שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ב דרוש ב': בענין תוקף הגדלת ז"א ביציאת מצרים ובתחילה נקדים הקדמה א' בענין סדר הגדלת ז"א. דע כי כשנולד ז"א אז הוא זמן קטנותו עד היותו גדול בן י"ג שנים ובזמן הקטנות הזה ודאי שיש לו ג"כ מוחין דקטנות כנ"ל והמוחין האלו דזמן הקטנות הם בחי' הלבושים והכלי' של נה"י דאי' ובתוכם מתלבשים גם הלבושים של נה"י דאבא וכל אלו נכנסין תוך ז"א בסוד מוחין דקטנות עד היותו גדול מבן י"ג שנים ומעלה. ואמנם בחי' הלבושים הנז' דנה"י דאימא בזמן הקטנות הם שמות של אלקים כי הנה הבינה נקר' אלקים כנודע ובפרט בבחי' האחוריים של נה"י דאי' שהם הלבוש' היותר חיצונים של נה"י דאי' והם בחי' המוחין דקטנות ולפי שנה"י דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאימא ואינם מתגלים בז"א אלא ע"י הבינ' לכן גם הלבושים דנה"י דאבא הם נקרא מוחין דאלקים ע"ש אימא והבן זה. ואמנם בגדלות דז"א אז הלבושים דנה"י דאימ' הם יותר פנימיים והם בבחי' שמות של אהי"ה כנ"ל
כי במוח הדעת בלבד שהוא היסוד דאימא יש עשרה דמים והם עשר שמות אהיה בסוד האחוריים שלהם ועד"ז גם הנצח וההוד יהיו בבחינת אהי"ה. ונמצא כי מש"ל שבגלות מצרים היו מתגלים עשרה דמים אלו הנה הם בחי' הלבושים שבזמן הגדלות כי בזמן הקטנות הם לבושי' הנק' אלקים כי בבינה יש שם אהי"ה ושם אלקים כנודע. ואח"כ בא זמן גדלות ז"א והוא בן י"ג שנים ונכנסים בו ממש בחינת מוחין פנימיים דהויות תוך הלבושים דנה"י דאימא מבחינת שמות אהיה כנ"ל וכעד"ז מוחין פנימיים דהויות תוך לבושים דנה"י דאבא ואלו הם בחי' צל"ם והם אות צ' דצלם כמבו' אצלנו. אח"כ בז' שנים האחרים נכנסים ז' מקיפים דמוחין דגדלות והם ב' אותיות ל"מ דצלם שחשבונם ז' ואז ז"א הוא בן ך' שנה גמורי' ויכול לישא וליתן בנכסי אביו אפילו בקרקעות והנה ב' בחי' אלו דמוחין פנימיים ומקיפים אינם רק בחי' א' ושניכם נקרא זמן גדלות א'. והנה הענין הוא במה שנודע ענין
אימא עילאה הנחלקת לב' בחי' בינה ותבו' כי מן החזה ולמטה נקרא פר' תבו' ומהחזה ולמעלה נקרא בינה והנה התבו' היא פר' בפ"ע והבינה היא פר' בפ"ע ושניהם ביחד הם פר' אחד שלם כנז' ונק' פר' אחד דאימא עילאה ואלו הנה"י דמוחין פנימיים ומקיפים דאי' שלוקח ז"א בגדלותו בהיותו בן י"ג עד היותו בן עשרים שנה הוא בבחינ' כל פר' התבו' כי בתחי' עולה ז"א ולוקח נה"י דאי' עם המוחין פנימיים שבתוכ' ונעשים בו מוחין פנימיים בהיותו בן י"ג שנה ואח"כ בז' שנים אחרים לוקח המחצי' תחתון של ת"ת דאימ' עם המוחין שבו ונעשים בו מוחין מקיפים. וכפ"ז נמצא כי ל"מ דצל"ם הם שיעור ב' שלישים תחתו' דת"ת דאימ' ואז נשלם לך' שנה ונמצא כי כבר לקח כל פר' התבונה כולו אבל איננו רק מחצית פר' אי' עילאה בלבד כנז' ונודע כי כמו שאי' עילאה נחלקת לב' פרצו' בינה ותבונה כן אבא עילאה נחלק עד"ז ממש לב' פר' חכמה ויש"ס:
והנה כמו שלקח ז"א מבן י"ג עד בן עשרים מוחין דאימא הפנימיים ומקיפים בפר' התבו' אשר כולו איננו רק מחצי' פר' דאי' כמו כן לקח ג"כ מוחין דאבא פנימיים ומקיפין בפר' יש"ס אשר כולו איננו רק מחצית פר' דאבא ונמצא כי בקטנותו דז"א לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד חיצוניות יש"ס ותבונה ובגדלותו לקח מוחין פנימיים ומקיפים מצד פנימיות יש"ס ותבונה. ואח"כ חוזר ז"א לבחי' קטנות וגדלות אחרים יותר עליוני' והוא בבחי' פר' חו"ב שהם חצאין העליונים של פר' או"א מהחז' שלהם ולמעלה ולכן הקטנות והגדלות הא' אנו מכנים אותם וקורי' אותם נה"י דאו"א והקטנות והגדלות הב' אנו מכנים וקורים אותם בחי' חג"ת דאו"א לפי שהחו"ב הם מן החזה דאו"א ולמעלה אשר שם הוא בחי' חג"ת שלהם ונמצא כי אחר עשרים שנה חוזר ז"א לעלות עלייה אחרת ולוקח חיצו' או"א חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא קטנות ב' דז"א. ואח"כ חוזר לעלות עוד ולוקח פנימיות
חו"ב בסוד מוחין פנימיים ומקיפים ואז נקרא גדלות ב' דז"א והרי הם ב' מיני קטנות וב' מיני גדלו' ביש"ס ותבונה ובחו"ב וכולם אינם רק ב' פר' דאו"א ואז ז"א הנקרא בן בכור יורש מקום אביו ואמו עליונים ונקרא זקן ממש ואינו בחור לפי שעלה למדריגה חו"ב העליונים הנקרא זקנים. ואח"כ חוזר עוד הז"א לעלות בא"א בדיקנא עילאה דילי' כנז' אצלנו בסוד תפלת מנחת שבת ואין זה מקום הרחב' ביאור אופן עלייה זו ומשם והלאה אין עוד עליה אחרת אל ז"א כי שם הוא תכלית עלייתו. וכל בחי' עליות ז"א מן קטנותו הא' שבכולם ע"ס תכלית גדלות האחרון ועלייתו העליונה נרמז בפרקי אבות במשנת הוא היה אומר בן ה' שנים למקרא כו' בן מאה כאלו מת ועבר מן העולם וכל אותם המדריגו' הם בחי' עליות ז"א ממדריג' א' עד מדריגה אחרונה ואין אנו עתה בפרטו' ביאור המדריגו' ע"ד סדר משנה זו אבל כלל העולה בדרך קצרה הוא כי אחר שנולד ז"א יש לו קטנות א' והוא לקיחתו
הלבושים והכלים בלבד שהם חיצו' דיש"ס ותבונה ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' ואלו המוחין אנו מכנים אותם וקורים אותם בשם נה"י דאבא ונה"י דאימא. ואח"כ יש לו גדלו' א' והוא לקיחתו המוחין פנימי' שבתוך הנה"י דאו"א שהם פנימיות יש"ס ותבונה ואח"כ חוזר לוקח הלבושים והחיצו' של חו"ב עילאין ונעשים לו מוחין פנימיים ומקי' דקטנות ב' ואלו המוחין אנו מכנים וקורים בשם חג"ת