ל"ם דצל"ם, בחי' מקיף קטנות ב' דאמא עלאה, וכן באבא עלאה. וכשלוקח מבחינת פנימיות נצח הוד יסוד דתבונה, הוא גדלות א', הוא צ' דצל"ם דגדלות א'. וכשלוקח מפנימיות חג"ת חב"ד דתבונה והוא ל"ם דצל"ם, מקיף דגדלות א' דתבונה, וכן מישראל סבא. וכשלוקח מפנימית נצח הוד יסוד דאמא עלאה, והוא צ' דצל"ם, והוא גדלות ב'. וכשלוקח מפנימית חג"ת חב"ד דאמא עלאה, הוא בחי' ל"ם דצל"ם, מקיף גדלות ב' דאמא עלאה וכן באבא עלאה, ע"כ צמח: והנה בארנו, כי כל מה שלוקח בשאר ימות השנה דחול, הוא קטנות וגדלות מבחי' נה"י של בינה, שהוא לבוש החיצון, והפנימית. ועתה נתוסף קטנות וגדלות של חג"ת, בחיצונית ופנימית כנודע. והנה דע, כי קטנות התחתון שהוא מנה"י, לפי שהוא מקום התבונה כנ"ל, הוא שם אלהים, כי שם זה מורה על הדינין ממש כנודע. אמנם יש הפרש, כי הלבוש דנצח, הוא אלהים ביודין, הוא קו החכמה, שהוא יודין. ולבוש ההוד, הוא אלהים דההין, כי הוא
קו הבינה. ולבוש היסוד, הוא אלהי"ם דאלפי"ן. וסימן בסוד יה"א: אמנם קטנות של חג"ת, הוא למעלה בבינה אמא עלאה, אין הדינין מגולים שם כנודע, ושם הוא בסוד חילוף שם אלהים, והוא שם אכדט"ם. והענין - כי אלף אינה יכולה להתחלף, כי אין אות אחרת קודמת אליה, אבל למד תתחלף בכ' הקודמת אליה, וכן הה' מתחלף בד' הקודמת אליה, עד אות י' נתחלף בט' הקודם אליה. אך ם' של אלהים אמת שהיא מתחלפת, כי ם' דאלהים הוא מ"ם סתומה, ומתחלפת במ' פתוחה הקודמת אליה. אך שלפי שלעולם כל אות ם אחרונה שבכל תיבה היא סתומה, לכן נכתב שם זה אכדט"ם באות ם' סתומה, ואמנם בערך א' נקרא גם אות ם' מתחלפת, אך בערך שנתחלפה באות ם שכמותה, אינה נקראת נתחלפת. והנה שם זה יותר פנימי מן שם אלהים, כי שם זה הוא אותיות קודמת לשם אלהים, ולכן הם יותר רחמים. משא"כ, שאם היה נחלף באותיות אחרונות של אחר אותיות אלהים, והוא שם במוכ"ן, כנזכר בזוהר, והוא יותר תחתון ודין משם אלהים. ואע"פ שבשם הוי"ה הוא להיפוך, שכל מה
שמתחלף הוא דין: והענין הוא - שם הוי"ה הוא רחמים פשוטים, וכאשר יתחלף, מורה על העלם הרחמים. וכן בשם זה, ההתחלפות מורה על העלם הדין, שהוא בסוד בשם אלהים. נמצא כי השם אכדט"ם, עליון ופנימי יותר משם אלהים, ולסבת מציאות שם זה, נקרא בינה אלהים חיים, והוא בסוד שם זה. וכ"מ שתמצא אלהי"ם חיים, הוא רומז לשם זה. והנה נמצא, כי בנ"ה הוא שם אלהים, ובחג"ת הוא אכדט"ם, ואלו הב' הם ב' מיני קטנות. (ג): (ג) א"מ. כי לשם אין אחיזה לחיצונים הנקראים מתים: אך בענין ב' מיני גדלות, אין חילוק, וכולם הם הויות באופן א'. והטעם במה שהודעתיך (ד) כי המוחין דגדלות, בין דגדלות א', בין דגדלות ב', שניהם הם טיפין הנמשכין ממוחין דאו"א, לכן אין משתנים, כי ב' הבחי' הם ממקום א', שהם ממוחי דאו"א באים. אמנם בקטנות הם משתנים, כי הקטנות לעולם המוחין ההם, אינם דבר אחר זולת הלבושים דאימא, אמנם לבושי נה"י עצמן דאימא או דאבא, הם המוחין עצמן דקטנות, והוא עצמו משמש
במקום מוחין בעת קטנותו דז"א. והנה קטנות הא', הם נה"י דתבונה. וקטנות הב', הם מחג"ת דבינה, שהם נה"י דבינה, א"כ בהכרח יש הפרש ביניהם, כי אלו מנה"י, ואלו מחג"ת. לכן משתנים, שאלו הם אלהים, ואלו הם אכדט"ם. אך צ"ע, כי הרי נתבאר בדרושים, כי כל המוחים בין בעיבור בין ביניקה בין דגדלות, כולם הם בחי' מוחין תוך לבושים דאבא ואימא, וכן נתבאר זה לעיל. וגם נתבאר שם, שהאורות דהמלכים מהם נעשה המוחין, ומהניצוצות קרומות שלהם, ומהכלים כלים שלהם ע"ש, וצ"ע: (ד) נוסחא אחרינא. והטעם במה שהודעתיך במ"א, כי הלבושים של נצח הוד יסוד, או של חג"ת ממוחין דקטנות, הם הלבוש עצמו דאמא, והוא עצמו משמש במקום מוחין אל הזעיר אנפין בעת קטנותו. ולכן יש הפרש, בין קטנות נצח הוד יסוד, לחג"ת. אך מוחין דגדלות, אינם הפנימים עצמן דנצח הוד יסוד, או דחג"ת דאמא, כדי שיהיה הפרש ביניהן, רק הם טיפות הנמשכין ממוחין דאבא ואמא, ושניהם הם הויות, דד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, חו"ב
חו"ג, והם בין אותן המתלבשין בנצח הוד יסוד, או בחג"ת דאמא, ולכן הם תמיד הויות: ונחזור לענין הראשון, כי שם אכדט"ם, הוא גימט' ע"ד, וזה ותרבי ותגדלי, כי ביציאת מצרים לא היה כשאר הזמנים שיש שם גדלות אחד לבדו, אך בכאן הוא גדלות אחר גדלות, וזהו ותרבי ותגדלי, ותרבי נגד נה"י, ותגדלי נגד חג"ת: וביאור הענין הגדלות הב', מה הפרש יש בו ובין גדלות א', אמר, ותבואי בעדי עדיים, פי' - ג' השמות אכדט"ם, שיש בג' מדות חג"ת דאו"א, וכל א' הוא ע"ד, והם ג"פ ע"ד. וזהו ותגדלי בעדי א', עדיים ב', הרי ג"פ ע"ד. וכנגד הגדלות, אמר שדיים נכונו, שהם חג"ת דאמא, שהם מקום השדיים. או יאמר, ותרבי - קטנות א', כי עד עתה לא היה רק ג' גו ג', ועתה ותרבי, בסוד יניקה, קטנות א'. ואחר כך ותגדלי - גדלות א'. ואחר כך ותבואי בעדי עדיים - קטנות ב'. שדיים נכונו - גדלות ב': אמנם עם מה שנתבאר לעיל, כי נצח הוד יסוד, הם סוד התבונה, וחג"ת הם סוד הבינה, אם
כן נמצא, במקום הראש של תבונה, שם היא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אע"פ שאנו קורין אותה חג"ת, כאשר נכללין בינה ותבונה יחד. נמצא כי מקום גדלות זה הב', הוא מקום פ"ה התבונה, ג' ראשונות שבה, לזה נקרא חג הפסח, פירוש - פ"ה ס"ח, כי הוא פ"ה תבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה: ודע, כי בקטנות דימי פסח, שהוא היניקה, בו כלול גם עיבור. וכן מ"ש לעיל קטנות ב', הוא היניקה דקטנות ב', בו כלול גם עיבור ב' דקטנות שני, נמצא יש עי"מ לתבונה, ועי"מ לבינה, ובכ"א יש צלם שלם כנודע והבן. אמנם ביום א' של פסח, מתקיימים כל אלו המוחין הנ"ל בז"א, לכן אנו אומרים הלל גמור ביום א' דפסח, כי הם מוחין גמורים. ולפי שנכנס מן הלילה ג"כ, לכן אנו אומרים הלל גמור גם בליל פסח, משא"כ בשאר המועדים. אך אח"כ מסתלקין לגמרי כמתחלה, אח"כ חוזרין ונכנסים א' לא' כמ"ש בע"ה, עד חג שבועות, משא"כ בליל פסח ראשון, כי אז נכנסו כולם ביחד, משא"כ בשום זמן מן הזמנים:
והענין - כי אז הוצרך לעשות זה ברגע ההוא, שלא כדרך הטבע, כדי להוציאן מבית עבדות לחירות. ואחר שיצאו, לא הוצרך הענין ההוא, וחזר הדבר לטבעו הראשון לכנס כשאר המדרגות עד חג השבועות, ולכן אסור לשמש מטתו אם אינו מטבילת מצוה. והטעם, כי בפסח אין שום זיווג למעלה מסיטרא דילן, פירוש - כי בשאר זמנים, כל זווג עליון, אינו נעשה רק על ידי תפלתינו, אך עתה אין בנו כח להמשיך המוחין ההם שלא כדרך הטבע, רק שהוא יתברך למען רחמיו, הפליא לעשות הדבר הזה, ולא ע"י תפילתנו, ולכן הוא זווג מסטרא דלעילא, ולא מסטרא דילן דלתתא, כנזכר פרשת מור. ולכן בשאר הזמנים ישראל לתתא חייבים בעונות נשותיהם, כי הם הגורמים זווג עליון, אך בליל פסח אסורים בזווג, כי אינם גורמים הם, רק הגרם מעצמו: ובזה תבין ענין קושיא גדולה, כי אחר שבליל פסח יש זווג למעלה, והותרה אשה עליונה לבעלה, איך אח"כ צריכה לספור שבעה נקיים, ולטבול לבעלה, ולא תטהר עד חג שבועות,
ונודע הוא שאין לה טומאה אחרת רק אותה ראשונה של מצרים, איך יתקיים ענין זה. אך הענין הוא, כי כבר בארנו לעיל ענין טומאה זו מהיכן נמשכת, ושם אמרנו כי נמשכת מסוד הה' דמים טמאים, ואמנם עתה צריכה ליטהר מהם, ולסלק ממנה אחיזת החיצונים הנאחזין בהם, ובליל פסח באים ונמשכו אותן המוחין הגדולים, ועי"ז נסתלקו החיצונים לגמרי, כי לא יכלו להתאחז בהם, ואז לא היה שום טומאה כלל, כי ברגע נוטלה והוסרה שלא היה שום חיצון נוגע בה, אך להיות זה היה שלא כדרך הטבע, רק לפי שעה כנ"ל, לכן אחר שנסתלקו, חזרה הטומאה למקומה, כי חזרו חיצונים להתאחז בדמים ההם, ולכן צריכה ליטהר עד חג שבועות. אך עדיין צריכין אנו לבאר, שאם כן שחזרה הטומאה למקומה ביום ב' של פסח, א"כ איך יש ז' ימי הפסח, ולמה הם י"ט, וכן בכל השבתות ור"ח שבין פסח לעצרת, מה זווגים יש למעלה, אמנם זה נבאר למטה בע"ה, ביום ז' של פסח, בסוד קריעת ים סוף ע"ש:
מורי זלה"ה היה אומר, שצריך לעשות הגעלה קודם הליבון, כדי שיפלוט החמץ שבלע, מפני שלאחר הליבון נשאר הבדיל כמו טלאי, ואין החמץ יכול לצאת מתוכו, וכלי אינה כ"כ חם שיכלו לצאת ממנה ניצוצין, כי אם לא היה אותו מין מתכת, שזורקין עליו תחלה דק כעפר הנקרא נאשדי"ר, לא היה הבדיל יכול להיות ניתך ולהתפשט אל הכלי. גם צריך ליזהר מליתן הכלי אחר הליבון, במים שאומן עושה מהן מלאכתו, וחוזר ובולע: מע"ח - כי הוא יצילך מפ"ח יקוש מדבר הוות, ר"ת ימימה, בסוד מימים ימימה, לרמז כי בליל פסח, אין שום מקטרג שהם הקוצים יזיק להם, כי הוא הש"י יצילך מהם: צמ"ח - ספרו לי החברים, אשר בליל ראשון של פסח בזמן הרח"ו, נטלע אדם א' ברגליו, ושאלו לרב למה אירע לו דבר זה, ואמר שזה מפני שבאותו הלילה עצמה אותו אדם עבר עבירה פלונית. מ"כ בשם הרח"ו ז"ל, עתה בקריאת הלל בבית הכנסת אחר התפילה ערב פסח, נכנסים ג"ר בז"א נה"י דאו"א, והיינו כל הג"ר של כל בחי' המוחין חב"ד, דהיינו בחכמה ז"א שם
