצא שהיסוד באמת נפגם בחטאו של אדם, והוא סוד, &quot;מושך בערלתו היה&quot;, כי ממנו נמצאה 
הערלה על אות ברית קודש. ואז יצאו הניצוצות של הקדושה לחוץ, כידוע. והנה יוסף היה 
היסוד הזה הראוי לתקן. והשטן קטרג, עד שגרם שהשבטים מכרו אותו למצרים. ואז חזר ממש 
הקלקול הראשון להתחזק, שהוא היסוד הנחפה בערלה, ובא לידו ענין אשת אדוניו. והוא 
בחינת ערות הארץ, שהיתה רוצה להדבק בו: 
אך סוד הענין, כי אסנת היתה שם, שהיתה בסוד השכינה הראויה להתחבר עמו בבירור בתקון. 
ואמה גם כן היתה מסוד זה, אבל היתה בסוד מה שקליפת מצרים היתה מתחזקת להדבק אחריה. 


ולכן אסנת היתה ראויה לו, שעל ידי כן שלט על מצרים. אבל אמה לא היתה ראויה לו. והוא 
חשב בתחלה שהיה ראוי לו לבוא אליה, לתת הארה לשכינה שהיא בתוך הקליפות. וסוד הענין 
&quot;ויבא הביתה לעשות מלאכתו&quot;. אבל נראית לו דיוקנו של אביו, והודיע לו כי לא זו הדרך, 
ומכל דבר ערוה צריך להשמר מאד, כי אין זה תקון, אלא קלקול רב ועצום. ובאמת, שבאותה 
המחשבה יצאו ממנו עשר טפות, וזה גרם כמה קלקולים בגלויות, כמו שאפרש לך בס&quot;ד: 
ואומר לך עתה סוד גדול, כי באמת מכאן לקחה כח הס&quot;א לפתות בני ישראל בעו&quot;ה בענין זה, 
להראות להם היתר איסורי ערוה ודומיהם, ברמותו אותם לחשוב שיוכל זה להיות תקון, כי 
כך הס&quot;א מתחזקת בכח אשר נותנים לה מעשי בני אדם. וע&quot;כ בקבלה ממעשה יוסף המחשבה הזאת 
- בה נתחזקה לפתות האחרים אשר לא ידעו להשמר ממנה: 
עשרה הרוגי מלכות: 
ועתה אודיעך ענין הטפות האלה. כי יוסף הוא עצמו סוד היסוד, ומעשיו בסוד תקוני מב&quot;י 


היו. ובחטאו במחשבה הזאת - נפגם היסוד, ויצאו משם עשר טפות האלה. וכבר ידעת מה הם 
אלה הנצוצות היוצאים מן הדעת. ואלה הוצרכו לבוא בעולם, ולהמסר למיתה בכמה גלויות, 
כדי לתקן מה שנפגם בצאתם הם לס&quot;א. והנה אלה העשר הם עשרה הרוגי מלכות. אף כל 
ההרוגים שהיו בכל הדורות כלם הם מסוד זה. וסוד הענין, כי בחינת מב&quot;י הוא שנפגם, 
והוא עצמו היה צריך למות בסוף הכל. כי אין מיתת ההריגה בידי נכרים אלא תקון למה 
שנמסר ביד הס&quot;א, להעלות הקדושה ממנה. וכל האחרים שנהרגו, נקראים כלם ענפים ממנו, כי 
כלם לבחינת תקון זה של מב&quot;י הם הולכים. אך העשרה עקרים, שהם כמו שרשים לכל האחרים, 
הם העשרה ההרוגים הנזכרים שהם בחינת העשר טפות עצמם, שכל השאר הם כמו ענפים. והעיקר 
בעשרה עצמם הוא ר&quot;ע בן יוסף, שהוא היה בחינת מב&quot;י עצמו. וע&quot;כ הוא הנזכר במדרש, שראה 
אותו משה ואמר &quot;זו תורה&quot; כו&#x27;, והאחרים לא נזכרו, כי הוא העיקר בזה התקון. והנה צריך 


שתדע כי ע&quot;י גלות מצרים וגאולתו עד מתן תורה נתקנו הקלקולים הראשונים, עד שבמ&quot;ת 
נמצאו בני חורין, בסוד (שמות לב, טז) &quot;חרות על הלוחות&quot;. אך כאשר חטאו ישראל בעגל, 
חזר הקלקול הראשון למקומו. והעגל הוא ממש בבחינה זו, שהוא בסוד &quot;פני השור מהשמאל&quot; 
שהוא מב&quot;י. והערב רב היה שעשוהו, כי הם היוצאים ממצרים. והנה הקלקול הראשון גרם 
קלקול אחר, שאח&quot;כ בא ירבעם שהוא עצמו היה מב&quot;י, וחטא בסוד זה שעשה העגלים: 
ירבעם היה מיועד למשיח בן יוסף: 
ועתה אודיעך בזה סוד גדול מאד מאד. כי ירבעם הלביש את הקדושה בס&quot;א בעבודתו, וזה גרם 
אח&quot;כ שהעגל היה אומר &quot;אנכי ה&#x27; אלהיך&quot; ע&quot;י גחזי, כמ&quot;ש רז&quot;ל. ובעבור זה הוכרח ר&quot;ע 
וחבריו למות על קדוש השם. וסוד הענין עמוק הוא, כי הנה ר&quot;ע היה בן גרים, וזה כי 
הוצרך שהנשמה הקדושה של ירבעם, שפרחה ממנו בשעת חטאו, תתלבש בגוף נכרי. ואח&quot;כ תצא 
בישראל. וזה היה באביו של ר&quot;ע, ואח&quot;כ נכנסה בו בר&#x27; עקיבא, ושם נתקנה. ותדע שבשעה 


שפרחה הנשמה הקדושה של ירבעם, ונכנסה בו נשמה טמאה, הנה הנשמה ההיא ניתנה באביה 
בנו. והוא שנאמר בו (מלכים א, יד, יג), &quot;יען נמצא בו דבר טוב&quot;. ואח&quot;כ הוצרך להתלבש 
בלבוש נכרי כנ&quot;ל: 
ועתה אודיעך בזה הענין סודות גדולים ועצומים מאד, אשר היה ראוי באמת להעלימם 
ולהסתירם, לולי כי לכבוד ה&#x27; ולכבוד קדוש רשב&quot;י זללה&quot;ה צריכים אנו להצדיק דברי אמת 
וצדק, ולטהרם מאשר חפאו אליהם אנשי תועי רוח. דע, כי כל אלה הדברים שאנו מדברים 
מירבעם או מכל האחרים אשר נאמר עליהם שהם מב&quot;י - אין אנו אומרים על היחידה עצמה, 
שאינה ניתנת באיש הראוי לה אלא בשעת תשלום התיקון, וכמבואר בדברי מרן האר&quot;י זלה&quot;ה, 
אלא שרשי הנשמות הראויות והמזומנות להיות גואלות בדורה שעליהם תבוא ותשרה היחידה 
השורה ומעטרת את המשיחין. ונמצא, כשאנו אומרים ירבעם שהוא מב&quot;י, פירוש, אותו השורש 
שבאמת היה ראוי לשרות עליו היחידה הזאת, ונקרא כמו ענף ממנה, כי היא כלי שלה. והנה 


זה היה שהוצרך להתלבש בגוף נכרי כנ&quot;ל, כנגד מה שהלביש ירבעם את הקדושה בטומאה 
בעגלים אשר עשה, ובעבורה הוצרכו למסר למיתה ר&quot;ע וחבריו. אמנם ודאי, שזהו פגם שמגיע 
לשורש עצמו, כיון שהכלי שלו נפגם כך. וכנגד זה היה צריך גם הוא להיות מתחלל ח&quot;ו 
בס&quot;א: 
ואפרש לך היטב ענין החילול הזה. כי ההתלבשות שהוא מתלבש עתה - אינו נקרא חילול כזה, 
כי אינו אלא כמו תפיסה בבית הסוהר שהוא תפוס שם, אבל הס&quot;א אינה מקבלת כחו כלל. אבל 
אם ח&quot;ו היה מתחלל, כמו שהיה נמשך מחטא ירבעם, היה זה קלקול גדול, והוא כי הנה אותו 
האיש נידון בצואה רותחת, והיא הזוהמה היותר טמאה שבקליפה. ואם היה צריך מב&quot;י 
להתחלל, היה צריך להתלבש הוא שם ח&quot;ו בדרך... עצמו היה מקבל איזה כח מן ההתלבשות 
הזה. ואז היה בא הוא ומתלבש בארמילוס הרשע. ובכח שהיה מקבל מן ההתלבשות הזה, היה 
עושה דברים נפלאים בעולם, כמו שהיה אומר עגלו של ירבעם, וזה היה קלקול גדול עד מאד, 


וצער ח&quot;ו לישראל שאין כמוהו. ומשיח בן יוסף עצמו, אחר קבלו המשיחות, היה צריך למות 
לתקן הענין הזה ע&quot;י ארמילוס עצמו שהיה בא נכחו, וזה ג&quot;כ חילול אליו. וכמה צרות על 
צרות היו מתחדשות, עד שהניצולים היו אחד מעיר ושנים ממשפחה. אבל כח היסורים שסובל 
משה, גרם שלא יתחלל בחילול זה מב&quot;י. ואז לא נשאר הפגם אלא בכלי של המשיחות, דהיינו 
נשמת ירבעם עצמו. ומפני זה מת ר&quot;ע וחבריו. אך המשיחות עצמו לא יתחלל עד צאת הכח הזה 
ממנו, וחזרו אל מקומו בקדושה במב&quot;י עצמו, שהוא ממש ענין ר&quot;ע, ומב&quot;י נצל מן המות: 
ועתה תבין ענין המאמר הזה שאמר (זוהר כי תצא שם) &quot;בגין דלא יתקטיל מב&quot;י&quot; כו&#x27;, וצריך 
אני לפרש לך מה הענין &quot;הוא וזרעיה&quot;. דע, שהמשיח נקרא מב&quot;י ומשיח בן אפרים. וסוד 
הענין הזה, כי שתי בחינות נמצאות למשיח, אחת - היחידה עצמה שהיא המשיחות, ואחת - 
האיש הראוי להיות משיח, שמבחי&#x27; זאת נמצאים בכל דור תמיד. והנה יוסף הוא סוד 


המשיחות, ויוסף נקרא שור, בסוד השור שבמרכבה שהוא לשמאל, כי מב&quot;י אינו אלא תקון 
השמאל. והזרע עצמו של יוסף נקרא ג&quot;כ בחינת שור. ובאמת אפרים שהוא זרעו של יוסף הוא 
בחינת אנשי המשיחות הנקראים ג&quot;כ שור כנ&quot;ל. והנה בחטא ירבעם היה ראוי להיות מתחללים 
בע&quot;ז, הוא וזרעיה, שהם שתי הבחינות - המשיחות ונשמות המשיחות, מפני היות ירבעם 
מזרעיה, והוא נפגם בו. ואומר לך שירבעם כבר מוכן היה, וקרוב לקבל המשיחות, רק 
שעדיין לא קבל. אבל כיון שהיה קרוב לזה, הנה היו מתחברים אליו נשמות יוסף ואפרים 
בנו, כי כך צריך למי שיזכה לקבל המשיחות. אבל כיון שבין כך ובין כך פגם, הנה נפגמו 
הם גם כן, ואז היה צריך להתחלל הכל ח&quot;ו - המשיחות וענפיו. וכח יסורי משה תיקן שלא 
יהיה כך, אלא המשיחות יהיה ניצול, ולזרע יהיה ענין ר&quot;ע בן יוסף שזכרתי, ודי יהיה 
בזה: 
ואודיעך פה ענין נכבד, למען תבין דבר לאשורו, כי משיח בן דוד לא נקרא כלל משיח בן 


יהודה; אך סוד הענין, כי כן היה ראוי להיות לולא מכרו השבטים את יוסף. כי זהו סוד 
הכתוב (בראשית לח, א; ועיין בזהר שם) &quot;וירד יהודה מאת אחיו&quot; - ירידה היתה לו שאבד 
המלכות, ולא יכול לצאת אלא אח&quot;כ בימי דוד, ונתלה הענין בו. ואז נכלל בדוד עצמו שתי 
הבחינות, בחינת המשיחות והזרע שלו, כמו שזכרנו במשיח בן יוסף: 


</div>
