# פרי עץ חיים — שער עולם העשיה - פרק ד:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/24/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער עולם העשיה - פרק ד:
פיטום הקטורת כבר נת&quot;ל כי ע&quot;י פיטום הקטורת עולים הי&quot;ס דקדושה שבתוך הקליפות, והם 
נעשים חיצונית אל חיצונית מלכות דעשיה: 
וענין י&quot;א סמנים הוא, כי יש י&#x27; קליפות דוגמת י&#x27; דקדושה ונתבאר ענין זה בתפלת ר&quot;ה, 
וגם ביארנו ענין זה בזהר תרומה על י&quot;א יריעות עזים, ע&quot;ש כו&#x27;. ותחלה שמעתי ממורי 
זלה&quot;ה ענין זה, כי י&quot;א סמני הקטורת הם י&quot;ס דעשיה. והנה יש י&quot;ס דקליפה, עוד לוקח כח 
א&#x27; של הקדושה המחיה אותה והם י&quot;א. ואלו י&quot;ס דעשיה, עם אותו הכח של הקדושה המחיה י&quot;ס 
דקליפה, הם י&quot;א סמני הקטורת. וכשאנו מסלקין הכח המחיה אותם, אז אותן י&quot;ס דקליפה 
נשארים מתים, ואין להם חיות, וזהו הטעם שהקטורת מבטל מותנא, כי הוא שממית המלאך 
המות, ואין לו עוד חיות ואין בו כח להמית אח&quot;כ, ולכן אנו אומרים אותו קודם כל תפלה 
בשחרית ובמנחה. אך בערבית שהוא לילה אין בנו כח, לכן בזמן המגפה ח&quot;ו נוהגין לומר 


וטוב הוא. ומורי זלה&quot;ה היה נוהג בזמן המגפה לאומרו אחר חצות לילה, כי אז נכנעת 
ממשלתן, ובפרט אם יאמרו יו&quot;ד אנשים ביחד ויהיו יראי ה&#x27;. ולפי שכוונתינו להעלות 
העולמות, ולכן בכל תפלה אנו אומרים אותו קודם, כדי שלא יעלו עם העולמות. וכן אחר 
תפלת שחרית אנו אומרים הקטורת, כדי שלא יינקו מן השפע היורד, ע&quot;כ: 
ופ&quot;א שמעתי ממורי זלה&quot;ה, כי אלו י&quot;א סמני הקטורת הם עשר ניצוצי הקדושה של אור פנימי 
המחיה את הקליפות, ויש ניצוץ א&#x27; שהוא אור המקיף. ונודע כי א&quot;מ, כיון שמקיף מבחוץ 
אינו נחלק לעשר ונקרא אחד. ונמצא כי זה המקיף עם י&#x27; דא&quot;פ, הם י&quot;א סמני הקטורת: 
(א) לאמר פסוק קח לך סמים. מיעוט סמים, שנים, כמ&quot;ש רז&quot;ל. והם ת&quot;ת ונצח. נטף ושחלת 
וחלבנה - והם, הוד יסוד ומלכות. הרי ה&#x27; תחתונים כסדרן. ולפי שניצוץ האחרון שהיא 
מלכות, היא קדושה מועטת מאד, והקליפה גוברת, לכן החלבנה ריחה רע, ואע&quot;פ שהוא מכלל 
הסממנים של הקדושה. אח&quot;כ, סמים - הם ה&quot;ר כמשארז&quot;ל שסמים הם ה&#x27; סמים אחרים, כמספר 


ה&quot;ר, והם כחבח&quot;ג. ולבונה זכה - הוא אור המקיף, כי הפנימי הוא בהכרח מוגבל, ונתון 
תוך הקליפה, ואינו זך. אמנם המקיף הוא זך, ולכן תראה כי עיקר הקטורת הנעשה ע&quot;י 
מכשפים הוא - או חלבנה שהוא כנגד המלכות הקרובה אליהם יותר מן הכל, או לבנה זכה, 
שהוא עליונה שבכולם, שהוא א&quot;מ. וזה הקטורת יותר מעולה מכל הקטורת שלהם, וכן 
כשמקטירין לפני ע&quot;ז שלהם הוא לבנה. (ב) ותכוין בי&quot;א סמני הקטורת, הנז&#x27; בפ&#x27; קח לך 
סמים, אל ענין הזה שביארנו: 
הגהה (א) מע&quot;ח - צ&quot;ל בתחלה, אתה הוא ה&#x27; אלהינו, הם יחוד או&quot;א. אתה- חכמה. הוא-בינה. 
ה&#x27; אלהינו- זו&quot;נ. אבותינו: 
ת&quot;ת שהוא כולל ג&#x27; אבות חג&quot;ת, שהם האבות, כנודע. (ב) נלע&quot;ד נתן - כי לבנה זכה, 
גימטריא סמאל. לכן מקטירים לפני ע&quot;ז שלהם שהוא ס&quot;מ, לבנה זכה. שהוא כמנין שלו, ליתן 
לו בזה כח, שיוכל לעשות כמו שהם רוצים ממנו. ע&quot;כ: 
ואמרו, בד בבד יהיה. זה תבין עם מה שהודעתיך בענין לבישת השק, בא&quot;ת ב&quot;ש, ב&quot;ד. וזהו 


הענין, ולבש הכהן מדו בד. והענין, כי השק הם הקליפות המתלבנים משחור ללבן, שהוא בד, 
שהוא פשתן, בסוד שעטנז. כי גם הוא מחלקו של קין, מצד ס&quot;א. והנה אלו הסמים היו מוחין 
אל ס&quot;א, ועתה נכנסין במוחין דקדושה, וזהו יהיה. פי&#x27; יהיה - כי כבר הודעתיך כי ב&#x27; 
מוחין דנוקבא הם ב&#x27; י&quot;ה י&quot;ה, וזהו יהיה: 
ועתה נבארם בברייתא, ואלו הן - הצרי, כתר. והצפורן, יסוד. וחלבנה, מלכות. והלבונה, 
הוא א&quot;מ. ואנו צריכין לקשר המלכות עם א&quot;מ שהיא הלבונה, כדי שיאיר בה. אמנם היסוד 
שהוא התחתון משאר קצוות, אבל הוא עליון יותר ממנה, כדי שיאיר הכתר העליון, לכן אנו 
מחברים אלו ד&#x27;, שנים בשנים עד&quot;ז. מור - זה אברהם, כמ&quot;ש אלך לי אל הר המור. וקציעה - 
גבורה. ושבלת נרד - ת&quot;ת, כי הוא קו אמצעי, ויוצאין ממנו ענפים, זרועות ורגלים, 
ונעשה כעין השבלת. וכרכום - נצח, כי גם הוא מריח קצת, כי הוא קו ימין, אבל אינו 
מריח כ&quot;כ כמו החסד שהוא המור. קושט - חכמה. קלופה - בינה. קנמון - הוד: 


אמנם היותם י&quot;א סממנים נתבאר בענין הקדיש של קודם הודו ע&quot;ש. ונתבאר שם, שהענין הוא, 
כי הם נמשכין ממה שנשאר מבירור הז&#x27; מלכים שמתו בארץ אדום, שהם ז&quot;ת, ועוד ד&#x27; אחוריים 
של חו&quot;ב וישסו&quot;ת. וסודם הוא ב&#x27; אותיות אחרונות שבכח הוי&quot;ה וה, שהם גי&#x27; י&quot;א. וכבר 
ידעת כי ב&#x27; אותיות אלו הם זו&quot;ן שהם ז&quot;ת, אמנם עם ד&#x27; אחוריים הנז&#x27; שירדו למטה במקום 
זו&quot;ן, הם י&quot;א, כמנין ו&quot;ה. כי כ&quot;ז הוא בכלל זו&quot;ן. ולכן תמצא כי לעולם אין הפגם עולה 
רק נגד זו&quot;ן, ולא באו&quot;א. וזהו ענין הקליפה הנקרא תולע, הנזכר בפסוק עולת תמיד, 
וע&quot;ש. כי הנה הם י&quot;א קליפות של י&quot;א סמני הקטורת, והם י&quot;א יריעות עזים, והם י&quot;א 
ארורים הנזכר בפרשת כי תבא: 
והנה כ&quot;א מי&quot;א נקראים אדם מבחינת ארץ אדום, וי&quot;א פעמים אדם, גימטריא תולע. וז&quot;ס 
לעו&quot;ת אד&quot;ם בריב&quot;ו (ג) אדני לא ראה, ע&quot;י י&quot;א אדם אלו, שהם גימטריא לעו&quot;ת, משם נמשך 
עיוות הדין אל האנשים. והנה כל זה הוא בקליפות, ולכן אדנ&quot;י לא ראה. כי אינם במקום 


קדושה, הנקרא אדנ&quot;י: 
הגהה (ג) ס&quot;ת - מת&quot;ו. שי&quot;א אדם מתו בסוד השבירה. נלע&quot;ד נתן: 
וזהו ענין, ואמר אי אלהימו, כי תחלק מלת אלהי מ&quot;ו, כזה. וכ&quot;א עולה בגימטריא אדם, 
ע&quot;ה שלו. והם י&quot;א אדם, כמנין אי. וזהו, אי אלהימו. וזהו ענין ג&quot;כ, תביאמו ותטעמו. 
פי&#x27;, תביא לאותם מ&quot;ו, ותטעם לאותם מ&quot;ו, ותזככם בי&quot;א סמני הקטורת. ותביאמו ותטעמו 
בהר נחלתך, שהוא הקדושה. וגם בתיבת תביאמו, יש תיבת א&quot;י מ&quot;ו, שהם י&quot;א אדם הנז&#x27;. וגם 
הם עולים שו&quot;ר, וזשארז&quot;ל ענין שור שחור ביומי וכו&#x27; (ד): 
(ד) נלע&quot;ד נתן - כי ז&quot;ס שתמצא בי&quot;א אלופי עשו, שכתוב תיכף אחר מיתות המלכים. ויש 
בהם מ&quot;ו אותיות במכוון, והם רמז אל י&quot;א אדם עם י&quot;א כוללים. כי כ&quot;א וא&#x27; מי&quot;א אלופים, 
כלול מן מ&quot;ו אותיות. הרי הם י&quot;א פעמים מ&quot;ו, גימטריא שור. ע&quot;כ: 
והנה כל אלו החיצונים אחיזתן ויניקתן ממוחין דקטנות שמות אלהי&quot;ם, כמ&quot;ש בענין הקדיש. 
ולטעם זה היה שס&quot;ח מנין דקטורת. והענין כמו שביארנו בדרוש התפילין, בענין השיני&quot;ן 


של תפילין, שהם בחינת המוחין דקטנות, שהם אלהי&quot;ם. אשר במילוי יודי&quot;ן גימטריא שי&quot;ן. 
ושי&quot;ן במילוי גי&#x27; ש&quot;ס. ואם נמנה עמהם הז&#x27; ראשים שיש בב&#x27; השינין, א&#x27; מד&#x27;, וא&#x27; מג&#x27;, 
הרי שס&quot;ח ע&quot;ה, כנז&#x27; שם. שהז&#x27; ראשים הם כללות ד&#x27; מוחין, וג&#x27; לבושיהם שהם ג&#x27; מוחין 
דקטנות: 
ובזה תבין למה הקליפות נקראים אלהים אחרים, מפני שיונקין ממוחין דקטנות הנקרא 
אלהים, והם נקראים אלהים אחרים. גם הז&#x27; ראשין דב&#x27; שיני&quot;ן, והם ד&#x27; מוחין דגדלות, וג&#x27; 
לבושיהן דנה&quot;י, הרי ז&#x27;. ועם אלהים במילוי העולה שי&quot;ן וע&quot;ה, כנז&#x27;, הרי שס&quot;ח. לכן 
תמצא כי עיקר ימות השנה הם כמנין שס&quot;ה. שהם המוחין דקטנות שהם שי&quot;ן, וד&#x27; מוחין 
דגדלות הם שס&quot;ד, וע&quot;ה הם שס&quot;ה. אבל הג&#x27; היתירים, הם נגד הג&#x27; נה&quot;י דאמא, שהם 
הלבושים. ונלע&quot;ד, כי לכן היה ליום הכפורים שהוא נגד בינה עלאה: 
ושמעתי ממורי זלה&quot;ה, כאשר יש לו מוחין דאמא, הם נקראים קטורת, וכשיש בו מוחין דאבא, 


נקרא שמן. והענין, כי שמן הוא בחשאי, כנזכר בזוהר תזריע. וכן אבא הוא בחשאי, הנקרא 
מחשבה, שהוא בחשאי. ואז נקרא ז&quot;א שמים, גימטריא שמן. וז&quot;ס, שמן וקטורת ישמח לב. 
ולכן היו נעשים ביחד, שהוא העלאת נרות המנורה, וענין הקטורת: 
אמנם ענין הקטורת, הם המוחין מצד אמא המלובשים בנה&quot;י דאמא, שהם המחתה, שבה היו 
נותנין הקטורת. ונודע, כי נה&quot;י דאמא, הם ג&#x27; שמות אהיה - דיודי&quot;ן, דא&quot;לפין, דה&quot;הין. 
שהם גימטריא מחתה ע&quot;ה. כמ&quot;ש, בענין נדב ואביהוא ע&quot;ש. (ה): 
הגהה (ה) במהדורא בתרא, כתב הרח&quot;ו זלה&quot;ה, כי מוח אבא הם בסוד יה&quot;ו. והנה, יה&quot;ו 
דאלפי&quot;ן, עולה ט&quot;ל. והם סוד חב&quot;ד דבינה דאבא, כנז&#x27; בכוונת ציצית. והנה י&quot;פ ט&quot;ל, גי&#x27; 
שמים. וז&quot;ס, ויתן לך מטל השמים. וז&quot;ס, כשמן הטוב כו&#x27; וכטל חרמון וכו&#x27;, ע&quot;כ.: 
אח&quot;כ יאמר - ה&#x27; צבאות וכו&#x27; ג&quot;פ. צריך לאומרם בכל פעם, אחר שאומר פיטום הקטורת כנז&#x27;: 



 
שער עולם העשיה - פרק ה:
אנא בכח כבר נת&quot;ל, שהוא כדי להעלות חיצונות ג&quot;ר דעשיה, שיהיו חיצוניות לפנימית 
מלכות דיצירה. ופנימיות ג&quot;א דעשיה, יהיו חיצונות אל חיצונות מלכות דיצירה. ושם בן 
מ&quot;ב זה ביצירה הוא, וע&quot;י אנו מעלים העשיה, שתחזור לבחינת יצירה. ותוכל להלביש מלכות 
דיצירה כנז&#x27;: 
וצריך שתכוין ב&#x27; כוונות, א&#x27; הוא שתכווין תמיד, להעלות ע&quot;י כל הז&#x27; שמות האלו, שבשם 
מ&quot;ב. רק שביום א&#x27; של השבוע, גובר שם א&#x27; אבגית&quot;ץ, ושאר השמות כלולים בו. וביום ב&#x27;, 
תכווין בכולם ג&quot;כ, ותכווין בשם ב&#x27;, שהוא הגובר באותו יום, והשאר כלולים בו. וכן עד 
השם האחרון. שקוצי&quot;ת תכוין ביום שבת, ושכולם כלולים בו. וצריך שתכוין למה שאמרנו 
בעת השכיבה, ויתבאר אח&quot;כ, שיכוין להעלות הפנים בב&#x27; אותיות ראשונות של שם, הגובר בכל 
יום, בסוד, בשתים יכסה פניו. וב&#x27; אותיות אמצעות, לכסות רגלי העולים, בסוד, ובשתים 
יכסה רגליו. ובב&#x27; אותיות אחרונות, לעופף ולעלות למעלה, בסוד, ובשתים יעופף: 


גם תכוין הכוונה הב&#x27;, כי הנה אלו בחינות העולים עתה, הם ו&#x27; בחינות מדרגות, הנכללות 
במלכות דיצירה, ונודע כי במלכות דיצירה הוא שם שקוצית, האחרון שבשם מ&quot;ב, ויש בו ו&#x27; 
אותיות, כי ע&quot;י ששה שמות הראשונות דשם מ&quot;ב, אנו מעלים ו&#x27; מדרגות העשיה, אל ו&#x27; 
אותיות שבשם שקוצי&quot;ת, שהוא מלכות דיצירה, לכן צריך לצרף, שם אבגית&quot;ץ בשי&quot;ן שקוצית. 
ושם קר&quot;ע שט&quot;ן, בק&#x27; שקוצי&quot;ת. וכן שאר ד&#x27; שמות, בד&#x27; אותיות אחרונות, שבשם שקוצי&quot;ת. 
ועי&quot;ז, עולין ו&#x27; מדרגות העשיה שם. ולכן צריך לכוין בו&#x27; שמות לו&#x27; אותיות שקוצי&quot;ת, 
אות א&#x27; בכל שם מהם. ובשבת, יכלול הכל, בשם שקוצית: 
כתב בע&quot;ח. הכוונה זו מועיל מאד כדי להחזיר החוטא בתשובה. והוא שיאמר פיטום הקטורת 
בכוונה הכתובה לפניך לעי&#x27;. וצריך למנות הסמים באצבעות הידים א&#x27; לא&#x27;, כדי שלא ידלג 
ח&quot;ו א&#x27; מהם. וגם הוא טוב להנז&#x27;. ובכל פעם שהיה אומר פיטום הקטורת, היה אומר אח&quot;כ 
ג&quot;פ ה&#x27; צבאות, ואח&quot;כ וערבה. ואם ח&quot;ו היה בזמן המגפה, לא היה אומר רבון העולמים ולא 


שאר הפסוקים שנוהגים, זולת אלו ג&quot;פ הנז&#x27;, ואח&quot;כ וערבה. (ו): 
(ו) ונלע&quot;ד, שיש לכווין בכל פעם שאומר, ג&quot;פ ה&#x27; צבאות אחר קטורת, צריך לכווין בזה 
היחוד, עמנו - גי&#x27; קס&quot;א, עם ד&#x27; אותיות השרש, והכולל. משגב - גי&#x27; א&quot;ל שד&quot;י. לנו - 
גי&#x27; אלהי&quot;ם, וכן אהי&quot;ה אדנ&quot;י. אלהי יעקב - גי&#x27; ע&quot;ס מ&quot;ב, בהסרת ד&#x27; אותיות השרש. אלהי 
- גי&#x27; מ&quot;ו, מילוי ע&quot;ב. יעקב - גי&#x27; ז&#x27; הויות, הנכללות בז&quot;א. סלה - הס&#x27;, חב&quot;ד חג&quot;ת. 
ל&#x27;, נה&quot;י. ה&#x27;, מלכות, וכל המלה בעתיקא תליא. יעקב סלה - גי&#x27; י&#x27; הויות, ומ&quot;ק של 
הוי&quot;ה גי&#x27; טו&quot;ב. ה&#x27; &quot;צבאות &quot;אשרי &quot;אדם בוטח בך, ר&quot;ת, גי&#x27; ק&quot;ב, הם י&quot;ז ווי&quot;ן שבשם 
ב&quot;ן, הנקרא קו המדה, ועם ר&quot;ת, בוטח בך, גי&#x27; ק&quot;ו. וגם ס&quot;ת בוטח בך, הם כ&quot;ח אותיות 
המילוי מ&quot;ה. אדם בוטח בך - גי&#x27; מ&quot;ו מ&quot;ו, גי&#x27; צ&quot;ב, הם יאהדונה&quot;י ע&quot;ה. המלך יעננו 
ביום קראנו - גי&#x27; קפ&quot;ד קס&quot;ו ק&quot;ל קדם ע&quot;ב. שהוא גם אחורים דהוי&quot;ה פשוט, והוא לכוון 
למתק הדינין, בכח שם יב&quot;ק, שהוא הוי&quot;ה אהי&quot;ה אדנ&quot;י, והוא יוצא מר&quot;ת, יעננו ביום 


קראנו. ע&quot;כ מדברי הר&quot;ן זלה&quot;ה: 
כתב האר&quot;י ז&quot;ל - שם הזה אבגית&quot;ץ, כל אות הוא שולט שעה אחת ביום ראשון, ומו&#x27; ולמעלה 
מתהפך השם כדי לפעול דין, צתיגב&quot;א. וכן כל הז&#x27; שמות בז&#x27; ימי השבוע: 
ועתה נבאר הכוונה שצריך לכווין בשם מ&quot;ב. הנה נודע כי יש ב&#x27; בחינות באצילות, א&#x27; שהוא 
רוצה לעלות למעלה לשרשו, אלא שיש להם יראה, גי&#x27; גבורה, וזהו יראה פנימית. ויראה 
חיצונית היא, שלא ירד שום בחינה למטה ממדרגתו. וכ&quot;ז ע&quot;י שם מ&quot;ב, שמעכב שלא יעלה 
לשרשו. כי מעיקרא קודם התיקון היו כל הבחינות בסוד גלגולת ופנים לבד, ואח&quot;כ בא 
התיקון ונתפשט ג&quot;כ הגוף, והוא רוצה לעלות לשרשו, ושם מ&quot;ב מעכבו: 
והנה שם מ&quot;ב מתחלק לד&#x27; אותיות הפשוט, שהם העיקר בכתר, וי&#x27; אותיות המילוי הם בחו&quot;ב, 
וכ&quot;ח אותיות מילוי המילוי בז&quot;ת, וזה בכל בחינה ובחינה ו&#x27; אותיות. וז&quot;ש, בשתים יכסה 
פניו וכו&#x27;, כי מאלו הו&#x27; אותיות שבכל בחינה, בב&#x27; אותיות מהם מכסה פניו, כדי שלא יעלה 


למעלה למקום שהיה גלגולת בתחלה, בהיותה סוד נקודה א&#x27;. וצריך ב&#x27; אותיות, א&#x27; לעכב 
א&quot;פ, והב&#x27; לא&quot;מ: 
פניו - גי&#x27; קמ&quot;ו, שהם, ב&#x27; שמות ס&quot;ג, עם י&#x27; אותיות הם ב&quot;פ ע&quot;ג, והם בב&#x27; פניו, א&#x27; 
בימין וא&#x27; בשמאל, והם כמנין פניו. ואלו השמות הם פנים עליונים, כמו שנבאר בסוד ואמת 
שבי&quot;ג מדות, שהם הב&#x27; תפוחין, שהם ז&#x27; שמות ס&quot;ג, שהם כמנין ואמת. כי הפנים בסוד ס&quot;ג 
ועולה עם כל ע&quot;ג מאלו הפנים. מילוי מ&quot;ה שהוא י&quot;ט גימטריא חוה, והנה י&quot;ט וע&quot;ג, כמנין 
צ&quot;ב. וזהו ר&quot;ת &quot;בשתים &quot;יכסה &quot;פניו, וב&#x27; אותיות מכסים הפנים. &quot;ובשתים &quot;יכסה &quot;רגליו, 
ר&quot;ת רי&quot;ו, וז&quot;ס אשר שמתי חול גבול לים חק עולם, ב&quot;פ חק, גימטריא רי&quot;ו. וז&quot;ס &quot;קול 
&quot;דודי &quot;דופק, ר&quot;ת גימטריא חק, שדופק למטה, והם ב&#x27; חק, א&#x27; נגד המקיף, וא&#x27; נגד 
הפנימי, שלא יעבור מהגבול. ובשתים יעופף, עד מקום הפנים שבנקודה לבד, כלהבה זו 
שעולה למעלה אצל השרש, ולכן אין יכולת לעלות רק למקום שהיה תחלה בחינת הפנים, 


בהיותם סוד נקודה, והם ב&#x27; אותיות, א&#x27; של אלקים נגד הפנים, וב&#x27; שם אהי&quot;ה דיודין נגד 
המקיף, וזהו יעופף - יע&quot;ו גי&#x27; אלהים, פ&quot;ף גי&#x27; קס&quot;א ע&quot;ה. ואלהי&quot;ם, לעולם בסוד ראש, 
כי אלהים ביודי&quot;ן גימטריא ש&#x27;, ואלהים דאחוריים גימטריא ר&#x27;, ואלהים באחוריים דההי&quot;ן 
גימטריא אלף, הרי ראש. וטעם שמעכב שם מ&quot;ב לעלות, הוא כדי שלא תתבטל מתיקונה שלא 
תוכל לקבל האור: 
רבון העולמים וכו&#x27;. ושחט אותו על ירך המזבח וכו&#x27;. הפסוקים שנוהגים לומר, עורי צפון 
ובואי תימן וכו&#x27;, לא היה נוהג מורי זלה&quot;ה לאומרם, לפי שאין אנו ראוים עכשיו כ&quot;כ, 
שיעורר הצפון לקבל חלקם בקרבנות. (ז): 
הגהה (ז) נלע&quot;ד נתן - שיש לכוין היחוד הזה. צפונה ע&quot;ה, גימטריא ע&quot;ס מ&quot;ב, וזהו אם 
למקרא ואם למסורת. לפני ה&#x27; ס&quot;ת י&quot;ה, עם ב&#x27; אותיות י&quot;ה, גי&#x27; טו&quot;ב, שהוא טוב הצפון 
עין לא ראתה. וזה שארז&quot;ל כל האומר פרשה זו, זוכר לעקדת יצחק. כי צפנה גי&#x27; בחירה, 
שהיתה צפונה בידיעתו ית&#x27;, שכשם שאותיות י&quot;ה שהם או&quot;א הם צפונות ומלובשת בזו&quot;ן, בסוד 


ו&quot;ה, כך הבחירה צפונה בידיעה. ובעקדת יצחק נאמר, עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שאז 
נתאמת הידיעה ע&quot;י הבחירה, לכן כל האומר פרשה זו, אז זוכרין לו עקידת יצחק, ע&quot;כ: 
 


</div>
