שער הכוונות — שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב

שער הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב דרוש י"ב: מדבר בענין יום שביעי של פסח ובו יתבאר ענין קריעת ים סוף שנקרע ביום הזה. הנה למעלה בדרוש הא' ובדרוש הב' ביארנו טעם אל היות היום הזה נק' יו"ט ושם ביארנו כי להיות שבשבוע א' נכנס מוח החכמה אשר בו נכללין כל המו' כמש"ה כולם בחכמה עשית ולכן כשנשלמ' כניסתו כי אז בלילה ההוא נכנס רשימו דגדלות ב' דאבא מוח החכמה לכן אז הוא י"ט גמור וביום שלאחריו אע"פ שבו נכנס עצמות גדלות ב' אין זה חידוש כיון שכבר נכנס בליל ז' של פסח והניח בו רשימו ולכן אינו אלא אסרו חג בלבד כי בסבת שאין בו חידוש לכן איננו יו"ט ממש ולהיות כי בו נכנס עיקר גדלות ב' דאבא לכן הוא אסרו חג ואינו חול גמור. והנה לכן ביום ז' של פסח יש חיוב זווג לפי שכבר עתה יכול ז"א להזדווג עם המלכות. וטעם הדבר יובן במש"ל כי המוחין מתפשטי' בז' בחי' הלא הם חכמה ובינה ועטרא דחסד' ועטרא דגבו' שבדעת וחסד וגבו' ות"ת, ואמנם בבחי' הז' שהיא הת"ת צריך לכוין בה

ב' בחי' יחד והם בת"ת ומל' העומדת באחוריו כנודע. וכל בחי' מאלו הז' כלולה מכולם ולכן הם ז' שבועות וכל שבוע ז' ימים ועתה ביום ז' של פסח שהוא יום ו' של שבוע א' דספירת העומר נתקן בחי' הת"ת ולכן הרי הוא כאלו נתקנה גם המל' שהוא באחוריו ולכן הוא יו"ט וראוי לזווג. האמנם כיון שלא נתקנו כל המוחין לכן אינו זווג גמור מעולה אמנם נקרא זווג דקטנות כיון שעדיין לא נגדל ז"א. ובזה יתבאר לך לשון מאמר א' מס"ה בפ' בשלח בד' נ"ב ע"ב בענין קריעת י"ס בפ' מה תצעק אלי ואמר שם רשב"י ע"ה בהאי מלה לא תשאל ולא תנסה את ה' ובודאי שביאור המאמר הזה עמוק מאד כיון שמצינו לרשב"י ע"ה שהפליג בהסתר' סודו ואמר בהאי מלה לא תשאל. וביום שמוז"ל ביאר לנו המאמר הזה היינו יושבים בשדה תחת האילנות ועבר עליו עורב אחד צועק וקורא כדרכו ומוז"ל ענה ואמר אחריו ברוך דיין האמת שאלתי את פיו וא"ל כי א"ל העורב ההוא כי לפי שגילה הסוד הזה

לכל בני האדם בפרהסיא לכן נענש בעת ההיא בב"ד של מעלה וגזרו עליו שימות בנו הקטן ותיכף הלך לביתו ובנו היה מטייל בחצר ובאותה הלילה חלה את חליו ומת אחר ג' ימים רחמנא ליצלן ולכן ראוי לכל בעל נפש הרואה הדברים האלו להסתירם בתכלית ההסתר זולת הכלל הנודע בכל החכמה הזו כי כבוד אלקים הסתר דבר ואין מקום להאריך בזה כי הדברים נודעים וכל מה שיסתיר האדם הסודות מלגלותם למי שאינו ראוי הוא משובח ומכובד בפמליא של מעלה. והעושה היפך מזה מכניס עצמו בסכנה עצומה בעוה"ז במיתת עצמו בהכרת ח"ו ובמיתת בניו הקטנים נוסף על עונש נשמתו בגהינם שאין קץ לעונשו וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה בסוף אדר"ז וע"ש. והטעם שנענש מוז"ל בביאור מאמר זה וכמו שהזכיר רשב"י ע"ה עצמו שאמר בהאי מלה לא תשאל הענין הוא כי הנה נודע שאין החיצונים נאחזין אלא במוחי' של קטנות כי הם דינין תקיפין ובהיות האדם מתעסק בסודות התורה אם יהיה בענין זמן הגדלות