דאו"א ואח"כ לוקח גדלו' ב' והם פני' המו' שבתוך חו"ב ואנו מכנים וקורים אותם בשם חג"ת דאו"א בבחי' פנימיו' ואח"כ עולה בדיקנא דא"א כנ"ל. ונלע"ד חיים כי המוחין פנימיים דקטנות א' הם חיצו' יש"ס ותבונה מן החזה שלהם ולמטה הנקרא נה"י צ' דצלם והמקי' שלהם דקטנות הם חיצו' דישסו"ת מן החזה שלה' ולמעלה ב' מקיפי' שהם בחי' חג"ת וחב"ד שלהם והם ל"מ דצל"ם. ואח"כ גדלות א' הוא פנימיות המוחין דנה"י דישסו"ת מן החזה שלהם ולמטה ב' המקי' שלהם הוא פנימיות ישסו"ת
מן החזה שלהם ולמעלה חג"ת וחב"ד וכעד"ז הוא פעם ב' קטנות וגדלות הב' בפר' חו"ב עילאין וזכור זה היטב: והנה הקטנות הא' התחתו' שהוא מנה"י דאי' שהוא בחינת התבונה כנז' לכן הוא נקרא בשם אלקים כי שם זה מורה על בחי' הדין האמנם הלבוש דנצח הוא אלקים במילוי יודין כי קו הימין סודו יודין כי הוא קו החכמה הנקרא יוד. ולבוש ההוד הוא אלקים דמילוי ההין כי קו שמאל הוא קו הבינה הנקרא ה' ולבוש היסוד הוא אלקים דמילוי אלפין כי קו האמצעי הוא קו הדעת הנקרא אלף וסימנם יה"א יודין ההין אלפין. והקטנות השני העליון שהוא מן חג"ת דאי' שהוא בחי' בינה אין הדינים מתגלי' שם כמו בתבו' ולכן הוא נקרא בשם אכדט"ם שהוא חילו' אלקים באבג"ד כנודע והוא מתחלף באותיו' שלפניו. ואמנם אות אלף אין אות לפניה ולכן אינה יכולה להתחלף אבל אות למד מתחלפ' באות כ' שלפניה ואות ה' באות ד' שלפניה ואות יוד באות ט' שלפני' ואות מם סתומ' באות מ' פתוח' שלפניה האמנם לפי שעתה
היא בסוף התיב' אי אפשר להשאר פתוחה ולכן נכתבת סתומה. והנה שם הזה הוא יותר רחמים ופנימי משם אלקים כי הרי הוא בחי' האותיו' הקודמות לאותיו' אלקים ואלו היה מתחלף באותיות המאוחרו' לשם אלקים והוא שם במוכ"ן ודאי שהוא יותר דין ויותר חיצון משם אלקים וב' תמורות אלו נזכרו בס"ה בפרשת פקודי. עוד סיבה ב' כי כיון ששם אלקים הוא דין א"כ תמורתו יהיה רחמים יותר ממנו משא"כ בשם ההויה שהוא רחמים כי בהתחלפו מורה על הדין שהוא תמורת הרחמים ולבחי' שם זה של אכדט"ם נקרא' הבינה אלקים חיים ובכל מקום שנזכר שם אלקים חיים רומז אל שם אכדט"ם כי הוא יותר רחמים ויותר פנימי ויותר עליון משם אלקים סתם. ואמנם הלבושי' דנה"י דגדלו' א' או דחג"ת דגדלו' ב' הם בחינת שמו' של אהיה כנ"ל בתחילת הדרוש והם אהיה דיודין בנצח ודאלפין בהוד ודההין ביסוד וסימנם יא"ה כמבואר בדרוש הכללים בליל הו"ר אבל לא קבלתי חלוקיהם ושנוייהם מה בין
נה"י דגדלות א' לחג"ת דגדלו' ב' כי כבר נתבאר כי בקטנות א' הנה"י הם אלקי' ובקטנות ב' דחג"ת הם אכדט"ם ואמנם זה הוא בבחינת לבושי הגדלות אבל בבחינת המוחין הפנימיי' עצמם המתלבשים בתוכם כולם הם בחי' הויות ואין בהם שינוי וטעם הדבר הוא כמש"ל כי בזמן הקטנות בין קטנות הא' ובין בקטנות הב' אין לו לז"א מוחין אחרי' זולת אלו הלבושים בלבד דחיצוניות דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' ואלו הלבושין עצמן לבדם הם הם המוחין דז"א בקטנותו הא' או השני ולכן יש חילוק בשמות לבושין דנה"י אל שמות לבושין דחג"ת כי אלו אלקי' ואלו אכדט"ם. אבל בגדלו' דז"א בין בגדלות הא' בין בגדלות הב' אינן בחינת פנימיות עצמן דנה"י דאי' או דחג"ת דאי' אמנם הם טיפו' מוחין ממש הנמשכים ממוחין דאבא ואימא ממש בעת הזווג ואין ביניהם שינוי בין גדלות ראשון לב' וכולם הן בחינ' הויות אבל אה"נ שגם הם באים מלובשין תוך נה"י או דחג"ת דאימא מבחינ' פנימיו'
כנודע אבל כיון שיש מוחין עצמן בתוכם אינם נקר' אלא על שם המוחין עצמם שהם הויות ולא ע"ש הלבושין ע"כ לשון הקדמה שיעדנו לך לבארה: שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ג דרוש ג': יבאר בו ענין יציאת מצרים וענין פסח הנה בהיות שבגלות מצרים היו החיצו' נאחזים בתכלית בקדושה עד שחזר ז"א למדרגה היותר גרועה שהו' היותו בבחינת ג' כלילן בג' לכן עלה ברצון המאציל העליון להוציא את ז"א בסו' לידה ממעי אמו ולהגדילו בתכלית הגדלות שאפשר להיות לו ועי"כ תתבטל אחיזת החיצונים ממנו מפני רוב הארותיו של עתה ולא הספיק במה שיתגדל גדלות הראשון בלבד אשר הוא בחי' שאר ימים טובים כמבואר אצלנו לעיל בענין הי"ט שאין עליית זו"ן אז רק בנה"י דתבו' לבד כנודע כי שם אהיה במילוי יודין הוא בבינה והויה דס"ג היא בתבונ' ולכן י"ט הוא בגי' ע"ג כמנין הויה דס"ג עם עשר אותיות הם ע"ג כמנין יום טוב. אבל דע כי אין זה אלא מה שנעשה מאליו אבל אח"כ ע"י תפילותינו
ודאי שעולים עד חו"ב עילאין כמבואר שם בפ' אלה מועדי ה' מקראי קודש כו' אבל עתה בליל פסח גדל הז"א אפי' גדלות הב' שהוא בבחי' חו"ב עילאין ולא עוד אלא שליל פסח גדולה מליל שבת כי בליל שבת אין אל ז"א זולתי גדלות הא' לבד והל' של בחי' מקיפין דצלם ואפי' המקיף דאות מ' דצלם אין לו בליל שבת כנז' במקומו אבל בליל פסח יש לו אף גדלות ב' דחו"ב עילאין כנז' עוד יש בחי' מעלה אחרת בליל פסח יותר משאר י"ט ושבתות והוא כי ביו"ט ובשבת אין ז"א עולה מדרגותיו בפעם אחד אבל עולה מדרגה אחר מדרגה ובכל תפלה ותפלה עולה מדרגה א' כנז' אצלנו בתפלת שחרית ומוסף ומנחה דשבת אבל בליל פסח בפעם אחד עולה כל המדרגות שלא ע"י תפלות רבות זו אחר זו אלא בפ"א עולה עד גדלות הב' כמ"ש בע"ה:
האמנם יש יתרון לשבת מליל פסח כי בליל פסח עולה עד חכמה ובינה עילאין לבד אבל ביום שבת במנחה עולה עד דיקנא דאריך אנפין כמבואר שם במקומו אבל בפסח אינו עולה בדיקנא דא"א עד חג השבועות כמ"ש להלן בה"י. וכל הסיבה היא כדי שיתבטלו החיצו' מלהתאחז בו בהיותו גדל בפ"א תכלית כל מדרגות ההגדלה והעליה כנז'. וענין זה נרמז בפסוק אחד שסדרוהו בעלי ההגדה דליל פסח לאמרו בתוך סדר ההגדה והוא פסוק ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים כו' והוא עם מה שביארנו כי עתה ביציאת מצרים רבה וגדל ז"א בתכלית מדרגו' גדולתו בפעם א' עד שגדל עד חג"ת דאו"א שהם בחינת החו"ב עילאין כנז' ושם בחג"ת הו'א מקום הדדים והשדיים וזמ"ש ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' ואמר ואמר ותרבי כנגד גדלות א' דנה"י ואמר ותגדלי כנגד גדלות ב' דחג"ת. וביאר הענין הגדלות זה הב' באיזה מקום הוא ואמר ותבואי בעדי עדיים והם שלשה שמות אכדט"ם שבחג"ת הנז' שכל אחד מהם הוא
בגי' ע"ד וזהו בעדי עדיים עדי א' עדיים ב' הרי ג"פ ע"ד. וביאר היכן הוא מקום שלשה שמות אלו של אכדט"ם ואמר שהם בחג"ת אשר שם מקום הדדים והשדיים וזמ"ש שדים נכונו. או איפשר לפרש ותרבי כנגד קטנות א' כי בתחלה בסוד העיבור היה בבחי' ג' כלילן בג' ועתה בקטנות ראשון שהוא זמן היניקה נגלו בו כל הו"ק. ותגדלי כנגד גדלות ראשון ותבואי בעדי עדיים קטנות השני שהוא שם אכדט"ם שדים נכונו כנגד חג"ת גדלות שני ובזה יתבאר טעם למצות סיפור י"מ בליל פסח:
גם תבין הבנת מלת פסח מה ענינה והענין הוא יובן עם הנז' כי הנה התבו' היא נה"י דאי' והבינה הוא חג"ת ונמצא כי ראש התבו' הוא בסיום נה"י דבינה עם היות שבהיותם נכללים יחד בפר' אחד הנק' אי' נק' הבינה חג"ת דאי' כנז' ונמצא כי התחלת מקום הגדלות השני דז"א הניתוסף עתה בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט ושבתות כנז' הנה שם הוא במקום הפה של התבו' שהוא בג"ר שבה וזהו לשון פסח פ"ה ס"ח כי שם הוא הפה של התבו' ולכן צריך להרבות בספור שבח י"מ. עוד יש בענין זה פירושים אחרים בענין פסח ובענין סיפור י"מ ולקמן יתבאר בע"ה. ודע כי אלו המוחין הנ"ל שהם עד תכלית גדלות שני דז"א הנכנסים בתוכו בליל פסח הנה לסיבה זו אנו אומרים הלל גמור בליל פסח משא"כ בשאר לילי יו"ט והם מתקיימים בו כל הלילה וכל יום א' של פסח ולכן אומרים הלל גמור ביום א' של פסח ואח"כ מסתלקים לגמרי כמתחלה ואחר כך חוזרים ליכנס בסדר המדרגות מדרגה אחר מדרגה מן
היום הב' של פסח עד תשלום נ' יום של ספירת העומר שהוא חג השבועות כמ"ש בע"ה בענין ספי' העומר ולכן אין אומרים בשאר ימי הפסח הלל גמור אלא בדילוג. וטעם הדבר הוא כי לסבת אחיזת החיצו' בז"א בתכלית תוקף אחיזתם לכן הוצרך להגדל בפ"א כל המדרגות של הגדלתו כדי שיתבטלו החיצו' ואחר שנתבטל הוחזר הדבר לטבעו ליגדל בסדר הגדלתו מדרג' אחר מדרגה:
גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי בליל פסח הוא זיווגא עילאה מסטרא דלעילא ולא מסטרא דילן. והענין הוא כי בשאר הי"ט נכנסין המוחין בסדר המדרגות בטבעם ולכן נעשה הזווג העליון ע"י בתפלותינו ומעשינו אבל בליל פסח הוגדל ז"א שלא כדרך טבע כי לא היה יכולת בידינו ע"י תפלתינו להגדילו ברגע אחד תכלית ההגדלה ואין זה אלא ברחמי המאציל יתברך אשר הפליג חסדו ברחמיו לעשות נס הגדול ההוא שלא כדרך טבע ולא נעשה ע"י אלא מאליו. ובזה תבין ענין איסור הזווג בליל פסח משא"כ בשאר הי"ט שהותר הזווג אלינו ואדרבה יש חיוב מצות עונה יען כי ע"י התחתו' נעשה אז הזווג העליון אבל בליל פסח שאין הזווג העליון נעשה ע"י נאסר לנו הזווג התחתון. ודע כי ראיתי אנשי מעשה נוהגים לעסוק בתורה כל ליל פסח עד הבוקר וכמש"כ מעשה בר"א ור"א בן עזריא שהיו מספרים ביצ"מ כל אותו הלילה כו':
גם בזה תבין מ"ש בס"ה בפ' אמור כי ענין ימי ספי' העומר הם בסוד ספירת ז' ימי נקיים כדי שתטהר האשה העליונ' לבעלה בחג השבועות. וקשיא טובא דכיון שהיה זווג עליון בליל פסח כמו שזכרנו בשם ס"ה בפ' אמור א"כ הרי יצאת מחלאת טומאה של גלות מצרים ונטהרה לבעלה ונזדווגה עמו ואיך חוזרת אחר הזווג ההוא לספור ימי נקיים. אבל הענין יובן עם הנז' כי הנה ענין הטומאה הזאת היא נמשכת מאותם ה' דמים של טומאה שקבלה בזמן גלות מצרים מבחי' לבוש הגבו' מתמצית הנשאר מסיגיה כנ"ל ולכן היא צריכה להטהר מאותם הדמים הטמאים כי אז היו החיצו' נאחזים בה ג"כ ובליל פסח אשר הגדיל ז"א ברגע אחד כל ההגדלות ההם נפסקו הדמים ההם ונתבטלה אחיזת החיצוני' לא בז"א ולא בנוק' כלל ועיקר ולכן נטהרה ולא הוצרכה למנות ז' נקיים בעבור כי נטהרה לפי שעה שלא כדרך טבע. אבל אחר עבור יום א' של פסח ונסתלקו המוחין חזרו החיצונים להתאחז בדמים אבל לא אחיזה
גמורה כבתחלה כי כבר נתבטלה אחיזתם הגדול' וחזרו להתאחז בדמים ההם ואז נכנסין המוחין בהם בסדר המדרגות וכפי סדר כניסתם כך הוא סדר ביטול אחיזתם לאט לאט בהמשך ימי ספירת העומ' שהוא ענין ספירת ז' נקיים ואז נטהרה מטומאתה ונגמרה להטהר בחג השבועות ואז חוזרת להזדווג עמו כמ"ש לקמן בע"ה ענין זה. לפי שכפי הנז' יש קושיא גדול' שא"כ איך שאר ימי הפסח נק' יו"ט כיון שעדיין לא נטהרה מטומאתה עד חג השבועות וגם שבתות ור"ח אשר בין פסח לעצרת. ולמטה בענין יום ז' של פסח ענין קריעת ים סוף יתבאר זה היטב בע"ה: שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ד