# שער הכוונות — שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ז

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1543b09cb7ba/1/81/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ז 
דרוש ז&#x27;:

והוא דרוש א&#x27; לענין ספירת העומר. דרוש זה כ&#x27; הרח&quot;ו ז&quot;ל ששמעו מזולתו כבר נתבאר כי 
בפסח הוא זמן היניקה של ז&quot;א ואין בו אלא מוחין דקטנות שהם ד&#x27; אלקים א&#x27; דיודין בחכמה 
וא&#x27; דההין בבינה וא&#x27; דאלפין בציור יו&quot;י בחסדים שבדעת וא&#x27; דאלפין בגבורה שבדעת בציור 
יו&quot;ד. ודע כי במוחין דגדלות מקדימין החס&#x27; לצאת מן הדעת ולהתפשט בגופ&#x27; דז&quot;א ואח&quot;כ 
יוצאות הגבו&#x27; אבל במוחין דקטנות אז הגבו&#x27; מתחילו&#x27; להתפשט בגופא דז&quot;א ואח&quot;כ יוצאים 
החס&#x27; והטעם הוא לפי שהמוחין דקטנות הם דיני&#x27; קשים וזהו ג&quot;כ סוד היצה&quot;ט והיצה&quot;ר כי 
החס&#x27; הם יצה&quot;ט שבאדם והגבו&#x27; הם היצה&quot;ר ובימי הקטנות של האדם מתחיל היצה&quot;ר להתפשט 
באדם קודם שיבא היצה&quot;ט וזכור הקדמה זאת:



והנה ימי העומר הם זמן דינים כנודע ולכן הגבו&#x27; והדינין של הקטנות מתפשטים בגופא 
דז&quot;א בז&#x27; שבועות ואח&quot;כ ביום חג השבועות שהוא יום מתן תורה יוצאין גם החס&#x27; של הקטנות 
שהיו עדיין בדעת של ז&quot;א מתפשטים בגופא של ז&quot;א ואז ג&quot;כ נכנסין בז&quot;א הד&#x27; מוחין כולם 
דגדלות כנודע. והנה בשבוע א&#x27; מתפשטת ויורדת מן הדעת גבו&#x27; אחת ונכנסת בחסד דז&quot;א 
ובשבוע הב&#x27; יורדת גבו&#x27; א&#x27; מן הדעת ונכנסת בגבו&#x27; דז&quot;א וכן עד&quot;ז עד שנמצא שירדה הגבו&#x27; 
הה&#x27; בהוד דז&quot;א ובשבוע הו&#x27; מתקבצות כללות הה&quot;ג ונכנסו&#x27; ביסוד וכן בשבוע ז&#x27; כללות 
הה&quot;ג נכנסות במל&#x27; דז&quot;א ע&quot;ד הנז&#x27; בענין התפשטות הה&#x27; חסדים. ואמנם להיות כל שבוע 
כלולה מז&#x27; ימים הטעם הוא לפי שבכל בחי&#x27; מהם יש ז&#x27; בחי&#x27; הא כיצד שבוע א&#x27; נכנסה הגבו&#x27; 
הא&#x27; בחסד דז&quot;א ובספי&#x27; החסד עצמה יש ז&#x27; בחי&#x27; עצמן שהם חסד שבחסד וגבו&#x27; שבחסד כו&#x27; 
ומלכות שבחסד והרי איך ז&#x27; בחי&#x27; בחסד כנגד ז&#x27; ימים שבשבוע א&#x27; וכעד&quot;ז בשאר ז&#x27; שבועות. 


ואמנם היות צריך האדם לספור ספי&#x27; העומר בפיו הטעם הוא כי ע&quot;י היות האדם סופר בפיו 
ומוציא הבל מתוך פיו לחוץ גורם שיוצא הבל אור המקיף מפי האדם העליון שהוא ז&quot;א ומקיף 
לכל ז&#x27; תחתונות שבו בז&#x27; שבועות של ספירת העומר וע&quot;י פן מתמתקות הגבו&#x27; דקטנות 
ומתפשטות תוך ז&quot;א בסוד א&quot;פ כנז&#x27; כי הם דינים קשים גמורים:



עוד בקונט&#x27; אדם א&#x27; מצאתי באופן אחר בענין ספי&#x27; העומר דע כי הנה בצאת ישראל ממצרים 
יצאו החסדים והגבו&#x27; מן הדעת של הקטנות דז&quot;א ונתפשטו למטה מגופו כנז&quot;ל בענין הפסח. 
ואמנם בעזר וסיוע ב&#x27; אורו&#x27; מקיפים הם מורידים הה&quot;ח מן היסוד דאי&#x27; המלובש תוך שליש 
העליון המכוסה של הת&quot;ת דז&quot;א והם מתפשטי&#x27; למטה בשאר הגוף. והנה הם ב&#x27; מקיפים וה&#x27; 
חסדים הרי הם ז&#x27; וכנגד זה צריך שיתפשטו ג&quot;כ הה&#x27; גבורות עם שני אורות מקיפי&#x27; כדי 
שיוכלו להתפשט כנז&#x27; והרי הם שבעה אחרים הם י&quot;ד בחינות בז&quot;א הנקרא ישראל וכנגדם י&quot;ד 
בחינות אחרות בפר&#x27; הנקרא יעקב כי גם בו יש ה&#x27; חסדים וה&#x27; גבורות הרי הם כ&quot;ח ושבעה 
בחי&#x27; אחרות ברחל ושבעה בחי&#x27; בלאה לפי שהנקבה אינ&#x27; לוקחת רק גבו&#x27; בלבד הרי הם מ&quot;ב 
ושבעה גבורו&#x27; אחרות שמקבלת רחל למטה הרי כללותם הם מ&quot;ט בחי&#x27; כנגד מ&quot;ט ימי העומר שהם 
ז&#x27; שבועות: 


שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ח 
דרוש ח&#x27;:

והוא דרוש שני בענין ספירת העומר הנה נתבאר לעיל כי גדלו&#x27; הזה דז&quot;א היה לפי שעה 
בליל ראשון של פסח כדי שיוכלו ישראל ליגאל ואחר יום ראשון של פסח מסתלקי&#x27; כל המוחין 
הנז&#x27; וחוזר לקדמותו לבחי&#x27; ג&#x27; כלילן בג&#x27; וזהו הטעם שאין אומרים הלל גמור אלא ביום 
ראשון של פסח בלבד. ואח&quot;כ מליל שני ואילך אנו חוזרים להמשיך המוחין הנז&#x27; שנכנסו 
בליל פסח ונסתלקו ועתה חוזרים לכנס כפי סדר המדרגו&#x27; כל מדרג&#x27; ביום שלה ע&quot;י מצות 
ספי&#x27; העומר בנ&#x27; יום שבין פסח לעצרת. ונודע כי אין הכתר נמנה לעולם ואינו נכנס במספר 
רק מן החכמה ולמטה והנה כאשר נספור ונמנ&#x27; שבעה ספירות שיש מן החכמ&#x27; דז&quot;א ולמטה והם 
חב&quot;ד חג&quot;ת ושם הוא מקום התחלת בנין הנקבה מלכו&#x27; מאחורי הת&quot;ת כנודע ועמה הם ז&#x27; ספי&#x27; 
וכנגדם אנו סופרים ז&#x27; שבועו&#x27; אלו לפי שאי אפשר שיזדווגו זו&quot;ן עד היות ז&quot;ס אלו בנוים 
ומתוקנים ואז תהיה ראויה היא לזווג. ולהיות כי כל א&#x27; מאלו הז&#x27; היא כלולה מכולם לכן 


לא הספיק ז&#x27; ימים אלא ז&#x27; שבועות וכל שבוע כולל ז&#x27; ימים ונמצא כי בכל שבוע מאלו הז&#x27; 
שבועות נתקנת ספי&#x27; הא&#x27; מז&quot;ס הנז&#x27;. באופן כי בשבוע הא&#x27; נתקן מוח החכמה בז&#x27; בחי&#x27; כו&#x27; 
ובשבוע הז&#x27; נתקנת המלכות בכל ז&#x27; בחינות:

