{"bookId": "kabala-2058760abdde", "part": "1", "torah": "6", "title": "ספר גרושין — קטע 6", "hebrewTitle": "קטע 6", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-2058760abdde/1/6/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-2058760abdde/1/6/", "segments": [{"index": 1, "he": "הכפורת\". כי הכפורת הוא היסוד, והכרובים הם ת\"ת, והם סוככים בכנפיהם ומכסים אותו, \nכדרך האמה להיות מכוסה ואינה מתגלית אלא אל הזווג. והנה נמצא כי סוף המדרגות הוא \nהוד. ועם ההקדמה הזו יתבאר ענין הנמצא בר\"מ בפסוק \"באתי לגני\", פי' מדתו של דוד. \nוכבר ידעת כי אין מדתו של דוד אלא המלכות. וכן בדניאל נאמר \"והודי נהפך עלי \nלמשחית\". וכבר ידעת כי דניאל לא היה מתנבא אלא ברוח הקדש. ולמה אמר \"והודי נהפך\" \nוכו', כנראה שהיתה נבואתו מהוד. והענין כי סוף כל המדרגות הוא הו\"ד כדפי'. ולכן \nהמלכות מצד נטייתה אל הדין משכנה בהוד, ות\"ת בנצח. כדפי' בסימן ל\"ו. והנה דוד היתה \nבימיו השכינה יונקת מצד כח הדין, ולכן היה עניות ורעב ודין ודבר, כמבואר בפרשת נח \nבפסוק \"הקשיבי לישה\". ולכן מדתו הוד פי' בהיות המל' בהוד בסוד הדין, פעמים הו\"ד, \nפעמים דו\"ה. ודניאל סוד חזיוניו היו מצד המל' בהוד. ולכן מצד הדין חזיוניו, כאמרו \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "במקום אחר \"נהייתי ונחל\"יתי\". וכתיב \"והאנשים אשר היו עמי לא ראו\" ופי' רז\"ל שהיו \nחגי זכריה ומלאכי. ולהיות שהם היו מתנבאים מצד הרחמים בסוד יניקתה מצד הרחמים, פחדו \nמצד תוקף ורעש הדין, ולא ראו דבר. ולכן נאמר לדניאל \"ותעמוד לגורלך לקץ הימין\". כי \nבתיקונים פי' הרשב\"י כי השכינה היא נקראת \"קץ הימין\" מצד הרחמים. ונאמר כי ה\"גורל\" \nשהיא השכינה תעמוד ותניח בסוד הימין סוד החסד, ואז ינוח וישקוט מכח הדין. והכלל כי \nמצד הבינה אין האצילות מגיע אלא עד ההוד לבד, והיא כמעט סוף המדרגות. ולכן בשע' פי' \nבתיקונים \"אימא עילאה עד הוד אתפשטת\", כי שם סוף, ועד שם הגיעו השערים, כל אחת \nכלולה מי'. ויסוד ומלכות הוא התפשטות שנתפשט הת\"ת אח\"כ. ולכן תמצא שהשערים הם נ' \nשלמים בסוד המספר הזה בסוד מספר העשיריות. אבל בסוד מספר השביעיות הם ז'. כי ז' פעם \nז' הם מ\"ט, וחסר א' מהמספר. והדבר הזה מתמיה, ולמה חסר א', ועוד למה לא היו ע', כי \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "לפי האמת, כל א' כלול' מי'. והענין כי שער הנ' הוא הבינה. והנה בהיות האצילות מתקרב \nאל מקורה העליון, והבינה שוכנת עליהם, אז מלכות והיסוד מתעלים אל שרשם שהוא הת\"ת, \nשאז ג' ראשונות מאירות בהם והם כל א' בעלת י'. על שהבינה שהוא שער נ' מאירה ומשכנת \nבהם הג' ראשונות ולכן כל א' נכללות מי' והם נ' שלמים. ולא יותר, מפני שיסוד ומלכות \nנתעלו ג\"כ אל מקורם ונתיחדו, שע\"י יחוד זה הוא הארת החכמה והבינה והכתר בהם ולכן הם \nכלולות מי' ועולות נ' שלימים. ובהיות שאין היחוד שלם והת\"ת מתפשט שהוא פשיטות היסוד \nוהמל' אז ח\"ו אין הבינה שהיא שער ן' מאירה בספירות התחתונות ומסתלקת. ונמצאו שאינם \nנכללות בהארה אלא מז', כי בינה היא שהיא (המשכות) [הממשכת] העליונות למטה מסתלקת. \nנשארו מז' והם ז' פעם ז' עולים אל מ\"ט, כי שער הנ' נסתלקה ח\"ו. ונחזור לענין \nהפסוקים. הנה בהיות כי הנ' שערים העליונים העצמיים של הבינה הם החמשה מקומות \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "העליונות הנ\"ל, (להם) הנקראים \"מישרים\" שהם בסודם ה' אותיות כפולות שהם פשוטות \nמנצפ\"ך, ונקראות פשוטות בסוד שהם פשוטות בסוד הרחמים והחסד, כענין \"פשוטה\" שנקראת \nהתקיעה שהיא חסד או רחמים לפי הפירושים. ועוד נקראו פשוטות שמתפשטות לאין תכלית, \nבסוד הבינה, ואין להם גבול והשגה. והם החדרים שפי' עניינם הרשב\"י ע\"ה בשיר השירים, \nאדרא ב' אל כו' יעויין במקומו. והנה שם הפליג בשבחי החדרים ההם. אעפ\"י ששם מנה ד', \nעם כל זה למדנו היות החדרים מציאות הספירות שבבינה. ובענין הזה יובן ענין \"ובדעת \nחדרים ימלאו\". שהדעת שהוא הת\"ת המתעלם בהוד מקורו העליון. כמו שהוא למטה בספירות \nנקרא ת\"ת לשון פארות שהוא עם הכל, וכלם אחוזים בו, כן למעלה בסוד הדעת הוא ממלא כל \nהחדרים האלה, כדרכו למטה, כן עניינו למעלה. והנה הה' מקורות הללו בהיות הבינה משפעת \nדין ומעוררת דין למטה על כל פנים המקורות ההם הם משפיעים דין, או לפחות אינם \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "משפיעות למטה. והמקורות מתקלקלים אם לא שאז מתעוררת החכמה בסוד רחמיה ומשפעת לנקבתו \nשהיא הבינה ששניהם א\"ב וא\"ם. וכמו שהת\"ת בהיות המל' מעוררת דין הוא משפעת עליה \nרחמים, כן החכמה בהיות הבינה מעוררת דין, החכמה שהיא בעלה משפיע עליה רחמים. ואז \nהמקורות שופעים רחמים ומתרחצים בסוד לבנינות הרחמים והחסד, ומזה נמשך תועלת רב אל \nהדעת שיונק כח הרחמים. ומי גרם לו, כח הדין שנתעורר קודם. כי לולי כח הדין שנתעורר, \nלא היה נשפע החסד והרחמים מן האב. וזה שה' \"ועוז מלך\" פי' עוז דין כדרכו. ו\"מלך\" \nבבינה. והנה דין הבינה והתעוררותו \"משפט\" שהוא הת\"ת, אוהב אותו וחושק בו, מפני שמזה \nנמשך כי \"אתה\" שהוא החכמה \"כוננת מישרים\". והנה מישרים הם מקורות הנעלמים, וכן פי' \nרשב\"י בפסוק \"מישרים אהבוך\". כי אותיות מנצפ\"ך נקראים \"מישרים\". ולזה אמר \"אתה\" \nשהוא החכמה \"כוננת מישרים\" ותקנת אותם בסוד הרחמים. ומזה נמשך אל הת\"ת היחוד. כי \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "\"משפט וצדקה ביעקב\" שהם ת\"ת ומל' ובחינת היחוד, פי' בסי' (הקודם) [מ\"ז], \"אתה\" פי' \nהחכמה שהיא נקראת \"אתה\", ו\"עשית\" פי' תקנת ויחדת אותם. או ירצה \"עשית\" מלשון \"עשת \nשן\", שכונתו הארה ויופי כנודע. ויצאנו מהמערה:\nמט:\nבדרך נתעסקנו בפסוק \"רוממו ה' אלהינו והשתחוו להר קדשו\" וגו'. ופירשתי בו, כל \nהתרוממות הוא מכח ג' ראשונות, לכמה טעמים. אבל מפני שבזוהר פי' בפסוק \"הנה ישכיל \nעבדי ירום\" וגו' כי ירום מסטרא דאימא. ואעפ\"י שבמקום אחר פירש \"ירום\" מאברהם וכו' \nאינו חולק עם זה. כי כן הענין ירום מאברהם שהוא החסד, והיינו מסטרא דאימא שהוא \nלמעלה מאברהם. ועוד כי \"רום\" עיקרו בכתר עליון, לכן נאמר כי ענין \"רוממו\" הוא בג' \nראשונות. וקרוב לענין זה פירשו בזוהר בפסוק \"ה' אלהי אתה ארוממך\" וגו'. ועתה רוממו \nפי' סלקו והעלו לת\"ת ומל', דהיינו \"ה' אלהינו\". ואמר שעם היות שיעלו אותם למעלה \nלמעלה למציאותיהם, [אבל] הנשארים למטה במקומם כדפירשתי בספ\"ר בשער המציאות, אמר \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "שלאותם המציאות שאי אפשר להעלותם שא\"כ נמצא עולם חרב אמר שישפיע להם שפע מהרוממות. \nוזהו \"והשתחוו\", פי' השפיע[ו] להר קדשו. והנה לפי זה \"הר\" כנוי אל מציאות המל', \nו\"קדשו\" כנוי אל מציאות הת\"ת. ולזה אמר \"והשתחוו להר קדשו\". ונתן טעם לדבר \"כי קדוש \nה' אלהינו\", פי' שניהם מקבלים שפע מהרוממות, ששם מקום הקדש. ולכן צריך, כיון שהם \nמתעלים למעלה לקבל, שג\"כ ישפיעו להם למטה למציאותם. עוד פירשתי בו \"רוממו ה' \nאלהינו\", ופי' תיחדו אותם ותעלו אותם למרום הקדש ששם הרוממות כמבואר. ואמר כי אי \nאפשר ליחדם אם לא שתחלה ישפיע למלכות מצד החכמה ששם עיקר הקודש, וזה שאמר \"והשתחוו\" \nפי' השפיעו למל' להר קדשו, פי' למל' באופן שנקרא קדש. ונתן טעם לדבר, \"כי קדוש ה' \nאלהינו\". פירוש, כי הת\"ת מטבעו הוא מקבל מחכמה ולא יתיחדו אם לא יקבלו שניהם משם \nכענין שפירש בפרשת אמור בפסוק \"וגם אמנה אחותי בת אבי\" וגו'. כההיא אגרתא דשלח ליה \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "אבא. ושם ביאר כי אעפ\"י שתקבל מהבינה, לא יתיחדו אם לא שיקבלו שניהם מהחכמה. מטעם \nזה יום הכיפורים אסור בתשמיש המטה. וזה שאמר \"כי קדוש ה' אלהינו\", אל היחוד צריך \nההשפעה מחכמה, יען כי טבע יחודם הוא משם מהקדש. וזהו \"כי קדוש ה' אלהינו\", ת\"ת \nומלכות, היחוד הוא מצד המלכות:\nנ:\nעוד נתעסקנו [בפסוק] \"אם תשיב משבת רגלך\" וגו'. ופירשתי, דע אחי כי בפרשת העריות \nפי' הר\"ש בענין (ויא\"ו) [או\"י או] הו\"י כי הוי\"ו והיו\"ד, [הם] הת\"ת והמשך הברכות, \nעל ראש היסוד שהוא רגל הו', (על) [של] וי\"ו זעירא [ו]נעשה שם מציאות נבחר שהוא נקרא \n\"ראש צדיק\" ושם משפיע הת\"ת הברכות. ועליו נאמר \"וברכות לראש\". והנה בהקדמה זו יובן \nענין הפסוק. עוד פירשתי כי בהיות שאינו אלא הו\"י בלבד, תלוי בתשובה אם ישובון ירחם \nויחזור ו\"י אל מקומות שנסתלקה הבינה. ועתה אמר הכתוב \"אם תשיב משבת רגלך\" בסוד \nתשובה, פי' הרגל שהוא רגל הוי\"ו עילאה, אל הת\"ת דהיינו משך הברכות. והיינו \"רגלך\" \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "אם תשיב אותו מ\"שבת\", שהוא תשובה, בינה ששם נסתלק. ואמר עוד ענין שני. \"עשות חפצך \nביום קדשי\". פי' \"חפץ\" השפע העליון, שפע כתר. שיתעשה ויתנהר ב\"יום\" קדשי שהיא הת\"ת, \nבסוד יניקתו מה\"קדש\", חכמה. והעיקר שאח\"כ החפץ שהוא השפע העליון משפיעתו למטה למל', \nשהיא ג\"כ נקראת \"שבת\", וזהו \"וקראת לשבת ענג\". וענ\"ג פי' [ר\"ת] עד\"ן נה\"ר ג\"ן, והם \nכתר חכמה בינה, שכן פי' רשב\"י ע\"ה בתקונים בפסוק \"ונהר יוצא מעדן\". שהעדן הוא כתר \nעליון, ונהר חכמה, ובינה גן. וזהו \"וקראת\" פי' תשפיע למלכות שהיא נקראת \"שבת\", ש' \nב\"ת. ענ\"ג היינו \"חפצך\" הנזכר לעיל. ואעפ\"י שרשב\"י ע\"ה פי' ענג בענין אחר, ע' פנים \nלתורה. \"ולקדוש ה' מכובד\", פי' ואל הת\"ת שהוא קדוש ה', בסוד יניקתו מהקדש. והוא \nמכובד בסוד היחוד עם המלכות הנקראת \"כבוד\". והנה נמצאו בפסוק ג' חלוקות, ראשונה, \nהשפע התמידי והבהירות שנסתלקו. שני, שיושפע הת\"ת מענג [ו]חפץ, כי הכל אחד, וכן ג\"כ \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מהת\"ת אל המל'. שלישי, הזווג והיחוד דהיינו יחוד \"כבוד\" עם \"קדוש ה\"'. ואחר שאמר ג' \nאלה ממעלה למטה חזר ואמר אותה ממטה למעלה, להורות על היחוד השלם כפול ומכופל. והנה \nלשלישי שהיא \"קדוש ה' מכובד\" אמר \"וכבדתו\", פי' תלבישהו בכבוד. ואמר כי ענין היחוד \nיהיה \"מעשות דרכיך\", מתקן הצנורות שהם (הנראים) [הנקראים] \"דרכיה\", והם דרכי היחוד \nממל' אל הת\"ת. ולכן אמר עתה \"וכבדתו\" עם ת' המורה הנכבדת, שהיחוד מצדה ממטה למעלה. \nובראשון אמר \"מכובד\" שהכבוד עמו ממעלה למטה. והנה בתיבה \"וכבדתו\" שני ווי\"ן, להורות \nעל הכבוד בין ב' ווי\"ן שהם ת\"ת ו\"ו עילאה, יסוד ו' זעירא בתראה. \"ממצוא חפצך\" היינו \nענין החפץ והעונג הנזכר לעיל. \"ודבר דבר\" היינו חזרת הברכות אל מקומם וזהו \"ודבר \nדבר\" פי' מה שיהיה \"דבר\" שנסתלקו ממנה הברכות יהיה \"ודבר\", שהוא חזרת הוי\"ו אל \nמקומו להשפיע:\nנא:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"אז תתענג על ה\"' וגו'. וביארתי כי \"אז\" מורה על יחוד ת\"ת ומלכות \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "שהם ב' שמות מיוחדים שעולים ח' אותיות כמנין א\"ז והוא שם יאהדונה\"י. וכן פי' הרשב\"י \nע\"ה בתיקונים. ושאלתי כי מז הראוי היה להיותה תיבה הזאת ד\"ד ולא \"אז\", כי ד\"ד מורה \nעל ב' שמות שהם יהו\"ה אדנ\"י, שכל א' מהם היא ד' וכללם ח'. ולכן היה ראוי שיהיה ד\"ד \nולא א\"ז. ותירצתי כי ענין זה יובן עם מה שפי' הרשב\"י ע\"ה במקום אחר בתחלת ספרו שאמר \nכי ח' אותיות של ב' שמות וב' שמות הם עשר, והם כנגד י' ספירות. ולכן נרמז הענין הזה \nבמלת א\"ז כי ז' היא ז' ספירות הבנין, וא' מורה על ג' ראשונות, שכן מבואר בתיקונים. \nופי' בספ\"ר בשער ערכי הכנויים, בערך א', ובשער האותיות, כי שם זה י' בראש וי' בסוף, \nו' אותיות באמצע והם ו'. והיינו גם כן צורת א. והנה י', בראש הי' כולל ג' ראשונות, \nכי יש לה עוקץ למעלה ועוקץ למטה, וגוף באמצע. והיינו א' של א\"ז. וז' הוא וי\"ו \nבאמצע, וי' למטה והיינו ז'. שהיא י' מ\"ט. זה נתחדש לי אח\"כ. ואמר כי כאשר יחוד של \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "א\"ז יהיה על ידך למעלה בג' ראשונות שהוא יהו\"ה בחכמה, אדנ\"י בבינה, שניהם מתיחדים \nבכתר עליון, כי קרוב לענין זה נתבאר בתיקונים. והנה כשתענג ב' שמות אלה למעלה \n[מ]ת\"ת שהוא ג' ראשונות, דהיינו \"על ה\"', \"והרכבתיך על במותי ארץ\", במותי ארץ שהם \nנצח והוד שהם למעלה מהארץ. בזוהר פי' במותי ארץ יסו\"ד ומלכות. איך שיהיה, למעלה \nמהבמות הוא הת\"ת ושם נשאר, כי כך בת\"ת שם משפיע לך \"נחלת יעקב אביך\" שהוא הבינה \nוממנה ולמעלה, שמשם ולמעלה \"נחלה בלי מצרים\". ואמר \"והאכלתיך\", שאין ביכלתו לעלות \nלשם אמנם יושפע עליו במקומו. ומפני כי יקשה בלב האדם, אחר שהוא יחדם והעלה אותם \nלמעלה, מן הראוי היה ש[הוא עצמו] יתעלה למעלה מהם. לזה אמר כי כן טבע הענין, ולא \nמפני שלקתה מדת הדין שהרי בהיות היחוד בת\"ת דהיינו הנרצה ב\"פי ה\"' פי' יחוד [פי] \nשהיא המלכות. וה', שהוא ת\"ת בהיות יחודה שם, אז האדם בדבור למטה שהוא במלכות, לפי \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שמן הראוי לעלות לעולם היחוד מדרגה א' למעלה ממנו. ולכן בהיות היחוד בעליונות לא \nיעלה כי אם בת\"ת לבד:\nנב:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"פי צדיק יהגה חכמה\" וגו'. ופירושו [\"פי\"] מלכות, \"צדיק\" יסוד, \n\"יהגה\" הוא הת\"ת כדפי' בסי' א' שהוא נקרא \"הגיון\". [היחוד] הנפלא הזה יעשה ע\"י \nהחכמה העליונה ומכחה. \"ולשונו\" וכו' פירוש, \"לשון ו\"', שהוא הבינה עם הת\"ת. \"תדבר \nמשפט\", פי' תיחד דבור עם משפט. עוד פי' אותו על דרך שפי' בתיקונים, \"ה' בחכמה יסד \nארץ\", שהמלכות נתיחדה בכח החכמה בסוד מציאות הי' שבה, שפי' למעלה בסימן מ\"א. ו\"כונן \nשמים בתבונה\", פי' שהת\"ת שהוא הנקרא \"שמים\" כוננתם בבינה. וכן בפסוק זה \"פי צדיק\" \nשהוא המלכות שהיא פה ל\"צדיק יסוד עולם\", יהגה חכמה. והנה הגיון קרוב אל המחשבה. \nוהכונה יעלימה ויסתירה בסוד הי' (הנסתרות) [הנסתרת] שבה, שהי' מכח החכמה. וזה שאמר \n\"יהגה חכמה\". והבינה שהוא \"לשון\" כדפירשנו, \"תדבר\" מלשון הנהגה. דהיינו כוננת משפט \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "שמים, ת\"ת. עוד פירשתי כי הדברים הנעלמים אינם מושגים אלא (בנגלים) [ע\"י אחרים \nהנגלים]. ואם הם יותר נעלמים, הם נגלים [ע\"י אותם אחרים] ביותר. וכל מה שיתעלם, לא \nיושג אלא ב[אלו ה]יותר נגלים לחוץ. ולכן אמר כי \"צדיק\", שהיא המלכות, \"יהגה חכמה\". \nכי המלכות הוגה ומגלה החכמה, ואין לה גלוי (כשאר) [בשאר] הספירות הפנימיות כלל, אלא \nבזו שהיא אחרונה שבכלם. ואם יכנס אדם לפנים מהמלכות לא ישיג החכמה, כי אינה מושגת \nאלא בה. ומפני רוב העלמה הוצרכה אל הגלוי הזה. ואפי' במל' אינו גלוי בעצם אלא הגיון \n(רבוי קרוב) [רב הקרוב] אל המחשבה. אמנם \"לשון\", שהיא הבינה, \"תדבר\" ותראה אותו \nבעצם המשפט, שהיא הת\"ת. ואעפ\"י שאמר לשון נקבה, ת' ר\"ל ת\"ת. עוד פירש, \"פי צדיק\" \nהוא הבינה, כי היא פה לת\"ת שהוא נקרא ג\"כ \"צדיק ה\"' שהוא הת\"ת, ופה שלו למעלה [היא] \nהבינה. וקרוב לענין זה פי' בזוהר בפסוק \"פי ה\"'. וכן סייעו לי החברים. והנה הבינה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "הוא מגלה החכמה, כי החכמה נעלמת והיא מתגלית ע\"י הבינה. דמאן דבעי למחמי למלכא לית \nליה רשו למחמי ליה אלא בהיכליה. והבינה היכל לחכמה ומגלה ענייניה. וכן המלכות היכל \nלת\"ת ומגלה ענייניו. וזהו \"ולשונו\" יסוד, \"תדבר\" מלכות, \"משפט\" ת\"ת. ופירש כי ע\"י \nהשפעת היסוד במלכות מתגלה הת\"ת. ולמעלה אמר בחכמה \"הגיון\" שהיא נעלמת שהוא גלוי \nמחשביי. ובת\"ת ומלכות אמר \"תדבר\" שהוא דבור נגלה:\nנג:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"והחכמה מאין תמצא\" וגו' \"לא ידע אנוש ערכה ולא תמצא בארץ החיים\" \nוגו'. ופי' כי כוונת הכתוב לבאר לנו שאין השפע והאור הבא אל שלש ראשונות ממש ביד \nבני אדם כדרך שהוא בשאר הספירות. ולזה אמר \"והחכמה מאין תמצא\". פי' השפעתה והארתה \nהוא מהכתר, ונקרא \"אין\" להורות על ענין השפעתה שמשפיעים בו, כדי שישפיע לבינה. שזהו \nענין \"אין\", כולל חכמה ובינה וכתר על גביהן. וזהו \"מאין\". \"ואי זה מקום בינה\", פי' \nא\"י כתר וחכמה, א' וי'. ואמר כי \"אי\" הוא מקום חיותו של בינה, ואין הדבר הזה תלוי \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "במעשה בני האדם. ולזה אמר \"לא ידע אנוש ערכה\". פירוש, ערך מצוה שעל ידיהם ישפיע \nבספירות ההם אינו נודע לבני אדם. ונתן טעם לדבר, \"ולא תמצא בארץ החיים\" הוא מקום \nאצילות נשמתו של אדם הוא מהבינה. והרי נודע שענין המצות תעלה עד מקום שהנשמה מגיע, \nומשם ולמעלה אמת הוא נשפעות דרך צנורות הנשמות, כדפירשנו בשער נשמה. אבל למעלה בג' \n[ראשונות] אין נשפעים ע\"י צנורות נשמות אלא ע\"י הבחינות הנז'. וזהו \"ולא תמצא בארץ \nהחיים\" מקום שהנשמות עולות, שהוא עד בחינה אחרונה של הבינה, דהיינו שהיא נקראת \n\"ארץ\" ששם שוכנות הנשמות הזוכות לחיים הנצחיים חיים אמתיים. לכן לפי שאין להם מציא' \nנמצא, לכן אי אפשר לפעול שם בעון או במצוה אם לא מטעם \"שכינה בתחתונים צורך גבוה\", \nהידוע אל הלומדים. ולא תרחיק ענין זה שכן פירש הרשב\"י ע\"ה באדם הראשון ואמר מאתר \nדאתנטיל נשמתיה באורח אצילות, תמן תב. וזה ביותר עליון שאפשר להיות, והוא בבינה. \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "ואע\"ג שתמצא שחטא במחשבתו וכו'. וקרוב לעניינים אלו הכל למטה, באחרונה בהכרח:\nנד:\nעוד נתעסקנו בפסוק \"ואלה המשפטים\" וגו'. ופי' כי להיות העבד יש לו שני מיני חירות, \nחירות עליון או חירות תחתון, שמיטה ויובל, מלכות ובינה. הנה בחירות הקטן אם לא היה \nרוצה לצאת, אין בידו למחות כלל אלא הוא בן חורין בעל כרחו, כי שם הוא החירות הגמור. \nולכן בזמן (הגבורה) [הגאולה] שעברה היה בידינו למחות הגאולה ולקלקל ולחזור בגלות. \nובגאולה הבאה [תהיה] גאולה גמורה ועל כרחנו נצא מהגלות, ואין בכח העונות למחות כלל. \nוזהו \"לא זכו, בעתה\". והנה העבד הזה מפני שנמכר ירד ממדרגתו אל תחת מדרגתו. שמה \nשהיתה מדרגתו \"ישראל\" שהוא בשכינה, ירד לתחתיה תחת ממשלת (הש\"י) [מטטרון], שהוא \nהעבד הידוע. והנה בעונותיו, בין מפני שלא בטח בחסד השם ולא סבל עול עניותו, בין \nמפני שחטא וגנב, לכל הפירושים צריך הוא אל החירות. והנה ב' המדות האלה, כדי לגאול \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "צריך שיהיו נכללות בכללות ההי\"ן. והנה ההי\"ן הם ה' עילאה, ג' ווי\"ן ויס\"ע ויב\" \n", "en": ""}]}
