שער התפילין - פרק ט: התפילין כסברת רש"י ור"ת, הפוסקים אמרו, כי ראוי הוא להניח שני זוגות תפילין מספק, א' כסברת רש"י, וא' כר"ת. ודע, כי ב' הסברות אמיתית. וכמ"ש בפרק הקומץ מקום יש בראש להניח ב' תפילין. וכן נזכר בזוהר במקומות רבים ובתיקונים, ובפרשת פנחס בר"מ דף רכ"ח, דאית תפילין דעלמא דאתי, דאינון הויות באמצע. ובג"ד אוקמוהו מארי מתניתין, אית ברישא מקום, להניח ב' זוגי דתפילין, וע"כ צריך לבאר ענינם: הנה תחלה שמעתי ממורי זלה"ה, כי ענין החילוק ששמעתי מה שביניהם, הוא תלוי, אם בתחלה נכנסה עטרא דחסד, או עטרא דגבורה תחלה ברישא דז"א. וכפי סברת רש"י, נכנס תחלה עטרא דחסד, ולכן פרשת שמע קודם לפרשת והיה אם שמוע. ולסברת ר"ת הוא בהיפך, כי תחלה נכנסת עטרא דגבורה, ולכן פרשת והיה אם שמוע, קודם לפרשת שמע: ואח"כ שמעתי דרך אחר ממורי זלה"ה, ועמו נתבאר כי שניהם דברי אלהים חיים, ולא פליגי.
והענין, כי הנה נתבאר אצלינו, כי יש מוחין לרישא דז"א מסטרא דאמא, ומסטרא דאבא. והנה ממוחין דאמא, יוצאין התפילין של סברת רש"י. וממוחין דאבא, יוצאין התפילין של סברת ר"ת. ובזה לא פליגי, וצריך להניח ב' זוגות ביחד, כשתי הסברות שלהם: ונבאר עתה, למה יש שינוי ביניהן. והענין, כי הנה יסוד אמא הוא נוקבא, והוא רחב, ולכן יש בו מקום להכיל בתוכו ביחד ב' עטרין חו"ג, באופן זה - מוח החסד מצד הפנים. ומוח הגבורה מצד האחור. והנה היסוד דאבו"א מפסיק בין שניהן, ומכריע ביניהם, כי הנה הוא נתון תוך היסוד דאמא: והנה התפילין של רש"י הוא כנ"ל שנבקעים הנה"י דאמא, אבל בתחלה נבקעים העליונים שהם נ"ה, שבתוכם חו"ב. ואחר כך נבקע היסוד, שבתוכו חו"ג, ואז יוצאין כסדרן במצח דז"א, ותחלה יוצא חכמה, ואח"כ בינה, ואח"כ חסד שהוא מצד הפנים, ואח"כ הגבורה שהוא מצד האחור. ואלו הד' פרשיות, כסדר סברת רש"י ז"ל: אמנם בתפילין דמוחין דאבא, הנה החו"ג אין יכולין לעמוד שניהם יחד תוך היסוד שהוא
הזכר, שהוא צר מאוד, לכן תחלה נכנסים עטרא החסדים בתוכו, לפי שהוא גדול מעטרא דגבורה, וכאשר נכנסין עטרא דגבורה לתוכו, הוא דוחה החסדים לחוץ דרך פי היסוד. ואמנם אין הענין כן, כי ודאי שאינן יוצאין, כי הנה אורך היסוד דאבא, הוא מסתיים ממש בסיום היסוד דז"א בעת גדלותו, וא"כ אי אפשר שיצאו החסדים לחוץ בתוך ז"א עצמו. אבל הענין הוא, בעת התחלת כניסת ראש היסוד דאבא בתוך רישא דז"א, ואז מתחילין לצאת לחוץ בסוד התפילין, אבל אח"כ שנכנס כל היסוד, אז אין הדבר כן, כמו שנבאר: וגם ענין אחר, כי הנה הם מתפשטין ומגיעין עד עטרת היסוד דאבא, והנה עד מקום ההוא, יש ב' עורות אל היסוד, אך בעטרה שבו לא יש אלא א' לבד, והוא מן הבשר, כי עור החיצון הוא כבר נכרת בסוד הפריעה, לכן בהגיע שם החסדים המתפשטים בתוכו, אינם יוצאין מפי היסוד לחוץ, ואמנם הם יוצאין לחוץ דרך המסך הדק והזך ההוא, ועיקר שרשם נשאר בפנים,
כיון שיוצאין דרך המסך. משא"כ, אם היו יוצאין דרך פי היסוד, כי אז הכל היה יוצא לחוץ: והנה כבר ביארנו בענין הציצית והק"ש, כי הם שמות אהו"ה. ושם נתבאר, כי אותן של אבא, הם שמות שלמים, אבל החו"ג דאמא, הם שמות החסרים, כל אחד מג' אותיות אה"ו בלבד, וחסר מהם ה' האחרונה: והנה כאשר נכנסים הגבורות תוך יסוד אבא, גם הם אין להם מקום לעמוד שם כולם ביחד, ואז ההי"ן אחרונים של שמות אהו"ה, של גבורות, הם יורדין למטה עם החסדים, כי היסוד הוא צר מאוד, ואינם יכולים לחזור למעלה. (א) והנה החסדים רוצים להדבק בשרשם שהוא יסוד אבא, וגם רוצים להיות עם הגבורות, אלא שאינם יכולין, מצד צרות המקום, לכן הם עולין ממטה למעלה מהעטרה ולמעלה ומקיפים את יסוד דאבא בחוץ. וזה סוד, והבוטח בה' חסד יסובבנו, כי הבוטח בה' הוא בבחינת אבא, ושם הוא מעלת הבטחון, ולכן חסד יסובבנו, דוגמת החסדים דאבא, שהם סובבים את היסוד שלהם:
הגהה (א) נלע"ד נתן - איני יודע מה בא להודיעני בענין שמות אהו"ה, שבעת שיוצאין החסדים דאבא, יוצאים ג"כ הההי"ן של ד' שמות אהו"ה של הגבורות. והשם יאיר עינינו בתורתו: נמצא, כי ביסוד דאימא יש חו"ג שלה, וגם חסדים דאבא. אבל ביסוד דאבא, לא יש רק גבורות שלו לבדם, ומטעם זה נקרא היסוד ג"כ שם י"ה, כמו שמבואר אצלינו בענין הרפ"ח ניצוצין מה ענינם. והטעם הוא, כי יש בתוכו ט"ו חסדים וגבורות גימטריא י"ה: והנה בהכנס נה"י דאבא ברישא דז"א, אז נבקעים גם הם ע"י קוצי דשערי דרישא דא"א, ואז יוצאין התפילין כסדר הזה - חכמה, ואח"כ בינה, ואח"כ הגבורות שהם בפנים דיסוד, וזהו הטעם הויות להדדי, בינה וגבורות, ואחר שיצאו הגבורות יש מקום אל החסדים לכנוס תוך היסוד, ומה שהיו תחילה מקיפים בחוץ, הם נכנסים למקום שיצאו דרך המסך העטרה לפנים מן היסוד, ועולין למעלה ביסוד בפנים, ואז הם יוצאין ממקום ההוא, ובולטין לחוץ במצח,
אחר שיצאו הגבורות. וע"כ פרשת שמע, הוא אחר פרשת והיה אם שמוע: והנה הרי כשהיו החסדים מקיפים, היו יכולין לצאת במצח קודם הגבורות, וא"כ מה טעם כניסתן לפנים מן היסוד, כי על ידי כן נתאחרו ויצאו אחר הגבורות. והענין, כי אי אפשר לצאת לחוץ במצח, אם לא בהיותן מלובשים בלבוש שלהם, שהם הנה"י עצמן דאבא, שהם בחינת הבתים שלהם של התפילין בחוץ, וע"כ הוצרכו לכנוס בפנים, כדי שיצאו אח"כ עם לבושיהם: אמנם כל זה אינו אלא בעת התחלת כניסתן, אבל אח"כ שכבר יצאו בחי' התפילין לחוץ, אז אינו כן, אבל כשהן יורדין ומתפשטין נ"ה דאבא יותר למטה תוך ז"א, עם אותן המוחין המתפשטין תמיד, כנודע שבכל רגע נמשך המשך שפע המוחין מן או"א אל ז"א, ואז ע"י אותו המשך המחודש תמיד, הם מתפשטין להפך, כי תחלה נכנסין הגבורות ויוצאין לחוץ, ואח"כ נכנסין החסדים ונשארים בפנים מן היסוד, היפך ממה שהיה בתחילה. ובזה תבין, דלא פליג
הקדמה זו, למה שביארנו במ"א, כי חו"ג דאו"א כולם עומדים ביסוד דאמא, והוא היפך כל הנ"ל, ויתורץ עם הנ"ל: והנה נתבאר חילוק שבין תפילין דרש"י ודר"ת, אבל בכל הפרטים הם שוין (ב) ובזה תבין מ"ש בזוהר שם כי אלו התפילין דר"ת עצמם, הם תפילין דעלמא דאתי. כי להיותן ממוחין דאבא, גדלה מעלתן מאוד מן הבינה הנקראת עלמא דאתי, וא"כ אלו הם התפילין דידה, כי הם למעלה ממנה והבן זה. וז"ס גם כן צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כי כבר ידעת, כי עטרא דחסד הוא דדכורא שהוא ז"א, וג"כ הם נמשכין אל היסוד, ואלו הם הצדיקים. אמנם עטרא דגבורה שהוא עטרא דנוקבא, היא למעלה מהם, כי פרשת והיה אם שמוע, היא למעלה מפרשת שמע, וזהו ענין ועטרותיהם בראשיהם, כי גם המלכות גם כן נקראת עטרה כנודע, ועטרא דגבורה שהוא בחי' המלכות ג"כ נקראת עטרה, והיא למעלה מראשיהם. משא"כ בתפילין דרש"י שהעטרה היא למטה מן הזכר בעה"ז, שהוא עולם הנוקבא, הנקראת עה"ז, והיא יתבא
תחותיה: הגהה (ב) נלע"ד נתן - כי טעות סופר נפל בזה הלשון, ומה שלע"ד הוא, כי בפרשת פנחס כתב וז"ל, אבל בעלמא דאתי הויו"ת באמצע וכו', והכוונה הוא, כמו שפירש הר"ב זלה"ה, שיש הפרש, כי בעת שהנה"י דאו"א עומדים למעלה בראש דז"א, אז דוקא יוצאים הגבורות דאבא קודם החסדים שלו. אבל אח"כ בעת התפשטות עד היסוד ז"א, אז הוא להיפך, כי תחלה יוצאים החסדים דאבא, ואחר כך הגבורות. וז"ס, אבל בעלמא דאתי הויו"ת באמצע, ר"ל - דוקא כשנה"י דאבא הם מלובשים בנה"י דאמא, הנקראת עלמא דאתי, ואז הם הויו"ת באמצע. אבל אחר כך בעת התפשטות בתוך גוף ז"א, אז היסוד דאבא הוא יוצא לחוץ מיסוד דאמא, ואז היציאה חו"ג דאבא שוים עם יציאת חו"ג דאמא, וזה שמדייק בזוהר אבל בעלמא דאתי, ר"ל דוקא בעת שיסוד דאבא מלובש ביסוד בינה, הנקרא עלמא דאתי, למעלה בראש ז"א, והבן היטב, ע"כ: נמצא, כי תפילין דמוחין דאבא, הם רמוזים בהויות, צירוף שם י"ה ה"ו. ותפילין מוחין
דאמא, הוא צירוף שם יהו"ה, כנזכר בתיקונים ובזוהר: שער התפילין - פרק י: ונבאר הדינין הצריכין בעת הנחת תפילין. כאשר יניח תפילין ש"י בראשונה, צריך להושיט הזרוע השמאלי, כנזכר בזוהר. וטעם לזה, כדי להורות כי כל זה הוא בסוד א"מ כנ"ל, וצריך לשום שמאלו תחת ראשה, ולחבקה ביד ימינו, כמ"ש שמאלו תחת ראשי וכו', וחיבוק הימין הוא, כאשר כורך הרצועה סביב הזרוע. (א): (א) מע"ח - וצריך להניח תפלה של יד מיושב, מפני שמראים אנחנו, שהיא בעת הבוקר בבריאה. ואסמכיה רשב"י, על פסוק ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, וכל דבר שבבריאה צריך מיושב, כי להורות שאנו קושרין אותה בשמאל של הזכר, ולמתק אותה, ולתת לה הארה. אבל הטלית שאינו נותן לה הארה לבד, שהוא ביצירה בחי' ז"א, עולם הזכר, עולם האצילות, צריך להיות מעומד, כלומר צריך ליתן הארה ביצירה, וממילא מתעורר למעלה באצילות: (מהחברים - יכרוך ג' כריכות על הקיבורת, וט' על זרוע, וב' שנכנסו במעברתא, הרי י"ד.
וג' כריכות עושין על פרק א' של אצבע האמצעי הרי י"ז. ויזהר כל אדם באותן כריכות, ויהיו מעומד, לרמז שהם ג"ר חב"ד, לפי שכל אבר הוא בסוד עליון, וכלול מי'. וב' פעמים כורכין הרצועה על היד - א' בהליכתו על האצבע, וא' בהבאתו, הרי י"ט. והמעט הנותר מן הרצועה, מכניסין בכריכה שעל הזרוע לבד, ורמזה לה לו' יסוד, כי משיבו תחתון בו', רומז ליסוד, הרי כ'. והרצועות בא על הראש, א' מימין וא' משמאל, הרי כ"ב. ונמשכת ונופלת לפני אדם מימין ומשמאל, הרי כ"ד, נגד כ"ד צירופי אדנ"י): וכוונת עניין זה הוא, כי כאשר הנוקבא היא עדיין למטה, וראשה כנגד החזה בין ב' זרועותיו, ונמצא, כי אין החיבוק הזה גמור בגופה רק בראשה לבד. וז"ס הפסוק, שמאלו תחת ראשי, ולא אמר לראשי, כנזכר בפרשת אחרי אלא תחת ראשי ממש. אבל אחר כך בברכת אתה גבור לעולם, של העמידה, אז הוא חיבוק גמור, שמחבק גופה ממש, לפי שכבר גדלה, ואז הוא
שמאלו תחת לראשי כנ"ל, ר"ל למטה מן המקום שהיה תחלה ראשי, אבל עתה היא גופא ממש, ולא ראשה, ותחת גופה ממש הניח שמאלו. (ב): הגהה (ב) נלע"ד נתן - כי בכוונת ר"ה אמר בהיפך, כי תחת לראשי הוא תחת ראשה ממש, אבל ראשי הוא החיבוק בגופה, במקום שהיה מקודם ראשה, וצ"ע. ונראה שכאן הוא האמת, ששם הוא ליקוטי החברים, וכאן הוא דברי הרח"ו זללה"ה, ע"כ הגה"ה: והנה ד' ספירות שלו, שהם תנה"י, נעשין בה בסוד תפילין שבראשה, כנזכר בדרושים שקדמו. ובעת הנחת תפילין ש"י, צריך להיות הנחתן בהצנע, ולכסותם בטלית, ויקשור התפילין בקיבורת כעין ש ג' כריכות, ואחר כך יכרוך בפרק האמצעי של הזרוע ז' כריכות, והם נגד שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך כמו שידעת. (ג): (ג) צמח - ואם זה נאמר בתפלה ש"י, שהוא בראש רחל, הנקראת עלמא דאתגלייא, וצריך לכסותן אפילו בהנחתן, מכ"ש תפלה של ראש, שהם מכל הבחי' המכוסים: אח"כ יוציא התפילין ש"ר, ודע, כי אפילו קודם שיכרוך ז' כריכות בזרוע, יכול להוציא
תפילין ש"ר מן הכיס. אבל קודם שיקשור ג' כריכות במקום הקשר של הקיבורת אסור. אך אחר שקשר ג' כריכות הנ"ל, יכול להוציאו מן הכיס, ואח"כ תחלה יכרוך ז' כריכות סביב הזרוע, ואח"כ יניח תפילין של ראש, והם תפילין של בעלה ז"א. ואחר שכבר בא בעלה, שהוא תפילין של ז"א של ראש, אז יכרוך ג' כריכות באצבע האמצעי של יד השמאלית, הנקרא אמה, והן סוד הקדושין, שמקדש אותה, ונותן לה הטבעת באצבע הנ"ל. ויכרוך כרך א' בפרק הב' של האצבע הנ"ל, ואחר כך יכרוך הב' כריכות בפרק התחתון של האצבע זה, בפרק שהוא סמוך לכף היד. ולא כסברת הנוהגין לכרוך ג' כריכות בפרק התחתון של אצבע: ואח"כ כשהניח תפילין של ראש, טוב שישים סופי קצות הרצועות בתוך אבנטו, כדי שלא יגיעו לארץ. היפך מן אותן שאינם מקפידים ומניח אותן תלויות בארץ: וצריך שלא יסיח דעתו מן התפילין, בין בזמן התפלה, ובין כל היום כולו. זולת בשני זמנים אלו, או בעת תפלת י"ח בלחש, או בעת שהוא עוסק בתורה:
ומורי זלה"ה, היה מזהיר בענין זה מאוד מאוד, כי ענין היסח הדעת גורם לסלק מוחין העליונים, ואין לך פגם גדול יותר מזה. וכבר ידעת, בכל עת שמעלין נשמת האדם למעלה ממדרגתה, מענשין אותו על עבירות קלות, כפי ערך עליות המדרגה ההיא, ופעם אחת ראה מורי זלה"ה, נשמת צדיק חכם גדול, שהיו דנין אותו, כשהיו רוצין להעלותו למדרגה העליונה גדולה, והיו מענישין אותו, על שפעם א' היה מכוין בקדושת ובא לציון, באומרו לא נגע לריק ולא נלד לבהלה, ואז ע"י אותו כוונה שכח והסיח דעתו מן התפילין, וע"כ צריך להזהר מאד מאד. (ג): (ג) ס"א באורך - ראה מורי זלה"ה לחכם גדול הדור, שהיו מענשין אותו, כשרצו להעלותו למחיצה עליונה מאוד, והיו מענשין אותו על דקדוקי מצות. כי בפעם הראשונה אין מענשים על הדיקדוקים האלו, רק כשרצו עתה שישיג עלייתו, יותר למעלה ממה שהיה, ואז חוזרין לדון אותו אף על הדיקדוקי מצות. וכן בכל פעם ופעם, שמעלין אותו ממדרגה למדרגה אפילו
לאחר כמה שנים, חוזרין להענישו על מצות ודיקדוקים, כי כפי גדר עליות כן מדקדקין עמו. ולכן אין מנוחה לצדיקים לעה"ב, כי רוצין להעלותם ממדרגה למדרגה. ואפילו שמואל הנביא, היה מתיירא מן הדין, כשהעלה אותו בעלת אוב, אחר כמה חדשים למיתתו. אמנם לאותו חכם הנ"ל, היו דנין אותו על שהסיח דעתו מן התפילין באומרו ולא נגע לריק ולא נלד לבהלה, מחמת כוונתו: ומורי זלה"ה, צוה לעשות התפילין שבראשו שיהיו החריצים עמוקים עד המעברתא ויהיו נפרדים הד' בתים כל א' מחבירו, עד למטה במקום מושב המעברתא שלהם: גם צוה, שיעברו הגידין בשעת התפירה מעבר לעבר, להפסיק בהם באמצע החריצין, בין בית לבית, כאשר היו תופרים אותם. וכבר ידעת, כי הם י"ב תפירות, ג' מכל צד: וגם היה נוהג, להניח יחד בתפלת שחרית, ב' זוגות תפילין, דרש"י ודר"ת. ובתפלת המנחה לא היה מניח רק דר"ת לבד. ואח"כ צוה לעשות לו תפילין של שמושא רבא, כסברת רש"י
זלה"ה, אלא שהיו אצבעיים רוחב וקומה מרובע, כנזכר בשמושא רבא. וגם היו באופן הנ"ל, שהיו החריצים נוגעים עד למטה, וגם שיעבירו הגידין באמצע כל חריץ וחריץ כנ"ל: ותפילין אלו, היה מניח תמיד במנחה, אחר שעשה תפילין האלו. והיה אומר, כי התפילין האלו עולין כב' הסברות כרש"י וכר"ת, כי המוחין שניהם מתערבים ביחד, ונעשין תפלין א', לכן שיעורם אצבעיים, אצבע כנגד אבא, ואצבע כנגד אמא: אמנם אופן הנחת ב' זוגות הנ"ל, הוא באופן זה, שתקח ב' ש"י דרש"י ודר"ת ביחד, ומכניסן בזרוע, ותשים תפלה של יד תחילה אותו של רש"י במקום הקיבורת, ותפלה דר"ת ג"כ על הקיבורת, אלא שתהיה ע"ג התפלה של רש"י ז"ל, יותר למעלה מעט אליה לצד הכתף. (ד): (ד) מהרנ"ש - כי לצד הכתף נקרא מטה, בסוד וישא אהרן את ידו, אם כן סמוך לקיבורו נקרא מעלה: צמח - וא"ת, למה לא עשה תפילין דר"ת אצבעיים על אצבעיים, והיו במקום ב' סברות כנזכר. וי"ל, כי תפילין דרש"י הם מוחין דאמא, ודר"ת הם דאבא, ומעלין בקדש. וגם כי
אמא יותר נגלית מאבא, לכן עשה כרש"י ז"ל. סוד ג' מיני תפילין - דרש"י, ודר"ת, ושמושא רבא הוא, כי ג' מיני מוחין נכנסין בז"א - א' מאמא, וא' מאבא, וא' מא"א. והנה תפילין דרש"י, הם מאמא. ודר"ת, הם מאבא. ושל שמושא רבא, הוא מא"א. לכן הם שקולים כנגד רש"י ור"ת, כי א"א כולל בתוכו לאו"א, כמבואר במקום אחר, בטעם היות תפילין אלו אצבעיים על אצבעיים. לרבינו האי גאון, על דברי תפילין אלו, שמור תם וראה ישר כי אחרית לאיש שלום. הכוונה כי תפילין דר"ת, הם באבא, בסוד נקודות, ולכן צריך לכסותן, ותפילין דרש"י הם באמא, ולכן הם מגולים. והנקודות קטנות מן האותיות, לכן צריך שיהיו בתים דר"ת קטנים, ומשם הרח"ו זלה"ה מצאתי כתוב, ששלשתן רמוזים בפסוק הנ"ל. שמר ת"ם - תפילין דר"ת. ורא"ה יש"ר - תפילין דרש"י. כי אחרית לאיש שלום - אלו תפילין דרב שר שלום, שהם נקראין שמושא רבא מהרב זלה"ה: ואח"כ יכרוך הב' רצועות ביחד, ותהיה הרצועה של תפילין דר"ת למטה, תחת הרצועה דרש"י
ז"ל, מכוסה תחתיה בכל כריכות כולם אשר שם, למעלה בקיבורת, ובזרוע, ובאצבע האמה. ולא תתגלה רק הרצועות של רש"י בלבד ואחר כך בתפלה של ראש ג"כ, תשים תחלה תפלה ש"ר דרש"י, ואח"כ תניח תפלה של ר"ת ש"ר. (ה) ויהיה הקשר של ר"ת, יותר מצומצם וקצר משל רש"י ז"ל, כדי שתהיה התפלה ש"ר דר"ת, מונח מעט למעלה מתפלה דרש"י ז"ל. וכן הקשר דר"ת, יהיה בעורף גבוה מעט למעלה ממקום הקשר של רש"י ז"ל. וטעם הנחת תפילין של רש"י, קודם הנחת תפילין דר"ת, כי נכנסין תחלה מוחין דאמא, ואח"כ המוחין דאבא. וגם בעת יציאת התפילין, קודמין של אמא לשל אבא: הגהה (ה) מהרנ"ש - מפני שנה"י דאבא, תמיד טמיר וגניז תוך נה"י דאמא: להאר"י זלה"ה, יש לכוין בש"ר, בי"ב צרופי הויה, צרוף בכל תפירה. ובשל יד בכל תפירה מצד פנים, צרוף א' מאדנ"י. ומצד ב', עד שיושלמו כ"ד צרופים. וככה יעשה מצד שמאל, יכוין להקים סכת דוד הנופלת, ואח"כ כשישים הגידים תוך המחט, יכוין שהמחט הוא סוד ו'
של השם, ואח"כ בראש עצמו בכניסת החוט במחט, יכוין באות י' של השם. ואחר כך בתפירה ראשונה, שיכנוס המחט תוך התפילין, יכוין באות ה' ראשונה, ובהוציאו מצד אחר של התפילין, יכוין באות ה' אחרונה: ואחר כך בתפירה שניה, יכוין כזה - יההו. ובג' יוהה. ובד' הוהי. ובה' היוה. ובו' ההוי, ובז' והיה. ובח' וההי, ובט' ויהה, ובי' הויה - , ובי"א ההיו. ובי"ב היהו, ואח"כ בתפירות ש"י, כשישים גידים במחט, יכוין באות ו' שבין ב' יודין של א. וכשיכניס המחט, יכוין שמקום י"ב אותיות דאדנ"י, אלף דלת נון יוד, ומקיימו בב' ווין של ד, כזה. ואח"כ הנקב של התפירה יכוין לאות ו. והנקב של מחט יכוין לאות י, ועיין במשנת חסידים: