{"bookId": "kabala-1d43b74bb744", "part": "1", "torah": "56", "title": "פרי עץ חיים — שער חזרת העמידה - פרק ב:", "hebrewTitle": "שער חזרת העמידה - פרק ב:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-1d43b74bb744/1/56/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-1d43b74bb744/1/56/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער חזרת העמידה - פרק ב:\nענין העמידה. כבר בארנו לעיל, כי זיווג שחרית ביעקב ורחל מהחזה ולמטה, ושל מנחה \nוכו'. וטעם הדבר, דע, כי הלא הטעם שרחל ויעקב אינם יוצאים אלא מהחזה ולמטה, כבר \nנתבאר לעיל, לפי שלמעלה מן החזה עדיין האורות סתומים בין אותם דאבא ובין אותם דאמא, \nאך מהחזה ולמטה שם נתגלים כל האורות, בין אותם של אבא ליעקב, ובין אותם של אמא \nלרחל: \nוהנה, כשאמא הכניסה כל נה\"י שלה תוך הז\"א, ואז יש לו אל הז\"א מוחין גמורים, הנה אז \nעומדת אמא בב' בחינות, או זקופה או רובצת על הבנים. אמנם בעמידה דשחרית בלחש, כבר \nיש אל הז\"א מוחין גמורים, ואז היא רובצת על הבנים כנ\"ל, לכן אינה מתגלה ממנה אלא \nג\"ת לבד, שהם נצח הוד יסוד, ולכן יעקב ורחל הם בנה\"י לבד. ואחר כך בחזרת העמידה, \nנזקפת, ואז מתגלין גם חג\"ת דז\"א כנ\"ל, ולכן עולין יעקב ורחל עד חג\"ת גם כן. אך \nבמנחה, אין נכנסין רק ו\"ק דמוחין דאמא, ואין נכנסין דאבא כלל, ולכן אין יעקב יוצא, \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "רק לאה לבד, מו\"ק דאמא, עם ז\"א עצמו. ואם היו נכנסין כל המוחין דאמא, היתה יוצאת \nרחל לתתא, ועתה שהם ו' קצוות למעלה לבד, לכן יוצאת לאה לבדה, ומזדווגת עם ז\"א עצמו \nמהחזה ולמעלה לבד: \nאמנם, לפי שרחל עומדת באחור ורואה מקום לאה פנוי, כי נהפכה פב\"פ בז\"א, לכן עולה \nולוקחת מקום לאה ג\"כ מן האחור, ונמצאת ארוכה בכל אורך דז\"א, רק שהם אב\"א: \nנמצא, כי במנחה לא נכנסו ג\"ר רק ו' קצוות דאמא לבד, שנסתלקו אחר תפלת שחרית, ועתה \nחזרו הם ולא יותר, ומה שנעשה בשחרית ע\"י ק\"ש לבד, נעשה במנחה ע\"י עמידה, ואין כאן \nק\"ש. אך בערבית, יש ק\"ש חדשה, ואז נכנסים ו\"ק דאמא, ואחר כך בעמידה מה שניתוסף, הוא \nו\"ק דאבא. נמצא, לא יש לרחל מוחין, כי אין רחל יוצאת אלא תחת לאה, ועתה שלא יש רק \nו\"ק, אינם אלא כנגד לאה לבד, לכן בערבית, הוא זווג לאה, אמנם לפי שנכנסו ו\"ק דאבא, \nלכן יוצא יעקב, כי הגלוי דאבא עתה ברישא דז\"א. אמנם יעקב, אין מי שימנעהו שיצא \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "למעלה מהחזה, משא\"כ ברחל שלאה מנעתה, לכן עתה הוא זיוג יעקב ולאה, רק הוא מהחזה \nולמעלה. אך אחר חצות לילה, אז הוא זיוג יעקב ולאה פב\"פ, באורך כל הז\"א. והטעם, כי \nהלא תחלה נטלה לאה אותן האורות של ו\"ק דאמא כנ\"ל, ואחר תפלת ערבית חזרה למקומה, וכל \nחצות לילה היה או\"א בונים אותה באחור, ונכנסו בה כל חצות לילה ראשונה נה\"י דאמא, \nלכן יש בה כח אח\"כ בפנים להיות באורך ז\"א כולו. וגם יעקב נגדל, לפי שבחצי לילה \nראשונה כשנכנסו נה\"י דאו\"א בלאה, שם הוא יוצא בחי' יעקב מלאה, וכשנצרף אותו הארה \nורשימו ההוא, עם יעקב היוצא מז\"א עצמו, אחר שנכנסו בו נה\"י דאמא וע\"י כל אותן \nהאורות, יש בו כח לגדל בכל הז\"א. כוונת ברוך הוא וברוך שמו שבחזרת עמידה, ג' יודין \n(ס\"א אהי\"ה) של אהי\"ה, מלבוש למלוי ג' יודין הנקרא ס\"ג. וברוך שמו אדנ\"י, מלבוש לשם \nמלוי דאלפי\"ן. גם בחינה אחרת כנגד ד' אותיות הויות, ותכוין, כי ברוך, אות י' מהשם \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "והוא הוי\"ה. הוא, ה' של השם ושם אהי\"ה. וברוך, ו' של השם ושם הוי\"ה. שמו, ה' תתאה \nוהוא שם אדנ\"י: \nצריך אדם לכוין בקדושה ביותר לקדש שמו יתעלה, ויכוין הרגלים בעת שיאמר הש\"ץ הקדושה \nנקדישך ונעריצך, לעשות הקדושה בסוד ורגליהם רגל ישרה. גם לא היה נוהג לעשות ג' \nפסיעות אחר הקדושה ולומר שלום, כמו שיש נוהגין כשהש\"ץ מסיים הקדושה לומר שלום \nולחזור למקומו. ומורי זלה\"ה לא היה נוהג כן, אלא כשהש\"ץ היה רוצה להתחיל הקדושה, \nהיה פוסע ג' פסיעות לפניו, ממקום שהיה שם אחר עמידה, והיה נשאר שם במקומו עד נפילת \nאפים, והיה מכוין מאוד הרגלים, והיה אומר נקדישך ונעריצך בקול רם, וגם ק' ק'' בקול \nרם, והשאר היה אומר תיבה ותיבה עם הש\"ץ, ועוצם עיניו ודולג ג' דלוגים. וטעם ב' \nתיבות נקדישך ונעריצך כתוב בתוס' דמס' פאה. (ג): \nהגהה (ג) צמח - ואני לא ראיתי ולא מצאתי זה ברב אלפסי ששם כל התוספתא ואולי יש \nשבכתב נזדמנה לו: \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "מע\"ח - ואין לומר נקדש את שמך, כמנהג האשכנזים, אלא נקדישך ונעריצך: \n \nשער חזרת העמידה - פרק ג:\nענין הקדושה. דע, כבר הודעתיך, כי בחול עולה המלכות בהוד וכו', כל זה כתוב לעיל \nבקדושה דיוצר, עד כי הוא נסתר ונעלם בו ע\"ש כולו: \nאמנם אני המעתיק מצאתי כתוב בס\"א בשינוי הלשון, ורצוני להעתיק זה הנה וז\"ל - סוד \nהקדושה בכ\"מ, כי ת\"ת עולה ומקבל חכמה ואחר כך יורד למקומו, ואח\"כ נותן לנה\"י, וזהו \nה' צבאות. ומשם הולך למלכות, והוא מצד החכמה. וצריך לדעת, למה ביוצר אין אומרים \nימלוך כלל, ובובא לציון, אומרים ה' ימלוך לעולם ועד, ולא ימלוך ה'. והענין, כי \nבעמידה אנו מכוונין להעלות המלכות אצל ז\"א ע\"י קדושה זו, וזהו \"אלהיך \"ציון \"לדור \n\"ודור, ר\"ת אצלו, וכן תכוין. אבל ביוצר עדיין לא עלתה אצלו, לכן אין אומרים ימלוך, \nכי ימלוך מורה על אור הדעת, המעלה המלכות אל הת\"ת, והוא אור דאמצעיתא. וברוך כבוד, \nאור בינה, וזהו לעומתם של המקדישים שמביאין אור החכמה, ולעומתם מביאין אור הבינה, \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "וזהו ברוך כבוד ה' ממקומו. ברוך כבוד ה' - שהוא בינה. ממקומו - שהוא המלכות. כלומר, \nע\"י מלכות העולה אליה, ימלוך הוא דעת, ונמשך עד מלכות להעלותה. אמנם ביוצר, עדיין \nלא עלתה אצלו באצילות, ששם הוא הוי\"ה, והמלכות עלה אצלו. וזהו ימלוך ה', כלומר, \nהמלכות תעלה לה', שהוא ת\"ת דאצילות. אבל בבריאה אין הויה, לכן אין אומרים ימלוך, \nאבל קדושה זו כדי להעלות מלכות דבריאה להוד, לפי שעולה מלכות דבריאה, בהיכל ק\"ק של \nעולם התחתון, ואנו מכוונין ביוצר להעלותה להוד בריאה, לכן אנו אומרים קדושה זו בלאל \nברוך, שהוא היכל עצם והוא הוד, על ידי קדושה זו תעלה. ואין לומר ימלוך, שאין אור \nז\"א בכאן הנקרא ה'. ובובא לציון, שאנו מקדשין המלכות כדי להורידה לעולם בריאה, מלאה \nאור וקדושה, וכיון שהיא יורדת, מקדים לה אור ז\"א לשמרה, ואח\"כ תרד, וזהו ה' ימלוך, \nכלומר יי' קודם, ואח\"כ מלכות, עכ\"מ: \nימלוך ה' כו', ר\"ת אצלו, פירוש, כי אנו מעלין אצלו, אצל ת\"ת ו', ובזה ה' ימלוך \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "וכו'. עוד יש כוונה אחרת בקדושה, והוא, הלא ג' קדושות הם - א' הוא קדושת דשחרית של \nעמידה. וא' בתפלת מנחה בעמידה. וא' הוא קדושת ובא לציון, שאנו אומרים אותה במ\"ש. \nוהנה בחי' הקדושה כבר ידעת מציאותה, והוא דילוג המלכות למעלה ממקומה, לקבל דעת, כי \nדעתה קלה. וז\"ס הדילוג שאנו מדלגין, כשאנו אומרים קדוש וכו'. והנה כל העלייה אינה \nאלא ע\"י שם מ\"ב, לכן תכוין בקדושת העמידה בשחרית מב' אותיות של אבגית\"ץ, שהם א\"ב, \nכי הלא שם זה הראשון, הוא כולל כל שם מ\"ב, והוא עיקרו של שם, כי הוא סוד ספירת \nהחסד, המתפשט בכולם, לכן כל הכוונה בשם זה, ותכוין באותיות א\"ב בשחרית. ובקדושת \nהמנחה, תכוין ב' אותיות ג\"י. ובמ\"ש בקדושה ובא לציון, תכוין בב' אותיות ת\"ץ \nהאחרונות. (נ\"א - ג\"י בשחרית, וא\"ב במנחה): \nצריך האדם לכוין בקדושה ביותר לקדש הש\"י, כדי שישרה עליו קדושה מלמעלה. וזה כוונת \nהפסוק באומרו, והתקדשתם תחלה, ואח\"כ והייתם קדושים, כנזכר בזוהר, וזהו ונקדשתי בתוך \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "בני ישראל. לכן צריך ליזהר מאוד בקדושה, ולכן באמרם ברוך כבוד ה' ממקומו, יכוין כי \nהמלכות היא כבוד דז\"א, הנקרא הוי\"ה. ואחר שנתברכה מהויה שהוא ז\"א, אז מלא כה\"כ שהיא \nהמלכות, כבודו הארץ ממש, דהיינו זה העולם. (נ\"א - מלא כל הארץ כבודו, כי מלכות \nהנקראת ארץ, נתמלאה מקדושת הש\"י, ואח\"כ מכה\"כ ממש): \nנ\"א - ענין הקדושה, דע, כי כבר הודעתיך כי בחול עולה המלכות בהוד, והת\"ת בנצח. והנה \nסוד קדושת יוצר, הכוונה להעלות מלכות דבריאה העומדת בהיכל ק\"ק דיצירה, להעלות בהוד \nדבריאה, שהוא היכל עצם השמים. ולכך קדושה זו, היא באל ברוך, ואנו ממשיכין לה \nרוחניות וכח שפע מג\"ר חב\"ד. ולכן אבאר לך סוד פירוש הקדושה בכ\"מ קדוש וכו'. והענין \nהוא, כי תחלה עולה סוד הוא\"ו של הת\"ת, בחכמה הנקרא קודש, ונעשה קדוש. ואח\"כ מתפשט \nעד הת\"ת סוד הקדוש, ונעשה שם קדוש, ואח\"כ מתפשט ביסוד, ונעשה קדוש. ונמצא, כי לעולם \nסוד קדוש, פי' קדש ו'. ובקדוש ג', אנו מחברים יסוד עם נ\"ה, וזהו הוי\"ה צבאות, \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "ומתפשט שם במלכות הנקראת מלא כל הארץ כבודו, והרי נתקדשה בסוד החכמה. ואח\"כ אנו \nמברכים אותה מהבינה, וזהו ברוך כבוד ה', שהיא מלכות. ממקומו, שהוא בינה, וז\"ס \nהתפשטות הבינה. ואח\"כ בסוד הדעת, אנו אומרים ימלוך וכו', ומתחיל המלכות דרך העליה \nלהעלות, עד הויה שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד כנ\"ל. ולכן ר\"ת \"אלהיך \"ציון \n\"לדור \"ודור, הם אצל\"ו. אמנם בקדושת מעומד, אנו מעלים המלכות דאצילות, בהוד עם \nהת\"ת. ולכן, אחר אשר האיר במלכות מן חו\"ג, בסוד חזרת התפלה, כמו שידעת בב' ברכות \nהראשונות, אז תחבר ע\"י אותו ההארה עם הת\"ת, ואז אנו אומרים קדוש וברוך וימלוך, עד \nקדושת יוצר. ואמנם בקדושת ובא לציון, סוד ירידת המלכות הבריאה בהיכל ק\"ק כנ\"ל, ששם \nמקומה תמיד, ואז אנו צריכים להמשיך ולהשפיע קדושה, ואז אנו חוזרים ואומרים קדוש \nוברוך וימלוך, ע\"ד הנ\"ל. ולפי שקדושה אלו דובא לציון, הוא דרך ירידה, ואז מקבלין \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "שפע, לזה אומרים ומקבלין דין מן דין וכו'. אמנם יש חילוק, כי בקדושת יוצר, אנו \nמעלים אותה, לכן אין רצוננו להזכיר הת\"ת אצלה, ולכן אין אנו אומרים ימלוך וכו' שהוא \nבסוד הת\"ת, רק בעמידה, שאז שניהם יחד. אך בובא לציון, אז אנו מורידים הת\"ת עמה, \nולכן אין אומרים ימלוך, רק במקומו אנו אומרים ה' ימלוך לעולם ועד: \nועתה נבאר לך סוד הקדושה. הנה, אע\"פ שאמרנו כי בחזרת עמידה עולין עד חג\"ת, אינה \nבתחלת עמידה. אך בברכת אבות, מאירים בהן מן החסד, כדי לעלות שם יעקב. ובברכת \nגבורות, מאירים בהן מן הגבורה, כדי שתעלה שם רחל. ואחר שכבר קבלו הארה מן ב' זרועות \nדז\"א, אז הז\"א מעלה אותה ע\"י ב' זרועותיו אלו ועולין עד חג\"ת, והעלאה זו הוא ע\"י \nהקדושה: \nאמנם סוד הקדושה ותכליתה הוא, כדי להאיר לדעת של רחל, כי דעתן של נשים קלה. ואחר \nאשר קבלה הארה מן ב' זרועותיו, אז מקבלת הארה מקו האמצעי, הנמשך מן הדעת עליון \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "דז\"א, ומאיר בדעתה שיושלם, ואנו אומרים אז קדושה, כי כל קדושה הוא במוחין, וכוונתם \nהוא, להשלים המוח שלה. ואחר שקבלה המוחין, מסוד הדעת ועלתה שם, אז אנו אומרים אח\"כ \nאתה קדוש. פי', כי כבר נתקדשה וקבלה הארה מקדוש עליון הם המוחין, דרך קו האמצעי. \nאשר אתה קדוש, רומז אל קו האמצעי כמבואר: \nאמנם דע, הלא קודם שיעלו יעקב ורחל בחג\"ת דז\"א, צריכין אנו להעלות גם את חג\"ת דז\"א \nעצמן אל ג\"ר שלו, שהם המוחין שלו הנקרא קדוש, ולקדש את חג\"ת שלו מאותו הקדוש, וע\"י \nהקדושה שנטלו משם, ישפיעו ביעקב ורחל גם הם לעלות עד חג\"ת, כי כל דבר התחתון אי \nאפשר להעלות למעלה, עד שיגיע לו תוספת אור עליון ממה שהיה לו בתחלה, כמבואר אצלנו \nבסוד קבלת שבת. והנה חג\"ת דז\"א, צריכין ב' מיני עליות. א' תחלה לצורך עצמן, כי גם \nהם צריכין תוספת הארה, כדי שיוכלו לקבל הארה מג\"ר. ואחר שיעלו לצורך עצמן, חוזרין \nועולין פעם ב', לצורך העלאת יעקב ורחל: \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "והנה אנו אומרים תחלה, נקדישך ונעריצך כנועם. ותכוין בג' תיבות אלו, שעולין חסד \nגבורה ת\"ת למעלה עד המוחין, לקבל הארת עצמן תחלה. ולכן נקדישך כנגד חסד, שעולה \nלחכמה הנקרא קודש, וזה נקדישך, פי', נעלה אותך עד הקודש. ונעריצך, לעלות הגבורה עד \nהבינה, ולפי שכולם סוד גבורות, אנו אומרים נעריצך, פי', נגבירך. כנועם, להעלות הת\"ת \nבדעת. והענין, כי יסוד דבינה נקרא נועם העליון, והוא אהי\"ה דיודי\"ן גי' נועם, ושם \nמתגלה נועם אור הבינה, בדרך יסוד של תבונה העומדת בדעת ז\"א, והנה מקבלין עתה הארה \nלצורך עצמן, ואח\"כ מורידין אותן למטה, שירדו להאיר למטה, ואנו אומרים שיח סוד שרפי \nקודש. שיח, כנגד החסד שירד למקומו מלא שפע. סוד, כנגד הגבורה, כי סוד גי' יי\"ן, הוא \nהגבורה. שרפי קודש, הוא ת\"ת היורד. וא\"ת, הלא יותר מעולה הוא הסוד, מן הדבור שהוא \nשיח, כי הסוד הוא למעלה, והדיבור הוא למטה. אך הענין בכאן הוא להיפך, כי הלא הדיבור \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שבו נכלל הסוד, שהוא הקול שמוציא האדם קול הברה מפיו בחשאי שהוא ההבל, וכשיגביה \nהאדם קולו יותר נעשה דיבור. נמצא, כי הסוד נכלל בכלל הדיבור, אך הדיבור אינו נכלל \nבכלל הסוד, כי אפשר להיות הסוד שהוא ההבל פה בלתי דיבור. אך הדיבור בלתי הבל שהוא \nסוד, א\"א להיות, לכן בכאן קרא לחסד שהוא עליון קרא שיח, ולגבורה סוד. כי הלא הימין \nכולל את השמאל עמו, אך השמאל אינו יכול לכלול את הימין עמו: \nהמשלשים לך קדושה - עתה נותנין שפע ג' מדות אלו שהם חג\"ת, מאירין מן האור והקדושה \nשקבלו מן הקודש העליון שהם המוחין, ונותנין אל הג\"ת שהם נה\"י דז\"א עצמו, ומאירין אז \nג\"כ ביעקב ורחל. וזהו וקרא זה אל זה, כי הם י\"ב פרקין דכורא דיעקב, בי\"ב דנוקבא \nרחל, ומאירין אלו לאלו, ואז עולים כולם למעלה. כיצד - חג\"ת בכח\"ב, ונה\"י בחג\"ת, ואז \nעולין יעקב ורחל שהיו בנה\"י דז\"א, ועולין עמהם עד חג\"ת. ואל תתמה, אם עולין נה\"י \nדז\"א עצמו במקום חג\"ת. כי כבר ביארנו, כי כל תפלה אפילו בחול, עולים העולמות \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "ונכללין זב\"ז, וזהו ענין ק' ק''. פי', קדוש א', ראוי להעלות חסד בחכמה. קדוש ב', \nעולה גבורה בבינה. קדוש ג', עולה ת\"ת בדעת: \nאח\"כ עולין נה\"י בחג\"ת, והם ה' צבאות. כי ה' יסוד, וצבאות הם נ\"ה העולין בחג\"ת. \nואח\"כ עולה הנוקבא שם עד נה\"י במקומן, וזהו מלא כל הארץ כבודו. כי הארץ היא המלכות, \nממלאה את כל אותו מקום של נה\"י. וביאור הדבר, כי הלא כשעלתה המלכות אל מקום נה\"י, \nהיה נראה שנשאר מקום המלכות חלול ופנוי, ולזה אמר מלא כל הארץ כבודו. כי אפילו מקום \nהארץ שהיא המלכות, היא מלאה מכבודו, ולא נשאר המקום ריקן, מפני זה שעלתה למעלה: \nוהנה מטעם זה, צריך לדלוג בקדושה, כי הלא כל זה הוא בחינת דילוג שמדלגין למעלה \nממקומן, חג\"ת בכחב\"ד, ונה\"י בחג\"ת, ומלכות בנה\"י. והנה המלכות מקבלת עתה דעת שלם, \nע\"י דילוג זה שמדלגין: \nוהנה ראוי לכוין, כי קדוש גי' ת\"י. וסודו שם ע\"ב שיש בו ד' יודין, כל א' כלול מי' \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "הרי ת', וי' אותיות מילוי הויה, הרי ת\"י. ועיין מ\"ש בענין י\"ג נימין דרישא דא\"א, \nשהם הנקראים קדוש, שיש בהם ת\"י נימין כמנין קדוש, ושם בארנו שיש חיוורתא בגולגלתא, \nויש נימין ושערות. והנה הנימין הם י\"ג, שהם הג' הויות דע\"ב, ועם הכולל הרי י\"ג \nאותיות. וכל הויה מהם במילוי יודין, הוא קדוש. אמנם הארת אלו של הקדושה, הם נמשכין \nמקוצי דשערי דא\"א, היורד מאחורי ז\"א כנודע, והוא מאיר לו שפע ממוחין עליונים דא\"א, \nהנקרא קדוש. לכן אומרים ג\"פ קק\"ק, נגד הויות ההם, שכל אחד גי' קודש, ואלו נמשכין \nכנ\"ל, ומאירין במוחין דז\"א. ובזה תבין, כי איך כל קדוש הוא במוחין עלאין, כי ג' \nקדוש אלו, נמשכין ממוחין עלאין דא\"א, דרך קוצי דשערי להאיר בז\"א, וכבר בארנו יותר \nסוד הקדושה במ\"א כנ\"ל: \n \n", "en": ""}]}