ע"ב, ובבינה ז"א ס"ג, ובדעת דז"א מ"ה וב"ן חו"ג, והשם יודע אם הוא מהרב ז"ל: שער חג המצות - פרק ב: מצות אכילת המצה והמרור, וארבעה כוסות: ועתה אנו צריכין לבאר, מציאת המוחין הנכנסין בליל פסח, מה ענינם וסדרן. והענין - כי כבר בארנו, שאנו צריכין עתה בליל פסח, להמשיך לז"א מוחין דקטנות וגדלות ראשון, ומוחין דקטנות וגדלות שני כנודע. ונודע, כמו שיש מוחין אלו לבחינת אמא, כן יש ג"כ מבחינת אבא, כי הם נכנסין ומלובשים תוך של אמא. והנה דע, כי המוחין שהם מצד אמא, הם נרמזין בסוד כוסות. ושל אבא בסוד מצות: והענין, ארשום לך עתה הסדר של המוחין כולם, הקטנות ראשון דאימא הם אלהים ביודין בנצח, ואלהים דההין בהוד, ואלהים דאלפין ביסוד, ונכנסים מוחין אלו בקטנות, בחב"ד דזעיר אנפין, וזהו קטנות ראשון. אח"כ נמשך גדלות ראשון דאימא, והוא שם ע"ב בנצח, ס"ג בהוד, מ"ה ביסוד, הרי גדלות ראשון: אך עדיין צריך להבין, כי הלא בסוד יסוד יש ב' בחינות, והם חו"ג, ב' מוחין, ב'
עטרין, ולכן גם שאמרנו, שהיסוד דקטנות הוא אלהים דאלפין, הוא כולל ב' בחינות - א' הוא א של מילוי ה"א דאלהים, בציור יו"י, והוא נגד ה"ח. ב', הוא בציור יו"ד, כי ד' רומז למלכות, שהם ה"ג. וכן ביסוד דגדלות הוא כך, כי הוא כולל ב' בחינות של הוי"ות, והם מ"ה וב"ן. אח"כ נמשך קטנות שני, והוא אכדט"ם בנצח, (נ"ל חיים שצ"ל בחסד) פי' - שתכוין בו בסוד ה' אותיות שלו לבד, שהוא חילוף ה' אותיות אלהים. אח"כ בהוד, (נל"ח שצ"ל בגבורה) הוא שם אכדט"ם ג"כ, רק שתכוין בו כוונה אחרת, והוא שתחלקהו לב' חלקים, שהם - א"ם ג"ל, פי' - כי ב' אותיות ראשונה ואחרונה, הם א"ם, ואינן מתחלפין, כנ"ל כי שם אלהים הוא דין, ובהתחלפו הוא נהפך לרחמים. לכן ב' אותיות א"ם דאכדט"ם, הם עצמן ב' אותיות דאלהים, והם דין כמו שהיו, אך ג' אותיות האמצעים, הם כד"ט, והם המתחלפין, והם גי' ג"ל. באופן שתכווין בסוד אכדט"ם, אל ב' בחי' הנ"ל, שהם סוד א"ם ג"ל, כי זה
דין וזה רחמים. אחר כך ביסוד, (נל"ח שצ"ל בת"ת) תכוין לשם זה ג"כ, רק שתכוין לס"ט אותיות, דג' הויות מ"ה, וג' אלהים מילואים, כזה - יוד אלף הא למד ואו הא הא יוד מם, ועם ו' כללותיהם, הם ע"ה, והוא מספר אכדט"ם ע"ה. וכל זה צד חסדים דדעת. ובצד הגבורות דדעת לשם אכדט"ם, רק שתכוין בחושבנו ומספרו שעולה ע"ד, כי יש כאן חילוק גדול, בין כאשר אם נקח השמות באותיות, אם בחושבנם ובמספרם. וכ"ז נכנס בחב"ד דז"א, בימי קטנות הב'. אח"כ גדלות ב' דאימא, הוא כמו גדלות הא', ואין שנוי ביניהם. הרי נתבאר קטנות וגדלות דאימא: ועתה נבאר קטנות וגדלות דצד אבא. והוא קטנות א' דאבא, הם אלהים פשוטים, והשנוי שביניהם הוא, בצורת ה', הי הראוי לחכמה דזעיר אנפין היא צורת ד"י, ולבינה דז"א צורתה ד"ו, ולדעת דזעיר אנפין צורתה ג' ווין. וגדלות א' וקטנות ב' וגדלות ב', הוא שוה לאימא: ועתה נבאר הענין, הנה אם היו המוחין האלו נכנסין כמו בשאר פעמים, שמדרגותיהן מדרגה
אחר מדרגה, היו נכנסין א' לא', והיו מכוונין בו אחד לאחד כל א' לבדו, אמנם עתה נכנסים בו ביחד, לכן הכוונה וא פירוש - כי קו ימין, שהוא מוח החכמה, נכנס ביחד בכל בחינתו, וכן כל מוח מן הג' מוחין. אך כבר בארנו, כי הג' מוחין דאמא, הם רמוזים בכוסות, ובאורו - כי הכוס בסוד הדינין, כי כוס גי' אלהי"ם, וזה להורות על אמא, דדינין מתערין מנה. אמנם מוחין דאבא רמוזין בלחם, שהוא המצה, כי לחם גי' ג' הויות, אך הכוס גי' אלהים: הנה בכוס א', יכוין אל קו ימין, שהוא מוח החכמה דאמא, (נ"א דז"א) שנכנס בו, והוא הנכנס ראשון, והנה כוס ראשון הוא של קידוש, וכל קידוש הוא במוח חכמה, לכן כוס זה רמז בחכמה דאמא, הנכנסת בז"א: אמנם תכוון, כי כל קו הימין הוא נכנס עתה, ואינו כשאר זמנים שנכנסים כפי סדר פרקי הצלם. פי' - כי נכנס עתה הגדלות א' של מוח חכמה, שהוא שם ע"ב דמלוי יודין, וגם מוח חכמה דקטנות ב', שהוא אכדט"ם. וגם הגדלות הב' שהוא ע"ב. וכל זה הוא מצד אמא. אמנם
גם הקטנות הא' דחכמה, היה ראוי לכנוס, כי איך יכנסו הבחי' האחרונות אלו, שהם - גדלות א', וקטנות וגדלות ב' הנ"ל, אם לא יכנוס תחלה קטנות א', כי אם לא יכנסו נה"י דאמא, איך יכנסו חג"ת. אמנם הטעם הוא, כי קטנות א' הם דינין גמורין, כי לכך הוא שם אלהים כמ"ש, לכן הואיל וכוונתינו הוא עתה שיחזור הכל רחמים פשוטים, ויכנסו המוחין דגדלות כל ב' בחי' יחד, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים, שאם לא כן לא היה אפשר ליגאל אז כנ"ל, לכן הוכרח שלא יכנסו הקטנות א' שהם דינין, שלא יתאחזו בהם החיצונים, רק עד גמר כניסת כל המוחין ואפילו של גדלות ב'. אמנם משם ולהלאה שהוא גדלות א', וקטנות ב' שאינו דין, רק אלהים חיים כנ"ל והגדלות ב' נכנסו תחלה כסדרן ואחר כך יכנוס קטנות א', וכמ"ש בע"ה בסוד כרפס. נמצא עתה כוונת א', שנכנס גדלות א', וקטנות ב', וגדלות ב' של מוח החכמה מצד אמא, וכן גדלות הא' דמוח חכמה, נכנס בכוס א', וכן מוח חכמה
דקטנות ב' דאבא, נכנס בכוס זה: והנה צריך לפרש סדר הכוונה, והענין הוא, כי תחלה תכוין ה' אצבעותיך הימינים האוחזין בכוס, הם סוד קטנות ב', שהוא הלבוש והכלי של חג"ת דאמא, ותכוין כי גדלות הא' נכלל בהם, כי אחר שנכנס קטנות ב', וודאי שנכנס גדלות א', שהוא יותר תחתון ממנו. ואמנם מה שאין רומזים אותו, הוא, לפי שגדלות א' דרכו ליכנס תמיד, אך הב' הוא הפלא והנס שנעשה בכאן ביציאת מצרים, ולכן מבחי' ב' אנו מתחילין לרמז, והשאר מה שלמטה ממנו נכללו בו. ולכן תכוון, כי הכוס עצמו גי' אלהים, שהוא קטנות עליון, רק שהוא בחלוף אכדט"ם, שהוא קטנות הב'. והה' אותיות שלו, הם סוד ה' אצבעות, אשר עליהן הכוס עומד, וזהו מה שנמצא כתוב אצלי: אמנם מה שנלענ"ד עתה, הוא מה ששמעתי ממורי ז"ל, כי ה' אצבעות הם קטנות א', והכוס הוא קטנות ב'. אמנם אין ראוי לסמוך, אלא על מה שיש לי כתוב כבר. ואמנם גם המוחין של קטנות, הם מוחין ממש, ויש בהם לבוש ומוחין, ונקרא עצמות כלי. והנה הכלי הוא הכוס
הנ"ל, שהוא אכדט"ם, והוא חיצונית חסד דאו"א, והמוחין הפנימים שבתוכו, הוא היין שבכוס, והוא שם אכדט"ם גם כן, באופן זה - כי יין גי' ע', ועם ה' אצבעות הרי ע"ה, כמנין אכדט"ם עם כללותו. הרי פנימית מקטנות שני דחסד או"א. והנה הגדלות הב' העליון, הוא נמשך על ידי הכוונה והדבור של קידוש וברכת היין, ותכוין הויה דע"ב במילוי יודין: