ספר גרושין — קטע 2

למשיח משמי קדשו. והב', הוא כי הושיע ה' משיחו הוא משיח בן דוד שהוא עליון, והוא יושפע עליו שפע משמי קדשו שהוא ג' ראשונות, כי שם הוא שמי השמים. והכונה בפסוק זה הוא שיהיה הדין באמצע הרחמים. "שמי קדשו" הוא כתר וחכמה, הרי רחמים מצד אחד. "בגבורות" הוא הבינה מצד אחד. "ימינו" הרי רחמים. ופי' אני, "עתה", המל' שפירש [שלה] "עת ה"', והיא נקראת "עת" שנאמר "ואל יבא בכל עת". ופי' עתה שהיא המל' "ידעתי", ויחדתיה עם הדעת העליון ת"ת. ותדע למה יחדתיה, לפי שעיקר תקוני היחוד כבר נתעורר, והוא "כי הושיע ה' משיחו", פי' ישפיע שפע הימין והשמאל. והת"ת [נקרא] ה', משיחו הוא [נקרא] המלכות, שכן נקרא מלך משיחנו, שהשפיע הת"ת סוד התעוררות, יחדתיה למעלה. והוקשה לו אחר שכבר נשפע השפע מהת"ת אל המלכות, א"כ מה יתהוה ויתחדש על ידי יחודם, לזאת "יענהו משמי קדשו", פי' יבא השפע וזהו "יענה"ו". "יע"ן" ישפיע [אל]

ה"ו, שפע משמי קדשו שהוא ג' ראשונות. "שמי" חכמה, ובינה "קדשו" ע"כ. ואמר שע"י היחוד והשפע הזה הנשפע מלמעלה יהיה רב כחו ותהיה תשועת ימין שהיא [כעת] בגלות, ככתוב "השיב אחור ימינו" וע"י היחוד תהיה תשועה בימין, מצד הגבורה העליונה הנקראת בינה. שאם לא יהיה היחוד העצמי הזה לא תוכל הימין לצאת מהגלות. והגענו לכפר ביריא ונכנסנו לבית הכנסת ושם נתעסקנו בקצת דברי הגירושין. וחידש מורי כי בפרט בימות הקיץ בלא נדר נצא קצת יחפין בסוד השכינה, "מנעי רגלך מיחף": יב: יצאנו מהכפר ונתעסקנו בפסוק "אבא בגבורות ה' אלהי"ם, אזכיר" וגו'. וביארתי אני, "אבא בגבורות" לנקמה, ולמלחמה אני צריך לבעלי הדין לעורר דין על האויבים להומם. ולכן אני צריך "אבא בגבורות" שהם גבורה והוד. וכן אדנ"י ידוד [בניקוד אלהים] שהם (שכינה) [בינה] ומל'. והרי ארבעת הספירות האלה הם כחות הדין. ולכן מה אעשה כי אפי' שביתו' הדין הזה יתעורר הדין על שונאיהם של ישראל, לזה השיב "אזכיר צדקתך לבדך".

"אזכיר", פירש איחד צדק שהיא המל' בסוד יניקתה מן הדין, אזכיר בסוד ה"זכרון" ליסוד. "לבדך" הכונה אל הת"ת. ואמר "לבדך", הכונה כי לא יתעורר היחוד עוד בסוד הצפון כמנהג, מפני מה שימשך מזה כח הדין להתעורר. אלא ייחד אותה לת"ת לבד בלי לעורר דין עוד. ופירש מורי, "אבא בגבורות", פי' אני רואה שהגבורות והדין הם בינה ומלכות. ולכן מה אעשה, "אזכיר", פי' אקשר, שלשון זכרון הוא לשון קטרת והיינו קישור. והכונה אקשר הבינה שהיא ג"כ נקראת "צדקה", איחד אותה לה', דהיינו כתר עליון, בסוד ך' ארוכה שהוא כתר בסוד שם קדוש, שסגולתו שאינו חוזר ריקם ועולה על הכתר, והוא [שם] זה אזבוג"ה ע"כ. ואמר כי זהו ד"ך שעולה זה השם. ועליו אמרו "אל ישוב דך נכלם". וכזה פירשו המפרשים: יג: ומשם פי' אני, זה השם [אזבוג"ה] שהוא בבינה ודאי, מטעם כי כל חלוקי המפרשים (שכ"ח) [שאות ח'] שהוא הבינה, שמינית ממטה למעלה, ובסוד החיים שבה, כי חי"ת היא [נוטריקון]

חיים. והנה כל מספר שאתה יכול לעשות מהחי"ת הם בשם זה, והם ראשונה א"ז הרי שמונה. עוד ב"ו הרי שמנה. וג"ה הרי שמונה. ואין עוד חלוק לשמונה כי אם אלה כי ד"ד אינו פירוד וחילוק, אחר שהם שוים. ולרמוז שזה השם מורה על הבינה. לכן נרמזו בו ג' חילוקים שבבינה. עוד ביאר מורי כי השם הזה עולה ויורד, עולה מצד א' ויורד מצד א'. וכן עלייתו אב"ג ירידתו זו"ה. ופי' אני, כי הטעם כי העולה הוא עולה עד כתר עליון ומתעלם ויש בו דין, כי כל עליה היא מצד השמא"ל. אמנם העולה ויורד מורה על העלייה לקבל ואינו מתעלם, אלא חוזר להשפיע. כי קרוב לזה ביארו בזוהר פרשת תרומה בשם מ"ב וע"ב. והקשה למורי כי אחר ששם מ"ב עולה [שוב] אינו יורד כמבואר בזוהר. תירצתי כי אדרבא משם ראיה, שלא נכתב בתורה שם בן מ"ב ממש אלא בראשית וכו'. והם האותיות לאחור כי לצרף מאותיות אלה אל שם בן ד' צריך (לגלות) [לעלות] בסוד השם העולה, ולגלגל השם

אל פסוק בראשית שבהם נברא העולם. יורד [ע"י] שהם היפך האלפא ביתות. וישר בעיני מורי הענין. עוד הוספתי ביאור בשם זה שיש בו ג"פ ח', לרמוז אל ג"פ שם יאהדונה"י שהוא הא' ביסוד, והב' בת"ת. והג' בכתר עליון והם אב"ג. והיינו אב"ג שבשם לרמוז אל סדר היחודים הללו המיחדים ת"ת ומלכות כמבואר בתיקון. והשם זכר בסוד מיסוד ולמעלה, כי היחוד של ד' שמות שהם אהי"ה אדנ"י יהו"ה אדנ"י היא במל' הנקראת "קרית ארבע" והיינו ד"ד, והדל"ת במלכות. וזה השם לא רמז. עד כאן הגיע העסק ביום ההוא. והודאה לאל שזיכנו כי הדברים [ה]אלו הם כולם עליונים, מושפעים בלי עיון כלל, והם מתוקים מדבש. מתנת המלכות אל המתגרשים ומתנודדים עמה: יד: עוד נתגרשנו ביום ששי י"ז לחדש שבט ונתעסקנו בפסוק "אור זרוע לצדיק" ופי' בו על דרך שפי' בזוהר פרשת תרומה כי אור הוא השפע הנשפע מצד החסד מן הת"ת אל היסוד. והיסוד זורע האור ההוא במלכות. והיינו "אור זרוע לצדיק". ופי' בענין אור, ה' אורות א' א'

א' א' א' כמבואר בתיקונים. ואמרנו כי בערך היוד נקרא "אור" שפי' ר"ז דהיינו סוד שהוא היסוד. "ולישרי לב שמחה", פי' האבות נקראו ישרים בסוד הת"ת הנקרא "ישר" מצד הגבורה והבינה, כמבואר אצלינו בספ"ר. והנה בהתחבר אל הת"ת הגדולה והגבורה בנטותם אל הבינה, נקראת "ישרי לב". כי הלב היא הבינה כדפי' ר"ש והכריח הענין בסוד הלב מבין. והנה הישרי ל"ב שהם האבות, מיוחדים אל הת"ת, יונקים מהבינה עצמה שהיא נקראת "שמחה" בסוד השפעת השמחה בסוד יין המשמח. ומאיר הפנים (ונררא) [ונראה] לת"ת הנה אל היחוד בהתחברות האבות מפני שעל ידם כנודע בסוד "שמאלו תחת לראשי". ונמצא לפי זה כי הת"ת יונקת מצד הבינה ומשפיע לצדיק, והצדיק משפיע למל' בסוד "ולמקצה השמים ועד קצה השמים", כי ת"ת ויסוד חשבינן חד, וראשו חד בבינה וראשו השני במלכות. ונשתטחנו בציון דר' יוסי דמן יוקרת: טו: עוד פי' בו פירוש אחר והוא בהקדמת הזוהר בפרשת הנז' בענין אור מים רקיע, שהם ה'

פעמים מים, ה' פעמים רקיע, ה' פעמים אור. והם ג' ידות י"ד הגדולה היינו אור. י"ד החזקה היינו מים. י"ד רמה היינו רקיע. והם גדולה גבורה ת"ת. וענין מים בגבורה פי' בזוהר פרשת תרומה במקום הנז'. והם ג' ידות שהם ג"פ י"ד הם מ"ב. נמצא שם ב"ן כולל ג' אבות כמו שם בן מ"ב. והנה האור מצד החסד קודם העבותו אל בחינת מים הוא נשפע ונזרע בעת זריעת הזכר דרך הצנור הוא אור, כי אינו משתנה במים אלא בעת יציאתו באמה, דהיינו "אור זרוע לצדיק", פי' בחינת השפע מזריע הזכר בבחינת האור אל הצדיק ואינו משתנה אלא בצדיק ע"י הנצח וההוד שהם נקראים שחקים, שטוחנים מן לצדיקים. פי' הם ביצי הזכר המבשלים הזרע לצדיקים שהם צדיק וצדק. וז"ש "לצדיקים" היינו בחינת הצדיק בערך הצדק, לא בערך בחינתו העליונה, שאז הוא מקבל אור כמבואר. אמנם ישרי לב שהם נצחיים ונקראים ישרי ל"ב פי' מישרים ומעמידים הלב שהוא הת"ת עיקר הגוף, מישבי[ם] אותו על עמדו בסוד

הירכים המעמידים הגוף. ולזה אמר "ולישרי ל"ב שמחה" פי' מתקנין השפע כדי שיבא לשמחה דהיינו המלכות שהיא נקראת "שמחה" בסוד שמחתה אל הזווג: טז: עוד נתעסקנו בפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" ופי' בו כי המלכות נקראת שבת, פי' ש' ב"ת בסוד הע"ץ כדפי' הרשב"י. והארכתי בענין הרבה בסוד הצלע ובניינה, כאשר הארכתי בספ"ר. ויום נקרא הת"ת בסוד היחוד עם האבות כדמוכח בתיקון. ופי' בספ"ר הנז'. ו"את" הוא לרבות יסוד. ופי' "זכור" הוא בסוד אזכרתה שפי' קיטור, ועניינו קשור. והכונה בכתוב קשור ע"י א"ת שהוא היסוד. ועוד שאות תרגמו א"ת [בניקוד קמ"ץ] וכן פי' בס' הנזכר ע"י תתיחד ותקשר יום השבת שהם ת"ת ומלכות, ונקרא "יום השבת" פי' יום המאיר לשבת שהיא היחוד, כדפירש הרשב"י בפרשת אמור בסוד "וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי" בסוד יום הכפורים שאסור בתשמיש המטה, שם: יז: עוד חדשתי בו פי' אחר בהקדמות רבות מענין הגוף, שאינו עיקר האדם כי עיקר האדם הוא

הנפש, והגוף לבוש אל הנפש. והלבוש הזה ניתן אליו לעונש, כי קודם היה לבושו כתנות אור ולא זכה אליהם, ונתנו לו כתנות עור. והענין כי פי' בזוהר פרשה בראשית בענין "אשר ברא אלהים לעשות", שהם כחות השדים שנשארו בלא גופין. כי בקשה הקליפה להתלבש ולהתחזק בבנין גופין בעה"ז בעון חטא אדם הראשון, והקדימה הקדושה וניתוסף מחול אל הקדש, ונתבטלה כח הקליפה וגברה כח הקדושה, ולא נתחזקה הקליפה בגופיים. והנה כאשר הוליד אדם הראשון את קין שהוא מצד הקליפה, הנה נתחזקה הקליפה ונתלבשה בו. וג' עונות חמורים עבר באותו מעשה כשהרג להבל, ע"א גלוי עריות ושפיכת דמים. ע"א, שכפר בעיקר ואמר "לית דין ולית דיין". ועוד שתפס בקליפה, שאין ע"א גדולה מזו. גלוי עריות, שע"י אשה היה ענין קנטוריא, כדפי' רז"ל ממלת "שדה", ושדה כמשמעו. והנה החוטא הרשע מפשיט הקליפה ומחזיקה בעה"ז ונותן לה גוף שיתלבש, כדפי' בזוהר בפסוק "ראיתי את כל המעשים

אשר נעשו תחת השמש" וגו'. והענין כי ע"י המעשים הנאים והדבור בתלמוד תורה יתהוו כחות מתאצלים מן הקדושה, שעל ידיהם יתלבש האדם העושה זאת כדפי' בתיקון כי הצדיקים מתלבשים בעה"ז בדברי תורה. פירוש, אותם האורות שנתאצלו על ידו הם לבוש אליו. ועל דרך זה נוכל לפרש "אשת ת"ח אינה צריכה יבום" מפני שלא נבנה. כי מה שדרשו רז"ל כי מי שאינו עוסק בפריה ורביה ממעט הצלם והדמות, מפני שלא נתאצלו על ידו כחות ונשמות קדושות. הנה ת"ח אינו מצטרך לזה, כי הנה על ידו נתרבה כח הקדושה ונתאצלו על ידו כמה כחות, וכמה דברים רוחניים שנתלבשו באותיות התורה המצטרפים בשפתיו בעת למודו. והנה לא יצטרך להתגלגל שהרי [דיבורי] תורתו [הם] בניו וכחות אצולים. ועל דרך זה הרשע בנכליותיו ודבורו הרע ומעשיו המכוערים, כולם עניינים וגופים לרוחות רעות שהם מתלבשות בהם. כענין שפי' ר"ש למגלה פנים בתורה שלא כהלכה, פי' שעושה שמים וארץ שבהם

מתחזק סמאל ולילית, כמבואר בפרשת קדושים. והענין כי הפנים שהם מקבלים ואינם כהלכה, שהיא המל' הנקראת "הלכה", הרי הם פני כלב, פני זעם וחרון אף. ולכן מתלבש ומתחזק בהם הקליפה. ולכן הרשע מחזק הקליפה. ולהיות שהאדם בהיותו קדוש מלובש בכתנות אור, (הוי) [היו] תולדותיו אם היה זוכה אליהם כולם מצד הקדושה שהוא א היחוד הגמור, שכל א' הוא אור. אמנם כאשר חטא, הוכרח להיות תולדותיו בקליפות לחזקה כענין קין שהיה רשע מחזק הקליפה בתולדותיו. לכן נתלבש בכתנות עור שבמקום א' נחלף לע', שעולה ע' שחלק הקב"ה זרעו לע' שרים, כולם חיצונים. כיון שלא זכה ביחוד, הוליד בפירוד (כשרים) [כשדים] והקליפות, ולהתם פשע ולכלות חטאת נתן לו כתנות עור ונתלבש נשמתו בעור זה. ופשט בגדיו בגדי חופש, ולבש בגדי עור ובשר לכלות הבשר הזה, ולהכניעו ולשברו בעבודת הקדושה, ולכלותה ולהכניע הגוף והקליפה ולדקותה ולהכניסה בקדושה כמו שהיתה קודם

חטאו. וזהו מה שהיה כתוב בתורתו של ר' מאיר "כתנות אור". ואי אפשר דברים כפשוטם שהיה כתוב ממש "כתנות אור", שהרי היה פוסל ספר תורה. ועוד, שאין הדבר מתיישב. כי קודם היה כתנות אור כי אי אפשר לומר שאחרי חטאו נתלבש באור. אלא ודאי הכוונה כי היה נקוד על "עור" לומר נתחלף לו "עור" ב"אור" מן הטעם שפי'. וכאשר רצה הקב"ה לזכות את ישראל נתן להם כלי חמדה, מצוה א' שעל ידו נכנע העור הזה, והיא מצות תפילין, שהוא רמז אל כתנות אור שהיה לבוש קודם החטא. ופי' בתיקונים כי ע"י המצוה הזאת יכניע ויכבש עבד תחת רבו, ושפחה תחת גבירתה. ואפילו לרשעים אמר, שהם כעול לשור ורסן לחמור, ששור וחמור ב' פגעים רעים הם. והנה מדרך הקליפה בהיותה מתקרבת אל הקדושה שהיא נאבדת מאליה, והיינו שפי' בזוהר בעובדא דההוא סבא "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". ופי' "לרע לו" לרע דאדם בליעל, כי רעה היא לו בהיותו שולט בקדושה, כי הקדושה

מבלה הקליפה: ולכן בהיות הנשמה בגוף, הקליפה תכלה מאליה, ותטהר ותבטל כח טומאתו, (ועל ידו) [וע"י כן] תטהר הנפש כמו הכסף בתוך הכור שהוא מכלה העופרת, ומצטרפת ויוצאה נקיה. ולכן לסייע לנפש מניחין אנו תפילין, לכלות הגוף הנגוף. והנה ביום שבת שאז האור העליון מתגלה והקליפה נתבטלה, אין אנו צריכין תפילין שהם חותם טיט, כעין שפי' הרשב"י בשיר השירים. והנה התפילין שהם חותם טיט הם רומזים לד' אותיות של שם שהם יהו"ה כמבואר ברוב דברי הרשב"י ע"ה בתיקון. ור"מ פרשת בראשית. ואם יש מקומות חולק על זה לכאורה, כמו שפי' בפרשת ואתחנן, כשיעויין בטוב ההשקפה הכל הולך אל מקום א'. ואין זה מקום פשר דבריו. והנה להיות שחסר ממנו יחוד ד' אותיות אלה, לזה אמר הכתוב "זכור" פירש קשירה, "את" מל' כמפורסם. והיא אורייתא כלילא מא' ועד ת'. "יום" הוא הת"ת כדפי'. "השבת" בינה. ועם היות שלעולם שכאשר היא מכונה בלשון שבת נקראת "שבת העליון" או

"שבת הגדול", עם כל זה נזכרת כאן בה' הידיעה שהרמז אליה, שה' הידיעה על שם הרמז בבינה כמפורסם אצלינו בארוכה בספ"ר. והנה "השבת" היא הבינה. ו"לקדשו" היא החכמה. נמצא לפי זה בכתוב הזה ענין ד' אותיות השם של עדי התפילין. הטעם שאמר אותם ממטה למעלה, הוא כסדר הנחת תפילין של יד ואח"כ של ראש. כהתימי לבאר הדברים האלה, ואני בתוך [בית] המדרש הרשב"י ע"ה במירון, ונשתטחנו בקרבו בציון ר"ש ור' אלעזר ע"ה, ועדיין מרחשן שפתי. ושם התפללתי תפלה קצרה מתוך קירות לבי. ואח"כ קם מורי על רגליו ופי' בפרשת זכור, מלבד פירושים אחרים שפי' עליו, וכן מקצת חברים: יח: וקמתי אני והסתכלתי, ואני פני לדרום קצת, וימיני לציון רבי אלעזר, משמאלי ציון ר"ש ע"ה, ופתחתי בפסוק "זכור". ואמרתי כי הנה ר"ש הוא בגבורה כמו שפי' בזוהר מקומות רבים. ור"א ודאי מצד החסד שכן בשמו א"ל שהוא חסד. ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא הת"ת המכריע. ואעפ"י שאיני ראוי לשהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עם כל זה

יתעטרו ע"י דברי תורה, כי דברי תורה אינם מקבלים טומאה ואינם מטמאים ע"י ח"ו. ופירש בהקדמת הרשב"י בתיקון מענין היחוד בימות החול ע"י מט"ט, ובשבת ע"י היסוד. והכונה ע"י קבלת התפלות שהתפלות מתקבלות בימות החול ע"י מט"ט, וביום השבת ע"י היסוד כמו שפירש הרשב"י ע"ה בתיקון. ובמקום אחר אמר כי היסוד נקרא ח"י בסוד וברכות לראש צדיק שהם ח"י ברכות שבעמידה. ולכאורה קשה מדידיה אדידיה, שאין ח"י ברכות אלא במט"ט שהוא מקבל תפלות של חול. ותרצתי ענין זה בספ"ר בשער אבי"ע. ופירשתי אני כי הענין הוא כי מט"ט מקבל התפלות בימי החול, ואין התלבשות צירוף אותיות התפלות אלא במט"ט מטעם כי בימות החול הוא המנהיג, ואין התפלות עולות משם ולמעלה. וכאשר יבא המל' לקחת התפלות שע"י אשידת מיין לקבלה מיין עילאין שפירש ר"ש עצמו בפרשת נח, הכונה כי ע"י האורות ההם, המתכוין ע"י צדיקים מתפלתם ומעשיהם, הם הם המים שמקבלת המל' מלמטה, להתעורר כח

הזכר להתיחד עמה. והענין כי האור ההוא של מעשה הצדיקים מאיר מלמטה למעלה ומעורר כח אור הת"ת ומאיר מלמעלה למטה, כי אור המעשים עושה צנור לשפע: ובהיות כי האור העולה הוא מהתלבשות האותיות והכחות ההם במט"ט, הנה ניצוץ העולה לא יאיר ולא יעורר כח הזכר אלא במדתו, והוא היחוד ע"י מט"ט. וכאשר בימות השבת יקבל היסוד כל התפלות שנתפללו וכל המעשים, ויתעלו אל אור האצילות ויאיר דרך מעלה באור רחוק, ויעורר הזכר באור יותר ויותר מבהיק. וזהו ענין יחוד השבת ע"י היסוד. ואין הדבר הזה תימה שהרי הנשמות שהם ודאי יותר עיקר מהתפלות והמצוות, שהרי המצות הם לבוש אל הנשמות, ועם כל זה לא תזכה הנשמה לעלות לגן עדן של מעלה שהוא המל' עם היסוד, שהצדיקים ביסוד ומלכות, לחזות בנועם ה' כמבואר בזוהר במקומות רבים. והנה לא יזכו הנשמות לעלות שם אלא בשבתות ויו"ט וכו' כמבואר בזוהר פרשת תרומה. והנה מעמדן בימות החול בגן עדן של מטה שהוא מט"ט, והרי הנשמות זה דרכם בתפלתם. ועל דרך זה יתבאר מעלת

הנפטר בערב שבת, כי אם הוא מכת הצדיקים, ומעלתו רבה (ש)יתעלה למעלה בגן עדן העליון תכף לקבורתו, בזולת מעלות אחרות שבענין זה. ונחזור לענין הכתוב. פירוש "זכור" דהיינו יחוד "יום השבת" שהם ת"ת ומל' כמבואר לעילא. ויחודם ע"י "זכור" שהוא היסוד, ויחודם על ידו. תדע, למה, "לקדשו", מפני ששמו שם עתה בקדוש. וסייע לי מורי לעניין זה מבחינת קבלת התפלות, ממה שפירש בזוהר. ששם פירש מענין האדם שאינו הגון, שכל תפלותיו מתקבצות תחת יד מלאך אחד עד שובו. ואז כל תפלותיו מתקבלות יחד על ידי תפלה אחת במקום שיתפלל. בהשלימי דברי אלו, נפטרנו מאת ר"ש ור"א. ובדרך פירש מורי פסוק "ששת ימים" וכו': יט: פי' אני כי "ששת ימים תעבוד" . ידוע מענין דמסטרא דעבד נקראו ישראל "עבדים", ומסטרא דאצילות נקראו "בנים". והנה כל לשון עבודה עניינו בעבד מט"ט. ואמר "ששת ימים" הם ששת ימי החול, תעבוד. יהיה כל היחוד והשפע וההנהגה ע"י העבד הטוב שהוא מט"ט. והטעם