העליון או בשאר דרוש חכמת האמת שהם ענינים למעלה אין לאדם כל כך סכנה כמו בזמן שעוסק בסודות זמן הקטנות כי בהתעסקו בהם הנה החיצו' מתעוררים בהם ומתאחזין שם ומזכירים עונותיו של האדם המתעסק בהם. וז"ס משה רבינו ע"ה רבן של נביאים שנא' בו וינס משה מפניו והטעם הוא לפי שענין המטה אשר נהפך לנחש הוא בחי' קטנות דז"א הנקרא נחש כמ"ש בע"ה ובהיותו מתעסק בדרוש ההוא נתיירא וינס מפניו ולכן הסוד הזה צריך להעלימו אם מפאת עצמו ואם מפני שאין אנו יודעים אמיתתו אפי' טפת גרגיר של חרדל מן הדרוש ההוא:

ונחזור לענין לבאר אותו המאמר בענין האילה ההיא שרחמה צר וחביבה על בעלה ובעת לידתה מזדמן לה נחש א' ונושך בערייתא ויולדת כו'. דע כי האילה הזו היא נוקבא דז"א החביבה מאד על בעלה ז"א. והנה בליל א' של פסח נזדווגו יחד ואז היה זווג מעולה גמור לפי שהז"א נגדל בתכלית הגדלות וגם בחי' היסוד שנזדווג אז עמה הוא יסוד דגדלות ולהיות זווג ההוא זווג עליון ולא נעשה ע"י נאסר בזווג תחתון כנ"ל והנה הנוק' מעוברת מן הזווג ההוא כל ימי הפסח וביום הז' של פסח יולדת אותו. ועיין בדרוש יום אסרו חג של סוכות כי שם נתבאר באופן אחר. והנה נתבאר כי תיכף אחר יום א' של פסח חוזר ז"א לבחי' קטנות הראשון וצריך להיות נתקן והולך מאז ואילך ואם הוא בימי קטנות מכ"ש נוק' שאינה נבנית אלא על ידו שהיא עדיין קטנה ולכן נק' עתה בשם האילת אשר רחמ' צר כי הנה אין ברחמה רק הה' גבו' דמנצפ"ך שהם בחי' עומר מנחת שעורים שנקרב ביום א' לעומר כמבואר

לעיל כי מנצפ"ך כפול הוא בגי' שער"ה כי ב"פ מנצפ"ך הם תק"ס ועשרה אותיות שלהם הרי תק"ע ועם ה' אותיות השרשיות שהוא ענין הכללות' חמש בחמש הרי תקע"ה כמנין שער"ה ולכן רחמה צר מאד כי לא נתנו בה הה' חסדים ולכן אינ' יכולה לילד לפי שאם תלד יתאחזו בה החיצו' באותם הנשמות דזווג גמור דליל פסח הא' אשר אז בתוכה בסוד העיבור ובצאתם מפתח רחמה יתאחזו בהם בסוד לפתח חטאת רובץ לפי שהיא עתה בזמן הקטנות והתיקון לזה הוא שיחזור ז"א שהוא עתה בסוד הקטנות להזדווג עמה עתה בליל ז' של פסח בבחי' היסוד שבו שהוא בבחי' קטנות ועי"ז נפתח רחמ' ויולדת ואז החיצו' יונקים הסיגים והזוהמא והפסולת הנשאר מן הדין ההוא של זווג הקטנות ואינם נאחזים בנשמות הנולדות מן הזווג דגדלות דיום א' של פסח. ולפי שהזווג הזה הוא מבחי' היסוד דקטנות הנקרא נח"ש כמ"ש בע"ה כי הוא דינין תקיפין לכן הזווג ההוא מכונה בשם נשיכה כמ"ש ונשיך בעריית' כו' ואמנם

