# ספר גרושין — קטע 8

[קריאה בקורא](/reader/kabala-2058760abdde/1/8/)

<div lang="he" dir="rtl">

דברים. עוד &quot;אבקת רוכל&quot;, סוד רזי תורה שהם המעלים הריח לפני הקב&quot;ה כבשמים:
סב:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;דודי צח ואדום דגול מרבבה&quot;. דוד&quot;י פי&#x27; כי שם מציאות הד&#x27; אותיות 
במקום ההי&quot;ן דלתי&quot;ן, לפי שהת&quot;ת נקראת &quot;דוד&quot; מצד הגבורה. כי כן פי&#x27; בשיר השירים 
בפסוק &quot;כי טובים דודיך מיין&quot;, מסטרא דיצחק. וכן על יצחק נאמר &quot;אשר קדש ידיד מבטן&quot; 
ר&quot;ת [&quot;אקי&quot;ם] &quot;ואת בריתי אקי&quot;ם את יצחק&quot; וגו&#x27;. נקרא ידידו להיות כי האהבה מתעוררת 
מסטרא דגבורה, לכן מצדו נקרא הת&quot;ת &quot;דוד&quot;. והנה להיות ההתעוררות מצד תוקף הדין, לכן 
באו שני ההי&quot;ן בחלוף דלתי&quot;ן להורות על הדלות. והעד על זה שהוא שם בן ד&#x27; להיפך, שהוא 
&quot;דודי&quot; כמו הוה&quot;י. ולהיות כי ו&#x27; שבתוך (ד&#x27;) [ה&#x27;] עליונה נוטה אל הרחמים, וי&quot;ו שבתוך 
(ד&#x27;) [ה&#x27;] תתאה נוטה אל הדין. לכן אמר &quot;צח ואדום&quot;. &quot;צח&quot; הוא וי&quot;ו של רחמים (בד&#x27;) 
[ב-ה&#x27;] של ה&#x27; ראשונה. &quot;אדום&quot; וי&quot;ו של ה&#x27; [אחרונה] ונמצא דוד&quot;י פי&#x27; הוה&quot;י. ובאר 


ההוי&quot;ה הזאת ה&#x27; על ו&#x27;, ה&#x27; על י&#x27;, להורות על שהוא מקבל מלמעלה ומתעורר בסוד הדין. 
עוד &quot;צח ואדום&quot; מקבל מצד הגבורה. עוד אמר צח ואדום בוי&quot;ו לרמוז בב&#x27; מלות אלו אל ג&#x27; 
אבות שהם &quot;צח&quot; גדולה, ו&#x27; ת&quot;ת, &quot;אדום&quot; גבורה. עוד אמר &quot;צח ואדום&quot; פי&#x27; בזוהר פרשת 
בשלח בפסוקים ו&quot;יסע ו&quot;יבא ו&quot;יט, בענין אותיות וי&quot;ט שהם כנגד הת&quot;ת שהם ביושר, ונדרש 
לשם משל למלך וכו&#x27;. ואמרו כי הת&quot;ת יש בו דין, והדין נכלל בתוכו ונעלם בו, ואין דינו 
מתגלה. ולכן אמר &quot;דודי צח&quot;, ועם היותו צח ואין מתגלה כח הדין בו, עם כל זה הוא 
אדום. וזהו אדום יש בו דין, ומרוב הצח אין דינו וכעסו מתגלה. עוד &quot;צח ואדום&quot; כבר 
ביארנו בספ&quot;ר בשער ההכרעה כי עיקר הת&quot;ת הוא מטה הדין כלפי הרחמים. אעפ&quot;י שהוא יונק 
מכח התמימיות, כי אדרבא הוא מתהפך כח הדין לרחמים. &quot;דגול מרבבה&quot;, דגול בסוד ד&#x27; 
דגלים, שהם דגל ראשון י&#x27; שבשם שהוא לצד החסד והוא דגל מחנה &quot;ראובן&quot;, &quot;אור בן&quot; של 


החסד ששם היו&quot;ד. כענין &quot;הרוצה להחכים ידרים&quot;. דגל שני מה&#x27; ראשונה שבשם, שהוא לצד 
הגבורה. והוא דגל מחנה &quot;שמעון&quot;, [אותיות] &quot;שם עון&quot;, שהוא לצד הגבורה. ושם הה&quot;א 
כענין &quot;הרוצה להעשיר יצפין&quot;. דגל שלישי ו&#x27; והוא דגל מחנה אפרים, אל הת&quot;ת ששם אפרים 
פריה ורביה, בסוד הת&quot;ת שבו הפריה ורביה למעלה. דגל רביעי הוא ה&#x27; אחרונה. והוא דגל 
מחנה דז, המאסף לכל המחנות. וכן המלכות מאספת משלש מחנות האלה. ונקרא דן (בסוף) 
[בסוד] הדין, וד&quot;ן של אדנ&quot;י, והה&quot; [האחרונה]. נכללים ארבעה דגלים האלה בסוד שם 
יהו&quot;ה מפורש דכתיב &quot;דודי צח ואדום&quot; כדפירש&#x27;. ולכן הוא דגול מ&quot;רבבה&quot;, מששים רבוא של 
ישראל, או מצד מרכבה. פירוש, כי היסוד נקרא רכב לת&quot;ת. והנה הוא דגול מי&quot;ח אלף 
כדכתיב &quot;רכב אלהים רבותים אלפי שנאן&quot;, תרי אלפי שאינן. נשארו מרבותים י&quot;ח אלף. אבל 
הקב&quot;ה, הת&quot;ת, הוא דגול משתי (רבות) [רבבות] שלמות. וכנגד &quot;תרי אלפי שאינן&quot;, הם כתר 


לעיל. כי הספירות [הן] י&#x27; ממטה למעלה, ויו&quot;ד מלמעלה למטה, והת&quot;ת כולל. הרי רבוא 
לשמות שמקבל מכח כתר עליון עד המלכות. אמנם היסוד הוא ט&#x27; [ממעלה למטה, ועוד] ממטה 
למעלה. וט&#x27; וט&#x27; הם י&quot;ח, ח&quot;י ואינן בשלימות. וזהו &quot;מרבבה&quot; לא &quot;מרבבות&quot;. אלא &quot;רבבה&quot; 
דהיינו תרי רבוא. או ירצה שהוא כלול מי&#x27; ספירות בהיותם כלולות כל א&#x27; מאלף שעולים 
לרבוא וכו&#x27;:
סג:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;כתפוח בעצי היער&quot; וגו&#x27;. ופי&#x27; בזוהר שהת&quot;ת נראה אל הגבורה בריחא 
ובטעמא ובגוונים. ופי&#x27; במאמר ההוא כי ריחא הוא סוד שהוא מקבל מכתר עליון כדכתיב 
&quot;וריח לו כלבנון&quot; דהיינו שפע מכתר עליון, והוא דק כריח הדק. וכח הריח במוח. והטעם 
הוא שפע חכמה ובינה וז&#x27;. חיך שהוא [אותיות] כ&quot;ח י&#x27; והוא כח(י) בינה, כ&quot;ח אתוון 
דעובדא דבראשית. וי&#x27; חכמה. &quot;טעם&quot; לרמוז אל שפע שניהם. וכן החיך א&#x27; למעלה וא&#x27; למטה. 
גוונים הם לבן ואדום וירוק, ג&#x27; אבות ג&#x27; גווני הקשת שהם מכח &quot;בעצי היער&quot;. &quot;יער&quot; נקרא 


המלכות שעניינו &quot;עיר&quot;, או &quot;יער&quot; ממש, והיינו המלכות. ה&#x27; של המלכות כדפי&#x27; בסי&#x27; נ&quot;ד. 
ואמר שהוא &quot;תפוח&quot; דהיינו היותו צל כולל עד הת&quot;ת. ועוד ג&quot;כ &quot;בעצי היער&quot; שהוא היותו 
כולל נה&quot;י. והיער עצמו מל&#x27;. &quot;כן דודי בין הבנים&quot;, פי&#x27; בן מיושב ומתוק (בתיק&#x27;) 
[בתיקונים] אלה, וישב על כנו בין הבנים שהם נצח והוד, שהם נקראים &quot;בנים&quot;. ובין 
שניהם הוא הזווג ששתיהן תרין ביעין דדכורא. &quot;בצלו חמדתי וישבתי&quot;, חמדתי התעוררות 
הזווג בסוד התאוה. &quot;וישבתי&quot; בסוד הזווג עצמו. &quot;ופריו&quot;, אלו נשמות של צדיקים, שכן 
פי&#x27; בזוהר שהם פרי עובדא דת&quot;ת. &quot;מתוק לחכי&quot;, בסוד שעל ידם אושידת מיין, לקבלא מיין 
עילאין, כמבואר בזוהר פרשת נח ריש פרשתא:
סד:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;תתן אמת ליעקב&quot;. ופירשתי כי &quot;תתן&quot; היא בסוד המתנה שהיא הבינה, 
כמאמר רז&quot;ל &quot;מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה&quot;, והיינו בינה הנגנז. ולכן אמר 
&quot;תתן אמת&quot;, הוא הת&quot;ת בסוד יחודו ודבוקו אל כתר ובינה. והיינו [מלת &quot;אמת&quot;] א&#x27; כתר, 


מ&#x27; בינה, וכללותו א&quot;ם להורות על הבינה, בסוד יחודה למעלה, ות&#x27; תפארת. ונקרא &quot;יעקב&quot; 
בסוד בחינה תחתונה, כדפי&#x27; ב[סוף] סימן מ&quot;ז. ואמר שייחד אותו למעלה באופן (שסוד) 
[שעוד] יעלה לענין אמת בסוד היחוד. &quot;חסד לאברהם&quot;, הנה גדולה נקראת חסד, בסוד חסד 
עליון דהיינו יחודה עם הכתר ע&quot;י החכמה. וכן חסד פי&#x27; בזוהר בענין זה שהוא צד המתנה 
עם החכמה ונקרא אברהם בסוד בחינת הגבורה, דהיינו בגבורה שהוא סוד הדיבוק. והיחוד 
(עם) [ע&quot;י] הגבורה, כדפי&#x27; בספ&quot;ר בשער ערכי הכינויים. ועליה נאמר &quot;ויסע אברם הלוך 
ונסוע הנגבה&quot;. ועוד נקרא &quot;אברהם&quot; בסוד בחינה תחתונה שהיא המשגחת בעה&quot;ז, ששם נעשה 
אברהם מרכבה. ולא אמר &quot;בגבורה&quot; כלל, מפני כי ייחוד הבינה עם הגבורה הוא סוד 
התעוררות הדין, ולכך אין ראוי לדבר בו. &quot;אשר נשבעת&quot;, פי&#x27; נכללו ג&#x27; אבות בסוד 
השביעיות ע&quot;י ה&quot;מתנה&quot;, הבינה הנז&#x27; למעלה. והנה כלל אותה בסוד השביעיות ובסוד השפעתה 


ג&quot;כ. &quot;מימי קדם&quot; שתי ימים של &quot;קדם&quot;, הוא קדמונו של עולם, כדפי&#x27; &quot;ימי קדם&quot;, חכמה 
ובינה:
סה:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;אמת מארץ תצמח&quot;. ופי&#x27; עם מה שכבר הקדמנו למעלה פעמים רבות בענין 
אור המתהפך וחוזר ממטה למעלה. ולכן אמר שאחר ש&quot;צדק ושלום נשקו&quot; שהוא היחוד, אמר 
ש&quot;אמת&quot; שהוא מציאות הת&quot;ת, ו&quot;ארץ&quot; שהיא המלכות, צומח ועולה כדמיון האור החוזר ממטה 
למעלה. וזהו מלת &quot;מארץ תצמח&quot;. ו&quot;צדק&quot; שהוא המלכות, ו&quot;שמים&quot; שהוא הת&quot;ת, &quot;נשקף&quot; כלפי 
מטה בסוד האור החוזר. עם מה שפי&#x27; בזוהר בפסוק &quot;שימני כחותם על לבך&quot; וכו&#x27;. ועניינו 
כחותם שכאשר יוסר ממקום שחתמו בו, עם כל זה ישאר שם מציאותו. כן הת&quot;ת והמלכות אעפ&quot;י 
שכבר נתיחד[ו] וחזרו כל א&#x27; אל מקומו, עם כל זה נשארו מציאותיהם מציאות הת&quot;ת במלכות. 
ועליו נאמר &quot;צורתו של יעקב [חקוקה] בלבנה&quot;. ודוק שאמר &quot;צורתו&quot;, שעניינו ציור החותם, 
ולא יעקב ממש. &quot;חקוקה&quot;, כענין חקק החותם שנשאר שם מציאות החותם חקוק. וכענין הזה 


המלכות חקוקה בת&quot;ת. ועם הדבר הזה יובן איך אעפ&quot;י שלפי האמת הדו פרצופים עיקרם 
מיוחדים, וא&quot;כ אחר המיעוט נמצאו שניהם חסרים כי אין שלמותם אלא בהיותם יחד. וא&quot;כ 
לקה השמש ג&quot;כ, וא&quot;כ איך דרשו &quot;ואוהביו כצאת השמש בגבורתו&quot;, שלא יובן [אלא] עם מה 
שפירשנו שמציאות המלכות נשאר בת&quot;ת, ומציאות הת&quot;ת במלכות. עם כל זה אינם שלמים בעצם 
א&#x27;, שמציאותם העצמי אינם ביחוד, אלא כונת עליית המלכות למעלה ואז ישתלמו. ועתה לפי 
זה &quot;אמת&quot;, שהוא צורתו של יעקב, &quot;מארץ תצמח&quot;, בסוד אור המתהפך וחוזר אל מקומו. הת&quot;ת 
מאיר במלכות, וחוזר אורו ומתהפך ומאיר מתוך הארץ אל הת&quot;ת. וכן &quot;צדק משמים נשקף&quot;, 
בסוד האור העולה ומאיר בת&quot;ת, וחוזר ומתהפך ומאיר מן הת&quot;ת אל המלכות. עד כאן הגיע 
העסק ביום ההוא:
סו:
עוד נתחדשתי בחלומי ליל ד&#x27; כ&quot;ט לחדש שבט, מענין למה מדרך האיש לחזור על הזווג, ואין 
דרך אשה לחזר, בזולת מה שדרשו בגמרא &quot;דרך איש לחזר אחר אבידתו&quot;. שאין שאלתינו על 


זווגם אל[א] ענין התשמיש. ותרצתי כי הטעם כי האדם חטא בענין המלכות שהפריד אותה 
מבעלה, ולכן יצרו מבחוץ ומתפעל על ענין התשמיש לתקן את אשר עותו, ליחד אשה בבעלה 
ע&quot;י מעשיו:
עוד חדשתי מענין יתדות המשכן שהם ווי&quot;ן (החקוקים) [התקועים] בקרקע, דהיינו יחוד ת&quot;ת 
ומלכות, ו&#x27; עם קרקע או ארץ, ששניהם כנוי אל המלכות. וביארתי כי למלכות י&quot;ב גבולים 
נקבות, והת&quot;ת י&quot;ב גבולים זכרים. והם סוד י&quot;ב ווי&quot;ן בי&quot;ב יתדות, בתוך י&quot;ב נקבות. 
ואחר שנתעוררתי ראיתי שהיריעות הם י&#x27; ספירות כמבואר בזוהר. והנה להם צנורות שהם 
המיתרים, שבהם משפיעים לבחינת המלכות התחתונה שהיא הנקראת &quot;קרקע&quot;. והנה בכל הענפים 
והצנורות השפעתם ע&quot;י מציאות וי&quot;ו שבכל א&#x27; וא&#x27;. והענין יפה וצריך אל מה שביארתי 
בספ&quot;ר בשער הצנורות ובשער פרטי השמות בענין י&quot;ב גבולים. ובי&quot;ב גבולים שהם ע&quot;ב שמות, 
ע&quot;ב הווית ע&quot;ב אדני&#x27;, והארכתי שם:
סז:
בענין הצפרנים אמרו בגמרא &quot;זורקן רשע, קוברן צדיק, שורפן חסיד&quot;. פי&#x27; כי הצפרנים הם 


הקליפות כנודע. והנה &quot;זורקן רשע&quot; שנותן להם כח וחיל להתשוטט בעולם. ולכן הזורקן 
ופושטם בעולם הוא רשע. ו&quot;קוברן צדיק&quot;, פי&#x27; כבר ידעת כי מדת &quot;צדיק&quot; לזון כל העולם, 
הטמאים והטהורים. כענין יוסף שהיה מרכבה אליו, וזן למצרים. ולכן &quot;קוברן צדיק&quot; שנותן 
להם מזון ש&quot;נחש עפר לחמו&quot;. אבל &quot;שורפן חסיד&quot;, שסוד הטהרה מצד החסד, מצד הכהן, 
כדכתיב &quot;וטהרו הכהן&quot;. לכן השורפן ועוקרן מן העולם, הוא חסיד בסוד החסד:
סח:
עוד נתגרשנו ביום א&#x27; שלישי לחדש אדר, ונתעסקנו בפסוק &quot;מזמור לדוד ה&#x27; רועי לא אחסר&quot;. 
ופירוש &quot;מזמור&quot; פירשו בתיקונים כי בעשרה מיני הלולים נאמר ספר תהלים. וא&#x27; מהם הוא 
בחסד והוא &quot;מזמור&quot;. ואמרתי כי הטעם כי מזמור אית זמרא, ואית זמורה. &quot;זמרא&quot; מצד שמאל 
והטומאה, ועליו ארז&quot;ל &quot;זמרא בביתא, חורבא בסיפא&quot;, שנאמר &quot;קול ישורר&quot; וכו&#x27;. והנה אחר 
שזמרא בביתא מצד הקליפה מורה חורבא, הנה הזמרא מצד הקדושה מורה בנין, כי גם את זה 


לעומת זה עשה האלהים. והנה הבנין הוא ב&quot;חסד&quot;, וזהו &quot;אמרתי עולם חסד יבנה&quot;. והסוד, 
כי כמו שלשון &quot;שרש&quot; הוא על שני פנים. הא&#x27;, הסרת השרשים. והב&#x27;, לשרשם (בארץ) [מהארץ] 
כענין &quot;תבואתי תשרש&quot;. וכן &quot;ושרשך מארץ חיים סלה&quot;. וכן כולם לשון הסרת השרשים. וכן 
לשון &quot;ודשנו את המזבח&quot; שהוא הסרת הדשן, וכן רבים. ובענין זה &quot;זמרא&quot; מסטרא דשמאלא 
הוא חורבא בביתא ח&quot;ו, המורה זמירת זמורות גפן השם צבאות. אבל זמרא מסטרא דקדושה 
מורה על בנין הבית וגידול הזמורות, בסוד ה&quot;גדולה&quot;. ומטעם זה &quot;מזמור&quot; הוא בחסד והוא 
לשון גידול הזמורות וצמיחתם, בסוד &quot;שורק&quot; של &quot;זרע אמת.&quot; והנה אמת &quot;מזמור לדוד&quot; 
פירשנו בסי&#x27; נ&quot;ו כי המלכות נקראת &quot;דוד&quot; בסוד הדלות והעניות. ואמרו שהוא השפעת החסד 
ושפע על דוד. ולכן אמר כי אמת שנשפע מצד החסד. &quot;ה&#x27; רועי לא אחסר&quot;, פי&#x27; המפרנס של 
המלכות הוא הת&quot;ת, וא&quot;כ לא יחסר כל בה. או ירצה, ה&#x27; שהוא הת&quot;ת, הוא רועי בסוד רעים 


ודודים שפי&#x27; בזוהר פרשת ויקרא, ובארתיו בספ&quot;ר, בשער מהות והנהגה. ואמר &quot;ה&#x27; רועי&quot;, 
כמו ריעים. כי אחר שהוא מיוחד עמה בסוד ריעים דהיינו דלא מתפרשן לעלמין, א&quot;כ &quot;לא 
אחסר&quot;, פי&#x27; לא יחסר לה מזון או היחוד. &quot;בנאות דשא ירביצני&quot; וגו&#x27; פי&#x27; המלכות לעולם 
&quot;נאות&quot; שהוא מלשון משכן. והנה &quot;דשא&quot; הוא כמו עשב, ופי&#x27; רשב&quot;י כי הוא בת&quot;ת. א&quot;כ אנו 
נאמר &quot;דשא&quot; בת&quot;ת. וכן הוא לשון &quot;אשד&quot;, שעל ידו אשד ושפיכת השפע למלכות. ואמר שאפילו 
הבחינה התחתונה שבה שהיא רובצת עליה, יהיה נאות דשא שיהיה בהם שפע וצמיחת כח הת&quot;ת. 
ו&quot;על מי מנוחות&quot; פי&#x27; כי הם ג&#x27; מיני מים. הא&#x27;, מים זנונים והם כחות הטומאה, ועליהם 
נאמר &quot;ברוך ה&#x27; שלא נתננו טרף לשיניהם&quot;, שהם כחות הטומאה והקליפה. והמים השניים, הם 
מימי הגבורה שעליהם נאמר ה&#x27; פעמים &quot;מים&quot; שביום שני, וכן פי&#x27; בזוהר. ושם גם הם מי 
גשמים שיורדים בגבורה, ולכן נאמר &quot;קשה יומא דמיטרא כיומא דדינא&quot;. והמים השלישיים הם 


מימי החסד, שהם יונקים מצד המנוחות העליונות, שהם אבא ואמא דתמן מנוחה לכל. ולכן 
אמר כי אפילו &quot;על מי מנוחות&quot;, שהם הבינה שהוא על מי מנוחות, על דרך מה שפי&#x27; בזוהר 
בתיבת &quot;על ה&quot;&#x27; שהוא הבינה, גם &quot;על מי מנוחות&quot; פי&#x27; אותה שהיה על &quot;חסד&quot;, והיא הבינה, 
שם ינהלני וישפיעני בסוד היחוד י&#x27; י&#x27;. או ירצה &quot;בנאות דשא ירביצני&quot;, פי&#x27; מה דרך 
השפע להשפיע למטה ומכח אותו שפע מוציא המלכות אח&quot;כ הדשא כמו שאמר הכתוב &quot;תוצא הארץ 
דשא&quot;. ומאי &quot;תוצא&quot;, אלא שכבר נזרעה מכח הזכר ונשאר הזרע בנקבה וזהו &quot;ותוצא הארץ&quot; 
וכו&#x27;. ואמר עם היות שכבר השפיע לה שפע רב, וכבר עשה פרי שהוא הדשא, עם כל זה עליו 
ישפיע וירביצני רבצים של שפע, וזהו &quot;ירביצני&quot;. &quot;על מי מנוחות&quot; הם שני מיני מים, 
מימי הזכר ומימי הנקבה, והם נקראים &quot;מי מנוחות&quot; פי&#x27; מנו&quot;ח ו&quot;ת, שהם ת&quot;ת וי&quot;ו, 
ומלכות ת&#x27;, ומנוח. דתרווייהו אית להו נייחא בכך כדפי&#x27; בפרשת נח ופי&#x27; בספ&quot;ר בשער 


הצנורות. ואמר כי אפילו על אותם המים ישפיע לה עוד מים, ושפע יותר ויותר משובח:
&quot;נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק למען שמו&quot;. פי&#x27;, אחר היחוד וההשפעה ההיא, הנה נפש 
המלכות שהיא סוד בחינתה הדקה העולה אל היחוד, כדפירש בסי&#x27; ס&quot;ט, הנה כאשר יסובב אותה 
אל מקומה ואל כסאה ומציאות התחתון, אז &quot;ינחני במעגלי צדק&quot;, פי&#x27; ישפיע לה שפע ע&quot;י 
מציאותה ממש, ואל הצנורות של הדין ואל בחינת הדין ששם נקראת &quot;צדק&quot; ו&quot;מעגלי צדק&quot;. 
צנורות הדין בסוד &quot;מעגל&quot;, נקרא הדרך הקשה המעוקל. ואמר כי ההשפעה הזאת תהיה ע&quot;י 
מציאותה ממש לתקן המלכות עצמה וזהו &quot;למען שמו&quot;. המלכות שהיא &quot;שמו&quot; ותיקון של הת&quot;ת. 
&quot;גם כי אלך בגיא צלמות&quot;. פי&#x27; בזוהר כי &quot;מות&quot; ו&quot;צלמות&quot; הם שתי קליפות, זכר ונקבה. 
הזכר &quot;צלמות&quot; שהוא צל רוכב על ה&quot;מות&quot;. והנה עתה אמר כי בהיות יחודה בכח היחוד הגדול 
שאמר למעלה, אמר כי גם כי ילך בתוך הקליפות שהם גיא צלמות זכר ונקבה, &quot;גיא&quot; נקבה, 


&quot;צלמות&quot; זכר השוכן בגו הגיא. אמר ש&quot;לא אירא&quot; מהקליפות, כי אדרבה לה יהיה כח לבטלם, 
כל שכן שלא יתדבקו אל המשכן לטמאו ח&quot;ו. וזהו &quot;לא אירא רע&quot;. ונתן טעם לדבר, &quot;כי אתה 
עמדי&quot;, שהוא החסד הנקרא &quot;אתה&quot; הוא היחוד עמה בסוד &quot;מזמור&quot;, הנדרש למעלה. (ומבחן) 
[ומכוחו] לטהר ולהשבית כח הקליפה. &quot;שבטך ומשענתך&quot;, פירוש ת&quot;ת ויסוד, כי הוא נקרא 
שבט בסוד ו&#x27;, שהוא שבט הכולל כל השבטים. &quot;ומשענתך&quot; הוא היסוד שהוא ג&quot;כ וי&quot;ו, משען 
והוא &quot;משען לחם&quot;, בסוד &quot;ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו&quot;. &quot;המה ינחמוני&quot;, רוצה לומר 
יהיו בהשפיעם עמי בסוד המנוחה והנחמה באופן שלא אפחד מהזרים. &quot;תערוך לפני שלחן נגד 
צוררי&quot;. פי&#x27;, דע בזוהר פי&#x27; כי למל&#x27; גוון תכלת, לכסות תלת פנים מפאת הקליפות שלא 
יבאו לקטרג. ומצד הקדושה נאמר &quot;שש וארגמן לבושה&quot; וגו&#x27;, כמו שביארנו בספ&quot;ר בשער 
הגוונים. והנה כאשר אמרנו למעלה כי בהיות יחודה למעלה בסוד היחוד העצמי הנה אעפ&quot;י 


שהיה עריכת השלחן נגד הצוררים והקליפות, ואמר &quot;תערוך לפני&quot;, הוא בסוד כי שלחן נקרא 
בחינתה תחתונה. כי יש בחינה עליה כי השלחן משכן ללחם ולקערה ולכוס, וכל אלו הם 
רמוזים במלכות והם בחינות (על) [של] השלחן. ולזה אמר &quot;לפני&quot;, פי&#x27; אותה בחינה שהיא 
&quot;לפני&quot;, למטה ממנה, שלחן. או נאמר להיפך, שהוא למעלה ויהיה שלחן משכן ללחם כדי 
שאפילו יהיה &quot;נגד צוררי&quot;, לא אפחד (שיכללו) [שיכלו] [שיאכלו] הסעודה, אלא יהיו 
שיניהם קהות. ואמר &quot;תערוך&quot;. כבר ידעת כי שלחן בצפון מצד הגבורה, והעריכה בסוד 
הקישוט. וכן &quot;ועריכת נר&quot; וגו&#x27;. &quot;דשנת בשמן ראשי&quot;, פירוש היסוד שהוא &quot;ראשי&quot;, הוא 
מדושן היורד מצד הימין. וכן ג&quot;כ &quot;כוסי&quot; שהיא המל&#x27; שהוא נקראת כוס הברכה היא &quot;רויה&quot;. 
בסוד יר&quot;ו אותיות כמנין ארי&quot;ה מצד החסד, או מצד הגבורה, ופי&#x27; הוא ה&quot;א. &quot;אך טוב וחסד 
ירדפוני כל ימי חיי&quot; וגו&#x27;. &quot;אך&quot; כמנין אהי&quot;ה הוא כתר. &quot;טוב וחסד&quot; פי&#x27; ר&quot;ש &quot;טוב&quot;, 


חסד עד לא פשיט. &quot;וחסד&quot; נקרא בסוד ההתפשטות שהוא חסד לרעים ולטובים. ופי&#x27; בספ&quot;ר 
בשער הכנויים, בערך &quot;טוב&quot;. ואמר כי אך טוב וחסד נכלל כתר וחכמה וחסד, והוא סוד 
המשכת הימים. וזהו &quot;ירדפוני&quot; שהוא סוד הרכבת השפע בסוד ההמשכה. &quot;כל ימי חיי&quot; הוא 
ימי המלכות סוד ספירותיה. ו&quot;חיי&quot; הוא סוד העצ&#x27; המתפשטת כדפי&#x27; בסי&#x27; ע&quot;ב. &quot;ושבתי בבית 
ה&quot;&#x27;, בית ה&#x27; הוא הבינה. ואמר כי שפע הבינה אין רצונה שיושפע למטה דרך השפעתה שהוא 
השמאל. שמהבינה מתערין דינין. אלא שתעלה היא למעלה לקבל, וזהו &quot;ושבתי בבית ה&#x27; לאורך 
ימים&quot;. פירוש, שרצונה תשב שם מיוחדת עם הת&quot;ת בסוד בחינתה העליונה שהוא נקרא &quot;ארך 
אפים&quot;. ושם כל לשון אריכות, וזהו &quot;לאורך ימים&quot;, עולם ארוך ו&#x27; כדפי&#x27; בזוהר:
סט:
עוד נתעסקנו בפסוק &quot;ה&#x27; בעזך ישמח מלך&quot; וגו&#x27;. ופי&#x27; &quot;עוזך&quot; גבורה, ו&quot;מלך&quot; ת&quot;ת. והנה 
שם בן ד&#x27; [יהו&quot;ה] לדרך זה יהיה בבינה למעלה. ואמר &quot;בעוזך&quot; היא הגבורה המתעוררת מצד 


הבינה, ולכן קראה עוזו של גבורה. והנה התעוררות שמחת הת&quot;ת [באה] מצדו, וזהו &quot;ישמח 
מלך&quot;. &quot;ובישועתך מה יגל מאד&quot;. הנה &quot;ישועה&quot; היא בגדולה, כי שם תלוי ענין הישועה 
כענין &quot;הושיעה ימינך&quot;. וכן &quot;שכבי עד הבקר&quot; שהוא בקר דאברהם. ואמר כי גילת המלכות 


</div>
