# פרי עץ חיים — שער העמידה - פרק כ:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-1d43b74bb744/1/54/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער העמידה - פרק כ:
רצה אחר שהארנו בה מן נה&quot;י שבו, אנו מאירין בה מן הנה&quot;י דאמא המתלבשות תוך הז&quot;א. 
ורצה - הוא כנגד נצח. מודים - נגד הוד. שים שלום - נגד היסוד. כשאומר רצה בעמידה, 
תכוין לשם אלהים במילוי ההי&quot;ן, עולה גי&#x27; רצה. וסוד הדבר, כי לעולם שם אלהים ובפרט 
כשהוא במילוי, תמיד הוא בבינה, ואעפ&quot;י שנמצאהו במ&quot;א, עכ&quot;ז שורשו הוא כאן, רק שנמשך 
ונתפשט למטה. והנה סוד נה&quot;י אלו, שהם רצה ומודים ושים שלום, הם סוד נה&quot;י דז&quot;א, 
הבאים לו מצד הבינה, כנודע סוד כונן שמים בתבונה, לכן בתחלת כולם כשהוא אומר רצה, 
תכוין אל שם הנ&quot;ל. והנה בהוי&quot;ה זו, של בא&quot;י המחזיר שכינתו וכו&#x27;, תכוין לשם ב&quot;ם, 
שהוא חילוף א&quot;ל דחסד, וזה מ&quot;ש הוא בחסד וחילופו בנצח. וכן בהוי&quot;ה דמודים בבא&quot;י הטוב 
שמך וכו&#x27;, תכוין לשם חילוף אלהים במוכ&quot;ן, כי אלהי&quot;ם בגבורה, וחלופו במוכ&quot;ן בהוד: 
מ&quot;כ וז&quot;ל - וכמו שהיא קשטה עצמה, כך ז&quot;א צריך להכין עצמו לזיווג, ומתחילין מיסוד 


שלו, ואח&quot;כ הוד ונצח שבו, ואח&quot;כ ת&quot;ת שלו, ואח&quot;כ רצה ומודים שים שלום נה&quot;י שלו בשלה. 
ר&quot;ל, פרצופה נעשה מנה&quot;י שלו, ואותו הרושם שלו נשאר בה, ולזה רמוזין ג&#x27; ברכות אלו. 
ובשים שלום אז מתעורר יסוד צדיקים. נמצא, כי בתפלת הלחש עולה מלכות בהוד ויעקב 
בנצח, ויסוד מזווגן, לכן הוא בלחש, כי עדיין היא למטה קרובה לחיצונים, ואנו רוצין 
שלא ירגישו ושלא ידביקו שם. אבל בחזרה, עולה עד ח&quot;ג, ושם הוא הזיווג, שהיסוד מתעורר 
בשים שלום, ולכן מיד צ&quot;ל ויעבור: 
מודים - ענין מודים. תכוין, כי נודע כי אות ה&#x27; במלואו יש לה ג&#x27; מלואים, וסימנם 
יה&quot;א, השלשתן מורים על שם הוי&quot;ה, כי האות ה&quot;א במילוי יו&quot;ד כזה - ה&quot;י, תמלאנה במילוי 
המילוי כזה - ה&quot;א יו&quot;ד, גי&#x27; הוי&quot;ה. וכשהוא במילוי א&#x27; כזה - ה&quot;א, תכוין כי הפ&quot;ה הוא 
כ&quot;ה, ועם א&#x27; המילוי הרי כ&quot;ו, גי&#x27; הוי&quot;ה. וכשהוא במלוי ה&quot;ה, תכוין, כי ה&quot;ה גי&#x27; י&#x27;, 
וכשתמלאנה כזה - יו&quot;ד, גי&#x27; כ&#x27;, תמלא כ&#x27; כזה - כ&quot;ף, גי&#x27; מאה. א&quot;כ חוזרת להיות יו&quot;ד, 


ולכן תחבר האותיות שיש מן א&#x27; עד י&#x27; שהם ה&#x27; זוגות, ולא תמצא חיבור י&#x27; עם ה&#x27;, רק בג&#x27; 
מקומות אלו לבד, שהם - י&quot;ה ט&quot;ו ז&quot;ח, כי בכל א&#x27; מג&#x27; זוגות אלו, נרמזו ב&#x27; אותיות י&quot;ה, 
והם ג&quot;פ י&quot;ה שיש בג&#x27; זוגות, והם גי&#x27; מ&quot;ה, שהוא שם הוי&quot;ה באלפין. גם תעשה באופן אחר, 
כי כיון שמילוי אות ה&#x27; הוא יו&quot;ד, א&quot;כ תחבר מן א&#x27; עד י&#x27; כזה - א&quot;י, ב&quot;ט, ג&quot;ח, ד&quot;ז, 
ה&quot;ו, וכל זוג מאלו, גי&#x27; י&quot;א, שהוא ב&#x27; אותיות ו&quot;ה, כי למעלה כווננו בסוד י&quot;ה, ועתה 
בסוד ו&quot;ה, והוא ה&quot;פ ו&quot;ה. והנה ה&quot;פ ו&quot;ה שיש בה&#x27; זוגות אלו, הם גי&#x27; נ&quot;ה, שהוא גי&#x27; שם 
מ&quot;ה הנ&quot;ל, עם י&#x27; אותיותיו. והנה אם תחבר י&quot;ה כנ&quot;ל ג&quot;פ, שהוא גי&#x27; מ&quot;ה הנ&quot;ל, עם ה&quot;פ 
ו&quot;ה שהוא גי&#x27; נ&quot;ה, יהיו מ&quot;ה ונ&quot;ה גי&#x27; מאה. הרי לך י&quot;ה ו&quot;ה עולין ק&#x27; לבדו, שהוא שם 
הוי&quot;ה. וזהו שצריך לכוין במלת מודים, שהוא גי&#x27; ק&#x27;, ר&quot;ל, מודים אנחנו לך, בק&#x27; שהוא 
עולה הוי&quot;ה, ע&quot;ד הנ&quot;ל. גם דע, כי שם הוי&quot;ה ע&quot;ה, עולה כ&quot;ז, כי בשם הוי&quot;ה רמוזים כל 


האותיות שהם כ&quot;ז, שהם - כ&quot;ב ומנצפ&quot;ך. בכריעה של מודים אל תכוין, רק ו&#x27; לגבי ה&#x27; 
בכריעה ראשונה, וכנגדה בזקיפה ה&#x27; לגבי ו&#x27;. כי מודים דרבנן הוא כריעה שנייה של י&#x27; 
לגבי ה&#x27;, ובזקיפה ה&#x27; לגבי י&#x27;. וז&quot;ס מודים דרבנן, כי אין הכריעה זו אלא בגוף, ח&quot;י 
חוליות שבשדרה: 
מודים דרבנן כי הנה ידעת, כי ת&quot;ת יורד בנצח, ומלכות עולה בהוד, לכן צריך הת&quot;ת לכוף 
ראשו, כדי להגיע אצלה ולנשק לה. והנה, ענין הב&#x27; כריעות אלו, תכוין בכריעות מודים, 
לכרוע ע&quot;י שם אהי&quot;ה במילוי ההין, וע&quot;י יורד ו&#x27; לגבי ה&#x27; להאיר למלכות, ואין כאן אלא 
כריעה א&#x27;, והוא סוד חוט השדרה, ח&quot;י חוליין דביה, שהם חיוב הכריעה בברכת מודים, שהוא 
להוריד טפת החסדים, דרך חוט השדרה היורדת מן המוח דז&quot;א דרך חוט השדרה, לתת לנוקבא. 
והזקיפה תהיה ה&#x27; לגבי ו&#x27;, ע&quot;י הויה דאלפין שהוא בגופא. ובאמרך, ויהללו ויברכו את 
שמך, צ&quot;ל הגדול, ויכוין שם ע&quot;ב דיודין, הנקרא גדול מצד החסד, חסד, גי&#x27; ע&quot;ב הנקרא 


גדול. ובאמרך, והמרחם כי לא תמו, תכוין, כי הלא ה&quot;ח המתפשטים תוך ז&quot;א, מחסד עד הוד 
שבו. והנה ברכה זו של מודים היא בהוד, ושם מסתיים התפשטות הה&quot;ח, ולכן אנו אומרים כי 
לא תמו חסדיך כי מעולם, כי אע&quot;פ שכפי הנראה אינו שם, עכ&quot;ז לא תמו, כי עדיין הארתן 
חוזרות למשוך ביסוד, כי שם מתקבצין ה&quot;ח, וכמ&quot;ש בעז&quot;ה בברכת שים שלום. ובאמרך, ולך 
נאה להודות, ס&quot;ת כה&quot;ת, שם קדוש. אח&quot;כ כריעה ב&#x27;, שהוא הטוב שמך ולך נאה להודות. 
תכוין בם ב&#x27; כריעות, ו&#x27; לגבי ה&#x27; י&#x27; לגבי ה&#x27;, וזה ע&quot;י אהי&quot;ה הב&#x27; דמילוי יודין. כי ד&#x27; 
אהי&quot;ה הם בבינה, ב&#x27; ראשונים ביודין, וא&#x27; באלף, וא&#x27; בההין. ולזה תכוין בשם יודין 
הב&#x27;, ותזקוף ב&#x27; זקיפות, ה&#x27; לגבי ו&#x27; ה&#x27; לגבי י&#x27;, וזה ע&quot;י שם ב&quot;ן דמלוי ההין. והנה 
נשלמו עתה הארת ד&#x27; שמות דאהי&quot;ה וד&#x27; שמות דהוי&quot;ה במלואיהן, והאירו בזו&quot;נ, ואז אנו 
אומרים שים שלום. פי&#x27;, כי שלום הוא היסוד, שאחר שהאירו כל הד&#x27; הויות ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה 


ב&quot;ן, שהם המוחין בז&quot;א ונשלמו בו, ואח&quot;כ יורד טפת הזרע להזדווג הז&quot;א בנוקבא, וזהו 
בשים שלום. והענין, כי אחר החיבוק והנישוק, אז היא הכנסת עטרה לצורך הזיווג, והוא 
סוד שים שלום וד&quot;ל: 
שים שלום - כבר ידעת שהוא היסוד, ואז הוא סוד הזיווג. והנה, עדיין לא נרמזו שם 
הוי&quot;ה ואלהים שם מלא הנזכר בהיכלות פ&#x27; פקודי, כי הלא בכל שם הוי&quot;ה אנו מכוונין לשם, 
י&quot;א ה&quot;ד ו&quot;נ ה&quot;י, ובכל תפלתינו. אך באמרם ברוך אתה י&quot;י המברך את עמו ישראל, יכוין 
אז אל שם מלא, כי ע&quot;י מזדווגין היכלין תתאין בעילאין, נוקבא בדכורא. והנה בשם הויה, 
הם ז&#x27; היכלי דדכורא נכללין בו, ובפרט עיקר הכוונה הוא, לרמז לה&#x27; חסדים דאתכלילן 
בההוא אמא, כנזכר באדרא: 
דקמ&quot;ב. והנה הם ד&#x27; חסדים, שהם ד&#x27; אותיות הוי&quot;ה, והיסוד הוא ה&#x27; הכולל כולם, והם ה&quot;ח, 
ובאמרך המברך את עמו ישראל, יכוין, שהוא ר&quot;ת גי&#x27; אלהים, והם ה&#x27; אותיות, נגד הה&quot;ג 
ברחם אשה. ובאומרך בשלום, תכוין אל שם הוי&quot;ה אדנ&quot;י, כזה - יאהדונה&quot;י, שהם זו&quot;ן 


המתחברים ועושים שלום ביחד. הזהר בכל תפלתך בין בחול ובין בשבת, לעולם תכוין באמרך 
המברך את עמו ישראל בשלום, לשם - אילההויהם, שהוא שם הויה אלהים שם מלא, ה&quot;ג 
המתבסמין בה&quot;ח, וגם שם זה עולה יב&quot;ק: 
תועלת אל הזכירה. לכוין בשים שלום, באומרו בא&quot;י, כי הויה זו נקוד בשורק, כמו שידעת 
שהוא נקוד הויה דיסוד. ותכוין, כי שורק אותיות קשר. כי עתה מקשר כל העולמות על ידי 
יסוד, ושיתקשרו דברי חכמה בלבך. וכבר ידעת, כי בהתעוררות יסוד התחתון להזדווג עם 
נוקבא, אז ברגע מתעוררין המוחין, להוריד ביסוד אותו הטפה הזרעית, ואז בברכת שים 
שלום, מתחיל לירד. והנה טיפת הזרע, יורדת ממוח הדעת מה&quot;ח, והנה הם נתונים בתוך יסוד 
דאמא כנודע. וגם הוא נקרא שלום, כי כל בחי&#x27; היסוד נקרא שלום. לכן, באמרך את עמו 
ישראל בשלום, תכוין להמשיך הטפה ההיא, ולהוציא ממוח הדעת של ז&quot;א, ומן היסוד דאמא 
הנתון שם, ולהורידה עד היסוד דז&quot;א, לכן תכוין בהויה זו, שהיא נקודה בשורק ואו, 


שהויה בנקודה זו היא ביסוד כנודע (א): 
(א) ונלע&quot;דן - כי כאשר תמלא יסוד מן ז&quot;א, מן הטפה של חסד, שהוא שם ע&quot;ב עם ד&#x27; אותיות 
השורש שלהם, שהוא במספר מלאה, בסוד מלאה הארץ דיעה, דהיינו שנתמלאה היסוד דנוקבא, 
מאותו הטפה של חסד, על שהוא כמנין מלאה, אז גם היסוד דנוקבא הנקראת אלהים, נתמלאה 
גם כן, ונעשית שם אלהים ביודין, שעולה מספר הארץ עם ד&#x27; אותיות. וזהו ומלאה הארץ 
דעה, ע&quot;י הזיווג שנקרא דע&quot;ה, בסוד וידע אלקנה את אשתו, ואז מתחברין יחד. ש&#x27; עם 
מל&quot;ו, הוא גי&#x27; שלום, לכן נקרא שמא שלים: 
גם תכוין באמרך ה&#x27;, שהם ה&quot;ח, שכל א&#x27; הוא הויה אחת, והם סוד טפת ה&quot;ח היורדין ביסוד, 
וכנגדן מעלה הנוקבא מ&quot;ן ה&quot;ג, הנקראים שם אלהים, וזהו ר&quot;ת, המברך את עמו ישראל גי&#x27; 
אלהים. הרי חבור הויה אלהים, ה&quot;ח וה&quot;ג, הניתנין כולם ביסוד הנוקבא, לצורך בריאת 
הולד, והם הנשמות המתחדשין בכל זווג וזווג כנודע. נמצא, כי ה&quot;ח יורדין, וה&quot;ג עולין, 


ועי&quot;ז מזדווגים זו&quot;ן, ומתחבר הכל ביחד. וזהו בשלום, פירוש, כי ב&#x27; יסודות של זו&quot;ן, 
נקראים שלום. לכן באמרך בשלום, תכוין לחבר יאהדונה&quot;י עתה שהם זו&quot;ן האמורים: 
האמנם ג&quot;כ, כשתכוין ב&#x27; שמות הויה אלהים, תכוין לחברם כך - א&quot;י ל&quot;ה ה&#x27; ו&quot;י ה&quot;ם, כי 
הלא אלהים ה&quot;ג הם, ומתחילין תחלה לעלות, ואח&quot;כ יורדין הה&quot;ח. גם תכוין בנקוד הויה זו 
בשורק כנ&quot;ל, כי שורק אותיות קשר. פי&#x27;, כי היסוד מקשר ומחבר את כל העולמות, ומחבר 
זו&quot;ן יחד. ותכוין לקשרם על ידו, כל הי&quot;ס שלו בי&quot;ס שלה. ותכוין במלת בשלום, כי הלא 
ה&quot;ח וה&quot;ג, הם מי&quot;ם וא&quot;ש כנודע, והם עושים שלום ומתחברים יחד, ואז נעשה יאהדונה&quot;י. 
גם ראוי שתכוין, כי הלא כבר ידעת בזוהר, כי צריך האדם בתפלתו לחבר שמא שלים, שהוא 
הויה אלהים, שלא יש שמא שלים, אלא שמות אלו. והענין הוא, כי עד עתה בכל ברכותינו 
שבעמידה, לא כווננו אלא בשם הויה ואדני, כמו שמבואר אצלינו, שבכל עת שתאמר שם הויה, 


תכוין לחבר עמו שם אדני באות ה&#x27; תתאה, כמבואר אצלינו במ&quot;א. והנה חיבור זה של הויה 
אדני, הוא זו&quot;ן לבד, אך אנו צריכין להאיר ולתת שפע אל כל העולמות שהעלינו, שהם 
עי&quot;ב: 
והנה כבר בארנו, כי עשיה נכלל ביצירה, ויצירה בבריאה, באופן, שאין ניכר מכל 
העולמות, רק בבריאה הכולל את כולם. והנה כשנוקבא דאצילות מזדווגת עם בעלה, אז הרי 
שבע הנערות, שהם ז&#x27; היכלין דבריאה, הם מתרחקין משם, כי אינו דרך ארץ. אמנם, הם 
נעשין סוד מלבוש ומכסה כחצי גורן עגולה אל הנוקבא דאצילות, כנזכר בזוהר שיר השירים. 
והם מכסים את הנוקבא שלא יסתכלו שם החיצונים. וכבר הודעתיך, כי הבריאה היא הכסא 
ונקראת אלהים, גי&#x27; הכסא. ועיקר שם אלהים הוא בבריאה בהיכלות, לכן תכוין בר&quot;ת של 
&quot;המברך &quot;את &quot;עמו &quot;ישראל בשלום, ר&quot;ת גי&#x27; אלהים, לחבר היכלי של הבריאה, באצילות 
הנקראת הויה הנזכר באדרא, ואז מזדווגים היכלי תתאין בעלאין, שהם דנוקבא עם דכורא. 


וז&quot;ס שמא שלים, כי השם של הויה אלהים, גי&#x27; יב&quot;ק, הוא שמא שלים הכולל כל העולמות, 
ואין לך שם הכולל כל העולמות כשם זה, לכן נקרא שם זה שמא שלים, יותר משאר שמות. 
(ב): 
(ב) מע&quot;ח - דע, כי בשלום, גי&#x27; חשמ&quot;ל. והם גי&#x27; שע&quot;ח נהורין, וגי&#x27; מלבוש, כי הוא 
מלביש ומכסה ומקיף אל הקדושה, שלא ישלטו החצונים, והוא כסוי לכל ד&#x27; עולמות אבי&quot;ע, 
כל א&#x27; לפי מדרגתו, כך הוא עב יותר מחבירו, ועשיה יותר מכולן הוא עב, כי שם הוא עיקר 
החצונים, לכן אחר תפלת י&quot;ח, שהמשכנו האורות של הקדושה, אז כדי שלא ישלטו החיצונים 
בהם, באותם האורות של הקדושה, אנו מסיימים בעמידה במלת בשלום, שהם אותיות מלבוש של 
חשמ&quot;ל הנ&quot;ל. ופי&#x27; החשמ&quot;ל, כי בזמן שיש הארת הקדושה, אז הוא חש, וכשיש ח&quot;ו שליטה 
לחיצונים שם נקרא מ&quot;ל: 
אמנם יש כאן כוונה גדולה אחרת, והוא, כי הלא בד&#x27; כריעות הראשונים, יחדנו שמות אהיה 
בהויה, ועתה אנו עושין חיבור הויה אלהים הויה אדני. וסוד הענין מה שהבנתי מדברי 


מורי זלה&quot;ה הוא זה, כי הלא כבר ידעת, כי ג&#x27; מיני יחודים הם, א&#x27; הוא יחוד אהי&quot;ה 
בהוי&quot;ה. ב&#x27; יחוד אלהים בהויה. ג&#x27; יחוד אדני בהויה. ולפעמים מתייחדים יחוד הא&#x27; או 
הב&#x27; או הג&#x27;, ולפעמים שלשתן, ואז הוא יחוד הגמור שבכולם, ואז נקראת המלכות נ&quot;ר ג&quot;כ, 
כי ג&#x27; יחודים אלו גי&#x27; נ&quot;ר, ואז המלכות היא נקראת נר מצוה, ומאירה. אמנם, ביאור ג&#x27; 
יחודים אלו, הוא מב&#x27; פנים. א&#x27; הוא, כי הלא שם הוי&quot;ה בז&quot;א, אכן ג&#x27; מיני יחודים שיש 
לז&quot;א, א&#x27; הוא עם שם אהי&quot;ה, שהוא סוד הבינה הנקראת אהיה והיא נכנסת תוך הז&quot;א, והיא 
מתייחדת עמו, הרי זה חיבור הויה ואהיה. אח&quot;כ חיבור ב&#x27; של ז&quot;א עם לאה, והוא הויה 
אלהים, כי להיות לאה במקום הכסוי והעלם והסתר, הוא כולו דינין ונקראת אלהים. אח&quot;כ 
חיבור ג&#x27; של ז&quot;א עם רחל, והוא הויה ואדני, כי שם אדני עיקרו ברחל נוקבא דז&quot;א, וכאשר 
כל ג&#x27; חבורים אלו מחוברים, הוא יחוד שלם לגמרי: 
פירוש ב&#x27;, והוא הפירוש אשר אנו צריכין אליו יותר, והוא זה - דע, שג&#x27; חלוקות נחלק 


הז&quot;א, א&#x27;, הכתר. ב&#x27;, המוחין חב&quot;ד. ג&#x27;, גופא ו&quot;ק. והנה הענין הוא, כי הכתר הוא כולל 
כל המוחין, וכללותן הם בו ודאי כנודע, לכן צריך שיהיה בחינת כל הד&#x27; מוחין, כלולות 
בכתר לבדו, ששם הוא שורש המוחין, וזה סוד הויה ואהיה, כי אהיה הוא בכתר לבד, הויה 
הוא כללות הז&quot;א, וכתר שבו נקרא אהיה, וכשנשלם הכתר שבו, אז נעשה הויה אהיה. והנה 
כללות כל הד&#x27; מוחין, צריכין להיות בו, והד&#x27; מוחין הם ד&#x27; הויות ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה ב&quot;ן, 
מלובשים בנה&quot;י דאמא, שהם ד&#x27; אהיה, וכל זה נתקן ונשלם ע&quot;י ארבע כריעות וארבע זקיפות, 
ולכן הם בסוד כריעות וזקיפות, להוריד משורש ד&#x27; מוחין שבכתר עצמו, לכן כל הכריעות 
וזקיפות, כולם הם סוד חיבור הוי&quot;ה אהיה. ואחר שנשלם חיבור זה ונתקן הכתר, אז אומרים 
ברכת שים שלום בא&quot;י המברך וכו&#x27;, ואז הוא חיבור הב&#x27; שהוא הויה ואלהים, וענינו הוא, 
להוריד הארת המוחין עצמו, אשר הם בחי&#x27; ב&#x27; לז&quot;א, כי כמו שהכתר כולל כל מה שיש 


בהמוחין, כן המוחין כוללים כל מה שיש בגופא כנודע, כי הם מתפשטים מהארתן בכל קווי 
ז&quot;א, וזהו הויה אלהים. והענין, כי כבר ידעת כי מן המוחין ואילך, אינו כ&quot;כ רחמים כמו 
הכתר, כנודע שהמוחין במחשבה אתברירו כל הש&quot;ך נצוצין, לכן נקרא אלהים. אח&quot;כ אנחנו 
מגיעים אותו הארה, עד שאר גופו דז&quot;א, אשר הנוקבא עומדת שם באחוריו, וזה נקרא הויה 
אדני. הרי בארנו ענין ג&#x27; יחודים אלו ובזה נשלם פירוש העמידה: 
אמנם עדיין צריכין אנו לבאר, שלא נטעה במה שבארנו, כי הלא תחלה בארנו, שזיווג זה 
הוא של יעקב ורחל, וכאן בארנו כי זו&quot;ן מזדווגים, ואנו מורידין טפת הזרע של החסדים 
בברכת שים שלום. אך ביאור הענין הוא זה, כי אע&quot;פ שבארנו כי זווג זה הוא של יעקב 
ורחל, עכ&quot;ז יש עוד זווג אחר של ישראל שהוא ז&quot;א עם לאה, מהחזה ולמעלה. והרי זו טענה 
א&#x27;, כי גם הז&quot;א יש לו זווג. עוד טענה אחרת והוא, כי הלא א&quot;א ליעקב להזדווג עם רחל, 


אלא ע&quot;י מה שניתן לו מן הז&quot;א כנודע, לכן כל תיקון תפלתינו הוא בז&quot;א, כדי שיומשך 
ממנו וירד שפע ממנו ליעקב, ויזדווג יעקב ורחל, לכן תכלית הכוונה, אינו אלא בזעיר 
אנפין: 
והנה הענין בסוד ויעבור, בסוד י&quot;ג מדות של רחמים, שם נתבאר זה יותר. כי הלא תחלת 
הכל, אנו צריכין להכניס מוחין בראש ז&quot;א, ואח&quot;כ בשים שלום, יורד הטפה הזרעית ממוח 
ז&quot;א, אך אינה יורדת עד סיום פי האמה שלו, רק קודם שתרד אנו לוקחין אותו הארה במקום 
החזה דז&quot;א, ששם בחי&#x27; יסוד עליון דז&quot;א, כמבואר אצלינו, ועד שם ירדה הטפה בשים שלום 
באותו יסוד עליון, ושם הוא ג&quot;כ בפי היסוד דאמא כנודע. וקודם שיתגלה לגמרי וירוץ בכח 
למטה כי אין מחיצות שם המעכבות ירידתה, כמבואר אצלינו אצל ירידת החסדים והתפשטותם 
בז&quot;א, לכן שם אנו לוקחין הטפה, ומחלקין אותה לג&#x27; חלקים - שליש א&#x27;, לחיבור יותר 
מעולה. שליש ב&#x27;, לזווג הז&quot;א בלאה וזה בי&quot;ג מדות כמ&quot;ש. שליש ג&#x27;, יורד עד סיום פי 


האמה דז&quot;א, ומשם יוצא ליעקב לדעת שלו, ומשם יורד לפי האמה דיעקב, והוא נותנה בסוד 
הזיווג לרחל, ע&quot;ש היטב בביאור י&quot;ג מדות ושם נתבאר היטב: 
אח&quot;כ, קודם שתאמר יהיו לרצון אמרי פי, אמור עשה למען שמך וכו&#x27;, ואמור פסוק למען 
יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. ויכוין בר&quot;ת, שם של יל&quot;י, ושם זה מעלה ניצוצין 
מז&#x27; מלכים, כמבואר אצלינו בקבלת שבת, בפסוק ה&#x27; למבול ישב וגו&#x27;. ותכוין להעלותן ע&quot;י 
שם זה. ור&quot;ת ידידך הושיעה ימינך וענני, ר&quot;ת יהיו, גימטריא א&quot;ל. ולכך אומר אחריו 
יהיו לרצון אמרי פי, ותכוין ביהיו שהוא גימטריא א&quot;ל. ובר&quot;ת לרצון אמרי פי, הוא אלף. 
והכוונה בשם שדי במילואו, שהוא גי&#x27; תתי&quot;ד, ותחברו עם שם א&quot;ל הנ&quot;ל במלואים ג&quot;כ, שהוא 
גי&#x27; קפ&quot;ה, הרי הכל גי&#x27; אלף. נמצא, שתכוין בשם א&quot;ל שד&quot;י במלואו. אמנם תכוין, כי 
בפסוק זה יש י&#x27; תיבות, וכל תיבה שבה אות י&#x27;, חוץ ממלת רצון שאין בה יו&quot;ד. אבל עכ&quot;ז, 
באומרו ב&#x27; יודי&quot;ן במלת יהיו, יכוין א&#x27; לגופא, וא&#x27; כדי לתת יו&quot;ד אחת, להשלים החסר 


במלת רצון. אמנם, עכ&quot;ז אין יודי&quot;ן ממש אלא בט&#x27; תיבות לבד, ותכוין כי ט&#x27; יודי&quot;ן אלו, 
הם ט&#x27; יודי&quot;ן אשר יש בד&#x27; שמות ע&quot;ב ס&quot;ג מ&quot;ה ב&quot;ן. נמצא, כי בפסוק זה נכללין כל הד&#x27; 
שמות הנ&quot;ל, אשר כל סוד העמידה תלויה בהן: 
אח&quot;כ תפסע ג&#x27; פסיעות, פסיעה אחר פסיעה דווקא, ולא להתפשט הרגלים ולא להרחיב. וכוונת 
הדבר, כי הלא בעמידה אתה באצילות, ואתה מזווג חתן וכלה, לכן בעת הזיווג אתה פוסע 
לאחוריך ומתרחק משם, והם ג&#x27; פסיעות, נגד ג&#x27; עולמות - בריאה יצירה עשיה. פסיעה א&#x27;, 
להוריד מאצילות לבריאה. פסיעה ב&#x27;, להוריד מבריאה ליצירה. פסיעה ג&#x27;, להוריד מיצירה 
לעשייה: 
בברכת המברך את עמו ישראל בשלום. נמצא בליקוטים, בשלום - גי&#x27; חשמ&quot;ל, והם כמנין שע&quot;ח 
נהורין, גימטריא מלבוש, כי זה הוא מלבוש ומקיף אל הקדושה שלא ישלטו החיצונים, והוא 
כסוי לכל ד&quot;ע אבי&quot;ע, כ&quot;א לפי מדריגתו, כך הוא יותר עב מחברו, ועשיה הוא יותר עב 
מכולם, כי שם עיקר אחיזת החיצונים. לכן אחר תפלות י&quot;ח, שהמשכנו האורות של הקדושה, 


</div>
