# פרי עץ חיים — שער הקריאת שמע - פרק ט:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/37/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער הקריאת שמע - פרק ט:
ונתחיל לפרש שמע. הנה תחלה תכוין להאיר אל המלכות מן אמא, ואל ז&quot;א מן אבא, וזהו שמע 
לנוקבא, וישראל זכר. והנה תחלה תכוין דרך קיצור, כי שמע פי&#x27; שם ע&#x27;, כי המלכות 
הנקראת שם, תקבל עתה מן ז&quot;ת דאמא, אשר כל א&#x27; מהם כלול מי&#x27;, הרי ע&#x27;. ולכך ע&#x27; זו היא 
גדולה, להורות כי היא באמא, כי אותיות גדולות הם באמא. אמנם ביאור זה הוא, כי הלא 
המלכות נקראת שם, כי הלא כבר הודעתיך, כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים 
שנתבטלו, אשר אותן הביטולים הם סוד מ&quot;ן, שאנו מעלים לתקנם כמבואר אצלינו: 
מהחברים - טעם היות הד&#x27; ע&quot;ב הנ&quot;ל. בע&quot;ב השני א&#x27; מיותר, ובע&quot;ב הג&#x27; א&#x27; חסר, הוא סוד 
נקודות זעיר אנפין המושרש באמא, לכן יש עודף א&#x27; בע&quot;ב דאמא, וא&#x27; חסר בז&quot;א, לפי ששורש 
ז&quot;א נשאר במעוי דאמא, כדי שאבא יתן לו מוחין, כי אלו המוחין אינם ניתנין לו תמיד, 
אלא בשעת זווג, ובשעות ידועות, שהוא עת קריאת שמע, ובג&#x27; ברכות אשונות. וזהו טעם שיש 


פיסוק טעמים בפ&#x27; והיה אם שמוע, לכוין ע&quot;א תיבין, ומלת ושמתם המשלים לע&quot;ב, היא דבוקה 
לכ&quot;ב, ויתר על חשבון נ&#x27;, להשלמת ז&quot;א כנ&quot;ל: 
הגהה (ו) והטעם מפורש וז&quot;ל, מה שיש א&#x27; עודף באמא דהיינו בשם ס&quot;ג, וא&#x27; חסר בז&quot;א 
דהיינו בשם מ&quot;ה, לפי ששורש זעיר נשאר במעי אמא כדי שאמא תתן לה מוחים, וע&quot;ש באורך 
חלק א&#x27; סי&#x27; כ&quot;א, ע&quot;כ הגה&quot;ה: 
והנה כל האחוריים שנפלו, כולם הם רפ&quot;ח ניצוצין, שהם ד&#x27; ע&quot;ב, שהם ע&quot;ב דיודין, וס&quot;ג 
עם יוד אותיות הרי ע&quot;ג, ושם מ&quot;ה עם מספר השם כ&quot;ו גי&#x27; ע&quot;א, הרי גי&#x27; ע&quot;ב. ואחוריים של 
שם ב&quot;ן בפשוט ולא מילוי, הוא ע&quot;ב ג&quot;כ, כזה - י&#x27; י&quot;ה יה&quot;ו יהו&quot;ה, הרי ד&quot;פ ע&quot;ב. וד&quot;פ 
ע&quot;ב, גימ&#x27; רפ&quot;ח ניצוצין. ושם ב&quot;ן עצמו, שהוא הפנים של המלכות, שגם הם ירדו, הרי הכל 
גי&#x27; ש&quot;ם. הרי כי כללות כל אלו הצריכים להתמתק כולם מתחברים אל המלכות ונקראים שם על 
שמם. והנה לזה השם, תכוין להוריד אליו אור מן ע&#x27; עליונה הגדולה, שהם ז&quot;ת דבינה. 


והטעם, לפי שהמלכות נקראת שביעית בערך הו&quot;ק, לכך היא צריכה לקבל מכל ז&quot;ת דבינה, כדי 
שתוכל להזדווג אח&quot;כ עם ו&quot;ק דז&quot;א, שהוא סוד ו&#x27; כנודע: 
אך ישראל שהוא הז&quot;א, א&quot;צ לקבל רק מן ישראל שר א&quot;ל, שהם חו&quot;ג, שהם ב&#x27; קצוות 
הראשונים, כי כבר יש לו ו&quot;ק. ובקבלתו מן ב&#x27; קצוות הראשונים, יספיקו לו. אך המלכות 
שהיא שביעית, צריכה לקבל מן כל הו&quot;ק: 
אמנם, ביאור ע&#x27; זה יותר בביאור, הוא מה שהתחלנו לפרש לעיל, כי היא מקבלת עתה מזיווג 
עליון של או&quot;א, שהוא להחיות העולמות. אמנם, המ&quot;ן של זיווג ההוא, הוא שם ב&quot;ן אשר שם 
בז&quot;ת דבינה, ומשם ההוא של ב&quot;ן, היא מקבלת עתה, כדי שיהיה לה כח להעלות מ&quot;ן אח&quot;כ: 
(ז) ולכן, גם הארה שלוקחת עתה היא ממ&quot;ן דוגמתן, דוגמת מה שהיא צריכה להעלות עתה 
מ&quot;ן, ולכן כיון שהיא צריכה להעלות מ&quot;ן, צריכה ליקח מן שורש מ&quot;ן עילאין: 
הגהה (ז) מע&quot;ח - גם תכוון כי ב&#x27; חסדים וב&#x27; שלישים המגולים שהם ב&#x27; הויות וב&#x27; שלישי 


הויה הם גי&#x27; ע&#x27;. גם כשתחלק חסד שהוא כמנין ע&quot;ב לשלישים יש ג&#x27; שלישים כ&quot;ד כ&quot;ד כ&quot;ד, 
הרי ב&#x27; שלישים מ&quot;ח ועם ב&#x27; כוללים הרי נ&#x27;, ועם ב&#x27; שליש מן השליש הג&#x27; עם כוללים 
והכולל הרי ע&#x27;: 
אמנם, כבר הודעתיך בפסוק וארבע הידות יהיה לכם, כי הלא ה&#x27; ידות, הם כולם רמוזים בשם 
ב&quot;ן, וז&quot;ס, מיעוך באצבע, שהיו ממעכין הראשונים להוציא את הבתולים, כמבואר אצלינו: 
אמנם, סוד היד, הם ה&#x27; אצבעות, שהם ה&#x27; אותיות של מנצפ&quot;ך, שהם המ&quot;ן עצמן, וכל אחד 
כלולה מה&#x27;, הרי ה&#x27; פ&quot;ה. וכל ה&#x27; צורת ד&quot;י, הרי ה&#x27; ידות. ואמנם, כולם הם בשם ב&quot;ן, 
שהיא המעלה מ&quot;ן, כי כשתצייר שם ב&quot;ן בציור י&#x27; יהיה כך, כיצד - יו&quot;ד במילואה שיש בה 
ב&#x27; אותיות י&quot;ד, הרי י&quot;ד א&#x27;, נשאר ו&#x27; אחת. ואח&quot;כ תקרא ב&#x27; ההין במילואם, והם ד&#x27; 
ההי&quot;ן, וכל א&#x27; צורת ד&quot;י, כי הלא רגל הה&#x27; קטן ואינו ו&#x27;, וצורתו ו&#x27; קטנה שהוא צורת י&#x27; 
גדולה, הרי ד&#x27; ההין שהם ד&quot;פ י&quot;ד, הרי ה&#x27; ידות. נשאר משם ב&quot;ן ג&#x27; ווי&quot;ן, שהם ו&#x27; אחת 


דמילוי יוד, וב&#x27; ווי&quot;ן אחרים, הרי ג&#x27; ווי&quot;ן. אמנם ה&#x27; ידות הם בגי&#x27; ע&#x27;, וזהו ע&#x27; רבתי 
דשמע, שהם סוד ה&#x27; ידות דמ&quot;ן דאמא עלאה. אמנם, ג&#x27; ווין הנשארים, עם שם ב&quot;ן עצמו, 
שהוא גי&#x27; ב&quot;ן בלתי ציורים, הוא ע&#x27; פעם אחרת: 
וסוד זה רמוז בפסוק, ובניהו בן יהוידע בן איש ח&quot;י, כי הלא כבר ביארנו, כי יש צדיק 
עליון וצדיק תחתון. צדיק עליון, יוסף, שהוא ביסוד דכורא מ&quot;ד. וצדיק תחתון מ&quot;ן, 
בנימין, ונקרא גם הוא צדיק, כי שרשו מן דכורא. כי הלא הוא סוד ההוא רוחא דיהיב בה 
בעלה בביאה ראשונה, לכן גם הוא נקרא צדיק תחתון, והוא בנימין. פי&#x27;, ב&quot;ן ימי&quot;ן, כי 
בן הוא שם ב&quot;ן הנ&quot;ל, והוא ימין כי ניתן לה מן הזכר בביאה ראשונה, כי הדכורא נקרא 
ימין, סוד החסד, והנקבה נקראת שמאל, סוד עטרא דגבורה, וכל זה רומז בפרשת ויצא בענין 
רחל דיתבא בין תרין צדיקין: 
ואמנם, כל אותן הצדיקים שהיו מעלין מ&quot;ן, ע&quot;ש נקראים בנימין, והוא בניהו בן יהוידע 


א&#x27; מהם, וזהו בניהו, ר&quot;ל בן יה&quot;ו, כי יה&quot;ו שהם ג&#x27; אותיות ראשונים, שהם ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה, 
ואות הד&#x27; ה&#x27; תתאה, והוא שם ב&quot;ן, וזהו ב&quot;ן יה&quot;ו: 
אמנם, נקרא בן איש חי, פי&#x27;, כי הוא סוד שם ב&quot;ן, והוא שם ב&quot;ן דמלוי ההין, והוא איש 
חי. וזהו בן איש חי, פי&#x27; כי הוא ב&quot;ן וגם איש ח&quot;י, כי כמו שהיסוד נקרא אל חי, כך 
צדיק התחתון נקרא איש חי. והנה בן חי, גי&#x27; ע&#x27;, שהם ג&#x27; ווי&quot;ן הנשארים משם ב&quot;ן הנעשה 
בציורים, הם גי&#x27; ח&quot;י, ועם שם ב&quot;ן, גי&#x27; ע&#x27;. עוד תכוין פירוש ג&#x27; בע&#x27; זו, אל כללות ז&quot;ת 
דבינה, כי כבר הודעתיך, כי ג&quot;ר דבינה נקרא אהיה דיודין, וז&quot;ת דבינה הוא שם ס&quot;ג, 
והנה ע&#x27; זו דשמע, ביארנו שהם סוד ז&quot;ת דבינה, והנה הם רמוזים בשם ס&quot;ג, כי הוא סוד 
ע&#x27;. כיצד - ס&quot;ג וי&#x27; אותיות, עולה ע&quot;ג, וכאשר תסיר ג&#x27;, נשאר ע&#x27;. נמצא, ג&#x27; כוונות בע&#x27; 
זו, א&#x27;, בסוד מ&quot;ן עצמן, שהוא ציור ה&#x27; ידות. הב&#x27;, הוא בשם ב&quot;ן המעלה את המ&quot;ן, כי כבר 
ידעת כי יש מ&quot;ן, ויש גם כח אחר המעלה המ&quot;ן, והן הכל א&#x27;. הג&#x27;, בז&quot;ת דבינה, אשר בתוכן 


ובפנימותן הם המ&quot;ן הנ&quot;ל. אך ג&quot;כ מן הז&quot;ת עצמן צריך לקבל הארה, והוא סוד שם ס&quot;ג אשר 
בז&quot;ת שלה, עם י&#x27; אותיות, הרי ע&quot;ג, תסיר מהם ג&#x27;, הרי ע&#x27; של שמע: 
ופי&#x27; הדבר, כי כבר הודעתיך כי עיקרית שם ס&quot;ג הוא שם אל שבתוכו, שהם ג&#x27; יודין ואלף 
שבתוכו שהם גי&#x27; אל, כמבואר אצלינו בסוד מצות ציצית ע&quot;ש. והנה, עתה בתחלה שאינו מעלה 
עדיין מ&quot;ן, א&quot;צ לקבל הארה מן העיקרית השם, רק מן שארית השם, לכן כשתסיר ג&#x27; יודין 
ואלף, הם ד&#x27; אותיות בכללותן, אע&quot;פ שבמספרם הם יותר. אך לא תכוין להוציאם רק 
בכללותן, וישארו ס&quot;ט, ועם כולל, הרי ע&#x27;. וזה סוד, ד&#x27; רבתי דאחד, כמ&quot;ש בע&quot;ה: 
 


שער הקריאת שמע - פרק י:
ונבאר מלת ישראל. פי&#x27;, כי עתה מקבל הז&quot;א מן אבא הארה, כדי שיוכל לעלות מ&quot;ן אח&quot;כ, 
דוגמת מלת שמע לנוקבא. ובזוהר ח&quot;ב דקמ&quot;ב אמרו, כי זה ישראל הוא יש&quot;ס. וכבר הודעתיך 
פירושו, כי הלא כמו שהז&quot;א נתחלק לב&#x27;, והם יעקב וישראל. וכן נוקבא נתחלק לב&#x27;, רחל 
ולאה. כן למעלה בינה נתחלקת לב&#x27;, בינה ותבונה. וכן אבא נחלק לב&#x27;, אבא ויש&quot;ס. ונקרא 
סבא בערך ז&quot;א, שנקרא ישראל זוטא. ועתה זה הישראל זוטא שהוא ז&quot;א, מקבל הארה מן יש&quot;ס. 
ומהיכן, מן חו&quot;ג, שהוא סוד שי&quot;ר א&quot;ל. א&quot;ל מימינא, שי&quot;ר משמאלא, וכנ&quot;ל במלת שמע. 
וא&quot;ת למה במלת שמע מקבלת מלכות ז&#x27; תחתונות דאמא, וישראל מחו&quot;ג שהוא סוד שי&quot;ר א&quot;ל 
לבד. והטעם נלע&quot;ד, כי ח&quot;ג אלו כללות כל י&#x27; דאבא. כי כאשר נחלק אבא לב&#x27;, יהיה ח&quot;ג 
הנ&quot;ל רגלים שלו. כי ישראל סבא, מתחיל מת&quot;ת של אבא, ומשם הוא מקבל ז&quot;א הארת הרגלים 
דאבא עילאה, שהם ח&quot;ג של כללות י&#x27; דאבא בלתי התחלקות לב&#x27; בחינות: 


ונחזור לענין, כי הארת ז&quot;א אינה כהארת נוקבא. והוא מה שנתבאר לעיל, כי עדיין אנו 
צריכין להשלים לו מוחין דיניקה, שהם אלהים. אמנם בזה יש הפרש בין הד&#x27; ק&quot;ש, שאנחנו 
קוראין בכל יום, כי הלא אין הזמנים שוין כנ&quot;ל. אך עתה נפרש הסדר דשחרית, ואח&quot;כ נפרש 
בעז&quot;ה כל הד&#x27; ק&quot;ש: 
אמנם דע, כי הלא בהכרח הוא, שבימי היניקה יש לו מוחין, אך אינם שלמים. והנה לעולם 
אי אפשר שיחסרו לו מוחין פנימים של אלהים מצד אמא, אך השאר יש בהם בחינות, כי הלא 
ד&#x27; בחינות הם - א&#x27;, הוא מוחין פנימי דאמא. ב&#x27;, פנימי דאבא. ג&#x27;, מקיפין דאמא. ד&#x27;, 
מקיפין דאבא. וכל זה במוחין דקטנות דאלהים. והנה סדר מעלתן הוא כך, תחלה פנימית 
דאמא, ואחר כך פנימים דאבא, ואחר כך מקיפין דאמא, ואחר כך מקיפין דאבא. ואני מסופק 
אם הוא להיפך, כי הסדר הוא מקיפין דאמא, ואח&quot;כ פנימים דאבא. והנה עתה בשחר בברכת 
יוצר יש לו כל בחינות הנ&quot;ל הג&#x27; ראשונים, אך הבחינה הד&#x27; שהוא המעולה שבהם, הם 


המקיפים דאבא, עדיין הוא חסר מהם, ועתה נכנסים בו בהארה שקיבל עתה, באומרך ישראל. 
וכבר עתה נשלם בד&#x27; בחינות של אלהים דקטנות. ואח&quot;כ מעלה מ&quot;ן במלת אחד, ואז מקבל ו&quot;ק 
דמוחין דגדלות: 
אמנם סוד אלו המקיפים של אבא, הם רמוזים במלת ישראל. ותכוין באופן זה, כי הם סוד ב&#x27; 
אותיות י&quot;ה מן אלהים, ואלו הם מקיפים של אבא, והם ג&#x27; מקיפין לג&#x27; מוחין - א&#x27;, הוא 
י&quot;ה במלוי יודין, והוא ע&quot;י הכאה, כיצד, אם תכה יו&quot;ד בה&quot;י, יהיה יו&quot;ד פעמים ה&quot;י גי&#x27; 
ש&#x27; מישראל, וזהו מקיף חכמה. הב&#x27;, מקיף בינה, הוא י&quot;ה במילוי ההי&quot;ן ע&quot;י הכאה, כי 
יו&quot;ד פעמים ה&quot;ה, גי&#x27; ר&#x27; מישראל. הג&#x27;, מקיף הדעת, הוא י&quot;ה באלפי&quot;ן בלתי הכאה, כי אין 
בכאן בדעת דקטנות כח כדי להכות, כי הלא בעיבור לא היה דעת כלל, אך עתה יש בו, אך 
אין בו כח כדי להכות, והוא גימטריא כ&quot;ו, ועם שם י&quot;ה עצמו, אשר בו כל הג&#x27; מילואים 
הנ&quot;ל, הרי כ&quot;ו וי&quot;ה, גימטריא מ&quot;א. והם ג&#x27; אותיות אל&quot;י מישראל: 


והנה אני לא שמעתי רק דרך כללות, כי יו&quot;ד הוא ש&#x27;. יו&quot;ד ה&quot;ה הוא ר&#x27;. ויו&quot;ד ה&quot;א עם 
י&quot;ה, הוא אלי מן ישראל, אלו הם מקיפים דאבא: 
אך הנלע&quot;ד שצריך לפרשו ע&quot;ד שאמרתי, אע&quot;פ שלא קבלתי. והוא, כי כבר ידעת, כי ג&#x27; מוחין 
דאלהים במילואם, הם על סדר יה&quot;א, יודי&quot;ן ההי&quot;ן אלפי&quot;ן, והם חב&quot;ד. לכן נלע&quot;ד עתה 
לומר, כי יודי&quot;ן הם במקיף דחכמה, וההי&quot;ן בבינה, ויו&quot;ד ה&quot;א בלי הכאה וי&quot;ה הכולל 
שלשתן, הוא בדעת: 
גם נלע&quot;ד ע&quot;ד מה שאמרו בכוסות דפסח, שהם מוחין דקטנות הנ&quot;ל עצמן, והם ד&#x27;, חו&quot;ב 
חו&quot;ג, והם משונים זה מזה, כנזכר שם ע&quot;ש. וכנלע&quot;ד בכאן, כי יודין בחכמה, וההי&quot;ן 
בבינה, אלפין בלתי הכאה בחסדים, כי אינו מתגלה כ&quot;כ כמו הראשונים. י&quot;ה פשוט בלי 
מילוי, הוא בגבורות. הרי כי הגבורה נבלעת תוך החסדים, כמבואר אצלינו, כי יסוד דאמא 
יש בו חו&quot;ג, והגבורות נעלמים תוך החסדים ואינם ניכרים, דאל&quot;כ היה מוכרח להיות שם ב&#x27; 
חללים, ב&#x27; מוחי חו&quot;ג, ולכן גם הגבורות נתמעטו מתוך החסדים, ואינה ניכרת בה המילוי, 


רק י&quot;ה פשוט. הרי נתבאר מה הארה ניתוסף עתה בז&quot;א, והוא כי נקרא ישראל ע&quot;ש אלו 
הבחינות הנ&quot;ל: 
והנה הארה זו, ומוחין מקיפין אלו, קיבל עתה ז&quot;א מן יש&quot;ס, מזיווג הכולל לחיצונית 
העולמות כנ&quot;ל, שכבר הודעתיך, כי אלהים הוא הכולל כל החיצונית העולמות, והוי&quot;ה כוללת 
פנימותן, וכן מוחין דגדלות הם הויות: 
 


שער הקריאת שמע - פרק יא:
ה&#x27; אלהינו ה&#x27;. ואחר שקבלו זו&quot;ן הארה מן זיוג דחיות העולמות במלת שמע ישראל, הנה עתה 
מכינים את או&quot;א, כדי שיזדווגו זיווג הפנימי לצורך מוחין דגדלות דזו&quot;ן, כי זיווג זה 
אינה תדיר וצריך הכנת מעשינו ותפלותינו, לכן מזכירין את ג&#x27; שמות אלו, כדי שיכינו 
ויזדמנו לזיווג זה: 
אמנם לעד&quot;נ בזה, כי הלא זיווג דעולמות הוא מזיוג דיש&quot;ס ותבונה, וזיווג הפנימי הוא 
מן חו&quot;ב עלאין, ולכן בשמע ישראל היה כוונתינו לקבל מיש&quot;ס ותבונה, אך ג&#x27; שמות אלו, 
הם עתה בחו&quot;ב עילאין. וזה קבלתי מפי מור&quot;י זלה&quot;ה, כי המוחין דגדלות דז&quot;א הנקרא 
עיבור ב&#x27;, הוא ע&quot;י שנכללין חכמה עם יש&quot;ס ונעשין פרצוף א&#x27;, ובינה נכללת עם תבונה 
ונעשין פרצוף אחד, ואז מזדווגין לצורך מוחין דגדלות: 
ונחזור לענין, כי הנה הוי&quot;ה הוא באבא, ואלהינו באמא, והוי&quot;ה הג&#x27; בסוד הדעת המזווגם 
לאו&quot;א, כנז&#x27; בזוהר ובתיקונים. והוא סוד מזלא קדישא דדיקנא עילאה דא&quot;א המזווגם, 


ויורד אור ממנו אל הדעת דאבא, ומשם אל היסוד דאבא, ואז מזדווג עם אמא, כנודע 
באידרא, כי מזלא קדישא מזווג לאו&quot;א, ואין כאן מקום ביאורו: 
והנה תכוין, כי אלו הג&#x27; שמות, הוי&quot;ה באבא במילוי יודין, ובאלהינו שהוא באימא, תכוין 
בשם אהי&quot;ה ביודי&quot;ן, והוי&quot;ה הג&#x27; שהוא הדעת המזווגם, תכוין להוי&quot;ה במילוי יודי&quot;ן ג&quot;כ: 



אמנם הכוונה זו הוא סוד גדול, כי הלא כל הי&quot;ס כולם הם מזדווגים יחד, ואין התחתונים 
מזדווגים זה עם זה עד שיזדווגו העליונים ויאירו בהם, דוגמת מה שביארנו כי זיווג ז&quot;א 
ונוקבא היא בשים שלום, ואנו מקדימין תחלה זיווג או&quot;א בק&quot;ש. וא&quot;כ גם או&quot;א מנין להם 
כח הזיווג, אם לא שיקבלו תחלה מן זיווג עליון הסתום מן א&quot;א. וכן הולך הסדר עד שאין 
הפה יכול לדבר: 
אמנם סוד הענין הוא, כי זיווג העולמות הוא נמשך מן מוחי או&quot;א עצמן, בלתי שיקבלו 
מלמעלה, כי כיון שכולם נמשכו מהם, א&quot;כ ודאי שיש בהם כח כנגד כל מה שלמטה מהם. אך 
זיווג שהוא להוציא נשמות חדשות, בזה צריך שיקבלו אור חדש מלמעלה, ושמור כלל זה 
בידך: 
והנה עד עתה לא הוצרכו לקבל ההארה, אך עתה שהם מזדווגים צריכין הכנה, והוא לקבל אור 
עליון מן א&quot;א. אמנם הם מקבלים, ג&#x27; הויו&quot;ת דמילוי יודי&quot;ן, והם רמוזים בה&#x27; אלהינו ה&#x27;. 
ובארנו בקריאת שמע של השכיבה, שהם סוד י&quot;ג תקוני דיקנא דעתיקא, והם י&quot;ג חיוורתא 


דרישא דעתיקא, ואין כאן מקום ביאורו. אמנם, לפי שזיווג א&quot;א נעלם מאוד, כי אין אנו 
מוצאין לו נקבה בפירוש, לכך נעלם זיווג א&quot;א בכאן, ולא נזכר רק מזיווג או&quot;א ולמטה, 
והבן זה וד&quot;ל: 
 


</div>
