# פרי עץ חיים — שער השופר - פרק ג:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/129/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער השופר - פרק ג:
נלע&quot;ד, כי ב&#x27; שופרות הן, שופר קטן של עה&quot;ז, בתבונה. ושופר גדול של לע&quot;ל, בבינה 
עלאה. גם נלע&quot;ד ששמעתי ממורי ז&quot;ל, תקיעות דמיושב הן בתבונה, ושל מוסף בבינה, כי שם 
עלייתן במוסף. ובענין תקיעות שופר תשר&quot;ת תש&quot;ת תר&quot;ת - נלע&quot;ד ששמעתי ממורי ז&quot;ל, כי 
תשר&quot;ת בראש ז&quot;א דאצילות, תר&quot;ת בראש הבריאה, לפי ששם מקום הדינין, ומתקבצין שם, כי 
כבר נסתיים האצילות, ואע&quot;פ שמלשון הזוהר פרשת אמור בסדרא תליתאי הוא תר&quot;ת, הוא דאנו 
מסלקין ומחזירין אותן לעלות למעלה. הכוונה הוא, כי אחר שתחלה היותו בז&quot;ון אע&quot;פ שהיה 
באצילות, כיון שעתה הוא בראש הבריאה, מיקרי עלייה: 
או אפשר ששמעתי ממנו, כי תשר&quot;ת באצילות ותש&quot;ת בבריאה, תר&quot;ת חוזר לאצילות. גם אני 
מסופק, אם כל אלו הפירושים אינם: 
אך הענין הוא, כי בפעם א&#x27; שהם י&#x27; קולות, שהם תשר&quot;ת תש&quot;ת תר&quot;ת הראשונים, הם באצילות. 
וי&#x27; קולות אמצעים, הם בבריאה. וי&#x27; קולות אחרונים חוזרים לאצילות. (או אם י&#x27; ראשונים 


בז&quot;א דאצילות, וי&#x27; אמצעים בנוקבא, וי&#x27; אחרונים הם בראש הבריאה) ס&quot;א (וכן בל&#x27; קולות 
אמצעים, וכן בל&#x27; קולות אחרונים. ואח&quot;כ בי&#x27; קולות אחרונים, אנו מכוונים בראש ז&quot;א 
דאצילות): 
גם תקיעה גי&#x27; תקפ&quot;ו ע&quot;ה, וגי&#x27; שופר, והוא ג&#x27; מוחין דאלהים, א&#x27; ביודין, וא&#x27; 
דאחוריים, וא&#x27; פשוט, הכל גי&#x27; שופר. ויש ספק אם שמעתי מפי מורי זלה&quot;ה, אח&quot;כ זכרתי 
שהיה אומר מורי ז&quot;ל, כי שברים הם דינא קשיא (ס&quot;א, תקיעה ראשונה בז&quot;א, והוא בחסד, 
והיא לאה. ותרועה הוא דינא רפיא, (ס&quot;א תקיעה אחרונה חוזר לז&quot;א) והיא רחל: 
א&quot;מ - כי לאה היא ס&quot;ג, וע&quot;ה גי&#x27; דין. ורחל אדני, תסיר א&#x27; נשאר דין): 
וכוונתינו להמשיך מוחין אלו להם, ולכן אנו עושין תחלה תשר&quot;ת, כנגד שתיהן. והיותו 
ג&quot;פ תשר&quot;ת, כבר אמרנו, שהוא א&#x27; באצילות, וא&#x27; בבריאה, וא&#x27; להחזירם באצילות. ואח&quot;כ, 
מספק אנו עושין תש&quot;ת, כי אין לנו עתה המשכה אלא ללאה (ס&quot;א וג&quot;כ ג&quot;פ תש&quot;ת ע&quot;ד הנ&quot;ל, 


באצילות ובבריאה ובאצילות) ואולי אין כל הכוונה אלא לרחל, שהוא סוף הכוונה, לכן 
עושין תר&quot;ת. (ס&quot;א וג&quot;כ ג&quot;פ תר&quot;ת ע&quot;ד הנ&quot;ל): 
ענין השופר, כבר בארנו שהוא א&quot;מ של בינה, לכן נקרא שופר, מלשון שפופרת, כי הוא 
חלול, כי הוא א&quot;מ המלביש הפנימי, והוא חלול כדי לקבל מה שבתוכה. גם הוא לשון שופרא, 
כי הוא יופי של פנים דעתיקא המתגלין ע&quot;י השופר כשמתאדמין פני התוקע: 
להרמ&quot;ז - לפי מה שאנו נוהגין לתקוע במוסף, בלחש, יכוין כי בהם עולין זו&quot;נ בגבורה 
דאמא. ובחזרה יכוין בתקיעות אלו, שהם בבינה דאמא, ששם עולין זו&quot;נ. והכוונה בכלל, 
שבתקיעות מיושב, באים לזו&quot;נ מוחין מתבונה. ובלחש, באים מוחין מהתפשטות ו&quot;ק דבינה, 
מהמוחין שבהם. ובחזרה, משרשם הם מחב&quot;ד דבינה. ויש לכוין בלחש ובחזרה, בכל תשר&quot;ת 
הראשונים, לקבל חו&quot;ב וח&quot;ג, שיהיו אל ראש ז&quot;א. ואין לכוין בשינה, כמו שמכוין בתשר&quot;ת 
דמיושב, ובתשר&quot;ת הב&#x27; דלחש, חזרה לבריאה, שהיא עתה במקום ז&quot;א, שעלה הוא לבינה (היינו 


בלחש הבריאה עומדת בו&quot;ק דז&quot;א, ובחזרה עומדת בחג&quot;ת חב&quot;ד נה&quot;י דז&quot;א. ובתשר&quot;ת הג&#x27; 
דלחש, חזרה לחזור למקומה לבינה, (או לגבורה דאמא, או לבינה דז&quot;א) ובתש&quot;ת ובתר&quot;ת 
דלחש, חזרה בלאה ורחל. ובי&#x27; אחרונים, בז&quot;א ולאה ורחל, בהארה הכולל אותן. ולא יכוין 
בזה תשר&quot;ת אחרון למוחין חדשים, אלא להארה הכולל במוחי ז&quot;א ולאה ורחל בתש&quot;ת ותר&quot;ת, 
כמ&quot;ש לפניך כל זה בפרטות. ולפי שנהגו חכמי צרפת שלא לתקוע בלחש, נלע&quot;ד שכוונת 
שלושים השניים, שהם בחזרת עמידה תוספת מוחין לז&quot;א וללאה ולרחל בבינה, ולצורך בריאה 
שעלתה באצילות, ותשר&quot;ת א&#x27; בבינה, (היינו בגבורה דאמא) הב&#x27; לבריאה שעלתה באצילות, 
הג&#x27; לחזור לאצילות: 
ותש&quot;ת ותר&quot;ת ללאה ולרחל. השלשים קולות שאחר עמידה, שנוהגין בני אשכנזים הם מבריאה 
שבאצילות, להשפיע ביצירה שגם היא באצילות, לפי שהבריאה במקום חב&quot;ד דז&quot;א, והיצירה 
במקום ו&quot;ק דז&quot;א, כנודע במנחת שבת. וי&#x27; אחרונים חוזר לזו&quot;נ שבבינה, לחזור ולקשור 


המוחין במקומן, כמ&quot;ש אי&quot;ה עכ&quot;מ. ועתה נבאר סדר התקיעות - תשר&quot;ת, תקיעה ראשונה 
פשוטה, ויכוין כי תקיעה גי&#x27; עשר י&quot;ה. פי&#x27; - שתמשיך ק&quot;ן נהורין, שהם גימט&#x27; י&quot;פ י&quot;ה, 
מאבא הנקרא י&quot;ה, לז&quot;א, ומשם לנוקבא. ותכוין, כי תקיעה שיעורה ט&#x27; טורמיטין, סודם 
יתבאר באחרונה בע&quot;ה. ותכוין, כי כל סוד התקיעות האלו, הם בסוד שם כ&quot;ב של ברכת כהנים 
כמ&quot;ש בע&quot;ה. והנה תקיעה, הוא שם פסת&quot;ם עם ד&#x27; אותיות והכולל. גם תכוין, כי זה נקרא 
תקיעה פשוטה, וכבר ביארנו מלת תקיעה. והנה מלת פשוטה, גימ&#x27; ת&#x27;, סוד ד&#x27; יודין שמשם 
ע&quot;ב דיודין, כי תקיעה פשוטה, הוא בסוד החסד, שהוא גי&#x27; הוי&quot;ה דע&quot;ב ביודי&quot;ן: 
שברים - ט&#x27; טורמיטין אחרים הם ח&quot;י, עם ראשונים של תקיעה. שברים גי&#x27; אלהים דיודי&quot;ן 
ש&#x27;, אחוריים דאלהים פשוט גי&#x27; ר&#x27;, וב&quot;ן אותיות שיש באלהים פשוט ומלוי ומלוי דמלוי, 
הכל הוא תקנ&quot;ב, כמנין שברים. ותכוין לכלול שם ב&quot;ן זה של אלהים, עם שם ב&quot;ן דהוי&quot;ה 


דההי&quot;ן, כי שם ב&quot;ן דההי&quot;ן, הוא סוד ים העליונה, וב&quot;ן אותיות דאלהים הנ&quot;ל, יורדין שם 
במלכות, ונעשין שם סוד גלי הים, ומתגעשים ורועשים שם, ומשם נאחזין החיצונים הנקראין 
אלה, בסוד אלה אותיות שיש בפשוט ומלוי ומלוי דמלוי של ב&quot;ן דההין, שהם גי&#x27; לאה. והם 
סוד לאה טורמיטין, שיש בסימן תשר&quot;ת, ד&quot;פ ט&#x27; הם לאה. גם תכוין לשם פספסי&quot;ם דיונסי&quot;ם, 
שהם גי&#x27; תק&quot;י, ותכוין עמהם מ&quot;ב אותיות שיש בשם מ&quot;ב אבגית&quot;ץ, הרי תקנ&quot;ב כמנין שברים. 
(ת): 
הגהה (ת) הגה&quot;ה, איני מבין דבריו של החשבון, כי שם ב&quot;ן דההי&quot;ן בפשוט ד&#x27; אותיות, 
ומלוי ט&#x27; אותיות, ובמלוי דמלוי כ&#x27; אותיות, וסימן כד&quot;ט, הרי ל&quot;ג אותיות, כמבואר בסוד 
ל&quot;ג בעומר. ודוחק לומר בג&#x27; כוללים, ועיין בהל&#x27; ציצית. ונלע&quot;ד בישוב, ע&quot;ש שכתב בשער 
הזמירות בפסוק נפשינו חכתה לי&quot;י, ר&quot;ת נח&quot;ל, שכתב שם נלע&quot;ד חיים, כשמשימין אות א&#x27; 
תוך הוא&quot;ו, הרי ל&quot;ו ע&quot;ש, ומי לנו גדול ממנו שכתב בעצמו הפירוש: 


תרועה, גי&#x27; תרפ&quot;א, ועם ה&#x27; אותיות והכולל שלהם, הרי תרפ&quot;ז, שהם גי&#x27; ד&#x27; הויות של ע&quot;ב 
ס&quot;ג מ&quot;ה ב&quot;ן, וג&#x27; אהי&quot;ה דיודין דההין דאלפין. גם הוא גי&#x27; אדנ&quot;י במלואו תרע&quot;א, ועם 
י&quot;ב אותיות המלואין שלה, וד&#x27; אותיות השורש גי&#x27; תרפ&quot;ז. ובנוסח אחר מצאתי ג&quot;כ, כי 
תרועה חסר ו&#x27;, גי&#x27; אדני במלואו וד&#x27; אותיות מהשורש, גי&#x27; תרע&quot;ה. ושעורה ט&#x27; טורמיטין. 
ומצאתי ג&quot;כ (בנ&quot;א) שנמחק בדיו והעביר עליו קולמס וכתב שם, כי תרועה הוא אדנ&quot;י 
במילואו, עם כללות ט&#x27; טורמיטין. גם תכוין, כי תרועה גי&#x27; שם פסת&quot;ם במילוי כזה, פא 
סמ&quot;ך תיו מם: 
א&quot;מ, ואני הכותב אינו מבין דבריו של הרב, הלא סתם ת&quot;ו בכל מקום בלא יוד, כזה ת&quot;ו, 
כדמשמע בברכת המזון. א&quot;כ השם פסת&quot;ם במלוי עולה תרפ&quot;ז, מכוון כמ&quot;ש תחלה. תרועה עם ה&#x27; 
אותיות וע&quot;ה, כמנין ד&#x27; הויו&quot;ת מלאים וג&#x27; אהיה מלאים כנ&quot;ל עכ&quot;מ. ונ&quot;ל חיים, כי הם י&#x27; 
יתירים, ומתוך זה הבנתי הנ&quot;ל. וכך נ&quot;ל פסת&quot;ם במלוי הנ&quot;ל, הוא תרועה, והעשר העודפים 


אליו תחברם עם אדנ&quot;י במלואו, והוא ג&quot;כ גי&#x27; תרועה, וזהו האמת כנלענ&quot;ד מתוך כתבי: 
תקיעה אחרונה, עם ה&#x27; אותיות והכולל, גי&#x27; שם אנקת&quot;ם. גם תקיעה זו גי&#x27; פסת&quot;ם, כנ&quot;ל 
בתקיעה א&#x27;. כל המספר של הטורמיטין של תשר&quot;ת הם גי&#x27; ב&quot;ן. ונלענ&quot;ד, כי בכל פעם יש לאה 
טורמיטין, שהם ל&quot;ו אותיות דב&quot;ן כנ&quot;ל. נמצא כי ג&#x27; תשר&quot;ת, הם ג&#x27; לאה, והם ח&quot;ק 
טורמיטין והוא סוד כי חק לישראל הוא משפט, הנאמר בר&quot;ה יום הדין. ותכוין שהם ב&#x27; שמות 
ס&quot;ג מ&quot;ה, שהוא סוד אמא עלאה וז&quot;א: 
תש&quot;ת, תקיעה ראשונה פשוטה ע&quot;ד הנ&quot;ל, שהוא תקיעה גי&#x27; עשר יה, ר&quot;ל י&quot;פ י&quot;ה הם ק&quot;ן, 
להמשיך נהורין מאבא לז&quot;א, ומשם לנוקבא. גם הוא גי&#x27; פסת&quot;ם, ופשוטה גי&#x27; ד&#x27; יודין 
דע&quot;ב, גי&#x27; ת&#x27;, כנ&quot;ל והם ט&#x27; טורמיטין: 
שברים - אלהים מלא ביודין, ובאחור י&#x27;, וב&quot;ן אותיות כנ&quot;ל, גם שם הוא פספסי&quot;ם 
דיונסי&quot;ם, עם המ&quot;ב אותיות דשם מ&quot;ב כנ&quot;ל, והם ט&#x27; טורמיטין: 
תקיעה אחרונה, עם אותיות והכולל, גימטריא אנקת&quot;ם. כל מספר הטורמיטין דתש&quot;ת, הם ז&quot;ך 


טורמיטין, שהם כ&quot;ז אותיות של המלוי דאהי&quot;ה, וג&quot;פ תש&quot;ת הם ג&quot;פ כ&quot;ז טורמיטין, והם ג&quot;פ 
ז&quot;ך אותיות שיש במלוי המלוי דאהיה, שיש בג&#x27; מלוי שמות אהי&quot;ה, א&#x27; דיודי&quot;ן, ב&#x27; 
דיודי&quot;ן ג&quot;כ, ג&#x27; אלפין. ונ&quot;לח, כפי זה נמצא שבתש&quot;ת הא&#x27;, יהיה כ&quot;ז טורמיטין לאהי&quot;ה 
ביודי&quot;ן, ובתש&quot;ת ב&#x27; לאהיה ביודי&quot;ן גם כן, ובתש&quot;ת ג&#x27; לאהי&quot;ה באלפי&quot;ן. כל הטורמיטין 
שבג&#x27; פעמים תש&quot;ת, שהם פ&quot;א טורמיטין, ותכוין לבטל כח האף הגדול, בשם י&quot;ה אדנ&quot;י שהוא 
גי&#x27; אף עם הכולל. גם תכוין ליה&quot;ו דשם מ&quot;ה מלא באלפין, הוא ט&quot;ל, ובשם ס&quot;ג המ&quot;ב שלו, 
נמצא מ&quot;ב וט&quot;ל גי&#x27; אף: 
תר&quot;ת, תקיעה ראשונה תכוין ע&quot;ד הנ&quot;ל, המשכת ק&quot;נ נהורין כנ&quot;ל, גם לשם פספסי&quot;ם, גם 
במלת פשוטה לד&#x27; יודין של ע&quot;ב כנ&quot;ל: 
תרועה, תכוין כנ&quot;ל גם כן, ז&quot;ך טורמיטין יש בתר&quot;ת, ותכוין כמו בתש&quot;ת. אבל כשתחבר ג&quot;פ 
ז&quot;ך טורמיטין דתר&quot;ת שהם פ&quot;א טורמיטין, לא תכוין כנ&quot;ל בג&#x27; תש&quot;ת, רק כוונה אחרת, 
והוא, כי תש&quot;ת הם שברים דינא קשיא, ונקרא אף הגדול, ותר&quot;ת הוא דינא רפיא, ואינו אף 


קשה, לכן מה שתכוין הוא, כי על ידי אף טורמיטין, יכנע אף רפיא, בסוד מ&quot;ה דאלפי&quot;ן 
ול&quot;ו אותיות משם ב&quot;ן כנ&quot;ל, הרי אף. גם תכוין אל י&quot;הו שם מ&quot;ה דאצילות דאלפי&quot;ן גי&#x27; 
ט&quot;ל, ועם מ&quot;ב דשם מ&quot;ה גם כן, הרי אף ג&quot;כ: 
וג&quot;פ תש&quot;ת, וג&quot;פ תר&quot;ת, וג&quot;פ תשר&quot;ת, הם שלשים קולות דמיושב, תכוין שיש בהם ר&quot;ע 
טורמיטין, ותכוין לבטל היצה&quot;ר של עבודה זרה, בר&quot;ע טורמיטין אלו. והל&#x27; קולות במוסף 
בלחש, תכוין לבטל היצה&quot;ר של ג&quot;ע, ונ&quot;ל דחזרת מוסף לבטל היצה&quot;ר דש&quot;ד. והי&#x27; קולות 
אחרונים אחר התפלה בקדיש תתקבל, לבטל היצה&quot;ר של לה&quot;ר. כל מספר הטרומיטין של מאה 
קולות הם תת&quot;ק, מנין שם שד&quot;י במלואו, הם תתי&quot;ד, ועם שם אלהים פשוט הרי תת&quot;ק ויכוין 
לשבר כחות הדין של אלהים, ע&quot;י שם שדי במילואו: 
והק&#x27; קולות עצמן, הם ס&quot;ג ול&quot;ז מלוי כנ&quot;ל, נחלק עתה התשר&quot;ת לבדם הם י&quot;פ תשר&quot;ת, הם 
י&quot;פ לאה טורמיטין, כמנין שט&quot;ן עם כולל, ותכוין לבטל כח השטן, ע&quot;י השטן דטורמיטין 


והכולל שיש בי&quot;פ תשר&quot;ת. י&quot;פ תש&quot;ת, הם י&quot;פ ז&quot;ך טורמיטין, כמנין ר&quot;ע. ויבטל כח 
חיצונית הנקרא רע, הממונה על מצות ל&quot;ת, דינין תקיפין שהם שברים כנ&quot;ל. י&quot;פ תר&quot;ת, ג&quot;כ 
י&quot;פ ז&quot;ך טורמיטין, גי&#x27; ר&quot;ע, לבטל היצה&quot;ר הממונה על מצות עשה לבטלם, ואינן דינין קשה 
התרועה כמו השברים: 
ונבאר עתה שורש מלת טורמיטין מה ענינו, דע טורמיטין גי&#x27; ג&quot;פ אלהים. ונלעד&quot;ח, שהוא 
עם ה&#x27; אותיות והכולל. והנה בתקיעה א&#x27;, שיעור ט&#x27; טורמיטין הם ז&quot;ך אלהים פשוטים, והם 
גי&#x27; כ&quot;ז פעמים פ&quot;ו, שהם ה&quot;פ דין, ויכוין להמתיקם בב&#x27; אהיה דיודין שהם שב&quot;ב. ונלעד&quot;ח 
פי&#x27; הדברים כי אחוריים של אדני במלואם גי&#x27; אלף תתקע&quot;ח. (א) ומספר האותיות הם ל&#x27;, 
תסיר י&quot;ב אותיות המלוי, נשארים ח&quot;י אותיות, ונקרא אותיות של אחוריים, תוסיף עליהם 
ד&#x27; אותיות אדנ&quot;י הפשוט, הם כ&quot;ב אותיות, תוסיף כ&quot;ב על אל&quot;ף תתקע&quot;ח, הם ב&#x27; אלפים, 
תוסיף ש&quot;ך ניצוצין, הרי ב&quot;א וש&quot;ך, ועם ב&#x27; כוללים של אדנ&quot;י וש&quot;ך ניצוצין, הרי ב&quot;א 


ושכ&quot;ב. אחר כך תמתיק כל זה, בב&#x27; אהי&quot;ה העולין שכ&quot;ב, כי הלא כל חשבון הנ&quot;ל היה בלתי 
כוללים, הם ב&#x27; אלפים משם אדנ&quot;י וש&quot;ך, והנה ב&#x27; אהי&quot;ה הנ&quot;ל שכ&quot;ב, עם ש&quot;ך תמתיק ש&quot;ך 
דינין, ועם הב&#x27; תמתיק ב&#x27; אלפים דאדנ&quot;י כנלע&quot;ד: 
הגהה (א) א&quot;מ - מ&quot;ש באחוריים של אדנ&quot;י, איני מבין דבריו, כי כך הם דברי אר&quot;י ז&quot;ל, 
אחוריים דאדנ&quot;י עולה י&quot;ט מאות וע&quot;ח, וכתב שעם אותיות של אחוריים במלואו, שהם כ&quot;ד 
אותיות, שים כ&quot;ד למספר ע&quot;ח, יהיו ק&quot;ב, דהיינו ב&#x27; אלפים י&quot;ב, ועם ש&quot;ך ניצוצין, הרי 
ב&quot;א ושכ&quot;ב. ומה שנפל כאן הטעות, הטעם הוא של אותיות, אבל כשנדקדק בדברי הר&quot;י ז&quot;ל, 
שכתב עם אותיות אחוריים, בלתי אותיות הפנים שהם י&#x27;, נשארו כ&#x27; אותיות וד&#x27; פשוטות, 
עולה הכל יפה בביאור, ולי מאיר נראה ליישב בדברי הרב ז&quot;ל, שנדייק בדבריו, כדי ליישב 
דבריו, מתוק ב&#x27; אהי&quot;ה, שהוא נכון לפי דבריו בדברי הר&quot;י ז&quot;ל, שיחזרו מתוקים ב&quot;א 
וק&quot;ל, גם נתחלף להר&quot;י ז&quot;ל מלת מלוי במלת אחוריים, ומלת פשוט במלת פנים, וק&quot;ל: 


והנה נמצא בכל תקיעה היא ט&#x27; טורמיטין ע&quot;ד הנ&quot;ל, תכוין בתקיעה א&#x27;, להמתיק ט&#x27; 
טורמיטין שהם ז&quot;ך אלהים כנ&quot;ל, ולמתוק גם אחוריים דאדנ&quot;י, עם הש&quot;ך דינין כנ&quot;ל, והכל 
ע&quot;י התקיעה הפשוטה שסודה בשם ע&quot;ב דיודין שהוא גי&#x27; חסד, והוא ממתיק לכל הדינין הנ&quot;ל, 
והוא רומז לכל מלה הפשוטה כנ&quot;ל, שהיא גי&#x27; ד&#x27; יודין דע&quot;ב, גימ&#x27; ת&#x27;, ורומז אל החסד, 
ומתפשט וממתיק לכל הדינין הנ&quot;ל: 
אחר כך בג&#x27; שברים, תכוין כי הם הדינין העומדין בגרון, כנודע כי השבר הוא ג&#x27; 
טורמיטין ומג&#x27; שברים הם ט&#x27; טורמיטין. והענין כי תחלה שורש הדינין שבגרון, הם ג&#x27; 
אלהים, שהם סוד טורמיטין כנ&quot;ל, וכן גרון גי&#x27; ג&quot;פ אלהים, לכן כנגדן ג&#x27; קולות, ג&#x27; 
שברים, ואינם קול א&#x27; כמו תקיעה, רק ג&#x27; קולות, ג&#x27; שברים, כמנין ג&#x27; אלהים אשר שם 
בגרון כמנין גרון. ואח&quot;כ מתפשטין, ונעשין ג&#x27; של ג&#x27; ג&#x27;. שהם ט&#x27; טורמיטין, ותכוין 
להמתיק דינין אלו ע&quot;י החסד שבגרון, והם אותיות אחה&quot;ע גי&#x27; פ&quot;ד, שהם גי&#x27; ב&quot;פ מ&quot;ב משם 


ע&quot;ב דיודי&quot;ן, שהם סוד ב&#x27; טיפין דמ&quot;נ שבבינה בבחי&#x27; הגרון כמבואר, והוא משם ע&quot;ב 
דיודין. אח&quot;כ תקיעה אחרונה, תחזור ותכללם ביחד, כי אז נתפשט בבחי&#x27; קולות ג&#x27; שברים 
כנ&quot;ל, ועתה חזרו לקול א&#x27; של תקיעה א&#x27; פשוטה: 
 


</div>
