שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין ליל מוצ"ש ליל מ"ש כבר ביארתי כי מה שנהגו לומר בכל מ"ש סדר האלפא ביתא קודם תפלת ערבית לא היה מורי ז"ל נוהג לאומרה ולא כל אותם השירים והמעלות כו' והמזמורים כלל ועיקר וכמ"ש בסדר נוסח תפלת שחרית לעיל: אותם הפסו' של ויתן לך האלקים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים במ"ש בסדר ההבדלה היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מ"ש בעת שמבדיל על הכוס בביתו והנה נזכר בזוהר בהקדמת דפ' בראשית [ד' י"ד ע"ב] ענין זה וע"ש: אחר שאומרים ברכת הלבנה צריך האדם לומר ג"פ שלו' עליכם והענין הוא כי הקטרוג הא' שבעולם הוא אשר קטרגה הלבנה באמרה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' ולזה אחר ברכת הלבנה אנו אומרים [ג"פ] שלום עליכם כו' בלשון תפלה שלא יהיה עוד קטרוג בעולם: גם דע כי במ"ש קודם חצות לילה אסור להתאבל ולבכו' על החורבן שלא כאותם שנוהגים היפך מזה לומר קינות אחר תפלת ערבית במ"ש ונותנים טעם לדבריהם מפני שאז נחרב ב"ה בעת מ"ש כנודע. אבל דע לך כי הוא אסור לפי שקדושת שבת נמשכת כל הלילה ההיא כמ"ש למטה בע"ה וראיה לזה ענין סעודה ד' וכמ"ש ענינה בע"ה ואפי' בבחי' תוס' נשמה יש המשך קדוש' בליל זה כמ"ש בע"ה ולא עוד אלא שאפילו אחר חצות לילה של מ"ש לא היה מורי ז"ל מרבה בבכיה על החורבן יותר משאר לילו' אף עפ"י שנחרב הבית בליל מ"ש כנז' אלא היה בוכה ומתאבל כבשאר הלילות: בענין ההבדלה מה שמבדילין בב"ה מנהג טוב הוא ומורי ז"ל נתן ד' זהובים לצדקה כדי שיניחוהו אנשי הקהל להוצי' יין משלו להבדיל עליו בב"ה. גם היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו בורא מאורי האש ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוק' מיוחדת. ודע כי אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן וכמ"ש בס' ב"י בשם מהר"י גיקיטלייא ז"ל. ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכונה שנתבארה אצלנו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו וע"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשי' כשרי' ועתה בליל מ"ש בעת ברכת עצי בשמי' תקח שלשה הדסים הנז' בידך הם לבדם ותריח בהם ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר א' ואגודה א' ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן ותכוין להשאיר לך כח מן תוס' נר"ן שנתוספו לך בשב' וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם וכבר נודע כי כל פעולו' ליל מ"ש הם כדי להשאיר חלק מן תוס' קדוש' שבת לימי החול הבאים כמ"ש בע"ה: ובענין ברכת בורא מאורי האש היה נוהג לכפוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו הימנית והגודל מכוסה תחתיהם ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך וגם יהיו נכפפים לפני הנר והיותם ד' אצבעותיו הוא בלא אצבע הגדול הנק' גודל ונק' בוהן וסוד כ"ז נת' בס"ה פ' ויקהל וע"ש ומדברי אלה תבין מ"ש שם באותו המאמר בענין כפיפת האצבעות שלא כדברי הנוהגי' להסתכ' באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים. גם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"ך כופפי' אותם כנגד הנר גם שלא כאות' הנוהגי' לכפוף אות' כנז' אלא שמהפכי' פני הכף כלפי מטה כלפי הקרק' ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפרנים כלפי מעלה לשמים אלא צריך לזקוף ידיך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך ואח"ך תכפוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה ע"ג הגודל כנז' ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבע' וכנז' בזו' פ' ויקהל ובפ' בראשית בדכ"א ע"א וע"ש: ענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מ"ש הכונ' היא להמשי' הארת עולם האצילות אשר בסוד תוס' שבת אל עו' הבריאה כי שם בחי' קדושת ובא לציון גואל כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בענין ביאור קדושת ובא לציון וכוונתינו היא להמשיך תוס' הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול: שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין ויהי נועם דמוצ"ש ענין ויהי נועם שנוהגים לומר בכל מ"ש ובזה יתבאר ענין נפלא להמשיך תוס' קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואח"כ תשב והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנק' נועם ה' מסוד תוס' שבת ולכן צריך שיהיה מעומד וזה ביאורו. דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוס' השבת בו' ימי החול ובכן יהיה מכלל והתקדשתם והייתם קדושים כו' וזה דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדוש' שבת וזה ענין הכנתו. דע כי הנה בכל יום שבת נתוסף קדושה באדם בנר"ן שלו ויש מי שאין בו רק בחי' נפש בלבד כו' האמנם מי שיש לו שלשתם יש בו ב' בחי' כי יש מי שזוכה לקחת תוס' קדושת שבת מפאת נשמתו ממש ויש מי שאינו מקבלו רק מבחי' ע"ד כללות העולמות בלבד ויש מי שיש לו נפש בלבד ומקבל תוס' בחלק נפשו מפאת נפשו ממש עצמה אבל חלק תוס' קדושת רוחו ונשמתו תמשך לו מפאת כללו' העול' בלבד ועד"ז יובנו שאר החלוקו' ויש מי שיש לו נפש ורוח, ואין לו נשמ' ויש מיני נפשות שכל עצמם אינם רק מבחינת כללו' העולמות בסוד תוס' שבת ואין להם רק אותה בחי' לבדה ולא שורש ועצמות קדושת שבת ולכן גם נפש זו אינה יכולה לעלות רק אותה הבחי' לבדה לפי שאפי' שרשה ועצמותה אינה אלא משם בלבד והרי נמצא כי אין לך אדם שאין לו תוס' נר"ן כפי חלק הנוגע לו ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוס' מאותה הקדוש' של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה. והנה ענין השארות תוס' הקדושה הוא עד"ז כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחי' תוס' קדושת הנשמה ובהתחלת ליל שני תלך ממנו ותסתלק וז"ס מ"ש במס' תעניו' אנשי משמר לא היו מתענים ביום א' כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג אל עינוי וימותו כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת ותוס' הרוח נשאר עד סוף יום ב' בשבת ואח"כ יסתלק ותוס' הנפש נשארת עד סוף יום ג' בשבת ואח"כ תסתלק ובזה תבין פעם למה שארז"ל כי אם לא הבדיל בליל מ"ש יבדיל והולך עד יום ג' ולא עוד. והטעם הוא כי עד אז נשאר בחי' תוס' שבת והבן זה. ומיום ד' ואילך צריך לכוין באופן אחר והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספ' נפש משבת הבא וביום ה' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' רוח משבת הבא. וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' נשמה משבת הבא גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתעני' ביום ששי מפני כבוד השבת פי' כדי לקבל תוס' נשמת השבת הרי נמצא כי יום השבת הוא ד' וז' כי הנה ג' ימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה וג' ימים אחרונים הם מכלל השבת הבאה נמצא שיום השבת הוא ד' וע"י שיכוין כוונות אלו בג' ימי' האחרוני' יזכה לתוס' שבת הבאה והרי ביארנו כי בכל הו' ימים צריך לכוין ענין קבלת תוס' שבת או משבת שעברה או משבת הבאה וזה בענין ג' חלקי נר"ן כ"א ביומו ואמנם מה שצריך לעשות כו' ימי החול יתבאר לקמן בע"ה ונתחיל בתחי' לבאר הכוונה של ויהי נועם בליל מ"ש שהוא שורש ועיקר לשאר הכוונות של ו' ימי החול וכמ"ש בע"ה: דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודו' וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודו' אנו עושי' סעודה ד' במ"ש. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדו' סעודו' שבת לכל סעודות ימי החול וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלו' השבוע. אמר חיים הכותב נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמו' והתפלו' הם פנימיות העולמות ודי בזה וזה כונתו. בתחי' תכוין כי ד' עול' הם וסדרן אבי"ע וכבר ביאר' כי עולם האצילות בבחי' פנימי' הוא שם אהי"ה דמלוי יודין שהוא קס"א ואחוריים של עולם האצילות הוא ריבוע ואחוריים שם אהי"ה במלוי יודין העול' בגי' תקמ"ד. ופנימיות עולם הבריאה הוא האחוריים דאצילו' שהוא שם אהי"ה העולה תקמ"ד כנז'. ואחורי' של הבריאה הוא הויה דס"ג ופנימיו' היצירה היא אחוריים דהויה דס"ג הנ"ל שהם בגי' קס"ו והם פנימיות היצירה ושם הויה דמ"ה דמילוי אלפין הוא חיצוניותו והעשיה הוא אחוריים של הויה דמ"ה הנז' העולה בגימ' ק"ל והוא פנימיות העשיה וההויה דב"ן דמילוי ההין הוא חיצוניותו וכל זה הוא בימי החול אבל ביום שבת הפנימיות בעצמו של האצילות מאיר בבריאה וכן פנימיות הבריאה מאיר ביצירה וכן פנימיות היצירה מאיר בעשיה והנה עתה בזו הכונה להמשיך תוס' אור שבת בימי החול לא יהיה לא המציאות של החול ולא המציאו' של השבת עצמו כי זה א"א להיות אבל יהיה הדבר ממונע כי נקח חלק מהארת שבת לימי החול. וזה ענין ויהי נועם כו' הנה במלת ויהי נועם חכוין להמשיך מן האצילות אל הבריאה. ובמלת ה' אלקינו עלינו תמשיך מן הבריאה אל היצירה. ובמלת ומעשי ידינו כוננה עלינו תמשיך מן היצירה אל העשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו תמשיך מן הבריאה אל העשיה כי הנה השבת הוא בבריאה כנודע דבשבת לביש מלכא לבושין דבריאה ולכן כמו שכללנו היצירה בבריאה כן צריך שנכלול העשיה בבריאה כדי שתקבל משם אור הבריאה השבת וזהו ע"י ומעשה ידינו כוננהו אבל לפי שאין יכולת אל העשיה לעלות אל הבריאה אלא ע"י היצירה לכן תחילה נעלה את העשיה ליצירה במל' ומעשה ידינו כוננ' עלינו ואח"כ תוכל לעלות אל הבריאה וזה ע"י מלת ומעשה ידינו כוננהו. ועתה נבאר המלו' ויהי נועם תכוין בזה להמשיך ויהי מן נועם פי' כי שם אהי"ה דיודין שבאצילות הוא בגי' נעם ע"ה והוא קס"א. ותמשיך ממנו בחי' ויה"י שהוא בגי' א"ל שהם ג' יודין וא' שיש בשם אהי"ה הנז' ותמשיכנו אל הבריאה לפי שבשב' עצמו מאיר שם אהיה דיודין עצמו אבל עתה לא נמשך ממנו רק בחי' ויה"י שהוא סוד אל היוצא מן שם אהי"ה הנז' וכבר נת"ל כי שם זה הוא אור החוזר מן בינה אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה בז' שמהן אשר בו שהם סוד תוס' שבת עצמו שהם ז' אותיות אהי"ה יה"ו הנז' בר"מ פ' יתרו ע"ש ותכוין כי ויהי נועם הוא מציאות אהיה יה"ו עצמו הנ"ל באופן זה כי במלת ויה"י נרמז שם יה"ו ותקח אות יו"ד הנוספ' במלת ויה"י ותחברנו עם מלת נוע"ם ויהיה ינע"ם והוא שם אהיה במלוי יודין העולה בגימט' קס"א ועם עשר אותיותיו הוא קע"א כמנין של ינעם ע"ה והרי נתבאר ענין יה"ו אהיה של הבריאה ג"כ. ה' אלקינו עלינו תכוין כאן להמשיך מהבריאה אל היצירה באופן זה כי בחי' ד' הויות שהם ע"ס מ"ב נוריד ונמשי' מהם המלויים שבהם כיצד מילוי שם ב"ן הוא בגי' כ"ו הרי הוי"ה וג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה שהם מ"ו ול"ז וי"ט הם בגי' ק"ב כמנין אלקינו ונמצא כי אנו ממשיכין ולוקחי' אותם התחתון תחילה ואח"כ שלשה העליונים. ואחר כך אנו ממשיכין אותם אל היצירה הנקרא עלינו שהוא האחוריים של הוי"ה דס"ג שהם בגי' קס"ו כמנין עלינו וגם השם עצמו אנו ממשיכין עתה אל היצירה. ומעשה ידינו כוננה עלינו כאן תכוין להמשיך מן היצירה אל העשיה באופן זה. כי ומעשה הוא בגימ' ת"ך ותכוין כי הוא באתב"ש א"ל וגם ת"ך בגי' י"פ מ"ב וכולם משם מ"ה דאלפין שביצירה כי יש ביצירה י"ס ותמשיך מן י"ס שביצירה שהם י"פ מ"ה תמשיך מהם עשרה מ"ב כמו שידעת שהו' ההויה כפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו הם מ"ב אותיות ותמשיך אלו הי"פ מ"ב אל העשיה להעלות העשיה למעלה בסוד תוס' קדוש' כנודע כי כל שם בן מ"ב סגולתו היא להעלות למע'. ידינו הוא נתינת מוחין בעשיה והנה העשיה היא שם אדנ"י והמוחין הם שם י"ה כי העשיה היא נוק' ואין בנוק' רק תרין מוחין חו"ב. והנה י"ה אד"ני הוא בגי' פ' בגי' ידינו. כוננה הוא נתינ' כתר אל העשיה כנודע כי כתר המלכו' הוא ריבוע שם אדנות כזה א אד אדנ אדני והוא בגי' כונן וזהו כוננ' כונן ה' כי העשיה היא ה' תתאה. ובר"ת של ידינו כוננה תכוין כי העשרה מ"ב שכוונת אליהם למע' כמלת ומעשה הם ל' פעמים י"ד כי כל מ"ב הוא ג"פ י"ד כי הם ג' הידים המעלים ממטה למעלה. וכן ר"ת ידינו כוננה הם בגי' ל' וכן פשטיות מלת ידינו מורה על בחינת הידים להורות כי הם ג' הידים. עלינו תכוין כי משם ההויה דמ"ה דאלפין שהמשכנו מן היצירה אל העשיה הנה יש בו ג' אלפין ונודע כי כל אות אלף מורה על שם אהיה ותכוין לעשות ג' שמות של אהיה שהם בגי' ס"ג ואז תכוין בהויה עצמה דס"ג ואז תרבענה ותקח האחוריים שלה לצורך העשיה ונודע שהוא בגי' עלינו שהו' קס"ו ומעשה ידינו כוננהו הנה כבר המשכנו הכל עד העשיה האמנם לפי שהעשיה היא בתוך הקליפות לכן צריך תיקון אחר יותר עליון והוא שנחזור להמשיך אליה מן הבריאה עצמה ולהעלותה עד שם כדי שישאר לה איזה דבר של תוס' שבת וגם כי הבריאה היא בחי' שבת כנודע ולכן תכוין כי ג' אותיו' וע"ש מן ומעשה והם אותיות עש"ו כי מכאן היה עשו אוחז כגגדו בקלי' והם ב' בחי' הא' הוא אחוריים של הוי"ה דע"ב דיודין שהם בגי' קפ"ד ועם עשר אותיות' קצ"ד ובחי' זו תמשיך מן עולם האצילות שהוא שם הוי"ה דע"ב דיודין כנודע. גם ב' שמות אלקים עם י' אותיותיהם הם בגי' קפ"ב והם בגי' יעקב והנה קצ"ד וקפ"ב הם בגי' עשו והם סוד הבריאה הנק' אלקים כמנין הכס"א והם ב' שמות אלקים שהם זו"ן אשר שם נשאר לנו ב' אותיו' מ"ה מן ומעש' ובחי' זו תמשיכ' מן היצירה כי שם שרשו של הויה דמ"ה וכל בחינות אלו תמשיכם אל העשיה כדי שתוכל לעלות אל הבריאה וזה תמשיך אל ידינו שהוא סוד י"ה אדנ"י כנ"ל כוננהו הוא חיבור כונן ה"ו פי' כי במלת כונן תכוין להמשיך ג"כ ג"פ מ"ב א' מן הויה דע"ב דאצילו' והב' מהויה דס"ג דבריאה והג' מן הוי"ה דמ"ה דיצירה. והנה ג"פ מ"ב הם כונן ועי"ז יהיה ה"ו של כוננהו פי' כי העשיה שהיא ה' תעלה ע"י כן למע' מן היצירה הנק' ו' ותהיה ה' על ו' והנה ע"י כל ההמשכות האלו הלואי ישאר איזה רושם הארה בעשיה בימי החול. גם דע כי צריך שתכוין שה' פעמים נרמזו אותיות נ"ו בפ' הזה והם אלקינו עלינו ידינו עלינו ידינו וה"פ נ"ו הם בגי' מנצפ"ך שהם סוד ה"ג שבעשיה שהיא בחי' נוק' ותכוין למתקם ע"י האור הנמשך מן הבינ' הנק' נועם כנז' ובברכת אבות דר"ה בתיבות אלקינו ואלקי אבותינו כו' נתבאר ענין זה היטב. גם תכוין כי ג' מיני תוס' קדוש' שבת הם הא' הוא מה שבא מאליו מפאת קדוש' השבת בעצמ' וכנגדו אנו אומרים ויהי נועם ד' אלקינו עלינו וכנגד מה שתיקן האדם והרויח ע"י מעשיו באמצע ימי החול כדי להמשיך עליו תוס' קדו' שבת בע"ש אנו מתפללים שגם מבחי' זה ישאר ממנה איזה קדושה וזהו מעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה שתיקן האדם והרויח באמצע השבוע ע"י מעשיו רק שעשה שום עון ונסתלק ממנו אנו מתפללי' שגם מבחי' זו ישאר אלינו וזהו ומעשה ידינו כוננהו ר"ל שתהיה כונן ומתקן אל המעשה ידינו עצמו אשר נפגם ע"י העון וזהו כוננהו ר"ל להו בעצמו. גם תכוין בפ' הזה של ויהי נועם כו' אל ב' מיני זווגים הנעשים בימי החול והם זווג דאו"א וזווג דזו"ן וכונתינו עתה להמשיך לב' הזווגים הנז' בחי' אור גדול ממה שנשאר ביום השבת כדי שבכחו יהיה להם מציאות זווג בימי החול. וכבר נתבאר כי ענין ויהי נועם הוא בחי' אור חוזר מתוספות קדושת שבת בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי. והנה מציאו' השבת הוא סוד הבינ' וז"ס ויהי נועם פי' כי אנו ממשיכין הנועם ההיא של הבינה לב' זווגי החול הנז' וביאר מה ענין ב' זווגים אלו ואמר כי הא' הוא ומעשה ידינו כוננ' עלינו פי' כיון שמה שנעשה בשבת מעצמו הוא נעשה בימי החול ע"י תפלותינו וזהו ומעשה ידינו כוננ' עלינו ר"ל שזה הזווג הנעש' בכח מעשה ידינו בימי החול כוננה עלינו ע"י נועם הזה ולפי שזה הזווג הוא עליון דאו"א לכן אמר כוננה עלינו כי או"א הם עלינו כי ישר' הם בז"א שהוא למטה מאו"א וכנגד זווג התחתון דזו"ן אמר ומעשה ידינו כוננהו כי גם זווג זה הנעשה על ידי מעשה ידינו גם הוא כוננהו ר"ל כונן ו"ה שהם זו"ן: ענין מ"ש היא בחי' אור החוזר אשר אנו מקבלים הארתו עת' ובחי' אור החוזר מפאת תפי' שבת הוא ענין ויהי נועם כו' שהוא המשך אור הבינ' הנק' נוע"ם ולפי שהזווג הנעש' בחול אינו מעצמו כנודע כי מה שנעש' מעצמו ביום שבת אנו עושים אותו על ידינו בתפלתינו בימי החול ולכן אנו מתפללים בתחי' ימי החול ומעש' ידינו כוננ' עלינו שהוא זווג העליון הנעשה בימי החול ע"י שיכוננהו על ידינו ולהיות אור החוזר הזה מבחי' אי' עלאה צ"ל פסוק זה מעומד כנ"ל. וכן לסיב' זו עצמ' יש בנו כח להאי' עת' בעולם הבריאה קדושת ובא לציון גואל כנ"ל משא"כ בשאר לילות החול וכנגד אור החוזר מפאת סעודת שבת אנו עושים סעודה בכל ליל מוצאי שבת סעוד' ד' והבן זה. הנה נתבאר למע' בענין ויהי נועם