היסוד הזה בהיותו בבחי' קטנות נקרא בשם נח"ש והטעם הוא כי היסוד נקרא שד"י כנודע ובזמן הקטנות אין לו אלא חיות מן האחוריים של הדעת דז"א שהוא בחי' שם אהי"ה בריבועו העולה ד"ם כנ"ל ובהתחבר דם עם שדי יהיה בגי' נח"ש והענין הוא כי עתה אין היסוד הזה ממשיך טפת הזרע אלא מן האחוריים של היסוד דאי' שבתוך דעת דז"א שהם הלבושין של המוחין דחסד וגבור' כנ"ל. והנה אי' קרא אהיה ביודין והאחור' שלה הוא ריבועו שהוא עולה בגי' תקמ"ד ואמנם ריבועו הפשוט של אהי"ה היא גי' ד"ם ואותיות מילויו הם בגי' ת"ק כמו המילוי של שם שד"י שהוא ת"ק כנודע ולכן תסיר מן תקמ"ד מילויו שהוא ת"ק וישאר ד"ם גם תסיר מן שד"י אותיות מילואו שהוא ג"כ בגי' ת"ק וישאר שד"י פשוט ואז תחבר שדי פשוט עם ריבוע שם אהי"ה פשוט שהוא דם ויהיה הכל בגי' נח"ש. והענין יותר בביאור הוא כי ריבוע אהי"ה הנז' העולה דם הוא בחי' היסוד דאי' אשר ממנו נמשכ' הטיפ'

ביסוד ז"א הנק' שד"י ניתנת בבחי' זווג אל הנקבה והתחברות יסוד דאי' עם יסוד דז"א הרי נחש כי כל אלו הם בבחינת דינין קשים. וז"ס הנחש העליון שבקדושה הנושך רחם האילה ולכן בלילה אז יש זווג תחתון ואנו מותרים בתשמיש המטה אבל אין זה נקרא זווג גמור לפי שעדיין הוא מבחי' זמן הקטנות:

ובזה תבין ענין קריעת ים סוף שנקרע ביום זה שהוא קריעת רחם האילה שהוא היסוד שבה סוף לכל דרגין שבה ע"י זווג נשיכת נחש העליון דקטנות. וזה ביאור מאמר פ' בשלח הנ"ל וז"ל ובספרא דצניעותא מה תצעק אלי אלי דייקא בעתיקא תליא מלתא ר"ל כי להיות אז ז"א בבחי' קטנות לא היה יכול להזדווג עם נוק' בסוד נשיכת הנחש כדי לקרוע קריעת ים סוף אם לא ע"י הארה הנמשכת לו מעתיקא קדישא הוא א"א כנודע כי נה"י דא"א מתלבשת בז"א ועי"כ מתעורר א"א להאיר בז"א ועי"כ מזדווג ז"א בנוק' בסוד נשיכ' הנז' אבל שאר ההארו' הנמשכות לו עתה מאו"א אין בהם כח לעוררו אל הזווג הזה ולכן בעתיק' תליא מילת'. ובזה תבין ענין משה שכתוב בו וינס משה מפניו כו' כנ"ל כי הנה נתבאר אצלינו כי בכל הדברים יש קטנות וגדלות וגם יש בחי' משה של זמן הקטנות והוא סוד ב' שמות א"ל שד"י שהם בגי' משה וכשתוסיף עליהם ט' אותיות שיש במילוי שם שד"י יהיו בגי' שנ"ד ואם

