שער הסליחות - פרק ב: ועתה נבאר בתיבות הפסוק עצמו. והוא כי ויעבור, הוא ענין המשכות ע"ב רי"ו, כמ"ש. וי"י - פירושו הוא, הלא ידעת איך הז"א הוא י"ס עם המלכות, ועתה אשר ננסרה המלכות ממנו וחזרה פב"פ והנה אין בו אלא ט"ס. ועתה ע"י אור זה אשר אנו ממשיכין, מבין ב' הזרועות בחזה שלו, אז הוא ג"כ מאיר כנגדו מאחוריו, כי שם היה תחלה מציאות המלכות כנודע, ואז מאיר בו שורש המלכות אשר שם, עם תוספות האור הזה, ובזה נשלם לבחינת י', והוא עתה שם מלא, וזהו י"י: והנה כל זה הוא לחיבוק הנ"ל, הרמוזה בפסוק שלמעלה ממנו, ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך, שהיא המלכות, והנה זו היא עתה על פניו, פירוש, שכיון שכל מציאות טפה זו היתה להוריד למלכות, אלא שאחר כך אנו עכבנוהו לתת ג"כ אליו עצמו, נמצא שהוא אוכל משלה וטפל אליה, והיא גדולה ומאירה בפניו יותר ממנו, וזהו על פניו ולא בפניו, רק היא מעולה יותר, וזהו על פניו:
והנה ע"ב רי"ו אשר רמזו בויעבור, הנמשך ע"י חזרת האור ההוא, ואז נעשה הויה על פניו, והנה זה גרם אח"כ למעלה ג"כ מציאות הנ"ל, כי גם אותו השם שהוא דחוורתא דרישא דא"א של אחוריו, נמשכו אל עורף ז"א ועברו ונכנסו בפנים במוחין, ויוצאין אח"כ על פניו, שהיא לעשות ד' ת"ד, שהם בב' הפנים כנ"ל, וזהו ויעבור ה', כי אותו השם ד' חוורתא, עברו ויצאו על פניו, ושם נעשו ד' ת"ד: ואומר ויקרא י"י י"י וכו'. הוא מה שבארנו, שזה השם הרמוז בויעבור י"י, אחר אשר נתיישב בד' ת"ד ז"א, הנה קרא והמשיך זה השם אל הוי"ה אחרת, שהוא למעלה בד' תיקוני ד' עילאין דא"א כנ"ל, כדי להאיר כאן, וזהו ויקרא י"י י"י, כלומר, שהשם הראשון, קרא אל השני הא' העליון: והנה ידעת כי פסיק טעמא בגוויהו. ופי' בזוהר, כי א' בז"א וא' בא"א, והענין, כי אע"פ שהא' הוא אותן הד' חוורתי, שהם אדרבא יותר מעולים משם י"י שבד' ת"ד דז"א, עכ"ז, כיון ששם י"י זה של החוורתי נמשך למטה, ונתיישב בד' ת"ד דז"א, הנה זה כבר נקרא ז"א.
אך שם הב' אשר הוא בד' ת"ד דא"א, עדיין הוא שם למעלה בא"א, לכן יש ביניהם פסיק טעמא, כי א' בסוד ז"א, והב' בסוד א"א. אמנם דע, כי לעולם אין הז"א יש לו רק ט' ת"ד. אך הענין הוא, כי כאלו הט' שלו מאירין ד' ת"ד עלאין דא"א, ובזה נחשב לו כאלו יש לו י"ג, אך לעולם אינן אלא ט', רק שבאותן הט' יש בהם הארה של י"ג, כמ"ש בע"ה. ונחזור לענין, כי הלא בט' ת"ד דז"א יש בהן ב' הויות, כי תיקון ט' כולל כולם, ועתה יורדין מלמעלה ב' הויות, ע"ד הנ"ל ויקרא י"י י"י, ואז מאירין עליו הב' ראשונים אשר כל שניהן אינם רק הויה א', שהם סוד ד' תיקונים לקדם, ומתפשטין ומאירין בט' אלו, ואז הם י"ג הארת, בט' ת"ד דז"א. לכן באמרך ויקרא ה' ה', יש בו ג' כוונות - תחלה צריך לכוין, כי אותו הויה שעברה מן העורף לפנים, היא קוראה וממשכת את הוי"ה אחרת, שבד' תיקונים הראשונים של א"א, ואז נמשכין שניהם למטה. אח"כ תכוין, כי הויה ראשונה שבד'
ת"ד דז"א הראשונים מן הט', הם קוראים אל אותו שבד' ת"ד ראשונים דא"א, כי באה דרך פנים והוא יותר מעולה. אח"כ, קורא הוי"ה דד' תיקונים תתאין מן הט' ראשונים דז"א, קורא אל הוי"ה דחוורתא שנתיישבו בד' תיקונים עלאין דז"א, מהארה שבאה דרך האחור מן העורף ומאיר בהם. הרי לך ג' כוונת בויקרא ה' ה' - א', הויה דחוורתא דרישא שבא לז"א דרך עורף א"א ונעשה עצם מעצמי דז"א, קורא להוי"ה שבד' ת"ד עלאין דא"א שיאיר אליהם. ב', שהוי"ה דד' תיקונים עלאין שבט' דז"א, היא קוראת אל הוי"ה שבד' ת"ד עלאין דא"א. ג', ההוי"ה שבד' ת"ד תתאין דדיקנא ז"א, קורא אל הויה דחוורתא שבא דרך אחורי עורף דא"א על פנים דז"א, על ט' תיקונים דיליה, שיאיר לי'. והרי לך איך יש הארת ב' הויות ראשונים דא"א, בב' האחרונים שבז"א. אך לעולם אינן אלא ט', אלא שהארות הם י"ג כמ"ש. ודע לך, כי כבר בארנו איך יש רי"ו בגבורות הזכר, וגם יש אחרים למלכות, והיא נמשכת
מדיקנא דא"א ג"כ באופן זה, כי הלא וכו' שכחתי יותר: שער הסליחות - פרק ג: אמנם נבאר ענין זה יותר בביאור, כי הלא סוד מציאות ויעבור, הוא לסוד עיבור ממש, וכן אותיות ויעבור הם אותיות עיבור. אמנם עיבור זה סודו הוא משם לאה, פי', כי לעולם כל הנשמות נמשכין מלאה ורחל, ויש מהם יוצאין מרחל, ויש מהן יוצאין מלאה. אך ג"כ ידעת כי מלאה הם נשמות, ומרחל הם נפשות, וצריכין הנשמות לעבור תחלה דרך לאה, ואח"כ נפשותיהן מרחל, אך יש מי שנשמתו ונפשו שניהם מלאה, כגון השבטים בני לאה, וכן שתיהם מרחל, כגון בני רחל, ואין כאן ביאורו: לכן צריך בכאן שני זווגים - א' בסוד לאה, וא' בסוד רחל. אמנם זיווג דרחל עם יעקב, הוא בנצח הוד דז"א כנודע. וזיווג ישראל עם לאה, הוא מחציו ולמעלה. וזה סוד רחל שהיתה תחת המטה, כשנזדווג ישראל עם לאה, כי הלא בעת שנזדווג לאה עם ישראל, שם מטתם למעלה עד חזה דז"א, ומשם ולמטה יושבת רחל, הרי רחל נתונה תחת המטה ממש, ולזה וונו
רבותינו ז"ל: והנה כבר ידעת, כי לאה הוא סוד אחוריים שנפלו מבינה, ואין לה שום מציאות פרצוף, או בחינת יסוד שבה, כדי שתזדווג עם ישראל, וצריכה הבינה שהיא אמא, לקשט בתה, ובפרט אל לאה שהוא עצמותה, והיא משאלת היסוד שלה עם המיין נוקבין שלה אל לאה, כדי שתזדווג עם ישראל: אמנם יסוד הבינה, הוא גו רישא דזעיר אנפין, וכדי שתצא משם, אנו אומרים ויעבור ה' ע"ד הנ"ל, כי מכה קוצי דשערי דאריך אנפין, אחורי הזעיר אנפין, ונבקע הר הזתים האמור בדברי הנביא, והוא סוד יסוד הבינה, כי היסוד נקרא זית כנודע. ונבארהו בסוד שמן זית זך כתית למאור בע"ה ע"ש. וכאשר נבקע, אז יוצא קו האמצעי של בינה, שהוא יסוד שנבקע ויוצא לחוץ, ונותן אל לאה לעשותה כלי ראוי לזיווג, ונשארין הנצח הוד תוך זעיר אנפין, שהם ב' קווין האחרים, כי הם אינם מעכבים לאמצעים מלצאת, אחר שהוא קו בפני עצמו, ועל ידי זה נעשין ב' הכנות, ותועלת - א', הוא סוד עשיית לאה. ב', הוא תיקוני
דיקנא דזעיר אנפין, כמ"ש בעזרת השם: אמנם לזה רמזו בזוהר, במה שקראו את לאה ה' עליונה בינה, כי הלא בינה עצמה היא המזדווגת עם ישראל, ויסוד שלה הוא. והנה תיקונא דיקנא דזעיר אנפין הוא, כי הלא תחלה היו ג' מוחין, ועתה הם ד' כנ"ל, ונשלמים י"ג תיקונא דיקנא דזעיר אנפין, כנ"ל ע"ש. והנה מה שאנו אומרים שהוא לצורך זיווג לאה, וכינו אותם בשם חיבוק, וגם מ"ש לעיל כי ע"ב רי"ו, ע"ב מימינא רי"ו משמאלא, נראה לעניית דעתי פירושו הוא, כי הלא כל הזיווגים הם לברר ניצוצין של המלכים שמתו, והם רפ"ח ניצוצין כמנין ויעבור, ע"ב רי"ו. והנה תחלה נתבררו ג' בחינת של ע"ב, שהם ס"ג מ"ה ב"ן, כל אחד בסוד ע"ב, כמבואר אצלינו בסוד הרפ"ח ניצוצין, והרי ג' ע"ב הם רי"ו. ואלו ניתנין עתה אל השמאל, אל צורך רי"ו, שהוא כלי דנוקבא כנודע, ומן הימין שהוא סוד דכורא, נמשך טפה ע"ב ממש של יודי"ן, ונשלם בזה ע"ב רי"ו, כי הלא טפה זו שיורדת עתה, היא מן חסד דעתיק כנ"ל,
והוא ע"ב דיודי"ן ממש. אך הראשונים, היו ס"ג מ"ה ב"ן כנ"ל: הרי, כי סוד ויעבור, הוא זיוג לאה ועיבורה, ואח"כ נמשך אחר הטפה למטה ביסוד דזעיר אנפין, אחר שנזדווג עם לאה, ואז בהיותה הטפה ביסוד, אז נמשך ומאיר כנגדו בדעת של יעקב, כי שם הוא מקומו כנודע. ואז הדעת של יעקב, יורד עד היסוד שלו, ומזדווג עם רחל בסוד נפילת אפים כנודע. והנה ב' כוונות ביחד אנו עושין, א', תיקון יסוד לאה וחיבוק וזווג. ב', תיקונא דיקנא דזעיר אנפין. לכן צריך לכוין בויעבור ב' כוונות, כנגד הב' כוונות הנ"ל. וצריך לכלול כל הב' כוונות יחד כנ"ל, כיצד, ויעבור - תכוין סוד עיבור לאה, והוא סוד ע"ב רי"ו כמבואר לעיל היטב. גם תכוין, כי זה נעשה ע"י הכאת קוצי דשערי דאריך אנפין, ועובר אותו הוי"ה, מאחוריו עד פניו, והוא סוד ההוי"ה העוברת, וזהו ויעבור ה' על פניו, וזהו אחר שעכבנו הטפה מלרדת למטה, ונעשין ע"ב רי"ו כנ"ל. גם במלת י"י, תכוין להשלים י' ספירות דז"א, ובמלת על פניו, שלאה נגדלת ממנו, וזהו
על פניו ולא בפניו כנ"ל, אח"כ תכוין בויקרא ה' ה' וכנ"ל: מע"ח. ויעבור י"י על - ר"ת גי' פ"ו. פניו ויקרא - ר"ת פ"ו. הנה בב' ר"ת אלו, יש ב' פעמים אלהים, וצריכין מיתוק, השם א' יצא קצת ממותק בחיבור ויעבור, שהוא אותיות ע"ב רי"ו, ופניו שהם כמנין קמ"ו, הוא סוד הפנים העליונים, שיש בהם ב' שמות ס"ג, כל אחד עם אותיותיו, הרי ב' פעמים ע"ג ע"ג, והם גי' קמ"ו שהם גי' פניו, שהם ב' פנים ימין ושמאל. ואלו השמות הם סוד הפנים העליונים, כמ"ש בעז"ה בסוד ואמת שבי"ג מדות, שהם ב' תפוחין, והם ז' שמות ס"ג שהם כמנין ואמת. ואלהים הב', צריך להמתיק עם תיבות ויקרא שהוא כמנין שכ"ב עם ה' אותיותיו, והמתוק הוא ע"י ב' שמות דאהי"ה דיודין, שהם קס"א קס"א, שהם כמנין שכ"ב, נמתקו הב' אלהים הנ"ל:
שער הסליחות - פרק ד: ועתה נבאר פי' הי"ג מדות בסוד י"ג תיקוני דיקנא דז"א, ונבאר מקום הי"ג ת"ד היכן הם בדיקנא. והנה נמנה תחלה התיבות, איך הם י"ג מדות. א', אל. ב', רחום. ג', וחנון. ד', ארך. ה' אפים. ו', ורב חסד. ולפי שארך אפים מורה על ב' מדות ביחד, לזה לא אמר ארך אף, אלא אפים. ז', ואמת. ח', נוצר חסד. ט', לאלפים, דוגמת ארך אפים הנ"ל, שהם ב' מדות. י', נושא עון. י"א, ופשע. י"ב, וחטאה. י"ג, ונקה: ועתה נבאר בפנים של האדם בעצמו איך הם י"ג ת"ד. אמנם, תחת פאתי הראש מתחילין ב' רישין דדיקנא, והם קצרים ולא רחבים, והם כנגד האוזן. וזהו תיקון הראשון ונקרא אל. אחר כך תיקון הב', הוא שורש השערות הגדלים על שפה העליונה לאורך הפה, והוא רחום. ג' וחנון, והוא אותו ארחא שהוא חלול כנגד אמצעית החוטם. ד' ארך, והוא שורות של השערות שתחת שפה תחתונה. ה' אפים, הוא ההוא ארחא תניינא (א) דמפסיק באמצעות הזקן, והוא
מכוון נגד ארחא קדמאה שתחת החוטם. ו' ורב חסד, הוא תחת תיקונא קדמאה דא"ל, והוא מסיום שיער אותן הקצרים של שיער, אך ממקום שמתחיל להתרחב מעט שהוא מקום התחלת עצם הלחיים שהוא יוצא כמין זויות תחת האוזן, משם ולמטה הוא רחב יותר משל מעלה, וזהו נקרא ורב חסד, וזה נמשך עד המקום שכנגד הפה. ז' ואמת, הוא ב' הפנים החלקים מן שיער, תרין תפוחים קדישין. ח' נוצר חסד, והוא נקרא מזלא קדישא, והוא כי הזקן מן כנגד הפה ולמטה, הוא כללות הזקן בכללותן בחיבור א', כי מה שלמעלה מזה הוא נחלק לב', כי ב' תפוחין וחוטמא, הוא מפסיקין בנתיים, אמנם מכנגד הפה ולמטה הוא עובי הזקן והתחברותם יחד, ואמנם הוא עבה מאוד והם שערות ע"ג שערות ואלו נחלקים לב'. כיצד, צד הזקן שכנגד מעלה שהוא מקום זקן המגולה, הוא תיקון א'. ומצד הזקן המכוסה שהוא נגד הגרון, הוא תיקון הב'. נמצא, כי אנו מחלקין עביות הזקן לב', העליון הנגלה לעינים הוא תיקון א',
ומה שהוא כנגד הגרון הם שערות, שתחת אלו הראשונים הם מתכסים באלו, והם התיקון הב'. והנה ב' תיקונים אלו, נקרא מזלא, והם ב' מזלות ופי' מזלא, הוא מלשון תזל כטל אמרתי, שהוא המשכות שערות באורך מלמעלה למטה, ואין לך בכל הי"ג תיקונים שיהיו כך, אלא אלו הב'. והעליון, הוא תיקון הח'. והתחתון, הוא תיקון הי"ג. ושניהן כל אחד נק' מזל. אמנם, אלו השערות הם ארוכות עד הטבור שלו. ט' לאלפים, הוא כי בין אלו השערות הארוכים הנק' מזלא, יש שערות קטנים, והם מובלעים בשרשי אלו הארוכים וזהו לאלפים. י' נושא עון, אחר כל הב' מזלות אלו, יש שערות קטנים והם סמוכים אל הגרון למעלה ממנו מעט, ואינם מובלעים במזלא הנ"ל, רק ניכרים לבדם וחפיין תחות גרונא. י"א ופשע, הוא היות אלו השערות קטנים הנ"ל, שוין בארכן ולא נפקא דא מן דא. י"ב וחטאה, הוא הפה עצמו, היותו פנוי מן השערות. י"ג ונקה, הוא המזל הב', הנקרא ונקה, תיקון י"ג. אמנם
אלו הב' מזלות, הם שוכבים זה על זה, והם דכורא ונוקבא, ואבא יונק מן תיקון הח', ואמא מתיקון הי"ג. הרי בארנו י"ג ת"ד: הגהה א) צמח - מציאת זה לא נמצא בחוש הראות בבני אדם, ואולי שיש הפרש בינינו, שאנו נגד זעיר אנפין ולא נגד בחי' א"א, לכן אנו הרמוזים נגד תיקוני ז"א, יש לנו שערות קטנות דתיקון ג' דארחא דתחות חוטמא, וכל שכן שיהיה שערות בתיקון זה. ואולי שבז"א מונה שפה עליונה ותחתונה לתיקון א', ומונה תיקון ג', ארחא מלייא שערא זעירין, ואינו מונה תיקון דארחא תתאה בז"א, שזה הוא תיקון ה' דזעיר אנפין:
שער הסליחות - פרק ה: ועתה ראוי שנבאר מציאותן. הנה כל מציאת הדיקנא, הוא א"מ על ראש א"א, ואלו הם שערות מקיפים אל א"פ. והנה ראוי שנבאר לך מציאת רישא של א"א, כדי שיובנו הדברים. הנה נודע, כי א"א הוא מלביש לעתיק, ובארנו כי בא"א יש גולגלתא והוא סוד הכתר של א"א, ובגווא חד מוחא דלא אתפליג לג' מוחין כמו בז"א, רק חד לחודיה. והאי מוחא הוא סוד חכמה דא"א, ואיקרי מ"ס. ואמנם, שינוי יש בא"א מבשאר פרצופים. והוא, כי בשאר פרצופים יש כתר חב"ד בגולגלת, אמנם בא"א לא יש בראשו רק כ"ח, אך בינה ודעת אין בו: אמנם, בינה דא"א הוא סוד הגרון דא"א, ותמן נחתי ולא קיימין ברישא, ומכאן תבין איך הבינה ודעת בין הכתפיים, נקראים גרון, ונקרא שופר, ונקרא כתר. כי הלא הגרון דא"א, נעשה כתר לאו"א. נמצא, כי ג"ר דא"א יתבי דא על דא, כתר, ותחתיו חכמה, ותחתיו בינה, ואינם בסוד קווין כתר למעלה, וחו"ב למטה, מב' צדדי הכתר:
והנה, עיקר התיקון הוא להיות קוין, כמבואר אצלינו בכמה מקומות. וטעם שינוי זה דא"א הוא, לפי שכבר הודעתיך סוד המלכים שמתו הם סוד הנקודים, ואח"כ נתקנו. ואמנם בעתיק יומין, לא היה בו שום בירור מהמלכים שמתו, ברישא דעתיק, כמבואר אצלינו. אך מא"א ולמטה, היה בו בירור ז' מלכים, ולכן א"א המלביש ומקבל אור ע"י עצמו, לא היה כח אל הבינה שבו לקבל אורו, ולכן ירדה בגרון, כי ממקום רחוק תוכל לקבל ההארה. והטעם, לפי שהבינה דינין מתערין מינה, לכן אין בה כח לקבל אור עתיק כמו החכמה, לכן החכמה נשארה במקומה והבינה ירדה אל הגרון. אמנם, בשאר גולגלתא, כגון או"א וזו"נ, כולם מקבלים אור עתיק ע"י לבוש א"א, ויש בהם יכולת להשיגה, וא"צ אל הבינה שלהם לירד ולהתרחק. אמנם, אחר שירדה הבינה בגרון, ירד הדעת ונתלבש בו"ק דא"א עצמן והיה רוחניות אליהם. ונחזור לענין, כי ברישא דא"א יש כתר וחכמה לבד, והנה כל זה הוא בכללות, אבל כבר
ידעת כי כל מדה ומדה מנהון כלולה מיו"ד, וא"כ כתר וחכמה יש בכל א' מהן י"ס. והנה כל שיעור הראש שהוא עד המצח מקום השערות, שם יש כללות י"ס מכתר, וי"ס מחכמה, כן למטה מן המצח עד הגרון ששם הבינה, יש ג"כ כללות י"ס מן הכתר, וי"ס מן החכמה, וכל זה בבחינת פנימיות. וג"כ בבחינת א"מ יש יו"ד מקיפים מן הכתר, ויו"ד מן החכמה, וזה בראש. וכן יוד מקיפים מן הכתר, וי' מקיפים מחכמה, ממקום המצח עד הגרון, ואין לנו עוד עתה עסק במקיפי הראש: אמנם נדבר במקיף הפנימי והנה סוד י"ג ת"ד, הם סוד מקיפי הפנים, ע"ד שנבאר בעז"ה. והענין, כי האמת הוא שבבחינת א"פ, יש י"ס מן הכתר וי"ס מן החכמה, אך בסוד המקיפים לא יש רק י"ג מקיפים, מן כתר וחכמה לבד, כי השאר אינן יכולין להתגלות. ואמנם, כ' אורות הפנימים, הם עומדים ומחזיקים שיעור המקום, המחזיק וסובל לי"ג אורות, (צמח - צ"ל מקיפים) ושיעורן שוה. וז"ס דשערות דדיקנא, שיוצאין האורות דרך נקבי השערות,
ומאירין בסוד מקיפין: אמנם, יש חילוק אחר בין פנימים למקיפים, והוא, כי הפנימים עומדים זעג"ז כסדרן, כתר חכמה, עד המלכות האחרונה. וכן הי"ס פנימית של חכמה, הם כסדרן ג"כ. אמנם המקיפים הם להיפך, כי מתחילין ממטה למעלה, כי המלכות עומדת למעלה בראש כל הי"ג ת"ד, וכתר בסופן. וכן הי"ס מקיפים של חכמה, הם עליונים מכל ספירות של חכמה, הם ע"ז הסדר ג"כ. ולא די זה, אלא שגם כן כל ספירת החכמה, הם עליונים מכל י' ספירות של מקיפי כתר. נמצא, כי האחרונה שבכולם שהוא מלכות דחכמה, היא עומדת למעלה מכולם. והגבוה והמעולה שבכולם והוא כתר שבכתר, עומדת למטה מכולם. והטעם הוא, כי להיותה אור מגולה מקיף, לא היה כח בתחתונים לסבלו, לכן אורות עליונים לא נתגלו רק למטה ממדרגותן, לפיכך כתר שבכתר שהוא במדריגות יותר עליונות, הוצרכו להתגלות במדריגות היותר תחתונה שבכולם. וכן המלכות שבחכמה, שהוא היותר קטנה שבכולם, נתגלית למעלה מכולם, כי יש כח בתחתונים
לקבלה, וכיוצא בזה בשאר הספירות. ומה שאנו אומרים, שכתר שבכתר נתגלה במדרגה התחתונה, לא דייקת למילתיא, שהרי אינם רק י"ג ת"ד לבד, ואין כאן כ' ספירות. אך הכוונה לומר, המדרגה היותר עליונה שבכתר, שהוא נקרא ונקה, שהוא החסד שבכתר, כמ"ש בעז"ה: גם דע, כי הלא אין גדר המקומות, כמו שנראה בעיניך לסדרם זעג"ז ממש, כי אין סדר המדרגות שוות כפי היות המקום עליון או תחתון, כי אינו תלוי בזה, כי הלא יש מקום למטה ונקרא עליון. ויש מקום למעלה, ונקרא תחתון, כי הלא המקום שתחת הפה, הוא יותר תחתון מכולם. ואמנם הוא מכלל מקומות העליונים, להיותו סמוך אצל הפה, ומקבל האור, וההבל היוצא משם יותר משאר המקומות. וכן הסמוך אל החוטם, וכן הסמוך אל העינים, כי גם מהם יוצא ההארה. וא"ת, א"כ מקום שתחת הפה, ראוי לקוראו תקונא קדמאה, ומקום הראשון דדיקנא. אך דע, כי אין הדבר תלוי בזה, רק ראוי להעריך המקום עצמו אם הוא
עליון, או אם הוא תחתון, וקרוב אל מקום ההבל. ולפעמים יש מקומות עליונים, שהם יותר גבוהים מן מקומות ההבל, וזה תלוי בסוד ההערכה, לאחר שהעריך הבורא יתברך המקומות, סדר י"ג תיקוני דיקנא בהם, ע"ד שבארנו למעלה במקומו, ע"ש: