# פרי עץ חיים — שער חג המצות - פרק ו:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/109/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער חג המצות - פרק ו:
ואמנם כל זווג לילה זו, אינה רק עם רחל ולא עם לאה, וכמ&quot;ש בע&quot;ה. ולכן אנו צריכין 
לרמז את לאה ג&quot;כ רמז אליה, כדי להמתיק דינה, והוא סוד טיבול החרוסת, כי הוא גימ&#x27; 
ח&quot;ס רו&quot;ת. (ב) והענין, כי לאה נקרא רו&quot; ת, והטעם לפי שנוקבא דז&quot;א בכללותיה נקרא 
אדנ&quot;י, אמנם נחלקת לב&#x27; חלקים, לפעמים כשאינן נכללין זו בזו, והם לאה ורחל. אמנם לאה 
היא יותר דינים מן רחל, להיותה עולה מן האחוריים עליונים דז&quot;א ודאמא כנודע. לכן 
אדנ&quot;י בפשוטה, היא רחל, ומילוי היא לאה, והוא כי אדנ&quot;י במלוי, גימ&#x27; תרע&quot;א, תסלק 
ממנו הפשוטו לרחל נשאר המלוי רו&quot;ת ללאה, כי כבר ידעת כי מילוי גימ&#x27; אלהי&quot;ם שהוא 
דין, ולכן המלוי ללאה שהיא דינין, וכשתעביר מן חרו&quot;סת רו&quot;ת, נשאר ח&quot;ס, והוא סוד 
מוחין דזעיר אנפין, וסוד תפילין, שהם אהי&quot;ה הוי&quot;ה אהי&quot;ה, כמנין חיים, שהם חיי המלך 
כנודע, והוא גימ&#x27; ס&quot;ח. נמצא כי הכוונה הוא, להמשיך מן המוחין שהם ח&quot;ס אל רו&quot;ת, שהיא 


לאה להמתיקה, לכן צריך שיהיה בו טעם מרור, ולכן אם בלעו לא יצא ידי חובתו, עד 
שילעסנו, כי ע&quot;י טחינת השנים, נתבטל ונדקדק הדין, כמבואר בכוונת אכילה. ולהיות זה 
בלאה, שאין כוונת ליל פסח בה רק דרך ארעי, לכן אינו רק זכר בעלמא מדברי סופרים. הרי 
נתבאר ענין מוח החכמה מצד אמא: 
הגהה (ב) (הג&quot;ה סימן אל החרוסת, חרושת אבן חרושת עץ, בלשון אשכנ&quot;ז איפ&quot;ל בארי&quot;ן 
ניס&quot;ן אינגב&quot;ר צימרנ&quot;ד, ובלשון הקודש תפוחים אגסים קידה, אגוזים וקנמון): 
ועתה אנחנו ממשיכין אח&quot;כ סוד המוח הב&#x27; דאמא, והוא בינה דאמא, ואמנם בכל פרטיה הוא 
שוה לכוס א&#x27;, רק שזה חכמה דאמא וזה בינה דאמא. לכן ההפרשות ביניהן הוא זה - כי הלא 
הקטנות הב&#x27; שבחכמה דאמא, שהוא כוס א&#x27;, כוונתו היתה שם אכדט&quot;ם, ובסוד ה&#x27; אותיות שלו 
לבדם, ולא בשום חשבון אחר. אך כוס הב&#x27;, תכוין בכוונה הב&#x27; שיש בשם זה, והוא לכוין 
בדרך א&quot;ם ג&quot;ל, והוא לחלק בין אותיות המתחלפות, ובין אותיות שאינן מתחלפין כנ&quot;ל. 


אמנם בגדלות א&#x27;, וכן בגדלות הב&#x27;, תכוין שהם סוד ס&quot;ג, שהוא סוד בינה דאמא, בין 
בגדלות א&#x27; בין בגדלות ב&#x27;. אמנם קטנות א&#x27; של כוס זה הב&#x27;, אע&quot;פ שכבר נכנסו בסוד הכרפס 
כנ&quot;ל, הנה הוא אלהים דההין. והנה אחר שנכנסו ב&#x27; כוסות אלו, שהם ב&#x27; מוחין דאמא, עתה 
נכנסים ב&#x27; מוחין דאבא של גדלות הב&#x27;. כי אותן של גדלות הא&#x27;, אפילו המוחין של אבא כבר 
נכנסו עם הכוסות. והזהר שלא תטעה בזה, כי האמת הוא, שאין נשאר מלכנוס עתה, רק מוחין 
דחב&quot;ד דאמא האחרונים, פי&#x27; אותן הנקראים גדלות ב&#x27;, והנה אלו נכנסים עתה, בסוד ג&#x27; 
מצות. אמנם גם הקטנות א&#x27; דאבא לא נכנסו, כי בארנו כי קטנות א&#x27; אין נכנס, עד שיכנוס 
גדלות הב&#x27;, אמנם קטנות א&#x27; דאמא, כבר נכנס בסוד הכרפס: 
להר&#x27; חיים כהן בשם הר&quot;י ז&quot;ל, מע&quot;ח - סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג&#x27; מצות מצה 
שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו, והם ג&#x27; בחי&#x27; חב&quot;ד, 
(ס&quot;א ג&#x27; מוחין) דאבא עלאה. אח&quot;כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה, ותניח על הג&#x27; מצות. 


והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לת&quot;ת, מבריח מן 
הקצה אל הקצה, באמצע בין הזרוע והביצה. ס&quot;א, כי ת&quot;ת מכריע בין ח&quot;ג. והחרוסת בצד 
ימין, תחת הזרוע בקו ימין, והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להוד, תניח תחת הביצה מצד 
שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי, לעשות בו אחר כך כורך, והוא 
נגד יסוד. והקערה בעצמו הכוללת כולם, נגד מלכות: 
מע&quot;ח - ימלא כוס של יין מחזיק רביעית, ויאחז בימינו, קודם נטילה כנגד החזה, ויברך 
מעומד, ובברכה של כוס זה, יכוין לפטור כוס שני, ובין הכוסות הללו אם ירצה לשתות 
ישתה, דלא (כמנהגים) וידיח כוס של ברכת המזון בחוץ ומבפנים, וימלאנו יין, ויאחזנו 
בימין, ויברך בה&quot;מ, ויכוין בברכת היין לפטור כוס ד&#x27;, ואין לשתות יין בין שני הכוסות 
האלו: 
 


שער חג המצות - פרק ז:
ואבאר לך ע&quot;פ הסימן שהוא קד&quot;ש ורח&quot;ץ וגו&#x27; - קדש - נכנס פנימיות חסד דאימא, גדלות 
שני דאימא. מוח חכמה, שהוא ע&quot;ב. וגם נכנס קטנות שני דאו&quot;א, שהם ב&#x27; אכדט&quot;ם, מוח חכמה 
דקטנות ב&#x27; דאו&quot;א, בחכמת ז&quot;א, ומתפשט בכל קו ימיני בחסד ונצח שבו, כמ&quot;ש לעיל: 
ורחץ - נכנס אור חכמה דאימא, דגדלות שני כנ&quot;ל, שהוא בחסד דאימא כמ&quot;ש לעיל, והוא שם 
ע&quot;ב, נכנס שם י&quot;ה במלוי יודין בגוף ז&quot;א, וברדתו מכה אותיות זה בזה, והם יו&quot;ד פעם 
ה&quot;י, שמספרם ש&#x27;, וב&#x27; אותיות השרשים נשארים למעלה בחכמה דז&quot;א, ששם נכנסו כנ&quot;ל, ונשאר 
מספר רחץ מתפשט בגופו כנ&quot;ל: 
כרפס - הוא סוד קטנות ראשון דאימא, שלא נכנס עדיין, אך עתה שכבר נכנס מוח דגדלות 
כולו, יכול עתה מוח חכמה דקטנות א&#x27; לכנוס, ולכן התנוקת שואלין בטבול הכרפס, והוא, 
כי איך יכנסו כל הגדלות, ואח&quot;כ אנו מביאים הכרפס, להכניס הקטנות. ויתבאר שאלה זו 
לקמן, בעבדים היינו: 


והנה כרפס גי&#x27; שי&quot;ן במלוי, נגד מוח חכמה דקטנות אימא, שהוא אלהים ביודין העולה ש&#x27;, 
וי&quot;ן דמלוי שי&quot;ן שהוא ס&#x27;, הוא נגד הז&quot;א, שבו ו&quot;ק כ&quot;א כלול מי&#x27;, הרי שי&quot;ן מלאה, 
כמנין כרפס, לכן לוקחים כרפס שעולה שין מלאה. ובלקחו אותו, יכוין אלהים דיודין, 
שהוא חצונית נצח דאימא, שבה מוח חכמה דקטנות א&#x27;, שעתה נכנס בחכמת ז&quot;א, ויכוין ג&quot;כ 
אלהים דההי&quot;ן, מוח בינה שבהוד אימא, שג&quot;כ נכנס עתה בבינה דז&quot;א, וכן ב&#x27; אלהים דקטנות 
שביסוד אימא נכנס בדעת ז&quot;א דחסדים, הא&#x27; בציור יו&quot;י דמילוי ה&quot;א, ודגבורות הא&#x27; בציור 
יוד דמלוי ה&quot;א. ויכוין אותם בפנימית וחצוניות, כמ&quot;ש גבי כוס א&#x27;, כי מוח בינה ודעת 
דאימא, יכולין לכנוס אחר מוח חכמה דקטנות, לכן יכוין אותן הקטנות דג&#x27; מוחין דאימא 
בלקיחת הכרפס: 
יחץ - והנה לפי שכבר נכנס גדלות ב&#x27; דאמא בב&#x27; כוסות, לכן צריך אתה לכוין בסוד המצה, 
להכניס גדלות ב&#x27; וקטנות א&#x27; מצד אבא, וזהו הכונה שתכווין, כי מצה גי&#x27; ע&quot;ב ס&quot;ג, והם 


ב&#x27; מוחין חו&quot;ב דאבא דגדלות ב&#x27;, ומצה ג&#x27; הוא סוד הדעת, הרי כאן גדלות ב&#x27; דאבא. (מ&quot;ש 
בשם מהו&quot;רם מ&quot;פ. כי מצה גי&#x27; קל&quot;ה, ה&#x27; הויות וה&#x27; כללות דדעת) גם תכוין קטנות א&#x27; 
דאבא, ותכוין כי ב&#x27; מצות עליונים, הם ב&#x27; אלהים דחו&quot;ב דיודין דההין, והמצה הג&#x27; אלהים 
דאלפין שבדעת, אמנם הרמז בהם, אינו רמוז במצה, כי היא בסוד ציור. פי&#x27; - כי הדרך 
הוא, כשהשמות הם שוין זה לזה, ואין ביניהם הפרש, רק באות א&#x27; לבד, א&quot;צ לכוין רק 
באותו ההפרש לבד, כמ&quot;ש בענין יהא שמיה רבא, שהוא נגד הג&#x27; אלהים אלו, ולפי שאין הפרש 
ביניהם רק במלוי ה&#x27; של אלהים, או ביודין או בההין או באלפין, שסימנם יה&quot;א, ולכן אין 
אנו רומזים רק אותן לבדם, וזהו אמן יה&quot;א שמיה וכו&#x27;: 
ונחזור לענין, כי גם בכאן הוא דומה לזה, רק שהוא באופן אחר, והוא, כי ההפרש שיש בג&#x27; 
אלהים אלו, הוא באות ה&#x27; לבדה, לכן אנו רומזים לג&#x27; שנויים שיש בג&#x27; ההין אלו, בסוד 
ציור ה&#x27;, ולא בסוד מילוים רק בסוד פשוטים, ולפי שבהיותה פשוטים אין הפרש ביניהם, 


להכיר איזה של חכמה, ואיזה בינה ואיזה של הדעת, וכבר הודעתיך שיש זמן שאין אלו ה&#x27; 
דאלהים מלאים, וא&quot;כ במה יבדלו אחד מחבירו, רק בציור. והוא עד&quot;ז, והוא - כי אלהים 
דחכמה, הה&#x27; צורתה ד&quot;י, ושל בינה, ד&quot;ו. ושל דעת, ו&quot;וו. והענין, כי ו&#x27; שבתוך הה&#x27; היא 
קטנה בלתי ראש, ולפעמים נקרא י&#x27;, והוא, כשהוא מצד חכמה, נקרא י&#x27;. וכשהוא מצד הבינה, 
נקרא ו&#x27;, כי הוא סוד הז&quot;א, הנקרא ו&#x27;, בהיותה בסוד עיבור בתוכה. אך מצד החכמה, היא 
טיפת י&#x27; לבד. ומצד דעת, נעשה ג&#x27; ווין הנודעים, כי היא אמא שמתפשטת בג&#x27; קוי הז&quot;א, 
שצורתו ו&#x27;, והדעת הוא קו האמצעי שצורתו ו&#x27;, ולכן כל ההין נעשה ווין, והוא שאנו 
צריכין לצייר סוד המצות בג&#x27; ציורין אלו, והוא כי הלא בארנו, כי בסוד הגדלות ב&#x27; של 
אבא, אנו קוראין מצה ראשונה ע&quot;ב, והב&#x27; ס&quot;ג, והם חו&quot;ב של אבא, ולכן אנו מניחין 
השלימה ראשונה, כי היא כנגד החכמה שהיא שלימה, אך הב&#x27; היא הפרוסה, שאנו חולקין לב&#x27;, 


והוא כי היא סוד מוח בינה, הנחלקת לב&#x27;, והוא כמו שידעת כי צורתה ה&#x27;, וצורת ה&#x27; היא 
ד&quot;ו, נמצא כי מן אות ה&#x27; א&#x27;, נעשה אותיות דו, והוא סוד עיבור זו&quot;ן שבתוך הבינה, כי 
מן הבינה הנקראת ה&#x27;, יוצאין זו&quot;ן, שצורתו דו, כי ד&#x27; רומז למלכות, וו&#x27; רומז לז&quot;א 
כנודע, אך בהיותם בה&#x27; הם חיבור א&#x27;: 
הרי בארנו, איך מצה ב&#x27; היא בינה, ולכן נפרסה, ולכן צורתה ד&quot;ו, לכן צריך לבצוע חלק 
א&#x27; גדול, מן חלק הב&#x27; הגדול, נגד הו&#x27;, הקטן נגד הד&#x27;, כי מספר ו&#x27; יותר מן מספר ד&#x27;. 
וחציו הראשון הגדולה, אנו מניחין לאפיקומן, שצורתו ו&#x27;. וחציו הב&#x27; שצורתו ד&#x27;, אנו 
מחברין אותה עם המצה הראשונה השלימה, ומברכין עליה המוציא, ואכילת מצה, המוציא נגד 
השלימה, ואכילת מצה נגד הפרוסה הב&#x27;: 
אנו אומרים הא לחמא עניא, כמאמר רז&quot;ל מה דרכו של עני בפרוסה. והענין, כי תחלה צורתה 
ה&#x27;, ונפרסה, ואנו לוקחין חציה שהיא אות ד&#x27;, הנקרא לחמא עניא, כי ד&#x27; פי&#x27; דלה ועניה, 


והנה בחיבורה עם ראשונה, אז נעשית צורת ד&quot;י, נגד השלימה שהיא י&#x27;, וד&#x27; נגד הפרוסה. 
ולהיותה פרוסה, אנו צריכין לחברה עם השלימה, ואז תקרא שלימה ד&quot;י. הרי בארנו ב&#x27; 
ציורין, ד&quot;י חכמה, וד&quot;ו נגד בינה. והמצה ג&#x27;, ג&#x27; ווין, שהוא מצה ג&#x27;, ולכן כנגדה ג&#x27; 
ווין שבציור ה&#x27;, הרי נתבאר סוד המצה, ובזה נשלם כל גדלות ב&#x27; דאבא, כי נכנסו כולם 
ביחד: 
ועתה נבאר הכוונה בקיצור נמרץ יחץ - נכנס מוח בינה דקטנות א&#x27; דהוד דאבא, בבינת ז&quot;א, 
ויכוין שמצה זו האמצעית, שהוא הלוי, היא סוד ה&#x27; בציור ד&quot;ו, ויכוין להאיר הד&#x27; הזאת. 
ולפי שכאשר נכנס אלהים דיודי&quot;ן קטנות א&#x27; דמוח חכמה דאימא, נכנס עמו גם ב&#x27; אלהי&quot;ם 
דהוד ויסוד אימא כמ&quot;ש לעיל, וכדי שלא יתגבר הדין, כאשר נכנס מוח בינה דקטנות א&#x27; 
דאבא, נכנס עמו גם כן קטנות א&#x27; דמוח חכמה, ודמוח הדעת שצורת ה&#x27; שבהם הוא ד&quot;י, או ג&#x27; 
ווי&quot;ן כמש&quot;ל, כי כאן נכנס ה&#x27; ציור ד&quot;ו, והבן זה היטיב: 
מגיד - כבר ביארנו לעיל, כי תחלה יש לו מוחין מנצח הוד יסוד דאמא, ואחר כך מחג&quot;ת 


דאמא, ובנה&quot;י שם יסוד דתבונה, ובחג&quot;ת שם יסוד בינה כנודע, אם כן נמצא שמקום ראש 
התבונה, שם הוא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אף על פי שאנו קוראין אותה חג&quot;ת דבינה, 
הוא כאשר נכללים בינה ותבונה יחד, אז הוי שם חג&quot;ת דבינה. וכאשר נחלקים, אז הוי שם 
נה&quot;י דבינה כנודע בדרושים. נמצא מקום גדלות זה הב&#x27;, הוא מקום פה תבונה, ג&quot;ר שבה, 
לכן נקרא חג פסח, פירש - פ&quot;ה ס&quot;ח, כי הוא פה התבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים 
כמ&quot;ש לקמן: 
ועל המצה פרוסה שהיתה ה&#x27; בציור ד&quot;ו כמ&quot;ש לעיל, אומרים הא לחמא עניא, דע, כי הה&#x27; 
שבשם, הוא מזל בנים, לכן כל אמהות היו בשמן ה&#x27;, חוץ מרחל, אמנם בלהה היה לה ב&#x27; 
ההי&quot;ן, לכן אמרה רחל בא אל שפחתי אולי אבנה ממנה. פירש - מצד אות ה&#x27; יתירה שהיא מזל 
בנים, וכן זכתה להבנות, וה&#x27; זאת היא סוד המילה, שממנה יוצא הזרע, ובכוחה, כמ&quot;ש 
לעיל. אך בעון שחתם יוסף אותה במצרים, באמרו הא לכם זרע, וחתם ה&#x27; ברשות אחרת גרם 


לחמא, סוד מזלא ע&quot;ה, שהבנים תלוים במזל כנודע, שיהיה עני&quot;א בגלות מצרים. אלא שרחמי 
המקום גאלנו משם, בשם ע&quot;ב, שבו רי&quot;ו אותיות, והוא מספר ה&quot;א לחמ&quot;א עני&quot;א. ופי&#x27; הא 
לחמא עניא הוא, ה&#x27; אחרונה שבשם, הנקרא לחם עוני, בחסרון הלבנה, כשאין היסוד מקבל 
שפע, נקרא הוא עני, והיא עניא, כמד&quot;א כי אם הלחם אשר הוא אוכל, והיא היתה בגלות 
מצרים עם אבותינו, ומשפעת להם, כמד&quot;א עמו אנכי בצרה: 
וז&quot;ש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. והנה ה&#x27; יש לה ב&#x27; ציורים או ד&quot;ו, או ד&quot;י, והוא 
כאשר תקבל מת&quot;ת שהוא סוד ו&#x27;, יצטייר בה סוד ד&quot;ו, וכאשר תקבל מיסוד לבד בלי שפע 
מת&quot;ת, אז היא לחם עוני, ויצטייר בה סוד ד&quot;י, וז&quot;ש די אכלו אבהתנא כו&#x27;. כי היו 
נשפעים כשהיתה בזווג עם יסוד לבדו, והבן זה: 
כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. ר&quot;ל, היסוד שהוא עני, ורעב ללחם הוא 
המלכות, ולא היה מקבל מת&quot;ת, ייתי עתה ויכול, היינו יזדווג עם המלכות בסוד הטיפה 


היורדת מן המוח דרך חוט השדרה, שהוא ת&quot;ת בסוד הדעת, וכאשר יתעורר ברית קודש לזווג, 
יקדימו הנשיקין בסוד הפה עליון, בסוד פ&quot;ה ס&quot;ח, וזהו כל - הוא יסוד, דצריך לנוקבא, 
ייתי ויפסח, ימשיך מוחין פה עליון, והמוחין הם סוד חיי&quot;ם, בגימטר&#x27; ס&quot;ח כנודע. השתא 
הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל. הכוונה, כי בחוץ לארץ, אין זווג שלם ת&quot;ת עם מלכות, רק 
יסוד עם מלכות, בלי קבלת שפע מת&quot;ת, כמ&quot;ש לעיל וז&quot;ש השתא הכא היינו בח&quot;ל, ואין הזווג 
שלם. אך לשנה הבאה בארעא דישראל, הוא זווג שלם, ת&quot;ת עם מלכות, כי ארץ ישראל הוא 
בלאה, כי היא נקראת ארץ, ועומדת אחורי ישראל, פנים נגד אחורי ישראל כמ&quot;ש לעיל, לכן 
נקרא ארץ ישראל, ושם סוד החירות כנודע, לכן אמר תיכף השתא עבדי, לשנה הבאה בני 
חורין. כי יזדווג המלך עם ארץ ישראל העליונה סוד לאה, וכאשר יהיה הזווג זה, אז הוא 
מקום החירות והבן זה: 
מצאתי כתוב בפירוש מורי הרב זל&quot;הה - הא לחמא עניא, הא פי&#x27; - היא ה&#x27; אחרונה שבשם, 


ונקרא עניא, דלית לה מגרמא כלום, אלא מה דיהבין לה. והנה ה&#x27; זו יש בה ב&#x27; ציורים - 
ד&quot;ו, ד&quot;י. והנה כל א&#x27; מב&#x27; ציורים, מורה על בחינת זווג א&#x27;, כי ה&#x27; אחרונה צורתה ד&quot;י, 
מורה על זווג יסוד ומלכות. והנה במצרים, אז היתה שכינה בגלות, והיה בא לה השפע 
ומזון מן היסוד הנקרא י&#x27;, והיא נקראת ד&#x27;, שהיא דלה ועניה, הרי ד&quot;י. ואחר כך מזווג 
זאת, היו גם כן נזונין אבותינו במצרים, וזהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כי מן 
זווג שצורתה ד&quot;י, אכלו, כי גם זווג נקרא בלשון אכילה כנודע. ונקרא ג&quot;כ עניא, מפני 
שנתן לה היסוד משלו, כי היה מקובצים בו ה&#x27; חסדים וה&#x27; גבורות. והנה נודע, כי הנוקבא 
מתגדלת מצד ה&#x27; גבורות, והם ה&#x27; הויו&quot;ת העולין ק&quot;ל, והוא בחינת ה&#x27; הרי קל&quot;ה, כמנין 
מצה, וכמנין עניה, וזה הא לחמא עניא, ר&quot;ל ה&quot;ג לחמא עניא העולה מצה, שהיא לחמא עניא: 



כל דכפין ייתי ויכול, הנה כי היסוד נקרא כל, כי הוא כולל ה&#x27; חסדים וה&#x27; גבורות, כמ&quot;ש 
בזוהר, כליל שית בקרטיפא חדא. והנה ה&#x27; חסדים וה&#x27; גבורות מתפשטין מחסד עד הוד, והם 
ה&quot;ס, כל א&#x27; כלול מי&#x27;, הרי כל. ואחר כך כולם מתקבצין ביסוד, ובו נכללין, וזהו כל 
דכפין, כי כל השפע בא למלכות מצד היסוד, וממנה לעולמות: 
כל דצריך ייתי ויפסח, והנה צריך להמשיך מן הפה העליון, מזווג הנעשה בה המוחין 
העליונים, הנקראים חיים, וזהו פ&quot;ה ס&quot;ח, כי צריך להמשיך הפ&quot;ה מן המוחין הנקראים 
חיים, גי&#x27; ס&quot;ח, וזה פ&quot;ה ס&quot;ח, וזהו כל דצריך ייתי ויפסח, כי ע&quot;י סיפור הגדה וכוונתה 
בה, נמשך מפה עליון חיים, וזהו פ&quot;ה ס&quot;ח: 
השתא הכא - הנה אמרנו למעלה, כי ה&#x27; יש לה ב&#x27; ציורים, ופירשנו ה&#x27; צורת ד&quot;י, ועתה 
נבאר ה&#x27; צורת ד&quot;ו, והנה ד&#x27; זו מורה על המלכות, שהיא דלה כנודע, ו&#x27; הוא בחי&#x27; ז&quot;א, 
הרי ד&quot;ו, והוא זווג האמיתי זו&quot;ן, וזה יהיה מעצמו לע&quot;ל בע&quot;ה, בביאת משיח, שאז יהי&#x27; 


זווג שלם דוד&quot;י וזהו בארעא דישראל, דהיינו ו&#x27;, וזהו ד&quot;ו, ואנו בנים דזו&quot;נ, אז נהיה 
בני חורין, כי זווג שלו בזו&quot;ן גורם זווג שלם דאו&quot;א, ששם הוא החירות ואז בני ישראל 
חורין הם לחירות עכ&quot;ל: 
מהר&quot;י ז&quot;ל, הא אתינן להודענא בהאי קרא דכתיב חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו. פסוק זה, 
מדבר בגלותינו, דחנם היינו סט&quot;א דהוי למגנא כל עובדוי, ולא בכסף תגאלו, דלא להוי 
פורקנא דלהון מסטרא דכסף דהוי חסד, אלא מסטרא דדהבא, דהיינו אמא עלאה, דלימות המשיח 
הוי כינור דשמנה נימין, דהיינו אמא עלאה, והיינו דאמרינן במסכת שבת דאמרו ישראל על 
יצחק, כי אברהם בחי&#x27; כסף, לא ידענו, כי אתה אבינו, דגבורה עלאה דאתאחדא באמא עלאה 
להוי לנא פרקנא, והיינו כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, והתם מסטרא דיובלא 
נפקי, כדאיתא בזוהר, שהיא אמא עלאה, אלא דהתם אתגלי אמא עלאה באמא תתאה, ובתתאי 
נפקי. והשתא לאו הכי, אלא דאיתגלי אמא עלאה ביצחק, דין קשה, ובה יפקון, וכולא 


כדקחזי, וזהו אראנו נפלאות, והיינו דכתיב יושב בשמים ישחק, ואפיק צ&#x27; ועייל שין, 
דאיהי אמא עלאה, דאתכלילת ביצחק, והיינו יושב בשמים, והיא על השמים ת&quot;ת, דאיהי אמא 
עלאה, דאתכללית ביצחק גבורה קשה, משום דנמכרו בקליפין דאינון חנם, פרק לון באתר דלא 
שלטין קליפין, דהיינו אמא עלאה: 
הגהה (ג) נ&quot;ל, דלזה כיון המדרש, שהשירה של עבר היו בלשון נקבה, שירה, השירה, ולעתיד 
יהיה לשון זכר, שירו לי&quot;י שיר. משום דלשעבר היה התלבשות בנוקבא, משא&quot;כ לעתיד יהיה 
בזכר וק&quot;ל. והשתא א&quot;ש דקאמר כימי צאתך מארץ, ובתר הכי אמר אראנו נפלאות בלשון נסתר, 
דאיהי עלמא דאתכסייא, דע&quot;י עלמא דאתכסייא להוי פורקנא, כמ&quot;ש ועבד הלוי הוא, ולהכי 
אתמר באתכסיא, וכולא שפיר והיינו דכתיב ד&#x27; כגבור יצא. א&quot;מ - כי הגאולה על ידי בינה 
תמיד, אך לע&quot;ל יהיה ע&quot;י גבורה דז&quot;א עצמו, ולכך גאל גי&#x27; בוכ&quot;ו חילוף אהי&quot;ה: 
מה נשתנה הלילה הזה פי&#x27; - הנוקבא שנקרא ליל שימורים, וכן נקרא לילה, אחר שמקבלת 


מדכורא. ומה שלמטה ממנה, היינו בי&quot;ע, נקראו לילות מצדה: 
שבכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פ&quot;א, הלילה הזה ב&quot;פ. פי&#x27; - כי בלילה הזה, יש 
ב&#x27; זווגים, דאו&quot;א וזו&quot;ן, הרמוזים במלת מטבילים, כי זווג ז&quot;א הנקרא מ&quot;ה, וד&#x27; אותיות 


</div>