והנלע&quot;ד כי יש בזה ב&#x27; כוונות ושתיהם אמיתיות. הא&#x27; היא כי בשבוע א&#x27; נגמר ליכנס מוח 
החכמה ובו כלולים כל ז&#x27; בחי&#x27; הראויות למצוא תוך המוח הזה כי הנה צריך שיהיה כולל 
בתוכו חב&quot;ד חג&quot;ת מלכות וכולם נרשמים ונמצאים שם במוח החכמה וכעד&quot;ז בכל הז&#x27; ספירות 
הנז&#x27;. והב&#x27; הוא כי מוח החכמה מתפשע בכל ז&#x27; ספי&#x27; אלו כיצד הנה בחכמה מתפשט חלק הראוי 
לה וכן מתפשט מן החכמה בבינה חלק הראוי להתפשט בה ועד&quot;ז בכל הז&#x27; עד המלכות. והנה ב&#x27; 
פי&#x27; אלו הם הפכיים זה מזה ואפשר ששניהם כא&#x27; טובים. ואמנם הפי&#x27; הא&#x27; הוא היותר אמיתי 
כפי מה שמצאתי כתוב בקונטרס מן העת ששמעתי הדרוש הזה ממוז&quot;ל. ונבאר עתה סדר 
השבועות. שבוע א&#x27; נתקן כל החכמ&#x27; ולכן הוא בסוד הוי&quot;ה דע&quot;ב דיודין. שבוע הב&#x27; בבינ&#x27; 


והוייתה בס&quot;ג. שבוע הג&#x27; החסדים אשר בדעת והיא הויה דמ&quot;ה דאלפין. שבוע הד&#x27; הגבו&#x27; 
שבדעת והיא הוי&#x27; דב&quot;ן דההין. שבוע הה&#x27; חסד והיא הוי&quot;ה דע&quot;ב. שבוע הו&#x27; גבו&#x27; והיא 
הוי&quot;ה דס&quot;ג. שבוע הז&#x27; בת&quot;ת ומל&#x27; ששניהם יחד להיותם דבוקים אחור באחור יחד ולכן הם 
בחי&#x27; שבוע א&#x27; בלבד. ואמנם לפי שהם ב&#x27; ספירות ראוי לכוין בב&#x27; הויות והם בהויה דמ&quot;ה 
כנגד ת&quot;ת והויה דב&quot;ן כנגד מלכות דכר ונוקבא:



עוד יש כוונה אחרת וגם היא אמיתית והענין הוא כי הנה בכל מוח ומוח יש ז&#x27; בחי&#x27; וכן 
בכל מדה ומדה יש ז&#x27; בחי&#x27; וכנגדם הם ז&#x27; שבועו&#x27; כמ&quot;ש. ונתחי&#x27; לסדר בז&#x27; ימים שיש בכל 
שבוע ושבו&#x27; ונתחיל משבוע א&#x27;. שבוע א&#x27; נתבאר שהוא מוח החכמה ואלו הם ז&#x27; בחי&#x27; ודע כי 
אין סדרן עתה כמו בליל פסח כי אז נכנסו ביחד בבת א&#x27; אבל עתה נכנסין א&#x27; לא&#x27; ממט&#x27; 
למע&#x27; ואין שינוי רק שהקטנות הא&#x27; נכנס אחר גדלו&#x27; א&#x27; אבל בליל פסח היה נכנס אחר גדלות 
ב&#x27; והטעם עצמו אשר ביארנו שם הוא כאן אלא שעתה שכבר נכנסו בליל פסח אין צורך עתה רק 
שיכנס אחר גדלות הא&#x27; ואיננו צריך להתאחר אחר גדלו&#x27; ב&#x27; וזה סדרו. יום א&#x27; חכמ&#x27; דגדלו&#x27; 
א&#x27; דאבא והוא קודם לאי&#x27; והיא הויה דע&quot;ב. יום ב&#x27; גדלו&#x27; א&#x27; דאי&#x27; והיא הוי&quot;ה דע&quot;ב. יום 
ג&#x27; קטנות הב&#x27; שם אכדט&quot;ם בבחי&#x27; ה&#x27; אותיותיו בלבד כנז&quot;ל בליל פסח. יום ד&#x27; גדלות ב&#x27; 
דאימ&#x27; והיא הוי&quot;ה דע&quot;ב. יום ה&#x27; קטנות הא&#x27; והוא אלקים דיודין. יום ו&#x27; רשימו דגדלו&#x27; 


ב&#x27; דאבא והיא הויה דע&quot;ב. יום שביעי גדלות ב&#x27; עצמו דאבא והיא הוי&quot;ה דע&quot;ב. שבוע שני 
כולה בבינה ולכן כולה בהויה דס&quot;ג. יום א&#x27; בינה דגדלות א&#x27; דאבא והיא הויה דס&quot;ג. יום 
ב&#x27; בינה דאי&#x27; דגדלות א&#x27; והיא הויה דס&quot;ג. יום ג&#x27; קטנות שני דמוח בינה והוא אכדט&quot;ם 
בבחי&#x27; היותו מתחלק לא&quot;ם ג&quot;ל כנז&quot;ל בליל פסח. יום ד&#x27; בינה דאימא דגדלו&#x27; ב&#x27; והיא הויה 
דס&quot;ג. יום ה&#x27; קטנות א&#x27; דמוח בינה והוא שם אלקים דמילוי ההין. יום ו&#x27; רשימו דבינה 
דגדלו&#x27; ב&#x27; דאבא והיא הויה דס&quot;ג. יום ז&#x27; גדלות ב&#x27; עצמו דבינה אבא והיא הויה של ס&quot;ג. 
שבוע ג&#x27; כולה בחסדים דדעת וכולה בהוי&quot;ה דמ&quot;ה. יום א&#x27; גדלות א&#x27; דחסדי&#x27; דאבא והיא 
הויה דמ&quot;ה. יום ב&#x27; גדלות א&#x27; חסדים דאי&#x27; והיא ההוי&quot;ה דמ&quot;ה. יום ג&#x27; קטנות שני דחסדים 
והוא אכדט&quot;ם העולה ג&quot;פ יב&quot;ק והם ע&quot;ה אותיות כנ&quot;ל בכוס ג&#x27; דליל פסח. יום ד&#x27; גדלות ב&#x27; 
דחסד דאימא והוא הויה דמ&quot;ה. יום ה&#x27; קטנות א&#x27; דחסד והוא אלקים דאלפין ואות א&#x27; דמילוי 


ה&quot;א ציורה יו&quot;י. יום ו&#x27; רשימו של גדלות ב&#x27; החסדים דאבא והוא הויה דמ&quot;ה. יום ז&#x27; 
גדלות ב&#x27; דחסד דאבא והוא הוי&quot;ה דמ&quot;ה. שבוע ד&#x27; כולה בגבו&#x27; דדעת וכולה בהויה דב&quot;ן. 
יום א&#x27; גדלות א&#x27; דגבורה דאבא והיא בהויה דב&quot;ן. יום ב&#x27; גדלות א&#x27; דגבור&#x27; דאימא והיא 
הויה דב&quot;ן. יום ג&#x27; קטנות ב&#x27; דגבורה דאו&quot;א והוא אכדט&quot;ם בבחי&#x27; חשבון ע&quot;ד. יום ד&#x27; 
גדלות ב&#x27; דגבור&#x27; דאימא והיא הויה דב&quot;ן. יום ה&#x27; קטנות א&#x27; דגבורה והוא שם אלקים 
באלפין ואות א&#x27; במילוי ה&quot;א ציורה יו&quot;ד. יום ו&#x27; רשימו דגדלו&#x27; ב&#x27; דגבו&#x27; אבא והיא הויה 
דב&quot;ן. יום ז&#x27; גדלות ב&#x27; עצמו דגבו&#x27; אבא והיא הויה דב&quot;ן. שבוע ה&#x27; היא בספירת החסד 
ולכן היא ממש כדוגמ&#x27; שבוע א&#x27; שהית&#x27; בספי&#x27; החכמה. שבוע ו&#x27; היא בספירת הגבו&#x27; ולכן היא 
ממש כדוגמת השבוע הב&#x27; שהיתה בבינה. שבוע ז&#x27; צריך לכוין בה ב&#x27; כוונות שבוע ג&#x27; ושבוע 
ד&#x27; ביחד כי עתה היא בסוד ת&quot;ת כנגד החסדים ובסוד מלכות כנגד הגבורות. וצריך ליתן טעם 


אל קצת השינוים הנ&quot;ל והוא כי סיבת כניסת גדלות א&#x27; דאבא קודם דאי&#x27; הוא לפי שכיון 
שבליל פסח נכנסו כל המוחין לכן עתה הספיק טעם ההוא שיכנס עתה גדלו&#x27; א&#x27; דאבא בתחי&#x27; 
לפי שהוא אור יותר גדול ובו נכלל מוח אי&#x27; גם ענין כניסת קטנות הא&#x27; אחר גדלות ב&#x27; 
דאימא הוא לסיבה הנ&quot;ל בליל פסח כי הוא דינים קשים ושלא יתאחזו בו החיצו&#x27; אינו נכנס 
עד שיכנס גדלו&#x27; ב&#x27; דאימא אבל אין צורך שיתאחר עד כניס&#x27; גדלות ב&#x27; דאבא ג&quot;כ. גם ענין 
הצטרכות ב&#x27; לילות ליל ו&#x27; וליל ז&#x27; לגדלות ב&#x27; דאבא הטעם הוא כי עיקר ליל פסח היתה 
בעיקר ד&#x27; כוסות שבהם נרמזו ד&#x27; מוחין דאימא אבל גדלות ב&#x27; דאבא לא נכנסו רק דרך רמז 
קטן בענין המצה אחר שנכנסו כל שאר המוחין ולכן הוצרך עתה ב&#x27; לילות כי בליל הא&#x27; נכנס 
תוך הגולגולת דז&quot;א ומניח בו קצת רושם ובליל הב&#x27; נכנס הוא עצמו כנ&quot;ל והם סוד ליל ששי 
וליל ז&#x27;:



ועתה צריך ליתן טעם למה כל השבוע א&#x27; נק&#x27; חול המועד וי&quot;ט כיון שאחר יום א&#x27; נסתלקו כל 
המוחין כנ&quot;ל וגם ענין יום ז&#x27; של פסח שהוא יו&quot;ט גמור. אבל הענין הוא כי להיות שכבר 
כל המוחין נכנסו בליל פסח הא&#x27; ובהכרח הוא כי שם הניחו רשימו שלהם וקצת ההארה ההיא 
ובשבוע הא&#x27; חוזר מוח החכמ&#x27; ליכנס לגמרי והנה מוח זה גדול מכולם כי כולם נרשמי&#x27; 
ונכללים בו בסוד כולם בחכמ&#x27; עשית והוא עיקר כולם ולכן השבוע הא&#x27; היא מכלל חג המצות 
אבל עכ&quot;ז אינה רק קדוש&#x27; חול המועד קלה בלבד כיון שלא נגמר מוח החכמה לכנס לגמרי עד 
יום ו&#x27; של שבוע א&#x27; כי אז נשלם לכנס אפי&#x27; גדלו&#x27; ב&#x27; דאבא דמוח החכמה כנ&quot;ל והנה יום ו&#x27; 
לעומר הוא ביום ז&#x27; של פסח ולכן הוא יו&quot;ט גמור ואע&quot;פ שלא נכנס רק הרשימו מספיק לפי 
שכבר נשלם מוח החכמה ולכן ליל ז&#x27; של פסח הותר זווג התחתון כי כיון שנכנס מוח החכמה 
כבר יש בחינת הזווג כי הוא עיקר כל המוחין אבל יום ז&#x27; לעומר שהוא יום ח&#x27; של פסח 


נקרא אסרו חג לפי שאז נכנס עצמות גדלות ב&#x27; דאבא דמוח החכמה אבל אינו יו&quot;ט ממש כיון 
שכבר הרשימו נכנס בליל ז&#x27; של פסח ואין נק&#x27; יו&quot;ט אלא על שם חידוש הנעשה מחדש אבל זה 
אינו חידוש כי כבר נכנס הרשימו ליל שלפניו: 
שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש ט 
דרוש ט&#x27;:

והוא דרוש ג&#x27; בענין ליל פסח ובענין ספירת העומר הנה נתבאר בדרוש שקדם כי עיקר הגלות 
מצרים היה לסיבת הדעת דז&quot;א כי בו פגמו ישראל ושם נאחזו ח&quot;ו החיצונים בלבושים שלו 
כנ&quot;ל כי זו היתה סיבת היות מספר שנות הגלות רד&quot;ו שנה. והענין יותר מבואר הוא כי הנה 
הדעת יש לו ב&#x27; בחי&#x27; הא&#x27; הוא בחינתו למעלה במקומו בראש הנק&#x27; מוח הדעת. והב&#x27; היא 
בבחי&#x27; התפשטותו למטה כנודע כי הוא מתפשט מן החסד עד ההוד ואח&quot;כ כללות כולם נכנס 
ביסוד הנקרא כל לסיבה זו ואח&quot;כ כללותם נכנס במלכות וכ&quot;ז בגופא דז&quot;א ועד&quot;ז הוא 
התפשטות הגבו&#x27; של הדעת בגופא דנוק&#x27; דז&quot;א והנה בגלות מצרים להיות כי אז היה הפגם 


נוגע בבחי&#x27; הדעת הנז&#x27; לכן בחי&#x27; התפשטות למטה בגופא בבחי&#x27; החסדי&#x27; והגבורות חזרה 
להסתלק ולהתעלו&#x27; בשורשה שהוא הבחינה העליונה של הדעת העומד ברישא דז&quot;א ומזה נמשך 
גלות מצרים. כי כבר הודעתיך כי הקליפות הנאחזו&#x27; בגרון דז&quot;א שהוא מקום צר יותר מכל 
שאר גופו הנה היא נקרא מצרים. ונודע כי מקום יסו&#x27; דאי&#x27; הוא שם בגרון דז&quot;א והדעת שם 
הוא מתלבש תוך היסוד דאימא ובהיותם מתעלמים שם היו המצריים ופרעה מלכם נאחזי&#x27; במקום 
העורף אשר באחורי הגרון ולכן היו משעבדים לבני ישראל בגלות&#x27; כי לא היו החסדים 
מתפשטים בגופא דז&quot;א הנקרא ישראל ולא היו מאירים להם ובהיו&#x27; אלו החסדים דבחי&#x27; 
התפשטו&#x27; נעלמים למעלה בשרש&#x27; לא היו מאירים למטה זולתי אותם הלבושים של החסדים 
והגבו&#x27; שהם עשר אחוריים דאימא דיסוד שלה שהם עשרה שמות אהיה בריבועם שהם סוד עשרה 
דמים כנ&quot;ל בדרוש הא&#x27;. ולסיבה זו היו המצריים שופכים דמים של בני ישראל כמש&quot;ה אם בן 


הוא והמיתן אותו. והענין הוא כי הנה נודע כי ז&quot;א הוא הויה דמילוי אלפין ובחי&#x27; אות 
אלף שבמילוי אות וא&quot;ו היא בחי&#x27; אי&#x27; עילאה כנז&#x27; בתיק&#x27; דאות א&#x27; ומורה ע&quot;ש אהיה שהוא 
בבינ&#x27; ונמצא כי א&#x27; זו הוא שם אהיה היא אי&#x27; עילאה המתפשט&#x27; תוך ז&quot;א להחיותו. ונודע כי 
כל בחי&#x27; עליונה ברדתה למטה להתלבש תוך בחי&#x27; תחתונה פנימיותה נשאר למע&#x27; וחיצוניותה 
שהיא האחוריים שלה יורד ומתלבש למטה ונמצא שם אהי&quot;ה הזה היורד ומתפשט תוך ז&quot;א 
להחיותו הנה הוא ריבועו העולה בגימ&#x27; מ&quot;ד כמנין ד&quot;ם ובהתפשטותו בתוכו נעשה ממנו בחי&#x27; 
ד&quot;ם האדם שהוא ז&quot;א הויה דמ&quot;ה כמנין אד&quot;ם. ובתחי&#x27; היו המצריים שואבים ולוקחים הדם 
הזה לפי שלא היה מתפשט ויורד ונבלע תוך איברי ז&quot;א ונשאר ז&quot;א הנקרא אדם בלתי דם ולכן 
היו המצריים שופכי&#x27; דם של ישראל והנה כשנגאלו ישראל ממצרים ירדו אלו החס&#x27; שבדעת 
דז&quot;א ונתפשטו בו&quot;ק כנודע ונבלע דמו בתוך הורידין שלו ובזה אין מקום אל החיצונים 


להתאחז בדם ההוא והנה התפשטות הוא בהמשך מ&quot;ט ימים דספירת העומר והוא כי הנה עשרה 
שמות הם של אהיה וכולם בסו&#x27; דם כנ&quot;ל בדרוש שקדם לזה. והנה בהיותם פשוטים יש בהם מ&#x27; 
אותיות והעשרה שמות עצמן הם ן&#x27; יום וזהו הפי&#x27; הנכון. עוד יש לפ&#x27; פי&#x27; ב&#x27; והוא כי הנה 
כל שם של אחורי&#x27; הנז&#x27; יש בו עשר אותיו&#x27; כזה א אה אהי אהי&quot;ה ואם תחבר כללות עשרה 
אותיות אלו עם מ&#x27; אותיות שבי&#x27; שמות הנז&#x27; הם ן&#x27; ואלו הם מספר ן&#x27; יום שבין פסח לעצרת 
ובכל יום נתקנ&#x27; אות א&#x27; מן הנז&#x27; ובהשלם תיקונם אז הוא חג העצרת ויש בו בחינת זווג 
עליון. ונחזור לענין א&#x27; כי כמו שהם עשרה דמים כן בז&quot;א יש עשרה שמות מ&quot;ה כנגד עשרה 
הדמים אשר בדעת. גם טעם אחר כי ז&quot;א הוא י&quot;ס וכל ספי&#x27; היא הוי&quot;ה א&#x27; דמ&quot;ה ונמצא כי 
העשר דמים הנז&#x27; שהם עשר שמות אהי&quot;ה בריבועם הם מתלבשים ומתפשטים תוך עשר שמות מ&quot;ה 
שהם כללו&#x27; ז&quot;א ובתחי&#x27; שהיה ז&quot;א בלתי הדם הנז&#x27; כי היה חסר ממנו אותה האלף שבמילוי 


וא&quot;ו דמ&quot;ה וממ&quot;ה נהפך ונעשה דם ואז נתקיים דמים בדמים נגעו כי בהיותם מרוחקים זה 
מזה הם דם למע&#x27; ודם למטה ובכן יש שפיכות דמים כי הם נשפכים לחוץ ואינם מתחברים דם 
בדם אבל בהתלבש דם העליון בתוך ז&quot;א ומתפשט בתוכו ונבלע הדם בתוכו אז נעשה אדם. וז&quot;ס 
מ&quot;ש במסכת חולין על ר&#x27; נתן הבבלי שאמר לאותה האשה המתיני למול את בניך עד שיבלע דמו 
בו ואז נשלמים עשרה שמות דמ&quot;ה שבז&quot;א ונעשין בחי&#x27; מ&quot;ה מ&quot;ה וז&quot;ס ואומר לך בדמיך חיי 
כי ממש ע&quot;י דמיך הנז&#x27; תחיי כי בעודם למע&#x27; היה גלות הנמשל אל המות ועתה בהתפשט דמיך 
למטה בגופך תחיי. והנה נודע כי ג&#x27; זמנים הם זמן עיבור א&#x27; ואז ז&quot;א הוא בבחי&#x27; ג&#x27; 
כלילן בג&#x27; זמן היניקה זמן עיבור ב&#x27; של המוחין והנה בגלות מצרים חזר ז&quot;א לזמן עיבור 
א&#x27; והיה בבחי&#x27; ג&#x27; כלילן בג&#x27; לפי שלא היו החסדים מתפשטים בגופו ולכן הוחזר ליכנס 
בסוד העיבור. ובגאולת מצרים נולד ז&quot;א ויצא לחוץ למעי אימא עילאה ואז היה זמן היניקה 


ונודע כי אז הוא זמן הבלעת הדם בגופו של תינוק כנודע כי הדם שבאשה מתהפך לחלב וממנו 
יונק התינוק ואחר כך חוזר החלב ההוא לקדמותו ומתהפך בגוף התינוק לדם ונבלע בתוך 
הוורידין שבו. והענין הוא כי הנה תחלה היה דם מותרות מעורב בסיגים ובזמן הלידה 
יורדין הסיגי&#x27; למטה ויוצאים בבחי&#x27; דם הלידה ונשאר הדם המזוקק בתוך האשה ואז יכול 
להתהפך לחלב ואח&quot;כ כשיונק אותו התינוק חוזר להיות דם טהור וזך כבתחלה ואדרב&#x27; עתה 
הוא חיות התינוק וכבר נתבאר אצלנו כי הדם המתהפך לחלב הוא בירור מן זוהמת הדם שלא 
יכול להתברר בט&#x27; חדשי העיבור ועתה הוברר ונזדכך כנז&#x27; וע&quot;ש. וז&quot;ס ספי&#x27; העומר במ&quot;ט 
ימים אלו שהם ז&#x27; שבועות כנגד ז&#x27; ימי נקיים וימי טוהר הדם ההוא מתברר ונהפך לחלב 
ונכנס בז&quot;א היונק אותו: 
שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש י 


</div>
