# ספר גרושין — קטע 7

[קריאה בקורא](/reader/kabala-2058760abdde/1/7/)

<div lang="he" dir="rtl">

וי&quot;ט, גדולה גבורה ת&quot;ת. וכן המלכות יש לה ג&#x27; ווי&quot;ן, שהם עצמם צורת הה&#x27; שהם שלה. והם 
נה&quot;י שהם עצמם ג&quot;כ ג&#x27; ווי&quot;ן. והרי הם ב&#x27; ההי&quot;ן ושתיהן יחד ו&#x27; אחת, שהם שש קצוות 
הנכללות בת&quot;ת שהוא סוד הוי&quot;ו. ולכן אמר שיעור אמה בת ששה טפחים, הוא שתי זרתות, כל 
זרת ג&#x27; טפחים. ובינה ה&#x27; אצבעות נקרא(ו)ת זרת. ומלכות ה&#x27; נקראת זרת, והיינו ג&#x27; טפחים 
שהם גדולה גבורה ת&quot;ת. ומלכות ג&#x27; (ט&#x27;) [טפחים] והם נה&quot;י. ולכן אמר &quot;ואלה&quot; בסוד ו&#x27; 
שהוא הת&quot;ת, הכולל ו&#x27; טפחים שהם ב&#x27; פעמים אלה, פירש &quot;אלה&quot; הם ג&#x27; אבות או ג&#x27; שלוחיהם 
[נה&quot;י]. וכן פי&#x27; בפי&#x27; ר&quot;ש בזוהר. &quot;המשפטים&quot;, קרא לשני אלה &quot;המשפטים&quot;, יען שכולם מצד 
הרחמים בסוד החירות, צריך שיהיו משפטים. ולכן הם &quot;ואלה&quot; מצד הת&quot;ת, ו&#x27;. &quot;אשר תשים 
לפניהם&quot;, פירש תערוך לפני הבינה והמלכות ששניהם מציאותן יודי&quot;ן וההי&quot;ן למעלה. אותם 
כזו ח ח, וזה סוד ה&#x27; על יו&quot;ד שבשם יו&quot;ד ה&quot;י וי&quot;ו ה&quot;י שהיא נקבה, כדפי&#x27; הר&quot;ש ע&quot;ה. 


ולחירות צריך להיות כלולות בתכשיטין אלו, (וזהו) [ובזה] יצא העבד לחירות:
נה:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;מים קרים על נפש עייפה&quot;. ופי&#x27; &quot;מים קרים&quot; הוא סוד השפע מצד 
החסד. וקראה &quot;קרים&quot; בסוד שאין בהם חמימות הדין כלל. כי החסד יסוד המים קר ולח. &quot;על 
נפש עייפה&quot; היא המל&#x27; בסוד תוקף הדין, ולכן צריכה אל המים. והמים מכבים (אשה) [אש 
שלה] וממתיקים דינה. אמנם להיות &quot;שמועה&quot; שהיא המלכות, בסוד &quot;שמע&quot; להיות &quot;טובה&quot; 
ומאירה אי אפשר אם לא מכח חכמה ובינה. וזהו &quot;מארץ מרחק&quot; בסוד יחוד בינה שהיא הנקראת 
&quot;ארץ&quot;, עם החכמה היא נקראת &quot;מרחק&quot;. עוד נתעסקנו בפסוק &quot;אלהים יחננו ויברכנו&quot;. ופי&#x27; 
&quot;אלהים&quot; בבינה. &quot;יחננו&quot; מצדה, שהיא מתנת חנם, ועליה אמר [ה&#x27;] &quot;אוצר א&#x27; יש [לי] שבו 
אני נותן מתנת חנם, שנאמר &quot;וחנותי את אשר אחון&quot;&#x27;, כדרז&quot;ל. והנה ה&quot;חנם&quot; הזה הוא מצד 
הדין ומצדו צריך אל האוצר הזה, שאם לא כן הרי החסד הוא לת&quot;ת, לרעים ולטובים. ואמר 


שהחנינה היא מצד &quot;ויברכנו&quot;, מצד ה&quot;חסד&quot; ששם ברכת כהנים. &quot;יאר פניו&quot; הם שתי פנים, 
פני הת&quot;ת ופני המלכות, והם קו האמצעי. ועל זה נאמר &quot;יאר פניו אתנו&quot;. ופי&#x27; &quot;אתנו&quot;, 
כמו &quot;אלינו&quot;. &quot;סלה&quot; פי&#x27; מהחכמה ולמעלה, כי בזוהר פי&#x27; &quot;סלה&quot; אתר דעתיקא קדישא שריא. 
ואפשר לפרשו על פנים שונים, ולכולהו פרושי הוא בג&#x27; ראשונות. עוד פי&#x27; &quot;אלהים&quot; מל&#x27;, 
&quot;יחננו&quot; מצד היסוד ששם החן, ומצדו נקראת היא &quot;חנה&quot;. &quot;ונח מצא חן&quot;, והיא חן ה&#x27;. 
&quot;ויברכנו&quot; מצד הת&quot;ת, כי הוא המברך אותם ומשפיע בה ועושה בריכה. &quot;יאר פניו אתנו&quot;, 
פי&#x27; &quot;אתנו&quot; א&quot;ת ו&quot;נ שהם ת&quot;ת ומלכות. &quot;סלה&quot; כדפי&#x27;, ג&#x27; ראשונות. &quot;ופניו&quot;, פני סלה:
&quot;לדעת בארץ דרכך&quot;. פי&#x27; &quot;לדעת&quot; אפשר על יסוד, והת&quot;ת ג&quot;כ. והוא עיקר כמו &quot;דרך כוכב 
מיעקב&quot;. והכונה ליחד המלכות שהיא נקראת &quot;ארץ&quot; (דלכך) [עם דרכך], ת&quot;ת. &quot;בכל גוים 
ישועתך&quot;. פי&#x27; נודע כי השכינה היא עמנו בגלות כביכול. והנה בכל מלכיות שאנו ביניהם, 


שם [יש] ניצוץ א&#x27; אל השכינה גולה כ&quot;י עמהם. הנה כל שר ושר וקליפה שישראל שם, ניצוצה 
של שכינה גולה כ&quot;י. והנה בהיות היחוד הנראה והגאולה, אז ישועת ה&#x27; שהיא השכינה תהיה 
נושעת בכל הגוים, ומתוך כל אותם קליפות. &quot;יודוך עמים אלהים&quot;, פי&#x27; דבר זה עם מה 
שנאמר, &quot;כי אז אהפוך אל עמים וכו&#x27; לקרא כולם&quot; וגו&#x27;. והנה עד עתה היו כהורסי גדרות 
הגן לרומסה. ואז אדרבא &quot;יודוך&quot;, ישפיעו בך. כענין &quot;כל אשר נשמה באפו ה&#x27; אלהי ישראל 
מלך&quot;. פי&#x27; אותם שיש להם נשמה מצד הקליפה. ונתן טעם לדבר, &quot;יודוך עמים כולם&quot; פי&#x27; 
כשיודוך השרים למעלה, יודוך הם למטה. כי כפי הנהגת העליונים, כן הנהגת התחתונים. 
ואמר בשרים &quot;כולם&quot;, להורות אפילו הקליפות המקטרגות [ו]השרים, כענין &quot;בלע המות 
לנצח&quot;. &quot;בלע מלאך המות&quot; אין כתיב כאן, אלא &quot;בלע המות&quot;, כח הטומאה. והוא יהיה טהור 
ויתקיים. &quot;בלע המות לנצח ומחה&quot; וגו&#x27;:
נו:
עוד נתגרשנו ביום א&#x27; כ&quot;ו לחדש שבט, ונתעסקנו בפסוק &quot;לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה&quot; 


וגו&#x27;. ופירשתי כי המלכות נקראת &quot;דוד&quot;, בסוד שהיא ענייה ודלה. כמו שאמר בזוהר פרשת 
נח בפסוק &quot;הקשיבי לישה&quot;, כי בימי דוד היתה השכינה בעניות גדול. ולכן אמר לדוד שהיא 
עניה, &quot;מזמור&quot;, ר&quot;ל מצד החסד. פי&#x27; צד של חסד משוך עליה להעשירה ולהאירה. ולכז כיון 
שהיא נוטה אל צד החסד, א&quot;כ חסד ומשפט אשירה. פי&#x27; אקשר החסד והת&quot;ת שהוא משפט. ולשון 
&quot;אשירה&quot; הוא לשון קשר ויחוד, מלשון &quot;שרשרות&quot;. וכן &quot;בעלי השיר יוצאים בשיר&quot; הנזכר 
במשנה, והוא קשר. וטעם הקשר הזה מפני שכיון שהשכינה היא &quot;מזמור&quot;, בסוד קבלתה מן 
החסד. אבל כאשר נקשר הת&quot;ת עם החסד נמצאו הת&quot;ת והמלכות מתיחדים בסוד החסד:
&quot;לך ה&#x27;&quot; בפסוק &quot;לך ה&#x27; הגדולה והגבורה&quot; וכו&#x27;. פי&#x27; כל המקובלים כי הרמז בג&#x27; ראשונות. 
וכן מלת &quot;לך&quot; רמז אל הבינה בסוד כללות נ&#x27; שערים כמנין &quot;לך&quot;. ואמר כי אפילו ג&#x27; 
ראשונות ג&quot;כ ישפיע אותם אל צד החסד, ששם היא לשון זמרה כדפי&#x27;. נמצא לפי זה יחוד שלם 


בצד החסד. עוד פירשתי אותו על דרך מה שפי&#x27; בזוהר בפסוק &quot;כהניך ילבשו צדק וחסידיך 
ירננו&quot;. והכונה &quot;חסד ומשפט&quot; שהם חסד ות&quot;ת, &quot;אשירה&quot;, אעשה אותם משוררים ומרננים למתק 
כח הדין הנשפע מן הבינה אל הגבורה, כמבואר בארוכה הטעם בספ&quot;ר בשער מהות והנהגה. 
וכבר נודע כי השיר והרנה היא עבודת הלוי בגבורה. והנה הפך הסדר ואמר טעם לדבר, 
&quot;לדוד מזמור&quot;. פי&#x27; &quot;לדוד&quot; שהוא דוד המלך, מיוחד עמו השכינה. והקדים דוד לתקן עצמו 
קודם שישרה עליו רוח הקדש. ולכן אמר &quot;לדוד מזמור&quot; ולא אמר &quot;מזמור לדוד&quot; כדפי&#x27; בזוהר 
פרשת וישמע [יתרו]. ועתה אמר כיון ש&quot;לדוד&quot; היא השכינה, א&quot;כ ברשותי הוא היחוד. ולכן 
רצוני ש&quot;חסד ומשפט&quot; יהיו המשוררים. והטעם &quot;לך ה&#x27; אזמרה&quot;, כבר פי&#x27; בסימן הקודם כי 
&quot;לך ה&quot;&#x27; עיקרו בבינה. ואמר שכיון שהשיר הוא מצד החסד, יושפע ויומתק הדין מצד החסד. 
והנה עיקר עבודתו של לוי היתה אל מדת הבינה, ששם התעוררות הדין. כדפי&#x27; בזוהר &quot;ועבד 


הלוי&quot; הוא בינה. ולכן אמר &quot;לך ה&quot;&#x27; שהיא הבינה. &quot;אזמרה&quot; אל צד הרחמים והחסד. והנה 
בהיותה נפתחת אל צד החסד אז היא משפעת על הכל רחמים, ואז עיניה &quot;רוחצות בחלב&quot; כדפי&#x27; 
בשער הנזכר בספר הנזכר:
נז:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;ה&#x27; אלהי צבאות מי כמוך חסין י&quot;ה, ואמונתך סביבותיך&quot;. ופי&#x27; כי 
&quot;ה&quot;&#x27; הוא הת&quot;ת, ו&quot;אלהי&quot; הוא המלכות. ונקרא בסוד נטייתם הת&quot;ת אל החסד, והמלכות אל 
הגבורה. הרי בשם &quot;ה&quot;&#x27; נכלל חסד עם הת&quot;ת. ובשם &quot;אלהי&quot; נכלל גבורה עם המלכות. &quot;צבאות&quot; 
הם ג&#x27;, נצח הוד יסוד. כי הוד ונצח הם נקראים &quot;צבאות&quot; והיסוד &quot;אות הוא בצבא שלו&quot; . 
הרי שם צבאות כולל שלשת הנזכרים. נמצאו ב&quot;ה&#x27; אלהי צבאות&quot; הם ז&#x27; ספירות. וכיון 
להעלות אל הבינה. ואמר כי כמו שהוא הבינה הוא נעלם מצד הכתר, וזהו שאמר &quot;מי כמוך 
חסין י&quot;ה&quot;. ופי&#x27; &quot;מי&quot; שהוא הבינה הוא נעלם כמו חסין י&quot;ה, שהוא הכתר. ונקרא &quot;חסין 
יה&quot; פי&#x27; שנותן כח וחוסן לי&quot;ה, שהוא חכמה. והכונה לומר כי כל האצילות אינו מתגלה אלא 


ע&quot;י &quot;אלהים צבאות&quot; שהם ז&#x27; ספירות, שהבינה ג&quot;כ היא נעלמת עדיין כמו הכתר, ולכן לא 
יושג ממנה כלל. וענין &quot;מי כמוך חסין&quot; פירש הרשב&quot;י בתיקונים בפי&#x27; הנקודות של שם בן 
ד&#x27;, כי הכתר הוא נעלם ומתגלה קצת ע&quot;י החכמה, וחוזר ומתגלה ע&quot;י הבינה. ולכן אמר &quot;מי&quot; 
שהוא הבינה נעלם ג&quot;כ. מי כמוך חסין י&quot;ה שהוא הכתר, וכתבתיו בספ&quot;ר בשער שם בן ד&#x27;. 
&quot;ואמונתך סביבותיך&quot;, פי&#x27; ו&#x27; שהוא ו&#x27; קצוות. &quot;ואמונתך&quot; שהיא המלכות, הם העלם והסתר 
בבינה, שבה היא מתעלמת. כי כן פירשו בזוהר פרשת וישמע יתרו ריש תוספתא וכו&#x27;. ואמר 
&quot;סביבותיך&quot; לשון רבים להורות הן&#x27; שערים מתעלמים בז&#x27; ספירות הנזכרים, והם כסוי וצפוי 
אליהם והיא נעלמת:
עוד פי&#x27; אותו על תרעומת השכינה לפני הקב&quot;ה על הגלות, כמו שאמר במקום אחר הנביא &quot;למה 
תהיה כאיש נדהם, כגבור לא יוכל להושיע&quot; וגו&#x27;. ופי&#x27; למה תהיה כ&quot;איש&quot;, שהוא נקרא כן 
מצד הדין שבו. כן פירשו בזוהר פרשת תורת המצורע. ולא &quot;כאיש&quot; לבד אלא &quot;כאיש נדהם&quot;, 


שמראה על ענין חולשה ח&quot;ו, &quot;כגבור לא יוכל להושיע&quot;. אמר, הקב&quot;ה הוא מתלבש בתוקף 
הגבורה ומצדו נקרא (גבורה) [גיבור]. ולענין הישועה אלינו, מראה עצמו שלא יוכל 
להושיע. והם דברים הפכיים. &quot;ואתה בקרבנו ה&quot;&#x27;. פירוש, דע שכל ו&#x27; ספירות בנשמותם 
הטהורות הם גוף ולבוש של הת&quot;ת. והת&quot;ת מתעלם ומתלבש בהם כנשמה המתלבשת בתוך הגוף. 
וזה שאמר &quot;ואתה בקרבנו&quot;. פי&#x27; בקרבנו ומעייננו הגוף, ואתה הנשמה. ואם כן, אם אין אתה 
עושה בשבילנו, עשה בשביל עצמך. והנה תשלום תרעומת שלו באומרו &quot;ושמך עלינו נקרא&quot;. 
ו&quot;שמו&quot; של הת&quot;ת היא השכינה. &quot;אל תניחנו&quot;. והענין הזה כי אנו ממש השכינה, כי השכינה 
נשמתו של ישראל, והכל דבר אחד. וזהו שאמר &quot;והכרית את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך 
הגדול&quot;. כי כמו שאי אפשר לעולם בלא שכינה, כן א&quot;א בלא ישראל (אבינו). וכן בפסוק זה 
היה מדעתם על הת&quot;ת. ואמר &quot;ה&#x27; אלהים צבאות&quot;, פי&#x27; &quot;ה&quot;&#x27; הוא חכמה, &quot;ואלהי&quot; בינה, 


ו&quot;צבאות&quot; ת&quot;ת. וכן להורות בתוך התרעומות שהוא מיוחד עם החכמה והבינה. וכן אמר &quot;מי 
כמוך חסין יה&quot;, פי&#x27; &quot;חסין&quot; חזק. ע&quot;י השפעת שם י&quot;ה שהוא חכמה ובינה בו. ואמר (למה) 
&quot;אמונתך&quot; שהיא השכינה, &quot;סביבותיך&quot; סובבת על יחודך שאינו נמצא אלינו:
נח:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך&quot; וגו&#x27;. ופי&#x27; כי המזמור הזה הוא דרך 
א&quot;ב ג&quot;ד, ובתוך כל פסוק [יש אות] ו&#x27; להורות שהוא א&quot;ב ג&quot;ד של הזכר. וע&quot;כ אמרו בגמרא 
&quot;כל האומר תהלה לדוד ג&#x27; פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העה&quot;ב&quot;. ופי&#x27; הטעם משום 
דאזיל בא&quot;ב, ועוד (ראיה בפסוק) [טעם משום שיש בו פסוק] &quot;פותח את ידך&quot;. והנה ב&#x27; 
הענינים האלה מורים על ענין היחוד א&quot;ב ג&quot;ד מורה על הת&quot;ת. וכאשר אומר אותו ג&#x27; פעמים 
מורה על שהוא מיוחד עם ג&#x27; האבות סוד חסד דין ורחמים. ובו הוא פותח את &quot;ידך&quot; [כמו 
יודי&quot;ך] והם שתי יודי&quot;ן שבשם י&quot;אהדונה&quot;י המורה על היחוד. והאומר אותו הוא בן העה&quot;ב 


מפני שעל ידו מתיחדים ת&quot;ת ומלכות. והת&quot;ת נקרא &quot;בן העולם&quot;, פי&#x27; ענף, ובן מן הבינה 
הנקראת עוה&quot;ב. לכן כיון שזכה שעל ידו יתיחדו, והוא מחזר אחר היחוד באומרו המזמור 
הזה, הנה ודאי הוא בן העוה&quot;ב. וכל המזמור הזה מורה בכל חלקיו על היחוד כדפי&#x27; קצתו 
בסי&#x27; ח&#x27;. ועתה אמר &quot;תהלה&quot; שהוא סוד השבת כח היין לאהבה ולמזוג מסוד הבינה הנקראת 
&quot;תהלה&quot; והמשכתה אל דוד שהיא המידה האחרונה, שהיא נקראת דוד כדפי&#x27; לעיל בסי&#x27; נ&quot;ו. 
ואמר &quot;ארוממך&quot; פי&#x27; אשפיע לך הרוממות מצד החכמה, וקראם &quot;אלהים&quot; מפני שעל ידו יצאה 
מכלל דוד שהוא [ד]לות כדפי&#x27; בסי&#x27; נ&quot;ו. ונקרא &quot;אלהי&quot; פי&#x27; אלהי שקבלה מן ה&#x27; שהיא 
הבינה, ורוצה לקבלה מן החכמה. (שהיא) והמלך ענינו בת&quot;ת, והיינו יחודה בת&quot;ת עצמו. 
&quot;ואברכה&quot; היינו קבלה בסוד [אותיות] &quot;כ&quot;ו אברך כ&quot;ה&quot; שהיא המלכות, והוא שמו של הת&quot;ת. 
והנה בקבלתה מתברכים ונשפעים מ&quot;עולם&quot;, היא הבינה, והת&quot;ת נקרא ו&#x27;, היסוד נקרא &quot;עד&quot;, 


והיינו [ביחד] &quot;ועוד&quot;. נמצאו כל הספירות ע&quot;י היחוד מתברכים ונשפעים:
נט:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;ברוך ה&#x27; אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן 
הללויה&quot;. ופי&#x27; כי הפסוק הזה יובן עם הקדמה א&#x27; שהקדמתי קצתה למעלה בסי&#x27; כ&#x27; ובסימן 
נ&quot;ג. ועתה אאריך אותה הנה. כי הכתר והחכמה, והבינה בערך בחינת יחודה עמהם, אינם 
משפיעים ע&quot;י בני אדם כדרך שאר הספירות. ועם הדבר הזה יובן למה אדם יהיה מרכבה מבינה 
ולמעלה. והטעם במה שהרחבנו ביאור בספ&quot;ר בשער הנשמה וכו&#x27;. הכוונה מענין איך הנשמות 
הם צנורות שבתוך הספירות ע&quot;י מציאותה, ושם הארכתי. והנה ענין הנשמה אינה למעלה בג&#x27; 
ראשונות, ואפילו שהיא מבינה עם כל זה הוא מפאת בחינתה עם הקצוות, לא מתוך דקותה, 
שבה היא מתיחדת עם השתים העליונות בסוד אי&quot;ן, כתר חכמה ובינה. והנה אין יכולת באדם 
להיות מרכבה שם, מפני שמונע השפעתו שם בה&#x27;, שאינו צנור אלא בתחתונה. ולכן בא הכתוב 


עתה לבאר איך אפשר לאדם להשפיע ולברך בג&#x27; ראשונות. וזהו שאמר &quot;ברוך ה&#x27; אלהי ישראל&quot;. 
כי &quot;ברוך&quot; הוא כתר עליון, מקור הברכות. &quot;ה&quot;&#x27; הוא חכמה, &quot;אלהי&quot; בינה, וכולם לראש 
&quot;ישראל&quot;. ואמר כי כאשר נרצה שיהיו נשפעים ומתברכים הוא &quot;מן העולם ועד עולם&quot;, פי&#x27; 
מבינה ועד המלכות. &quot;עולם&quot; עליון בינה, &quot;ועד&quot;, ו&#x27; ת&quot;ת, &quot;עד&quot; יסוד. &quot;עולם&quot; שני, 
מלכות. ובהיות הו&#x27; מקשרת ומיוחדת עם הבינה, אז ודאי ישפיע שלשה [ג&quot;ר] בשבעה [ז&quot;ת], 
ויושפעו הם עד שכינה בתחתונים. &quot;ואמר כל העם אמן&quot;, פי&#x27; בהעלות &quot;כל העם&quot; שהוא קיבוץ 
הספירות, דהיינו &quot;ואמר&quot; לשון אמירה כמו &quot;אמרו צדיק&quot; שהוא עליה וסילוק בסוד &quot;אמן&quot; 
שעולה י&quot;אהדונה&quot;י שהוא יחוד ת&quot;ת ומלכות. והיינו ממש סוד &quot;ואמר&quot; שהוא אמירה מל&#x27;, כמו 
&quot;אמרת אלוה צרופה&quot;, וכן &quot;בצע אמרתו&quot; שכולם רומזים במלכות. והוי&quot;ו של &quot;ואמר&quot; רמז 
(למלכות) [לת&quot;ת] והיינו ת&quot;ת ומלכות. והוא בא&#x27; משני היחודים האלה. &quot;הללויה&quot;, פי&#x27; 


תאירו. כי לשון &quot;הללו&quot; הוא לשון הארה כמו &quot;בהלו נרו&quot;,. וי&quot;ה הוא סוד לג&#x27; ראשונות. 
ואין פתח להשפיעם אם לא על דרכים אלו, אלא שאז יושפעו להשפיע בסוד &quot;שכינה בתחתונים 
צורך גבוה&quot;. והגענו עד (חיש) [גוש] חלב ושם השתטחנו על קברי שמעיה ואבטליון:
ס:
&quot;גם אני אודך בכלי נבל אמתך אלהי. אזמרה לך בכנור קדוש ישראל&quot;. ופירשתי הפסוק כי 
&quot;אני&quot; היא השכינה. &quot;וגם&quot; לרבות יסוד. &quot;נבל&quot; הוא הת&quot;ת. אשפיע ואודה אל היסוד 
והשכינה, השפע מהחכמה והבינה, שזה נרמז במלת &quot;כלי&quot; &quot;כל&quot; הוא הבינה [גימטריא] ן&#x27; 
שערים, י&#x27; חכמה. &quot;נבל&quot; ת&quot;ת כדפירש&#x27; בסימן א&#x27;. ואחר שהשפיע לכלה ולשושבינה, ייחד 
אותה עם החתן. וזהו &quot;אמתך אלהי&quot;, ת&quot;ת ומלכות. &quot;אזמרה לך&quot;, פירש אשפיע ואזמר מצד 
הבינה שהוא &quot;לך&quot;, כדפי&#x27; בסי&#x27; נ&quot;ו. &quot;בכנור&quot; פי&#x27; ת&quot;ת עם המלכות, כי &quot;כנור&quot; הרמז אל 
המלכות, מתיחדת עם הת&quot;ת, דהיינו כ&quot;ו נ&quot;ר [אותיות &quot;כנור&quot;]. ואמר &quot;בכנור&quot; להורות ג&quot;כ 


על הת&quot;ת שבתוך הכנור, ששניהם מיוחדים כדפי&#x27;. &quot;קדש ישראל&quot;, היינו ת&quot;ת ומלכות. ונקראת 
המלכות &quot;קדוש&quot; בסוד יניקתם מקדש הקדשים. ונפטרנו מאת החסידים ונתעסקנו בפסוק 
[המוזכר להלן]:
סא:
&quot;מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן&quot; וגו&#x27;. ומ&quot;י נקראת מלכות מצד הבינה, כמבואר בזוהר 
פרשת בראשית. והעתקתי אותו בספ &quot;ר בשער השמות, בשם &quot;אלהים&quot;. והנה ביאר שם כי מ&quot;י 
היא בחינה משובחת ויפה עד שלא ימצא כי אם בעלות ישראל לרגלים וכו&#x27; כמבואר שם. 
ואמרתי מ&quot;י נעשתה מ&quot;ה, שהיתה &quot;זאת&quot; שהיא המלכות בערך בחינה מתגלית מורה באצבע. וזהו 
מ&quot;י שנעשתה מ&quot;ה שהיתה &quot;זאת&quot; ומ&quot;י נעלמת. &quot;עולה מן המדבר&quot;, כי הלא יש בחינה במלכות 
שהיא הפקר כמדבר, שבה נכנסים הגרים, והוא תחת כנפי השכינה. ואמר כי היא עולה ג&quot;כ מן 
המדבר, שפשטה הבחינה ההיא והניחה למטה, ועלתה להתיחד ואמר כתמרות עשן. כי העשן מורה 
הדין, כאשר ביארתי בספ&quot;ר בשער ערכי הכינויים [ד&quot;ה עשן]. לזה אמר &quot;מקוטרת מור&quot; פי&#x27; 


כעשן הקטורת שהוא אדרבא משקיט האש, והוא הריח ניחח כמבואר בזוהר פרשת נח. ואמר 
&quot;מקוטרת&quot; פי&#x27; עוד מקושרת ומקושטת. &quot;מר&quot; הוא אדום בסוד הגבורה, &quot;ולבונה&quot; בסוד החסד. 
&quot;מכל אבקת רוכל&quot;, היא הבינה, שבה כל מיני שפע ולכן נקראת כן. או אפשר לומר &quot;מכל 
אבקת רוכל&quot; שהוא היסוד שבו מתקבצים כל האבקים ושפע אל תפארת, דהיינו הדובר היסוד 
נקרא כ&quot;ל, והיינו מכל. עוד פי&#x27; אותו על דרך הנשמה, כמו שפי&#x27; בזוהר. כי הנשמה בעת 
פטירתה מן הגוף אינה נפטרת ממנו אם לא ע&quot;י שמביט בשכינה ומתדבקת בה. וכאשר היא 
ראויה ודאי נאחזת בשכינה ועל ידה מסתלקת. ועל זה נאמר כי כמקרה הנשמה כן ודאי תתיחד 
בשלשה כחותיה, והם בינה ות&quot;ת ומלכות, והיינו נשמה רוח ונפש. כל אחד ואחד תתיחד בכחו 
ותעלה בו וזהו שאמר בעליית הנשמה ההיא בתוך מסיבות ומרכבות מתיחדת ב&quot;מי&quot; שהוא 
הבינה. ו&quot;זאת&quot; בה נכלל ת&quot;ת ומלכות, כי הזי&quot;ן הרמז אל הת&quot;ת ומלכות, י&#x27; על ו&#x27;. וכן 


&quot;את&quot;, הא&#x27; בת&quot;ת, ותי&quot;ו במלכות. ולכן שואלים החילים ואומרים מה הנשמה הזאת הנכללת 
במ&quot;י וזא&quot;ת? ומשיבים ומעלים אותה מן המדבר. &quot;ותמרות עשן&quot; פי&#x27; הרשב&quot;י כי הציצית הם 
ארבע כנפים, שורשם אדנ&quot;י. והתפילין הם ד&#x27; פנים שם יהו&quot;ה. והנה (בהתפלל) [כשמתפלל] 
ע&quot;י תפילין וציצית, מייחד ד&#x27; כנפים עם ד&#x27; פנים שהוא סוד יאהדונה&quot;י המורה על הזווג. 
ובזכות זה בשעת עליית נשמתו, כמו שהוא עושה לשם נחת רוח וחופה ביחוד הזה, כן הקב&quot;ה 
עושה לו נחת רוח וחופה לנשמתו. (מסוככת) [מסובבת] בד&#x27; פנים על ד&#x27; כנפים וכו&#x27;. זה 
נתבאר בתיקונים ובזוהר, א&#x27; הנה וא&#x27; הנה. וכן הענין בפסוק באומרו &quot;עולה מן המדבר&quot;, 
פירש מתוך הדבור. שהוא התפילין שעל ידו היה מיחד הת&quot;ת והמלכות. &quot;כתמרות עשן&quot; היסוד, 
עמודי החופה המתמרים ועולים. ואמר &quot;תמרות&quot; בסוד תמר ותמרה שהם פנים וכנפים ומתמרים 
ועולים. ואמר כי הנשמה מקוטרת ומקושרת ומקושטת, על שהמיתה עצמה על התורה והיינו 


&quot;מר&quot;, מרירות בהלכ&quot;ה בסוד קושיות וקליפות, דמרים למעיין. ולבונה זה ליבון בהלכ&quot;ה. 
כי הקושיות הם מצד הגבורה, כי משם מתקשה לו בהלכ&quot;ה, כמבואר בתיקונים. &quot;ולבונה&quot; בסוד 
לבון [ההלכה] מצד החסד. &quot;מכל אבקת רוכל&quot;, בסוד מדרשות אגדות ספרא וספרי מכילתא ושאר 


</div>
