שער ר"ח חנוכה ופורים - פרק ג: קריאת התורה בראש חודש, כבר כתבנו במ"א, הכוונה הצריכה לקריאה בכל יום, ומשנה וקבלה, והנה כאן נדבר בראש חודש, הנה יום שחל ראש חודש, באיזה יום שיהיה, צריך לכוין כשיעסוק בתורה, לשם אל במלוי, ובשם אדנ"י פשוט, אשר בהם י' אותיות, וזהו תוספות הארה לשכינה, ובהם י' נקודות, וזה סדרן - א' תחתיו קמץ, מורה לספירת הכתר. ל' ותחתיו פתח, מורה לספירת החכמה. ף' תחתיו צירי, מורה לספירת בינה. ל' תחתיו סגול, מורה לספירת חסד. ותחזור פעם אחרת, מ' ותחתיו קמץ, מורה לכתר. ד' תחתיו פתח, מורה לחכמה. א' תחתיו צירי, מורה לבינה. ך' תחתיו סגול, מורה לחסד: ו' תחתיו קמץ, מורה לכתר. י' תחתיו פתח, מורה לחכמה. צריך לחלוץ התפילין קודם מוסף, והטעם כי עד עתה לא היתה עליה לנוקבא יותר מימי החול, (ובספר זאת חקת התורה מצאתי וז"ל, וצריך בראש חדש באשמורת הבוקר, לכוין בשם אלף למ"ד אדנ"י קמץ, כמו רביע שעה,
ואחר כך כולו פתח, כמו כן. ואחר כך כולו סגול). ועתה אז עולה הנוקבא יותר מימי החול, כי התחילה לעלות במוסף עד הכתר, לכן קודם המוסף צריך לחלוץ התפילין. והרב ז"ל לא היה מסיר התפילין עד שיגמרו כל הקדיש שלאחר חזרת ספר תורה בהיכל קודם מוסף, ואחר כך חולץ תפילין, והתפלל מוסף: מע"ח - דע כי בראש חדש מסלקין התפילין קודם מוסף, כי אז נגלה עליו שפע עתיקא קדישא, ויורד דרך המדרגות, והוא למעלה מהתפילין, ועיין בכוונת חול מועד ובנע"ח נוף א' פרשת אחרי: מוסף ראשי חדשים - יש להבין, למה אמר ראשי חדשים בלשון רבים, וכי כמה ראשים יש לנוקבא רחל העולה עתה, והיא רמוזה בר"ת "ראשי "חדשים "לעמך, ר"ת רחל. והענין - כי בתחלה יש לה כמה בחי', אשר כל אחת נקראת ראש, והוא כי הלא בתחלה יש לרחל מוחין מנצח הוד יסוד דז"א, והם לה בחי' ראש. ואחר כך בעמידה עולה לחג"ת שלה, ונעשין לה בחי' ראש, ובמוסף עולה עד חב"ד דז"א, ונעשין לה מהם בחינת ראש, ובכתר יתנו לך עולה עד
כתר דזעיר אנפין, כי הוא בראשו ממש, ובהעלותה בכל בחי' ובחי', נעשה ממנה בחי' ראש, לכן אמר ראשי בלשון רבים, כי כפי גודל המוחין שהיא עולה, נעשה לה ראש כנ"ל. ראשי חדשים, ב' ראשים יש לה בראש חדש, והם נצח הוד דז"א כנ"ל. מהחברים - ניקוד הוי"ה בראש חדש במוסף אמצעית, שוין עם מוסף שבת ור"ח, צירי ושורוק. נ"א ראש חדש שורק ואהי"ה. הצירופים של י"ב הויות וי"ב אהי"ה שצריך לכוין בכל חדש, לקמן בשער היחודים): בליל ראש חדש אחר חצות, או בליל י"ט אחר חצות, מותר לשמש לת"ח, אע"פ שאין זווגם כליל שבת: חייב אדם להקביל פני רבו בר"ח, והטעם כי גם בר"ח יש נפש יתירה בעת הכתר, ואז אם יקבל פני רבו, יושפע לו מכח רבו, אבל עיקר הוא בשבת, כי כל היום יש נפש יתירה. וברגל (ס"א לא צ"ל) אצטריכא ליה, דלא כתיב בקרא. (א): הגהה (א) (ס"א הם הקרא שהזכיר הרב, הנה זה נוכל לומר, שהשונמית שהיא בחינת נפש, שתקן מטה ושלחן ומנורה, מדוע את הולכת אליו היום, לא חדש ולא שבת היום, רומז לי"ט,
וא"כ גם כן נזכר בקרא, אבל אם היא יו"ט לא היה יום קצר, ולזה אינה ראיה). צמח- נ"ל כי ברגל לא אצטריכיה ראייה, כי יש בו גם כן כתר, ואינו גרוע מר"ח, כי הלא מוסיפים העולין לספר תורה, ואיסור מלאכה, ולא כתיב בקרא כי אם לא חדש ולא שבת, והלא יום טוב לא כתיב בקרא: מצאתי כתוב במכתבי קודש של הרב במצרים, סגולה נפלאה מכל צרה וצוקה, בפרט בזמן המגפה, שמדת הדין מתוחה, לומר בכל ג' תפילות של ר"ח עלינו עד אין עוד, ישר והפוך ז"פ, ובפ"א יאמר אבגית"ץ קרעשט"ן, ובפ"ב יאמר נגדיכ"ש, ובפ"ג יאמר בטרצת"ג חקבטנ"ע, ובפ"ד יאמר יגלפז"ק שקוצי"ת. (מ"כ הטעם, לפי שיהושע תיקן עלינו, והפיל עי"ז ז' חומות יריחו, נגד ז' קליפות, ועי"ז ז' שמות דמ"ב, שהם לשבר כח הקליפות ז' של ז' חומות) אח"כ יאמר על כן נקוה עד גמירא, ויכוין בס"ת מהרה" בתפארת "עוזך "ס"ת תכ"ה. אח"כ יאמר מזמור ז' שגיון לדוד וכו'. וסיים הרב, ויודע אני שהוא מקובל, ונגע לא
יקרב באהלו עכ"ל: (א"מ) מנהג הרח"ו ז"ל, שלא להניח תפילין דר"ת לאחר שאמרו קדושת כתר, עד שחרית של יום ב', כי הלילה מפסקת. והרמ"ע חולק, אף שהיה ירידה בחטאת דר"ח, דאסקי תיכף אחר מוסף, ויש להניח: להרח"ו ז"ל, דע ענין ר"ח, וההבדל שבין שנה לחדש, והוא, כי החמה מקפת י"ב מזלות בי"ב חדשים, והם י"ב צרופי הויה. והלבנה מקפת אותם בחודש א', והם י"ב אותיות של אדני. ואין מכוונות י"ב של אדני לי"ב של הויה, לפי שזה מקיף הי"ב מזלות בי"ב חודש, וזה בל' יום, והחמה אין בה שיעור בהקפה. (ס"א כחה בתחילת הקיץ, וכחה בסוף הקיץ, כי ככחה בתחלת ההיקף כמו ן בסוף ההיקף, והלבנה יש בה חסרון: והענין - שהם ה' פרצופים, א"א או"א זו"ן, וכנגד ה' השמות בנשמה, הם נרנח"י - נפש נגד מלכות, רוח נגד ז"א, נשמה נגד בינה, חיה נגד חכמה, יחידה נגד א"א, וכל א' כלולה מי', וכל א' יש בו אות א' מהויה, וקוצו של י' רומז לא"א, וכן כל א' מאלו האותיות יש
לה י', שהוא פרצוף שלם. י' כפשוטה, ה' יש לה ה' אחרת, כזה ה"ה, הרי י'. ו' כשהוא בבטן המלאה, והוא אות ו' זעירא שבתוך ה', והוא בעל ו' קצוות, ואין לה ראש, ולזה הולד כשהוא בעיבור אין לה ראש למעלה אלא בין ירכותיה, וכשנולד נעשה ראש אל ו' והם ג"ר, וקוצו התחתון של אות ו' הוא המלכות והוא עשיה. ואות ה' אחרונה, יש לה ג"כ ה' אחרת, ופי' - כי בהיותה בבטן, וכשיורדת למקומה נשאר שורש שלם שם למעלה, הרי יש שם למעלה י', וכשיורדה, הביאה שורש אל אמא עמה ולזה יש לה עשר. וז"ס מנצפ"ך, שהם ה"ג, והם כפולים, וה"ג אינם אלא ה', אלא שהם ה' דאמא עלאה, וה' דאמא תתאה, ולזה הם כפולות: עוד בחי' אחרת לה' תתאה שמורה על עשר, שהם ד"ו, ונחלקים לב' אותיות, ו' נשאר באצילות למעלה, אות ד' שהוא בחינת המלכות ירדה למטה, ונעשה פרצוף שלם, והיא נשמה דבי"ע, ולזה היא דל"ת, שהיא עניה ודלה כשיורדת למטה. וכשיוצאה לחוץ אמא, אז אוזיפת
אמא לברתא מנהא. וזו הדל"ת שיורדת לבריאה, נקראת אלהים, כי מלכות שבאצילות אינו נקרא בשם אלהים, רק זאת שיורדת למטה ונעשה ה', בסוד היורד לבריאה, ומזדווג שם, והוא ו' שנשארה למעלה באצילות, ונעשית זכר אליה, ויסוד שבה יורד ומזדווגת עמה, ונעשית מן ד' ה', וזהו שאנו אומרים השכיבנו אבינו לשלום וכו', כי באצילות לא יש שינה, אלא מבריאה ולמטה, ובריאה שהוא הכסא, בלילה נעשה מטה. ורחל שהיא בעשיה של אצילות למטה, המלכות שבה היא תחת המטה, והזווג הוא בלאה, "השכיבנו "אבינו "לשלום, ר"ת לאה למפרע, ואנו מתפללין שירד השלום שהוא היסוד, שאות ו' המלוי שנשאר שם למעלה, שירד להזדווג עמה, זהו בזיווג של לאה. אבל ביום, והעמידנו לחיים ולשלום, שהוא זווג עליון ביסוד של מעלה: וזהו כל מה שמתפללין אנחנו, ומתקנים בתפילת שחרית, שיעלה אות ד' זו למעלה במקומה הראשון, שהוא שער ראשון מלכות שבמלכות, שבלעדה אי אפשר להזדווג. וכשהיא עולה כולה,
נעשית הזווג העליון. וכאשר יורדת למטה, אות ד' נעשית נקבה, ואות ו' שבה נעשה בחי' זכר אליה: וז"ס בזהר פרשת בלק על פסוק מעיין גנים, ה' גנים אית להקב"ה דקא משתעשע בהון, מעיין חדא עלייהו דקא משקי לון האי גנתא, אית גנין אחרנין עבדין איבין לזינייהו, והאי גנתא אתשקי מהאי מעיין דאשקי לון. פי' ה' גנים שעל ידם נבנית מלכות, ונעשית גן, ומעיינא חדא דאשקי לון, הוא היסוד המשקה את הגן. תחות האי גן, אית גנין אחרנין, אות ד' שבארנו שירדה למטה, ונעשים גנים אחרים שהוא אות ו' הנשאר למעלה אתהפיך לבחי' זכר, והיסוד שבה נעשית מעיין, דאשקי ומזדווג עמה, כמ"ש, וזש"ה וכגנה זרועיה תצמיח, זרעה לא נאמר, אלא זרועיה, והם הספיחים: ופי' - כי קודם החורבן, היו באים נשמות חדשות לעולם, אבל לאחר החורבן לא יש אלא ספיחים. והטעם, לפי שסבת החורבן היה, שלא שמרו שמיטה, ואכלו חדש, לפיכך נגזר עליהם, שכל ימי החורבן לא יאכלו אלא ספיחים. ופי' - כי ממה שנזרע בנוקבא העליונה בזמן
הבהמ"ק, כשיורדת למטה, היא מתהפכת בבחי' זכר, ומזרעת ספיחים עליונים בתחתונים. וז"ס השכיבנו אבינו לשלום, וזהו בלילה. אבל ביום, והעמידנו מלכינו לחיים ולשלום, כי למטה יש מות, ולמעלה אין מות: וכן מצינו, כי יסוד הנוקבא שהוא בנימין, כשמסתלק יוסף בסוד מצרים שהיא הגרון, משמש בנימין תחתיו, והוליד עשרה בנים, דוגמת י' בנים שהיה ראוי להוליד יוסף ואבדם, ויצאו בלי נקבה, כשהוציא י' טפין כמאמר רז"ל שהם עשרה הרוגי מלכות, והם י' נשמות שיצאו מיסוד עליון בלתי נקבה דרך קרי, וקיבלום החצונים ועלו בעלייה ראשונה ביסוד בנימין, וזרעם בסוד ד' היורדת למטה. ואפשר שלכן נקרא ר' עקיבא בן יוסף, וכשנסתלקו על ידי הריגה עלו ביסוד דיוסף, וז"ס ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום, שנכנס בשלום של בנימין, ויצא מן העולם בשלום של יוסף. או יהיה פירושו, נכנס בשלום, לתקן השלום הזה שהיה פגום ועלה בידו, וז"ש ויצא בשלום:
וז"ש בפרשת פקודי, בגין דר"ע סליק לעילא כדקא יאות, אעל בשלם ונפיק בשלם, כמ"ש בפירוש שאיל שאילתא, ולא איתפרש. פי' שימות באותו מיתה לתקן יסוד עליון, ולא יפרד ממנו. ופי' הכא תרין סטרין, ידך ה' דא קב"ה, שהיא השכינה, ונשמתו איתכניש לגבוה. ממתים מחלד, דא סט"א דגופא איהו שליט עלייהו. ופי', שבמיתה זאת יש ב' בחי', א' מיתה טבעית, שכבר היה בן ק"ך שנה. והב' היא ההריגה. ואם היתה מיתתו מיתה טבעית, היה נכנס בנוקבא העליונה, ובנוקבא נסתלק למעלה, ויהיה ידך משתמשת למעלה ולמטה, ומלת מחלד ג"כ למטה ולמעלה, וז"פ ממתים ידך היתה המיתה נכנס בידך שהיא השכינה, עכשיו שהיתה המיתה מחלד, אשר הם החצונים מחלד, חלקם בחיים. וחלד פי' לשון חלודה, שהוא ר"ל מוצנע, והוא נכנס בסוד העליון, והוא הנקרא חיים אל חי, וזהו אור" זרוע" לצדיק" ולישרי" לב" שמחה", ס"ת ר' עקיבה. ולישרי לב, מישרים הנקראים גבורות. ולב הוא המלכות. וז"ש
ולישרי לב, שהם הנמשכים מהגבורות שבלב, שמחה נמשך להם מאמא, ושמחה היא הגבורות, שאין שמחה אלא בבשר ויין, שהם גבורות. וז"ש וצפונך, שהם הגבורות, תמלא בטנם, ישבעו בנים שהם הם עצמן, והניחו יתרם לעולליהם, פי' - כי משה ויתרו, לקחו חלק הטוב שהיה בקין, וז"ש וחבר הקני נפרד מקין, והוא עיקר עליית הגבורות, והגבורות הם עיקר לע"ל, לפי שאז אין חצונים שולטין, וההנהגה היא על ידם: וז"ש רז"ל - לע"ל, הצדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם, וההבדל שיש בין העטרה לכתר, שהכתר הוא בזכר, והעטרה היא בנוקבא. ולע"ל, שיהיה ההנהגה ע"י הגבורות, צדיקים יושבים, ועטרותיהם בראשיהם שהיא עולה להיות עטרת בעלה, כי כל גבורה נוקבא, ולכן נקראת בשם עטרה: וכן מוצא בחוש, שהזהב חשוב מן הכסף, ומצפון זהב יאתה, והכסף מצד החסד. אלא בגין שקין היה קינא דמסאבותא, שהיה בו תערובת מהקליפות יותר מהבל. א"ה, כשנראה בדעתינו, שבקין היה ב' חלקים זהב, וד' חלקים תערובות. ובהבל ד' חלקים כסף, וב' חלקים
תערובות. כמה חשיבות יש לשני חלקים זהב, מד' חלקים כסף. ומזה העופרת של קין, לקח קרח, כשחלק על משה ע"ה. וז"ש רז"ל, ויקח קרח, שלקח מקח רע לעצמו, שהוא היה ממדרגה מעולה ביותר, שהוא רומז ראש ללוים, ולקח זה המקח לעצמו של קין, כדי לעלות ולחלוק על משה. ויתרו לקח מהטוב, והניח המותר לעולליהם הבאים אחריהם, ולזה הביא קין קרבן מזרע פשתן, דפשתן הם הגבורות, אלא שהביא מדרגה תחתונה, שנאחזים בה הקליפות, לכן פשתן בס"ת של קרבן - קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן. וזה סוד זכור רחמיך י"י וחסדיך, וארז"ל ויצחק היכן היה, שהלך להציל את בניו משעבוד מלכויות, כי רחמיך וחסדיך היינו יעקב ואברהם, וז"ש למה לא נזכר יצחק, אלא שהלך להציל בניו וכו'. דאז הוא עיקר שלטנותו, ומה שעתה אינו ראש ההנהגה, לפי שהחצונים נאחזים בו, אבל לע"ל בלע המות לנצח, ואז לא יהיה קליפה ותהיה ראש ההנהגה ע"י יצחק, וז"ש כי אתה אבינו, ופי' ז"ל על יצחק נאמר, והבן:
עוד ענין אחר, בניצוח שמש וירח, בהיות שניהם תאומים נבראו, והושוו זה לזה. וכשטענה אין שני מלכים משתמשים בכתר א', אז ירדה ממעלתה והקטינה את עצמה, שהשמש בהיות שנברא ביום ד', וניתן ברקיע ד' שהוא חלקו, ואין מקום הירח שם, שאז היתה סמוכה לשמש, והשמש עיקרו שם, לכן ירדה היא ואין לה אור מעצמה כי אם מבעלה השמש שמזווג עמה בערב ובשעת המנחה, שמשם והלאה משפיע בה מאורו, ומתגדלת עד י"ד יום, שהם ימי טהרה. ומשם ולהלאה היא הולכת וחוסרת י"ד ימים אחרים, ונקראת עיר פרוצה, כי אין לה חומה, כי אין לה אור ממנה, כי נפרצה מאותו האור, ולא כמו שהיתה עד עתה נשפעת ונתגדלת אורה. והשמש ישיש כגבור לרוץ אורח, שהיא הלבנה, שיש לה אורח כנשים כנודע: והנה דם נדה באשה, ממקום התוהו, ומשם נתהווה הנחש הבא על חוה והטיל בה זוהמא, וכן נרמז בירח כי לא יהל אורו הבא מן שמש, כי אם רגע אחת, כי היא בתוספות אורה, ונטהרה
לבעלה. וי"ד ימים פסק אורה, שהם ימים דמסאבותא, ואחר הכ"ח יום, אין אנו רואין אותה, שהיא תחת הארץ. אבל חסרון אורה הוא ברגע אחד, והיא באותה רגע א' נרמז בפסוק, ברגע קטן עזבתיך, וברחמים גדולים אקבצך, וז"ס הסתרתי פני רגע ממך: עוד רמוז, שזמן רגע א' קטן, שממנה אותה שעה הטה השמש, שלא יהל עליה אורה, ואז נדבק שם סמ"אל, להטיל בה זוהמא להנות ממנה, והיא כ"ט לחודש, וסימן כז"ב שהיא שקר, לכן נדבק שם באותו יום, ואפילו כולו שקר אין לו רגלים, כי אץ ברגלים חוטא, שנתקצצו רגליו, ושארו בחבורא וסיים בפרודא, כי כבודי לאחר לא אתן והבן: ורמוז ג"כ שפגימת הלבנה היתה ברקיע ז', סמוכה לחיצונים, לכן יכול לגשת, אבל הזמן הוא ברגע קטן. וסוד ותצא דינה בת לאה, וירא אותה שכם בן חמור, שהטיל בה זוהמא. וכן לחוה בהיות שיצאה חוץ לג"ע מן הפתח, לכן יכול הנחש לפתותה, והטיל בה זוהמא, עד שיעביר הטומאה מן ארץ, ואז והיה הויה למלך על כל הארץ, ויהיה הויה אחד ושמו אחד:
להרח"ו ז"ל - ענין ידוע, שהאצילות נתחלק לג' חלקים והם - ג"ר, ו"ק הוא ז"א, ומלכות. וידוע, שבג' ראשונות, י' בחכמה, וה' בבינה דין, אך לא דין גמור כמו ה' אחרונה. והטעם, שה' ראשונה בין י' לו', שגם הוא חסד, מה שאין כן בה' אחרונה, שאין לה אלא אות ו' מצד א', לכן היא יותר קשה מה' ראשונה. ועל ידי התורה והמצות שעשו ישראל, אז אשת חיל עטרת בעלה, תעלה עד למעלה בסוד צדיקים יושבים וכו'. ונודע, ששם הוי"ה, מהוה כל הויות, ואין לך דבר שבעולם, שלא יהיה לו אור מצד שם זה, וכל אחד לפי מעלתו, ובלתו אין קיום כלל. וידוע, שבשם זה יש י"ב צירופים, והם מתחלקים לי"ב חדשי שנה: גם ד' אותיות הוי"ה, אות א' בכל חדש, וחוזרים בכל שנה. וגם הם ד' יסודות - י' מים. ה' אש. ו', רוח. ה', עפר. וידוע שכ"א נוטל מחדש, נגד אותיות הוי"ה. גם כן המלאכים, י' מיכא"ל, ה' גבריא"ל, ו' נוריא"ל, ה' רפא"ל. ניסן נגד י', ובו שולט מיכא"ל, ומזל
ניסן טלה. אייר ה' ראשונה, ומלאכו גבריא"ל, ומזלו שור. סיון ו', וידוע שהוא כלול מב' ראשונים חו"ג, לכן מלאך שלו פעמים נקרא נוריא"ל מצד ו', אוריא"ל מצד ה'. נוריא"ל כנודע שנקרא אורפניא"ל כשיונק מהפנים שעולה חשמ"ל, גי' מלבוש שהוא לבוש הפנים גי' שע"ח. ואוריא"ל הוא לבוש הגוף, ואוריא"ל גימ' רמ"ח, כמנין אברהם, שהוא חסד, שהוא תחלת הגוף, לכן מזלו תאומים, לשון רבים, לכן ניתנה התורה בסיון, שהוא אות ו' שבשם, וגם היא נגד ו': תמוז ה' אחרונה דין גמור, כידוע שמבכות את התמוז, שהבחי' בה' אחרונה, ע"ד רחל מבכה על בניה. ומ"ש קול ברמה נשמע, הוא על ה' ראשונה, שהיא רומז ה' עלאה, שם נשמע קול נהי ובכיה של רחל, ואז גם היא בוכה, שהבכיה דאימא עלאה, ע"ד במסתרים תבכה נפשי, לכן כתיב ועיני לאה רכות, אמ"זל מהבכיה, וע"ז אמרו קול ברמה נשמע, הכוונה על ה', לזה אמר תמרורים, לשון רבים, ואח"כ אמר רחל מבכה על בניה, שהולכת בגלות, ואין הבכי על
הגלתה, אלא כי איננו, פי' שהיא אינה עמהם, ונפרדה, שאז הוא החורבן כנ"ל, לכן היין שהוא הגבורה, ה' אחרונה, צריך למזוג ג' חלקים מים וא' יין, כדי למתקו בג' אותיות יה"ו, שהמתוק שלה הוא, להעלותה לנה"י, ואז ממתיקה, לכן צריך ג' חלקים מים כנ"ל, לכן בתמוז אירע מה שאירע עד ט"ב, עד שנגלה י', שהוא י' שבו, ולכן הציתו אש בהיכל בתשע, קודם שנתגלה י', לכן חכמים הראשונים קבעו התענית ביום ט', שבעשירי כבר נתגלה אור י': אלול, ה' הראשונה, תשובה כנודע, לכן הם ימי תשובה. תשרי ו', ואמרו רז"ל מאזנים לשון רבים, וגם בר"ה הדין. יוה"כ מצד סליחה, והיינו המלאך נוריאל אוריאל. וזה סוד ג' ספרים נפתחים בר"ה - צדיקים גמורים, רשעים גמורים, בינונים. וזהו מאזנים שתי תיבות, היינו מאזנים, וכשזה עולה זה יורד, היינו צדיקים גמורים, או רשעים גמורים, ושאר חדשים תבין. וכן ד' אותיות הוי"ה, נגד ד' רוחות העולם - י' מזרח, ה' צפון, לכן כתיב