תוסיף ה' אותיות שיש במלוי א"ל או ה' אותיות של א"ל שד"י בפשוטם יהיה הכל בגי' שנ"ט שהוא בגי' נח"ש ע"ה. וז"ס ועשית חשן משפט כי החשן הוא אותיות נחש ובו משפט ודינין תקיפין וזהו ג"כ מ"ש בסוף פרשת ויקהל דף רי"ט ע"א וז"ל חיה חדא אית בעלמא ואיהי שלטא על אלף מפתחן כו' שהוא סוד שני שמות א"ל שד"י כנז' אשר במילואם הם עולים בגי' אלף וז"ס אלף מפתחן הנז' והבן זה:

ענין כל המ"ט ימים של ספירת העומר דע כי הזווג אשר באותם השבתות ויום ר"ח אייר אשר הותר לנו הזווג ההוא עכ"ז איננו זווג גמור של גדלות כי עדיין ז"א בסוד הקטנות כנ"ל בענין זווג ליל ז' של פסח וכל הזווגים שבימים האלו הם ע"ד מ"ש בזווג ליל שביעי של פסח אלא שיש בהם שינוי קצת כפי בחינת מדריגות המוחין שנכנסו בו בזמן ההוא כנ"ל כי אינם נשלמים לכנס כולם עד חג השבועות ואז הוא זווג גמור דגדלות כמ"ש בע"ה:

ענין הגילוח במ"ט ימים אלו לא היה מוז"ל מגלח ראשו אלא בערב פסח ובערב חג השבועות ולא היה מגלח לא ביום ר"ח אייר ולא ביום ל"ג לעומר בשום אופן ענין ל"ג לעומר שאסו' בהספד ותענית ובנפילת אפים דע כי הנה מ"ט ימי העומר הם ימי הדין כנ"ל שהם סוד הש"ך דינים המתמתקים בימים האלו בענין העומר והטעם הוא לפי שעדיין ז"א הוא כל מ"ט ימים אלו בבחי' קטנות עד חג השבועות. ובזה יתבאר טעם ענין מיתת כ"ד אלף תלמידי ר"ע בימים האלו והטעם למה פסקו למות בל"ג לעומר דע כי ר"ע ע"ה שורש נשמתו היתה מן הה' גבו' בהיות' בשרשם למעלה בדעת דז"א ולא בבחי' התפשטותם למטה לגופא והנה הוא בסוד הדעת בין בסוד הגדלו' בין בזמן הקטנות כמש"ל בענין מרע"ה שנאמר בו וינס משה מפניו וע"ש בענין קריעת י"ס. והנה נודע כי הדעת דקטנות גם הוא כלול מחסד וגבורה וב' עטרין אלו הם שם אלקים דמילוי אלפין אלא שהאלקים דחסד האלף דמילוי ההא שבו הוא בציור יו"י ושל

הגבו' בציור יו"ד כנ"ל בדרו' א' בענין ב' כוסות דליל פסח הג' והד' וע"ש ולכן נקרא עקיבא כי ג' אותיות עקב הם בגי' ב' שמות אלקים דחסד וגבורה וב' אותיות י"א מן עקיבא הוא בחי' שני ציורי האלפין כנז' כי של החסד הם ציור יו"י שהוא צורה אות א' ושל הגבורה הוא בציור יו"ד דעקיבא במילואה ונמצא כי ב' אותיות י"א של עקיבא הם ב' ציורי אלפין של ב' אלקים הרמוזים בג' אותיות עק"ב מן עקיבא והנה רבי עקיבא הוא היה אב ורבי לכל הנשמות הנמשכות מאלו הגבו' המתפשטים בגופא דז"א לפי שהו' כללות הדעת העליון למע' בשרשו ובמקומו. אבל תלמידיו הם בחי' הגבו' המתפשטו' ממנו ומתפשטים בגופא דז"א ולפי שהקטנות קודם אל זמן הגדלות לכן הקדימו בתחי' אותם הכ"ד אלף תלמידים שהיו לו בבחרותו מגבת ועד אנטיפרס כמש"ר רז"ל וטעם היות מספרם כ"ד אלף לפי שהדעת של הקטנות הוא שם אלקים כנז' והוא מצטרף לק"ך צירופים כנודע כי כל תיבה בת ה'

אותיו' בונה ק"ך בתים ונמצא כי יש בהם כ"ד צירופים מתחיל באות אלף וכ"ד מתחי' באות למד כו' ואלו הכ"ד אלף תלמידים כולם היו מבחי' כ"ד צירופים הא' של אלקים הא' שבעטרא דגבו' המתפשט בגופא דז"א וכול' מתחי' באות אלף כי אלף ואלף הכל א'. גם זולת זה נודע כי שם אלקים במילוי ההין בריבועו עולה בגימט' אלף והרי ב' טעמים למה היה מספרם כ"ד אלף ולסיבת היותם ממוחין דקטנות לכן היו מבחינת הדינין הקשין והיו קנטרנין ושונאין זה את זה כמשז"ל שלא היו נוהגין כבוד זל"ז וכאשר באו ימי העומר שבין פסח לעצרת שאז הוא זמן קטנות ז"א והם ימי הדין כנ"ל ואז הוא זמן יניקת החיצונים לכן פגעה בהם אז מדה"ד של הקט' על שלא נהגו כבוד זל"ז ומתו בימים ההם בהיותם קטנים ולא הגיעו להגדיל ולהאריך ימים לסיבה הנז' ובבוא יום ל"ג לעומר אז נתגלה קטנות ב' של אימ' שהוא שם אכדט"ם אשר באי' והנה הוא חילוף שם אלקים אשר הוא בחי' רחמים בסוד אלקים חיים כנ"ל

בדרוש הא' של פסח. והנה ה' אותיו' אכדט"ם הם סוד ה' גבו' דגדלות וע"ז אמר הכתוב בטחו בה' עדי עד כי הוא באימ' עילאה והוא רחמים ולכן בו תלוי הבטחון וכבר נת"ל כי נדרש בס"ה בפר' וארא על בינה עילאה שהוא שם אכדט"ם והוא רחמים. והנה כבר נת"ל בדרוש הא' של פסח בענין ד' כוסות כי שם אכדט"ם נתחלק לב' בחי' ג' אותיות אמצעיות והם כד"ט הם בגי' ג"ל והם מתחלפים בג' אותיות לה"י דאלקים וב' אותיו' א"ם אינם מתחלפות ונמצא כי נחלק לב' תיבות א"ם ג"ל כי אותיות ג"ל כיון שהם מתחלפות נעשים רחמים כי אותיות לה"י שהם דין דאלקים נתחלפו ונעשו רחמים משא"כ בב' אותיות א"ם וז"ס מ"ש יעקב אע"ה ע"ד הג"ל הזה רמז אל השם הנז' שהוא בגי' ע"ד. ואמנם האותיות המתחלפות בו הם בגימ' גל והנה בהגלות נגלות השם הנז' ביום ל"ג לעומר שהוא סוד אותיות המתחלפות שהוא יותר רחמים כנז' אז פסקו מלמות:

והנה אחר זמן הקטנות בא זמן הגדלות ואז מתבטלים דיני הקטנות ומתקיימים בחי' הגדלות ולכן סמך אח"כ ר"ע את חמשה תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבו' דגדלות שהם כנגד חמשה אותיות אכדט"ם שהם רחמים ואלו נתקיימו בעולם והרביצו תורה ברבים והם ר' מאיר ור' יהודא ור' אלעזר בן שמוע ור"ש ור' נחמיה. ואמנם ר' עקיבא איננו כל בחי' ה' גבור' שבדעת רק בחי' גבורה הנקרא הוד האחרו' שבהם כמבואר אצלנו במקומו אבל תלמידיו הם הה' גבו' המתפשטות בגופא ולהיות כי הוא בחי' עליונה גבורת ההוד שבדעת עצמו היה רבי לכולם אעפ"י שהם כוללים כל הה' גבורות לפי שהם התחתונים המתפשטות בגוף. וכבר ביארנו כי ר"ע הוא גבורת ההוד שבדעת דקטנות וגם דגדלות. ודע כי אעפ"י שביארנו שה' החכמים האלו ר"מ וחבריו הם ה' גבו' האלו המתפשטות הנה זה הוא השורש של נשמתם בעת לידתם ואחר שגדלו במעשיהם עלו והגדילו יותר כל א' כפי מציאותו ובחינתו:

ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלקינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא

חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר: דע כי בליל פסח נכנסין בז"א מוחין דקטנות א' וגדלו' א' וקטנות ב' וגדלות ב'. עוד צריך שתדע כי יש מוחין מצד אבא ומוחין מצד אימא ובכל בחינת מהם יש כל בחי' המוחין דאבא נרמזים בסוד המצה בסוד הלחם שהוא בחכמה ובחי' מוחין דאימא הם נרמזים בסוד הד' כוסות של יין כי כל יין המשמח הוא דאי' עילאה ואינם נכנסים כסדרן אלא בתחי' נכנס גדלות הא' ואחריו קטנות הב' ואחריו גדלות הב' ואחריו קטנות הא' באחרונה והטעם נתבאר בדרושים הקודמים וזה סדרן:

קדש ותכוין כי הכוס בעצמו הוא בגי' אלקים שהוא הקטנות הב'. אמנם הוא בבחי' תמורתו שהוא שם אכדט"ם והה' אצבעו' יד ימינך הם סוד ה' אותיו' אכדט"ם והיין הוא בגי' ע' וה' אצבעות האוחזים בו הרי ע"ה כמנין אכדט"ם עם הכולל וגדלות הב' נכנס ע"י הדיבור וע"י הכוונה של ברכת הקידוש וברכת היין ולכן תכוין בהויות שבברכות אלו שהם הויה דע"ב דמילוי יודין ותכוין אל קו הימין שהוא מוח החכמה שבז"א מצד אימא בלבד וקו זה הוא נכנס א' לכולם ולכן כוס זה אומר עליו קידוש כי כל קדש הוא בחכמה ונמצא כי בכוס א' נכנס גדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב' דמוח חכמה דמצד אי'. האמנם גדלו' הא' שבו דרכו ליכנס תמיד מאליו כשאר לילי יו"ט ושבת ואין צורך לכוין בו על הכוס:

ורחץ עתה נכנס אור החכמה דאי וכוונת הרחיצה הזו היא בשם י"ה וזהו רחיצה רחץ י"ה ר"ל תכה יו"ד בה"י ויהי בגי' רחץ עם ב' אותיות י"ה והוא משורש י"ה דמלוי ע"ב: כרפס הענין הוא כי אחר שנכנסו הגדלות הא' כמנהגו והקט' הב' והגדלו' הב' דמוח חכמה דמצד אימא בכוס יין הקידוש כנז' הנה כבר החיצונים נסתלקו אחיזתם ואז נכנס קטנות הא'. והנה מלת כרפס היא בגי' שי"ן והוא שם אלקים במילוי יודין שהוא ש' וכשתמלאנ' במילואה יהיה שי"ן כמנין כרפס והוא הקטנות הא' דמוח חכמה שבנצח דאי' ותכוין שגם כל שאר הקטנות א' דמוח בינה ודעת דמצד אי' גם הם נכנסים יחד עם קטנות דמוח החכמה:

כוס הב' הוא בחי' מוח בינה דמצד אימא ותכוין בו שהוא אלקים דמילוי ההין ותכוין בגדלות הא' הוא הויה במילוי ס"ג. וקטנות הב' הוא שם אכדט"ם בבחי' התחלקותו לב' א"ם ג"ל וגדלות הב' גם הוא הויה במילוי ס"ג: