# פרי עץ חיים — שער הקריאת שמע - פרק כח:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/45/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער הקריאת שמע - פרק כח:
סוד ד&quot;פ אמת שאומרים קודם עזרת, וד&#x27; אחרים אחר עזרת. כבר נת&quot;ל שהם סוד ההיכלות 
הכלולים בהיכל הרצון, שכולל שית היכלין אחרנין בגווה, ואין צריך להאריך בזה. אך 
נבאר הענין כוונה אחרת ג&quot;כ בזה, עם שהכל אמת והכל נקשר זה בזה, והכל בסיגנון א&#x27; 
עולה, וזה גורם את זה: 
הנה כבר ביארנו לעיל, כי המלכות עתה עדיין היא למטה בבריאה בסוד נקודה, והעלינו 
אותה בעת ק&quot;ש לצורך מ&quot;נ, ועי&quot;ז תקבל אור עליון, ועם זה יתוקן הפרצוף ז&quot;א בי&quot;ס 
גמורות. כי תחלה היה בסוד ו&quot;ק, וכן המלכות נעשה מי&quot;ס גמורות. אמנם כבר הז&quot;א נתקן 
רמ&quot;ח איבריו בק&quot;ש: 
אך כבר הודעתיך, כי יש ד&#x27; מיני זווגים. והיותר מובחר הוא שבשחרית, שהוא זיוג יעקב 
עם רחל. וכבר ידעת, כי איך יעקב ורחל הם אב&quot;א, וז&quot;א נהפכין פב&quot;פ יעקב ורחל, כמ&quot;ש 
במקומו בע&quot;ה. והנה עתה אנו צריכין להמשיך הארה אל יעקב ורחל כדי שיוכלו ליעשות אח&quot;כ 
פרצוף גמור בברכת אבות: 


והנה ב&#x27; מיני מוחין היו בק&quot;ש. א&#x27;, המוחין עצמו, שהם ד&quot;פ יה&quot;ו, במילוי ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה 
ב&quot;ן, ותכוין להוריד מאלו הארה למטה, והם סוד ד&quot;פ אמת, שיש מן אמת ויציב עד עזרת. 
וכבר ידעת כי יה&quot;ו פעמים יה&quot;ו, עולה תמ&quot;א. נמצא, כי באמת הראשון תכוין אל יה&quot;ו 
דיודין וכו&#x27;, עד שבאמת אחרון תכוין יה&quot;ו דההין. גם תכוין כי אלו ד&#x27; יה&quot;ו, הם אל 
לאה, והם נגד ד&#x27; דאח&quot;ד, שהוא למעלה מקשר של תפילין. וד&#x27; אמת אחרונים שאחר עזרת, הם 
בסוד ד&#x27; פעמים אהי&quot;ה, שהם לבושי הד&#x27; מוחין כנ&quot;ל, אשר גם הם באים בק&quot;ש עם המוחין, 
כנ&quot;ל. והנה אהי&quot;ה פעם אהי&quot;ה, גימטריא ג&quot;כ, אמת: 
אמנם בד&#x27; אמת הראשונים, הכוונה הוא בד&#x27; יה&quot;ו במילוי ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה ב&quot;ן, אך אלו הד&#x27; 
אמת האחרונים אל תכוין בהם, רק אל ד&#x27; אהי&quot;ה פשוטים. כי אין יורד מהם רק בסוד 
הפשוטים ולא במלואם, כי כל עצמם אינם רק לבושין לבדו, ולא מוחין, הרי ביארנו כללות 
ח&quot;פ אמת אלו, ואח&quot;כ נחזור לבארו. ובאלו הט&quot;ו ווי&quot;ן שיש בכאן תכוין, שהוא סוד שם 


הויה ואדנ&quot;י באופן זה, כשתכה י&quot;ה עם ו&#x27;, הרי ו&#x27; פעמים י&quot;ה, הם צ&#x27;. ועם הכולל, כמנין 
הויה אדני: 
ובע&quot;ח כתב, וז&quot;ל - גם הט&quot;ו ווין הם י&quot;ה, והווין הם בחי&#x27; ו&#x27;, הרי יה&quot;ו, ועם ה&#x27; של 
הדבר הזה הוי&quot;ה. ולכך צריך לקשר ולכוין מלת הדבר, עם הט&quot;ו ווין.) גם בז&#x27; יש כוונה 
אחרת, והוא קשור עם כוונה הנ&quot;ל, והכל א&#x27;. כי הלא סוד הויה הזאת היא במלכות, כי הנה 
כל האורות האלו, אנו מורידין אותן במלכות העומדת עתה בהיכל הרצון, כדי שתוכל לעלות 
בברכת אבות. והנה שם ב&quot;ן דמילוי ההי&quot;ן הוא במלכות. ואמנם, כיון שלעולם בחינת ההי&quot;ן 
היא במלכות, א&quot;כ גם בחינת ההי&quot;ן שבשם זה, יהיה מכונה אליה, לכן אנו לוקחין ד&#x27; ההין 
שיש בשם זה של הב&quot;ן, ואנו מציירין אותן בסוד ווי&quot;ן, כי כל ה&#x27; ציורה, ג&#x27; ווי&quot;ן. הרי 
ד&#x27; ההי&quot;ן הם י&quot;ב ווי&quot;ן, ועוד ג&#x27; ווין אחרים בשם זה, הרי ט&quot;ו ווין שיש בשם יה של 
ההין בציורו: 
אך הד&#x27; ג&quot;כ היינו יכולין לציירה לב&#x27; ווין, אך כבר ביארנו הטעם כי אין בחינת ציור 


עתה רק בההין לבד, כי הם עיקרה של המלכות. אמנם הכאת אותיות יה בו&#x27;, שהוא גי&#x27; ט&quot;ו 
ווין, הוא הגורם לצייר בההין בסוד ט&quot;ו ווין ע&quot;ד הנ&quot;ל: 
גם תכוין כי הלא ט&quot;ו ווין אשר זכרנו צריך לידע בחינותיה. והענין הוא, כי כל בחינת 
המלכות נעשה בשם ב&quot;ן דההי&quot;ן כנודע. ואמנם אנו מתחילים לתת לה עתה הארה לגולגלתא 
שבה. אמנם לעילא בגולגלתא, יש לה נימין ושערות ברישא, והם ט&quot;ו נימין, שהם ט&quot;ו ווין 
אלו. ואלו הנימין נמשכין לה ע&quot;י ציצית, הקדומין בפ&#x27; ציצית. וכבר הודעתיך, איך סוד 
הציצית הם מנימין ושערות שברישא דז&quot;א, שנמשכת הארה מן הרישא דיליה אל רישא דנוקבא. 
והנה אחר שהמשכנו, אז נעשה בה ג&quot;כ נימין ושערות אלו: 
ונלע&quot;ד, כי אין בה רק ב&#x27; מוחין חו&quot;ב, והנימין מן המוחין הם יוצאים כנודע. ולכן מנין 
הנימין שבראש, הם ט&quot;ו, כמנין י&quot;ה. שהם תרין מוחין חו&quot;ב שבה, אחר שהמשכנו לה נימין 
מתקנין הקדקד שלה, כי הנימין הם ממותרי מוחא, והקדקד הוא עצם הגולגולת, שמוח הדעת 


בתוכו ושאר המוחין. אמנם גם הקדקד שלה נעשה משם ב&quot;ן של ההי&quot;ן, כי ד&#x27; פ&#x27; ב&quot;ן גי&#x27; 
קדקד. והנה, כי קדקד שלה נעשה מן הגבורות כנודע. ולכן יצחק שהוא מסוד הגבורות נקרא 
יצחק, כי הוא גימטריא קדקד. וז&quot;ס מה שבארנו כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכן בסוד 
הארב&quot;ה, שכל זה גימטריא יצחק ג&quot;כ. כי הה&quot;ג הם ד&#x27; בני&quot;ם, כי ג&#x27; מהם הם ממותקים ביסוד 
דז&quot;א עם ג&#x27; חסדים, וכל א&#x27; מה&quot;ח או מה&quot;ג הוא הויה א&#x27;, והנה ג&#x27; גבורות שהם ג&#x27; הויו&quot;ת 
ממותקות, עם ג&#x27; הויות החסדים, הם ו&#x27; הויות, שהם ג&quot;פ ב&quot;ן. נשארים ב&#x27; גבורות בלי 
מיתוק, והם ב&#x27; הויות, הרי ב&quot;ן ד&#x27;. הרי ה&quot;ג, הם סוד ד&#x27; בנים, ואין להאריך כאן: 
והנה מכח עטרא דגבורה נעשה קדקד שלה, כי אין בה חסדים. ומאותן ד&#x27; בנים הנ&quot;ל נעשה 
קדקד שלה. לכן נמצא ב&quot;פ לעד שיש כאן, הם גימטריא קדקד. א&#x27;, ומלכותו ואמונתו לעד, 
שהוא ק&quot;ד, וזה מלכות שהוא ראש המלכות. וכן הב&#x27;, נאמנים ונחמדים לעד, וב&#x27; אלו, גי&#x27; 


קדקד: 
אמנם צריך שתכוין, כי קדקד זה נעשה משם ב&quot;ן בציורו בדרך הנ&quot;ל, כי אם תצייר הד&#x27; 
ההי&quot;ן בשם הב&quot;ן, הם י&quot;ב ווין. נשארו בשם זה ג&#x27; ווי&quot;ן הם ט&quot;ו ווי&quot;ן. ונשארו ב&#x27; 
אותיות י&quot;ד, הרי גימטריא ק&quot;ד. וכן הוי&quot;ה אחרת דההי&quot;ן היא ק&quot;ד. הרי מן ב&#x27; הויות 
דההי&quot;ן, נעשה קדקד שלה. שהוא כנגד ב&#x27; מוחין שבה: 
והנה אחר שהגעת, לדבריו חיים וקיימים לעד ולעולמי עולמים, כבר נשלם קדקד שלה, (שהוא 
כנגד ב&#x27; מוחין שבה) כי כל זה נעשה ע&quot;י הציצית, וזהו ודבריו חיים - הוא היסוד. 
וקיימים - הוא בסוד תרין קיימין דגופא והם נ&quot;ה, כי ג&#x27; אלו נה&quot;י, מהם נבנית המלכות 
הנקרא דבר, וזהו ודבריו חיים וכו&#x27;. ואלו הם סוד הציצית כנ&quot;ל, וחלקנו לעיל פרשת 
ציצית בנה&quot;י. נמצא, כי מן הציצית הנ&quot;ל נעשו הנימין והקדקד שלה. ואז תנשקם בפיך 
ותשימם בעיניך, ואח&quot;כ תסירם ותניחם מידך, וא&quot;צ להחזיק ולאחוז אותם בידך עוד: 
ובאומרך פודינו ומצילנו, תכוין בר&quot;ת אלהים בגי&#x27;. מעולם הוא שמך, יכוין אל ר&quot;ת הוא 


שם קדוש, מה&quot;ש, משמות ע&quot;ב. בעזרת אבותינו יכוין כי הוי&quot;ה פ&#x27; הוי&quot;ה גי&#x27; עזרת. למלך 
אל חי וקים קמץ תחת הלמד. רם ונשא גדול ונורא אל גבור: 
מהחברים - מכאן ואילך נכנס בהיכל הרצון, שהוא ת&quot;ת דבריאה, גנוז בסוד היכל הרצון, 
שהוא אור ת&quot;ת של בריאה, והוא היכל הרצון. (ב): 
הגהה (ב) נ&quot;ל, שממנו עולה לרצון עלמין רעוא דרעוין, שהיא המחשבה העליונה: 
ודע, כי רצון עולה שמ&quot;ו, להורות כי זה השם של רצון הוא לבוש שנתלבש בו ת&quot;ת, לזה 
אמרו שהוא היכל רצון, שהוא היכל של ת&quot;ת: 
ודע, כי יש כאן ח&quot;פ אמת, נגד ד&#x27; גאולות כפולות, והראשון, נגד שם אהי&quot;ה. אח&quot;כ, מן 
אמת זה עד אמת הג&#x27; אמת ואמונה וכו&#x27;, תמצא מ&quot;ה תיבין נגד שם מ&quot;ה. אח&quot;כ מן זה האמת עד 
האחר, שהוא אמת שאתה הוא וכו&#x27;, יש ד&#x27; תיבות נגד ד&#x27; אותיות השם. ומכאן עד אשרי איש 
לשם אמת, והוא אמת אשרי איש וכו&#x27;, יש מ&quot;ח תיבין, נגד ת&quot;ת שיש בו י&quot;ב צירופים, וכל 
צירוף ד&#x27; אותיות, הרי מ&quot;ח אותיות, נגדן כאן מ&quot;ח תיבין. ומכאן עד אמת אתה הוא אדון, 


יש ט&#x27; תיבין, נגד ט&#x27; נקודין התורה. ומכאן עד אתה הוא ראשון, יש יוד תיבין, נגד י&quot;ס 
דבריאה, שנתלבש היצירה בבריאה עתה. ומכאן עד אמת ממצרים שהוא האחרון, יש בו י&quot;ב 
תיבין, נגד י&quot;ב צירופים שיש בת&quot;ת דיצירה, וכן יש בת&quot;ת דבריאה, וכן יש בת&quot;ת דאצילות. 
אלא שיש הפרש, כי למטה נקרא י&quot;ב תחומין דעשיה, וביצירה י&quot;ב גבולים, ובבריאה י&quot;ב 
שבטים, שבטי יה עדות וכו&#x27;. ובאצילות י&quot;ב צירופי הוי&quot;ה. ומכאן ואילך עד אל מלך חי 
וקיים, יש מ&quot;ה תיבין, נגד שם מ&quot;ה שביצירה. ומכאן עד מי כמוכה באלים, יש מ&quot;א תיבין, 
נגד בינה דיצירה הנק&#x27; א&quot;ם לבינה תקרא. ומכאן רמז, עצמות היצירה המלובשת בבריאה, א&quot;כ 
עתה רומז בעצמות הבריאה: 
רם ונשא גדול ונורא - חו&quot;ב. משפיל גאים - גבורה, ומגביה שפלים - חסד, מוציא אסירים 
- ת&quot;ת. פודה ענוים - נצח, ועוזר דלים - הוד. העונה לעמו ישראל - יסוד. בעת שועם 
אליו - מלכות הנקרא שועת. ואח&quot;כ חוזר וקורא, וכולל הכל לכתר: 


ומכאן עד גאל ישראל, מ&quot;א תיבין, נגד מ&#x27; יום שעמד משה בהר לקבל התורה, וא&#x27; יותר הוא 
התורה הנק&#x27; מן אל&quot;ף, ונאמר האלף לך שלמה, הוא למשה אותיות שלמה, הכל אחד: 
 
שער הקריאת שמע - פרק כט:
כשתגיע לעוזר דלים, אז תעשה עצמך עני עם השכינה, כנז&#x27; בפ&#x27; בלק בזוהר. וכשאומר תהלות 
לאל עליון, אז יקום האדם בעמידה. והטעם, כי הלא בארנו בברכת אבות כי תחלה המלכות 
הוא מאל עליון, ומשם מתחיל בנין הכתר שלה, ואז ע&quot;י שם זה אל עליון, נחית מלכא לקבלה 
לתקנה, לכן כאן שאנו אומרים תהלות לאל עליון גואלם, אנו קמים ועומדים קמי מלכא 
קדישא, הבא לתקן הכלה. ותכוין מלת גואלם, גו אל&quot;ם, פירוש תוך אל&quot;ם. והכוונה, כי 
מלוי מלת אלם - ל&quot;ף מ&quot;ד מ&#x27;, גימטריא צדק. שהוא מלכות הנקרא תהלה, וז&quot;ס הפסוק האמנם 
אל&quot;ם צד&quot;ק תדברון, פי&#x27; כי צדק מלוי של אל&quot;ם ונחזור עתה לבאר סוד הח&#x27; פעמים אמת 
הנ&quot;ל. דע, כי הלא דברי קדושה באופן זה. המשל בזה, כי בהיות למטה המלכות דאצילות, 


כשהיא למטה בבי&quot;ע, היא שם בסוד פרצוף א&#x27;. אמנם בעלותה אל אחורי ז&quot;א באצילות, כי שם 
היא מקומה האמיתי, אז היא שם נקודה א&#x27; קטנה, כי כל פרצופה שלמטה, אינה מגעת לנקודה 
קטנה בהיותה למעלה, לכך צריך לעשותה פעם אחרת פרצוף, בהיותה שם אחורי ז&quot;א, ואח&quot;כ 
יכולה לחזור עמו פב&quot;פ, ואז חוזרת שם ג&quot;כ בסוד נקודה. כי אור הפנים גדול לאין קץ 
מאור אחוריים, ואז צריכה לעשות פעם אחרת פרצוף לעמוד עמו פב&quot;פ כנגד נה&quot;י שלו. ואם 
תרצה לעלות יותר בחג&quot;ת שלו, שהוא בסוד חזרת עמידה דש&quot;ץ, אז עולה הדכורא ג&quot;כ בהכרח, 
ואז צריכה היא לחזור אב&quot; א פעם אחרת, מפני גובהו של ז&quot;א, ואז צריכה לחזור פעם אחרת 
פב&quot;פ ולעשותה פרצוף מחדש. ולכן תראה כי ביום השבת בשחרית, יש ד&#x27; עמידות, ב&#x27; בלחש 
וב&#x27; בחזרה. ובכל א&#x27; מהם ז&quot;א עולה מדרגה א&#x27;. ולכן בכל פעם ופעם חוזרת היא להיות 
נקודה קטנה באחור, ולכן צריך ברכת אבות בכל עמידה מהם, כדי לחזור ולתקנה פרצוף 


באחור, ואח&quot;כ להמשיכה פב&quot;פ ולעשותה שם פרצוף. אך לא ראי זה כראי זה ואין כל עמידות 
שויז, כי כפי עליית המדרגות כך סדר האורות, וכוונת השמות, ולכן בכל עמידה יש כוונה 
בפ&quot;ע, בין בשחרית, במוסף, במנחה, ובין בערבית, או בחול, או בר&quot;ח או בחנוכה או 
בפורים או בי&quot;ט, וכיוצא לאין קץ: 
ונחזור לענין, כי הלא עתה המלכות בהיכל רצון דבריאה, ושם הם סוד הנשיקין וכנזכר 
בזוהר. והוא, כי להיות היכל הרצון, הוא מכונה אל יעקב, כי היכל זה הוא בסוד וישק 
יעקב לרחל כנזכר בזוהר, לכן מכאן תחלת הארת המלכות לעשותה בכאן פרצוף שלם, כדי 
שעי&quot;ז תוכל לעלות אל האצילות באחורי ז&quot;א, ואז הלוואי תהיה שם בבחינת נקודה קטנה. 
ואם לא היתה עשותה פרצוף קודם עליותה לשם, לא היתה יכולה לעלות בשום אופן, אחרי 
ירידתה מחמת עונותינו הרבים. נמצא, כי עתה אנו צריכין להוריד לה הארה מן המוחין 
עילאין דז&quot;א בק&quot;ש, כדי שתעשה פרצוף ותוכל לעלות אל האצילות, ולכן מורידין אנו אלו 


הח&#x27; פעמים אמת שהם המוחין הנ&quot;ל. והענין הוא, כי אנו מורידין הארת אלו מלמעלה, מן 
ישראל שבאצילות למטה, ואינו ישראל בעצמו, רק הארה ממנו, והוא סוד יעקב שהוא אחוריים 
של אבא, שנפלו עד מקום מלכות דאצילות: 
ואמנם, הם ח&#x27; הארת שהם ח&quot;פ אמת, כנ&quot;ל, והנה, ד&#x27; אמת הראשונים, שהם ד&#x27; יה&quot;ו, ללאה. 
וד&#x27; אמת השניים, שהם ד&#x27; אה&quot;י, לרחל. וכל אלו הח&#x27; נטלם יעקב כולם, ומהאחוריים שלו 
יוצאין אל האחוריים שלה לאה ורחל. נמצא, שתכוין להאיר ח&#x27; הארת אלו כולם ליעקב, ואחר 
כך מחציתן יוצאין ללאה ומחציתן לרחל. ומ&quot;ש לך במ&quot;א, וכן מ&quot;ש בזוהר, דנחית ישראל 
לקבלא בהיכל הרצון, אינו ישראל עצמו, אלא הארה זו הנ&quot;ל. הרי איך בתחילה היתה רחל 
בסוד נקודה בבריאה, ואח&quot;כ נעשית פרצוף שלם אב&quot;א ע&quot;י הארת אלו הנ&quot;ל, ואח&quot;כ חוזרת עמו 
פב&quot;פ: 
באמרך תהלות לאל עליון גואלם, צריך לומר מעומד כנ&quot;ל. והענין, כי צ&quot;ל תהלות כמנהג 
האשכנזים, ולא תהלה כמנהג הספרדיים. והענין, כי באמרו תהלות לאל עליון גואלם, אז 


התחלת עליות יעקב עם לאה ורחל, בהיכל ק&quot;ק דבריאה. ואז מתחילין לעלות שם, ואז הם 
חוזרים פב&quot;פ, ואז הוי נשיקין דא בדא כנזכר בזוהר. ואח&quot;כ אדני שפתי תפתח, הוא גמר 
כניסתם בהיכל ק&quot;ק: 
והענין בביאור המלות כאומרו בזהר, כי בתהלות לאל עליון, תמן נפיק מלכא עלאה לקבלה. 
ופירוש הדבר, דע, כי כבר בארנו בסוד ק&quot;ש, כי לא נכנסו בז&quot;א דאצילות רק מוחין דו&quot;ק, 
ונשארו מוחין דג&quot;ר למעלה על ראשו, והנה קצתו של היסוד של אבא הוא ארוך יותר משל אמא 
כנודע, והוא בין תרין מוחין יתיב, בין חו&quot;ב. והנה קצתו של זה היסוד היותו ארוך, 
נמשך עד ב&#x27; פרקין אמצעין של נה&quot;י. ואל תשיבני במ&quot;ש במקום אחר, כי שיעור היסוד דאבא 
הוא מגיע עד סיום היסוד דז&quot;א. כי אין זה רק אחר גמר כניסת כל המוחין, שאז מתארך 
וגדל היסוד ההוא יותר משיעורו, כמבואר שם, וכמ&quot;ש בעז&quot;ה בסוד חזרת העמידה, איך 
מתגלים ג&#x27; האמצעים, כי היסוד אינו מגיע עד למטה, רק כשהאם רובצת על האפרוחים, אך 


כשאינה רובצת, הנה מבשרי אחזה אלוה, שאין היסוד מגיע רק בב&#x27; פרקין עלאין דנ&quot;ה לבד 
וע&quot;ש. אמנם עד עתה לא נכנס היסוד כלל, אך עתה מתחיל לכנוס היסוד היותו ארוך קצת, 
ברישא דז&quot;א בסוד הדעת שבו. והארה זו נמשכת דרך קו האמצעי עד היסוד דז&quot;א, ומשם מאיר 
אל המלכות שבבריאה, וז&quot;ס מלכא עלאה נפיק לקבלה, שיוצא ממחיצתו ויורד לקראת הכלה, 
ואז יש יכולת בה לעלות כנגדו, ומהארה זו חוזרת פב&quot;פ עם יעקב למטה, ומתחלת לעלות 
בהיכל (ס&quot;א מהיכל) ק&quot;ק דבריאה, ע&quot;י הארה זו הנמשכת לה משם. וכבר ידעת כי כל תכלית 
הזיוג הוא להמשיך חו&quot;ג דדעת בנוקבא, ולכן סוד היסוד הוא המעלה אותן, בסוד החו&quot;ג 
שבו, בסוד והוכן בחסד כסאו: 
והנה מלכא עילאה הוא יסוד דאבא, כי הוא מלכא באמת, וזהו סוד תהלות לאל עליון גואלם. 
והוא ב&#x27; תהלות שהם לאה ורחל, כי כל א&#x27; מהם נקראת תהלה. והם אלו הארת, של ח&quot;פ אמת. 
כי אלו מתחברים ועולים, כנגד בינה, בסוד שם ס&quot;ג, שבו ייא&quot;י שהוא גימטריא אל כנודע. 


ועליון, הוא יסוד אבא המלובש בתוכה כנודע, והוא נקרא עליון כנגד אמא. וזה היסוד 
הנקרא אל עליון, בו תלוי סוד הגאולה, וזהו גואלם, שהוא המעלה אותן וגואלם מן 
החיצונים שלא יאחזו בהם, ועי&quot;כ יכולה לעלות. והנה סוד הגאולה הוא ביסוד כנודע, וכבר 
ביארתי במ&quot;א בסוד גואלם, שפירושו ג&quot;ו אל&quot;ם, ע&quot;ש. לכן צריך לקום מעומד כשאומר תהלות 
לאל עליון, לכבוד מלכא עלאה דנפק. וז&quot;ס ברוך הוא ומבורך, כי ברוך, הוא יסוד של אבא 
הנקרא ברוך הוא - כי מלת הוא מורה על העלם דבר. וג&quot;כ נקרא ברוך, כי הוא עצמו ברוך 
מצד עצמו. גם היכל ק&quot;ק נקרא ברוך, כי כל ברוך הוא ביסוד, ומבורך, כנגד היסוד דז&quot;א, 
כי הוא מבורך מיסוד עליון דאבא. ולכן זה נקרא ברוך, וזה נקרא מבורך. כי להעלות את 
המלכות מלמטה, צריך להוריד הארות היסוד דאבא ביסוד ז&quot;א. והיסוד ז&quot;א הוא המעלה את 
המלכות מבריאה לאצילות. וכבר הודעתיך סוד משה, איך הוא שרשו מיסוד דאבא, וזה הוא 


שכתב כאן משה ובני ישראל לך ענו וכו&#x27;, כי משה הוא יסוד אבא, ובני ישראל נ&quot;ה. (ברוך 
אתה ה&#x27; גאל ישראל. יכוין לסמוך גאולה לתפלה, שהם יסוד ומלכות. שיסוד נקרא גאל, כמ&quot;ש 
אם יגאלך טוב. ותפלה היא מלכות, שנאמר תפלה לדוד. ומאוד יש לזהר שלא לדבר כלל ועיקר 
ח&quot;ו, כמו שאתה נזהר מאש, וכן תמצא שהמלכות נקרא אש, כי ה&#x27; אלהיך אש אוכלה. ויסוד 
נקרא ג&quot;כ אש, כאש אוכלת בראש ההר. כי עתה נכנס האדם באצילות, וצריך ליישב אותו שעה 
באימה ובחלחלה ברתת ובזיע לפני הבורא, לכן הוא בעמידה ולא מיושב כשאר תפלה. כי 
אפילו כל הכתות שלמעלה עד חיות הקודש שהם יותר עליונים, כשישראל הם בעמידה אז גם הם 
מרפים כנפיהם, כמו שכתוב בעמדם תרפינה כנפיהם): 
והנה בזה תבין סוד סמיכת גאולה לתפילה באמיתות, כי כל גאולה הוא ביסוד, ותפילה 
במלכות כנז&#x27; בזהר. וא&quot;כ קשה, איך גאולה שהוא יסוד הוא למטה בהיכל ק&quot;ק של בריאה, 
והתפילה שהיא מדה שהיא מלכות הוא למעלה באצילות. אך יובן במה שביארנו כי גאולה הוא 


יותר למעלה, רק שהוא מוריד הארה מלמעלה למטה, ומעלה את התפלה שהיא מלכות למעלה 
באצילות. והנה בעלות המלכות שהיא נקראת תפלה למעלה, הנה העליה הראשונה היא במלת 
ברוך, ביסוד דז&quot;א, כמ&quot;ש בעז&quot;ה, וזהו סמיכת גאולה לתפלה ממש. גם היכל ק&quot;ק דבריאה 
נקרא ברוך, ברבויא דברכאן כדפירש בזוהר וכמ&quot;ש בעז&quot;ה, על ידי הארה העליונה מיסוד 
עליון הנקרא ברוך. ודקדקו רז&quot;ל באמרם כל הסומך גאולה לתפלה, ולא תפלה לגאולה, כי כן 
ראוי להיות שנסמוך ונעלה את התפלה עם הגאולה. אך מתורץ עם הנ&quot;ל, כי תחלה אנו 
מורידין הארת הגואל לתתא עם המלכות, וזהו סמיכת גאולה לתפלה. אח&quot;כ עולה התפלה עד 
הגאולה עצמה במקומו, ולא בסוד סמיכות לבד, שהיא הארה, אלא עצמות הגאולה: 
(זה מצאתי בס&#x27; כוונת אחרים, וראיתי להעתיקם פה, וז&quot;ל - אח&quot;כ אנו ממשיכין הארה לכל 
העולמות בהיכל הרצון, והם ח&quot;פ אמת. ולזה בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק, שכל הק&quot;ש 
נעשה להוריד זה האור להיכל הרצון. והנה זה האור בא מן האצילות אור דוכרא, ונוטלין 


כל העולמות כמ&quot;ש בעז&quot;ה: 
והנה יוסף הצדיק נטל היכל לבנת הספיר. וו&#x27; צדיקים נטלו ו&#x27; היכלין. וזה ההיכל הרצון 
יש בעצמותו ו&#x27; היכלין, לפי שהוא ו&#x27;, וכולל כל מה שלמטה ממנו. וג&quot;כ עלו ה&#x27; היכלות 
והוא, הרי ו&#x27;: 
והנה צריך שיבא האור בכל היכל. כיצד, אמת א&#x27; הוא אור יסוד דאצילות דז&quot;א בהיכל זה. 
אמת ב&#x27;, אור הוד. אמת ג&#x27;, נצח. אמת ד&#x27;, ת&quot;ת. הרי ד&#x27; אמת הראשונים תנה&quot;י, אבל ח&quot;ג 
אין אנו זוכרין אותן אעפ&quot;י שבאים ג&quot;כ, אבל ברמז בעלמא נזכרים, וא&quot;כ כשבאים ח&quot;ג, הרי 
נשלמו כל בחינות שיש בהיכל זה, שאין בו רק ו&#x27; בחינות אלו. וכדי להשלימו ליו&quot;ד צריך 
ד&#x27; אחרים, אנו מביאים להיכל ק&quot;ק דבריאה שהוא כולל ד&#x27; כחב&quot;ד, וכוללים אותו בזה 
ההיכל, וזהו בעזרת וכו&#x27;. ואחר שהשלמנו ליו&quot;ד, אנו מביאין ד&#x27; אמת אחרים, ויתלבשו בד&#x27; 
החדשים שנעשו לו. והטעם שלא זכרנו אלא כחב&quot;ד ותנה&quot;י, לפי שהם מקום לאה ורחל, ד&#x27; 
עלאה וד&#x27; תתאה, לכן ח&quot;ג לא זכרנו. והנה עתה נכללו כל העולמות כללות א&#x27; בהיכל הרצון, 


ואחר כך עולין כלולים בהיכל ק&quot;ק: 
והנה המלכות דאצילות בהיכל ז&#x27; דבריאה כולל כחב&quot;ד, ואלו הם ד&#x27; רגלי הכסא. ושאר 
היכלות הם ו&#x27; דרגין לכורסייא, וא&quot;ת א&quot;כ מי הוא הכסא. והענין, המלכות דאצילות הנקרא 
אדנ&quot;י, ירדה בהיכל זה קדשי קדשים. ולפי שכשהיא באצילות היה לה נצח הוד יסוד דז&quot;א, 
לכן עתה כשבאה לבריאה ומתלבשת בהיכל ז&#x27; הכולל ג&quot;ר, ומתנה&quot;י שלה נעשין מוחין לכחב&quot;ד 
דבריאה, והוא לבוש חיצון שלה. ומתלבש בכחב&quot;ד, בערך התבונה בז&quot;א, וזה נקרא כסא שהם 
המוחין דחב&quot;ד, והמלכות דאצילות שירדה לכאן בכללות י&quot;ס נקרא אדם הרוכב על הכסא, כי 
היא נשמה לאלו המוחין ורוכבת עליהן, וז&quot;ס כסא הכבוד. כי הכבוד הוא מלכות דאצילות 
בכללות י&quot;ס, ומוחין להם כסא, וכחב&quot;ד דבריאה הם רגלי הכסא. לכן צריך לסמוך גאולה 
שהוא היכל ז&#x27;, לתפלה שהיא מלכות, כי הם סמוכים לעולם. והענין, כי יש הפרש בין 
אצילות לשאר עולמות, שאעפ&quot;י שאנו אומרים שהמלכות דבריאה ירדה בהיכל ק&quot;ק דיצירה, לא 


ירדה אלא בחינה אחת, דהיינו בחינה עשירית דמלכות דבריאה, שהיא מלכות שבמלכות. וכן 
מלכות דיצירה בעשייה, מלכות שבמלכות. אבל מלכות דאצילות ירדה בכל י&quot;ס, לכן הם 
סמוכים לעולם ואין ביניהם הפסק, והשח בנתיים עבירה גדולה היא, לכן צריך לסמוך גאולה 
היכל הז&#x27;, לתפלה היא המלכות שהיא אדנ&quot;י. והנה המוחין הם ג&#x27;, ומתלבשים בכחב&quot;ד הרי 
ז&#x27;, לכן אמרו בזוהר לאיתדבקא שביעאה בשביעאה, פי&#x27; כי זה ההיכל ז&#x27;, ויש בו ג&quot;כ ד&#x27; 
רגלי הכסא וג&#x27; מוחין שהם ז&#x27;, ומדבקים אותו במלכות דאצילות, הרי ז&#x27; בז&#x27;. והנה המלכות 
עתה נכללת מכל חיילותיה שלמטה, ונכללו עמה סביב, וא&quot;כ ניתוסף בה הרבה מלמטה, ואז 
מיד מתעורר ברוך עליון שהוא יסוד דאצילות, לתת לה ברכות. ונמצא מתברכת מלמעלה 
ומלמטה, והכל רומז בברוך, ע&quot;כ מצאתי: 
(א) ועתה אנו צריכין לבאר אדני שפתי תפתח, כי הוא הפסק גדול בכאן. וזהו מה שהרגישו 
רז&quot;ל שהיה ראוי לחבר ולעלות התפלה עם הגאולה בסוד ברוך וכו&#x27;, ותירצו כי היא כתפלה 


אריכתא דמיא. ופי&#x27; הדבר, כי הלא בתהלות לאל עליון אז התחילו לעלות מהיכל הרצון אל 
היכל ק&quot;ק וחזרו פב&quot;פ, ועתה באדני שפתי תפתח הוא בהיכל ק&quot;ק עצמו, כי כאן הוא שם 
אדנ&quot;י, כמ&quot;ש בשער השמות ע&quot;ש. וכנזכר בהקדמת תיקונים, כי אדנ&quot;י הוא בבריאה, דתמן לאו 
איהו וכינויו חד ע&quot;ש: 
הגהה (א) מהחברים - וכשמתחיל אדני שפתי תפתח, אזי נכנס בהיכל ק&quot;ק הראוי לכחב&quot;ד של 
בריאה שלשתן יחד, כי נחשבים כאחד. וצריך שיעלה במחשבתו ממדרגה למדרגה עד בינה 
שלמעלה, כי זה ההיכל הוא ז&#x27;, והבינה למעלה היא ז&#x27;, ממלכות עד בינה. ומשם יכלל ז&#x27; 
בז&#x27;, ויעלה עד א&quot;ס במחשבתו, וחוזר חלילה ברצוא ושוב כברק למקומו, ע&quot;כ: 
והנה אנחנו צריכין בהכרח לעלות משם, כדי לעלות אח&quot;כ משם לאצילות. אך ארז&quot;ל כתפילה 
אריכתא דמיא, זה יובן עם מ&quot;ש בסוד ברוך, כי סוד היכל ק&quot;ק דבריאה בריבויא דברכאן 
וכו&#x27;. הענין, כי כבר הודעתיך כי בהכלל העולמות זה בזה, אז חוזרים ג&quot;ר דעשיה והם 


נעשין יצירה ממש. וכן ג&quot;ר דיצירה נעשין בריאה ממש. ועד&quot;ז ג&quot;ר דהיכל ק&quot;ק דבריאה, הם 
נכללין עם מלכות דאצילות, ונעשין ביחד עצמות א&#x27; ממש, ועולין יחד אל אצילות. נמצא, 
כי היכל ק&quot;ק דבריאה שהוא פסוק אדני שפתי תפתח, הוא כתפלה אריכתא דמיא, כי המלכות 
דאצילות הנקרא תפלה, נתארכה ונתגדלה יותר, במה שנתחבר עם היכל ק&quot;ק דבריאה, ונעשה 
הכל בחי&#x27; אצילות, וזהו כתפלה אריכתא דמיא: 
(ב) ומורי זלה&quot;ה היה מתפלל מתוך הסידור, הקרבנות ומזמורים וק&quot;ש, חוץ מן העמידה, 
והיה מתפלל בעינים סגורות, וידיו אסורות ימין על שמאל נגד לבו. גם בחזרת עמידה 
עיניו סגורות, והיה מכוין לענות אמן אחר כל ברכה וברכה, והיה שומע מפי הש&quot;ץ ע&quot;כ: 
הגהה (ב) מע&quot;ח - למה ק&quot;ש שהיא דאורייתא אנו אומרים מיושב, ותפלה שהוא אליבא דחד מ&quot;ד 
דרבנן, הוא מעומד. והוא, כי בק&quot;ש עדיין אנו בבריאה, ובתפלה שאז אנו באצילות צריכין 
לקום. כשאדם מתפלל, צריך לשום ידיו זו ע&quot;ג זו, ימנית על שמאלית, כי החסדים המתפשטים 


בגופא דז&quot;א בחזה, צריך לחזק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, לאכללא שמאלא בימינא 
וימינא בשמאלא, ועי&quot;ז תמתיק שמאלא בימין, עכ&quot;מ: 
מן אדני שפתי תפתח מתחלת תיקון של הנוקבא דז&quot;א, לבא בפנים דז&quot;א, וזהו נלע&quot;ד שלכן 
נהגו כל היהודים הדרים בארץ ישמעאל, כשעומדים להתפלל העמידה מהפכים פניהם לאחוריהם, 
ועושין תנועה בידיהם לאנשים העומדים באחוריהם, שיבאו בפניהם מפני הכבוד. אבל מנהג 
ישראל תורה היא, כי חסידים הראשונים היו נוהגין לעשות כן, לשכינה העומדת באחורי 
הז&quot;א, להביאה עם ז&quot;א פב&quot;פ. ומנהג אבותיהם בידיהם, ואינם יודעים הטעם הנכון הנז&#x27; 
לעיל, והאמת יורה דרכו: 


</div>
