{"bookId": "kabala-27a26c53bf04", "part": "1", "torah": "7", "title": "מדרש הנעלם — קטע 7", "hebrewTitle": "קטע 7", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-27a26c53bf04/1/7/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-27a26c53bf04/1/7/", "segments": [{"index": 1, "he": "בדין, ולדון את הבריות, ולהורות לפני הקב\"ה זכות וחובה של בני אדם. דתאני ר' ויסי \nבן פזי, שלש כתות של מלאכי השרת עומדין על הדין ביום ר\"ה. יש מהם שהם מורים זכות \nלטובה. ויש מהם חובה לרעה. ות\"ח, רחמנותו של הקב\"ה, שנתן עצה להנצל מן הדין: \nדתניא מ\"ד זכרון תרועה לא אשכחנא זכירה לתרועה, אלא האי דא\"ר יוסי, כתיב, וכי תבאו \nמלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו'. וזכר לתרועה זו, אמר הקב\"ה, הריעו לפני \nבתרועה זו, שהיא זכרון אותה התרועה, מיד, ונושעתם מאויביכם: \nמאן אינון. אלו הם המורים חובתם של בני אדם. דתניא, א\"ר ויחנן, מלאכים יש המורים \nחובתן של בני אדם. ומלאכים יש המורים זכותן. ואפילו אחד מני אלף מורה זכותו, שבקין \nלו. הה\"ד, אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. וכתיב בתריה, ויחננו ויאמר פדעהו מרדת \nשחת וגו': \nוכי יש מלאך משטין זכותו של אדם. א\"ר שמעון, ח\"ו שמלאך משטין זכות. אלא יש מלאכים \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ממונים לעיין ולהורות בחובתו של אדם, שבכל שעה שיעבור, והם מורים אותו דבר שנצטוו: \nכיוצא בדבר, וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו. מאי עליו עליו של אחאב. שהיו \nמעיינים בדינו, מימינו ומשמאלו. וכי יש ימין וכו'. אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים \nלכף חובה: \nאמר רב יהודה אמר רב, מפני מה בר\"ה דין הגוף והנשמה. מפני שבו נולד אדם הראשון, ובו \nביום נעשה גוף, ונזרקה בו נשמה, ובו ביום נידון ונקבע הדין לדורות: \nובחג נדונין על שהם מבזים בנטילת ידים, ועל שהם מזלזלים במקואות ובטהרות שהם מים. \nועל כך נדונין על המים, על ענין המים: \nא\"ר אחא, בד' פרקים כמו כן, האדם נדון. בו ביום שמהרהר העבירה. ובזמן שעושהו. וביום \nראש השנה. ובעולם הבא. רבי אבהו אמר, בזמן שעושה העבירות. ובזמן שיחלה. דא\"ר אבהו, \nכיון שיחלה האדם, סלקין ליה לדינא. ובזמן שמת כשיוצאה נשמתו ממנו. ובעולם הבא: \nא\"ר יהודה, בטחון הצדיקים ושמחתם, כשיוצאין מן העוה\"ז בכשרון מעשים. וכשבאין לעיין \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "בנשמה, אין מוחין בידה. ומה אומרין לה. כלך יפה רעיתי. א\"ר אבהו, הצדיק אומר זה על \nהנשמה שבו, כלך יפה רעיתי, מנהיגתי דלא אבאישת לך בעובדין בישין, דכתיב ומום אין \nבך: \nד\"א ויאמר אלקים יהי מארת, למה חסר ו'. אריב\"ל, תפלת הצדיקים שיצאו מהעוה\"ז, כדי \nשלא יתעכב שכרם לעוה\"ב. דאריב\"ל, מאי דכתיב דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. זו מעלתן \nשל צדיקים, שהם למעלה על כל המעלות: \nמאי עליו. א\"ר יצחק, הוא יעקב, שמעלתו למעלה. הה\"ד כמראה אדם. מאי משמע. כתיב הכא \nעליו, וכתיב התם ויעל מעליו אלקים: \nא\"ר חייא בר יעקב, אין לך בכל לילה ולילה, שאין הכרוז יוצא ואומר, עלו חסידים, באו \nוברכו ליוצרכם. הה\"ד, וחסידיך יברכוכה. כבוד מלכותך יאמרו וגבורתך ידברו. ולמה. \nלהודיע לבני האדם גבורותיו וגו': \nת\"ר זימנא חדא הוה אזיל ר\"י באורחא, פגע ביה ר' ירמיה, ואזלו כחדא. פגעו בההוא \nטורא, והוה טורא דחיל עליהן. א\"ר יוסי לרבי ירמיה, נימא מילי דאורייתא, וניזיל: \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "א\"ר חייא, בודאי דאמרי חכימי מתניתא, שמשא דהוה ליעקב, עד כמה להוי דא. א\"ר יוסי, \nאימא לך מלה דהוה אמר אבא, דההוא שמשא ונהורא סגיאה דהוה ליעקב, גניז הוא לצדיקים \nלעתיד לבא. ולא דא הוא שמשא דמשתמשין בה בנוהי דעשו, ואתגזר דישתעבדון בנוהי דיעקב \nתחותוהי: \nביה שעתא, הוה עציב יעקב, אמר מארי עלמא, הא נהירותא דילי אתייהיבתא לעשו. יצאה ב\"ק \nואמרה ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' ונהירותא דילך לך אתגניז ולבניך. אמר אורינא לי: \n\n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ביה שעתא אפיק קב\"ה ההוא שמשא דחמי ליה יעקב, ולא בר נש אחרא. הה\"ד, ויזרח ל\"ו \nהשמש. אותו השמש שהיה גנוז. כאשר עבר את פנואל. א\"ר יוסי, כשנצח שרו של עשו. לו \nמשמע ולא לאחר: \nוא\"עג דיעקב אתהני למחזייא דנצח לרברבא דעשו, מה כתיב ביה. והוא צולע על ירכו. א\"ר \nאחא, נהורא נהיר, אבל לביה הוה חשוך, על נפקי ירכיה דישתעבדון תחותוהי דעשו: \nעד דהוו אזלי, שמעו קל ינוקא בטורא, דהוה אזיל ובכי. א\"ר יוסי, ניזיל גביה דהא לא \nמסתפינא. דהא תנן לחד מתחזי ומזיק. לתרי מתחזי ולא מזיק. אזלו לגביה, וינוקא הוה \nבכי: \nכד מטו גביה, א\"ר יוסי, בנוי דמארי עלמא אנן, דההוא דאקרי שמיה חד על תרי, באתוותא, \nתלת רשימין, ברזא דארבע. גליפין על חד תרין, ואתקרי על חיוותא קדישא. מאי טעמא א\"ר \nיוסי הכי. דחיישינן שמא שד הוא, ואינון מסתפו משמיה דמארי עלמא סגי: \nההוא ינוקא כד שמע מלה דא, אתיב ואמר, יודאי אנא, ובר בריה דרבי חייא רבה אנא, והוה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "אבוי מליף לי פסוקי דשיר השירים, ופרשתא דבראשית. ומית אבוהי, וגנבו לי גנבי, וכען \nאשתזיבנא מנהון, וערקנא בהאי טורא: \nבכה רבי יוסי ואמר, ווי דבר בריה דרבי חייא רבה אזיל כדין. נטליה בידוי ואזלו. א\"ל \nרבי יוסי, אימא ברי מה הוית לעי עם אבוך. אמר בפרשת יהי מאורות ברקיע השמים הוינא \nלעי. א\"ל, מה הוה אמר אבוך בפרשתא: \nפתח ההוא ינוקא פומיה ואמר, באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם. תאנא, \nשלש מתנות טובות נתן הקב\"ה לישראל, על ידי שלשה רועים אחים, משה אהרן. ומרים. בזכות \nמשה, היה המן יורד לישראל. בזכות אהרן, היו ענני כבוד הולכים עם ישראל. בזכות מרים, \nהיתה הבאר הולכת עמהם: \nמתה מרים, פסקה הבאר. מת אהרן, ניטלו ענני כבוד. הה\"ד ויראו כל העדה. אל תקרי \nויראו, אלא וייראו. מתה מרים פסקה הבאר, מנ\"ל. דכתיב וישב העם בקדש ותמת שם מרים. \nוכתיב בתריה ולא היה מים לעדה. ובזכות משה חזרו שלשתן. והוה אמר אבוי, תלתיהון \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "גליפין ברקיעא דיוקנהון, לאנהרא זכותהון על ישראל. ההה\"ד, ויתן אותם אלקים ברקיע \nהשמים להאיר על הארץ: \nומנ\"ל דתלתיהון גליפין ברקיעא, דהא תנן, בכלהו כתיב על פי ה', ובמרים לא כתיב על פי \nה', דלאו אורח ארעא. אלא אמר אבוי, בכלהו כתיב שם, ותמת שם מרים. וימת שם אהרן. \nוימת שם משה. כתיב הכא שם, וכתיב התם שם. ויהי שם עם ה' מה להלן עם ה', אף כאן עם \nה': \nדתנן, למה מת משה בחוצה לארץ, להורות, דבזכותיה יתקיימון מתי מדבר. ואמר אבוי, אמר \nמשה לפני הקב\"ה, רבש\"ע אכנס לארץ לקיימא פקודיך, דהא כתיב כי תבאו אל הארץ. והיה כי \nתבואו אל הארץ. ותמן הוא קיומא דפיקודיך: \nא\"ל מה דאזהרת שלים לך ומה דיעבדון ישראל בארעא קדישא, יהי חולקך עמהון. הה\"ד, לכן \nאחלק לו ברבים, אלו זכאין דישראל. ואת עצומים יחלק שלל, אלין אבהתא, ולמה, תחת אשר \nהערה למות נפשו: \nדא\"ר חייא סבא, לא אשכחנא רעיא דמסר נפשיה על עאניה, כמשה. דאמר ועתה אם תשא חטאתם \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת. מאי מחני נא. מן עלמא דין ומן עלמא דאתי. לקיימא \nתחת אשר הערה למות נפשו: \nואת פושעים נמנה, שנקבר עם מתי מדבר, דהוו חייבין קמי קב\"ה. והוא חטא רבים נשא, שלא \nזז משם עד שמחל להם הקב\"ה. ולפושעים יפגיע, שהרבה תפלתו עליהם: \nועל כדין, תלתיהון גליפין לעילא. אתא ר' יוסי ונשקיה, וארכביה על כתפיה תלת מילין, \nוקרא עליה וכל בניך למודי ה': \nתאני רבי שמעון, בא וראה, השמש לא עשאו הקב\"ה אלא לשמוש בני אדם. ת\"ח, בתלת מאה \nותשעין אתרי דישובא דארעא, אזיל שמשא, וסליק ונחית, ומדרגות ומעלות ידועות יש לו. \nוהיינו דכתיב, הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז: \nא\"ר יוסי, היך היא סליק. א\"ר, כבר תנינא ממאריהון דמתיבתא דעלמא סגלגל הוא ככדורא \nדא. וכד נפיק ממזרח, אזיל בסגלגלותא, עד דמטא לתתא, וכדין אתעביד רמשא. ובההוא שעתא \nאזיל ונחית בגלגלין דמדריגן ידיען, ונחית וסבב כל ארעא וישובא: \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "וכד נחית ומתכסיא מינן, רמש לן, ונהיר לאינון דדיירין תחות לן לפום יישובא וסגלגלתא \nדארעא: \nוכדין אזיל ונחית, ומפריש בין מיא דתחותוהי דמיא דאוקיינוס, ובין מיא דאזלין לעילא, \nומפריש במציעתא דמיא, לעכבא סילונא דמיא דנפיק מגיהנם, דלא יעבר לנזקא בני נשא. ועל \nדא לא תקרי שמשא, אלא לשמשא לבני נשא. דעל כך מתקרי שמשא, שמשא דמשמש לכולא א\"ר \nאלעזר, אלמלא דסחי שמשא בימא דאוקיינוס, הוה שריף ואוקיד לכולי עלמא: \nסליק מתחות ארעא. ומגיע לההוא דרגא דאתקרי קרבוסא, בלשון יון. ומההוא דרגא שרי \nלמיסק לעילא, וקל גלגלוהי אשתמע לכולהו רקיעיא במטלנוהי, למיזל עם שירתיה דהוא אמר. \nולא הוה ב\"נ דשמע ליה, בר ממשה, דהוה מיהמן מלכא, ויהושע דמשמש ליה: \nוכד איצטריך ליה יהושע, לאגחא קרבא, והוה שמע קל נעימותא, ונהימותא דשמשא, לא יכיל \nליה למיסבל. מה כתיב. ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום. מאי דום,. דום, מלומר \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "שירה. דום, מקל נעימותא ונהימותא דילך, דהא הוה שמע קול מטלנוהי במטלנותיה: \nאמר רבי בא, שית מאה וארבעין מטלנין עביד שמשא. בחושבן שמש. בין יממא וליליא. ואסחר \nלכולא עלמא בסחרנותא. ולמאי אצטריך. לרככא ולחממא ארעא, ולדשנא עשבין ויבולין, \nולאצמחא פירין ואילנין: \nא\"ר יהודה, ת\"ח, כההוא גוונא דלעילא, עביד קב\"ה לתתא. מה לעילא הוו שמיא, אוף לתתא \nהוו שמיא. ולמה אתקרו שמים. א\"ר יהודה, אש ומים: \nא\"ר יצחק, מכא, עושה שלום במרומיו. במלאכיו לא כתיב, אלא במרומיו. על דאינון אש \nומים, ועושה שלום בינהם. כהאי גוונא לתתא, אש ומים: \nוחוזר הרקיע מתחת, ומחמם האדמה מחממיות האש, והשמש, ומוריד הקב\"ה המים על הארץ \nומקרר האדמה, וסייע לחמימותא דמתתא. והאי והאי, מולידין ומצמחין לארעא. וכלהו ברא \nקב\"ה לתועלתא דבני נשא: \nרבי אבהו, ור' חייא, ור' נתן, הוו אזלי באורחא, א\"ר נתן, לא תהיתון על אלין מאריהון \nדמתניתא, דגזירת פומהון כגזרת מלאכין קדישין. ואנא דכירנא מה דאמרו, דהא שמשא אתאצל \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא, והאי נהיורתא לאו דיליה הוא. משמע דכתיב, יהי \nמאורות, הול\"ל יהי אורות, מאי מאורות. א\"ר זירא, מן אורות. מ' תוספת, לשמשא. כלומר, \nמן אורות, ותיבותא הוא אורות: \nא\"ר חייא, אל תתמה עליו, דהא תורה אתאצל מחכמתא דלעילא, ושמיא אתאצלי מההוא רקיעא \nעילאה דעל ריש חיותא, וכהאי גוונא, כד תסתכל, כל מה דלעילא ותתא, אתאצלו דא מן דא, \nודא מן דא, וקב\"ה על כלא. ומן כורסי יקריה שרייאן לאתאצל דא מן דא, וכוסי יקרא \nמניה, וכלהו כלא חשיבין לקבליה. הה\"ד, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין: \nא\"ר אבהו, לא תקשי לך האי, דהא רישא מינן בהבדל, שרי בקדמיתא למילעא באורייתא \nלתורגמנא, ותורגמנא לדסמיכי ליה, ודסמיכי ליה, לדסמיכי ליה. אשתכח, דכד מסתיים \nשמעתא, דכלהו תליין מן רישא. וכהיא גוונא תשכח לעילא, ולכלהו עלמין: \nוא\"ר אבהו, משה, אתאצל מזיוא עילאה. יהושע, איתאצל ממשה. זקנים, אתאצלו מיהושע. \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "נביאים, אתאצלו מזקנים. נשיאים ורישא דעמא, אתאצלו מנביאים. וכלהו דא מן דא: \nעד דהוו אזלי, פגעו ביה בר' אלעזר, אמרו הא חד מאינון מארי דמתיבתא אתא. אמרו ליה, \nודאי דאמריתו דשמשא אתאצל נהירותיה מזיוא דאספקלריא דלעילא. אמר, כך הוא: \nפתח ואמר, מעין גנים באר מים חיים ונוזלים מן לבנון. קוראה מעין, ואח\"כ באר, \nואח\"כנוזלים בהדא פסוקא אית לאסתכלא. דהאי מעיין אתמשיך מן בירא. ובירא מן נוזלים. \nונוזלים מן לבנון. למינדע, דכלהו אתאצלי דא מן דא ודא מן דא. כך הוא שמשא, לאו \nנהירותא דיליה הוא, אלא אתמשך חד חוטא דזיוא דנהיר לשמשא: \nתנן במתניתין דידילן, אור שברא הקב\"ה בתחלה, אדם היה רואה בו וצופה מראש העולם ועד \nסופו. ת\"ח, נהירותא דשמשא, הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, מההוא נהירותא \nדאספקלריא, דההוא נהורא דאתגניז. ואפילו בהאי נהירותא דשמשא, לית איניש יכיל \nלאסתכלא ביה. כל שכן בההיא נהורא: \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "והא אמרן, דאיניש יסתכל ביה מרישיה דעלמא ועד סייפי עלמא. אלא הכי גזרנא במתניתא \nדילן, דבההוא ניהרותא, יכיל אינש למנדע ולמחזי בנהירו דחכמתא, כל מה דהוה, וכל מה \nדיהוי, מרישיה דעלמא עד סייפי עלמא, וההוא אתגניז לצדיקים לעלמא דאתי. מאי לעלמא \nדאתי. כד תיפוק נשמתא קדישא מהאי עלמא, ויזיל ביה לעלמא דאתי: \nת\"ח, כתיב ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל ומים לא שתה. מאי \nטעמא. משום דאתהני מההוא זיוא. ואע\"ג דנחית מתמן, וההוא נהירותא לא נחית עמיה, לא \nהוו יכלין לאסתכלא באנפוי דמשה, ממה דאסתכל בקדמיתא, כד הוה תמן, ואשתארו אנפוהי \nנהירין, כהאי שמשא: \nסטי רבי אלעזר לאורחיה, ואינון אזלו אבתריה, לאוזפיה לאורחיה, תלת מילין. אמרו לרבי \nאלעזר, זכאין אתון מארי מתניתא, דבתר גבוי דמשה הויתון, כד אתייהב אורייתא על ידיה. \nאזלו רבי חייא ורבי נתן, ורבי אבהו לא בעא לאתפרשא מניה, ואזל עמיה לאורחיה: \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "פתח רבי אלעזר פומיה ואמר, ויאמר אלקים יהי מאורות. ת\"ח, עבד קב\"ה תמינסר רקיעין, \nדנטלין למטלינהון, וסחרין כל עלמא. וכל חד מתעכב ההוא שיעורא דאתייהית ליה מן \nמאריה. וכד אשלים ההוא רקיעא ההוא שיעורא, אתחדש בעלמא פתגמין טבין רברבין סגיאין: \nוחשבין בדעתייהו אינון טפשאי דלבא, דבסחרנותא דההוא רקיעא אתעביד דא. ולא כך הוא. \nדהא כל יומא ויומא, מחדש קב\"ה מצפרא עד רמשא, פתגמין עילאין רברבין ותקיפין, וזמנין \nדאשלים ההוא רקיעא מטלנוהי, ויערע בעלמא גזירת מלכא עילאה, וחשבין טפשי לבא, \nדבגיניה דההוא רקיעא הוה, וטעיין לבהון בטפשותא: \nועבד קב\"ה לההוא רקיעא רביעאה, ואנח ביה שמשא, ואסחר כל עלמא בעידנין וזמנין \nלתועלתא דעלמא לבני נשא. ותנא במתניתא דידן, תלת מאה וארבעין משקופין, אזיל שמשא, \nסליק ונחית בעידנין וזמנין: \nואזיל ושרי, ממשקופא דמזרח, מההוא משקופא דאתקרי נוגה, ואזיל בסגלגלותא, עד דמטא \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "למשקופא דאתקרי קרבוסא. כדין אזיל לסייפי דצפון, שיתא ירחי, עד דמטא למשקופא דזהרא, \nואזיל שיתא ירחי, לאשלמא שתא לתועלתא דברייתא, למעבד זרועא וחצדא: \nהה\"ד עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף. ובאשלמותיה לצד דרום, לפום \nישובא דארעא, קציר. וחום. וקיץ. ובאשלמותיה לסייפי צפון זרע. קור. וחורף. וכלא לפום \nיישובא דארעא, כדקאמרן. ובהאי גוונא ממש, כמא דמשתמשין בני נשא להאי נהורא דהאי \nרקיעא, כדין כל חילי שמיא משתמשין לנהורא דרקיעא, דעל ריש חיותא: \nא\"ר אבהו, מארת למה חסר ו\"ו. א\"ל, על מה דאמרן בקדמיתא, דלאו נהירותיה שלים. דלית \nנהירותיה בר מה דמקבל כחד חוטא בתר כולתא, מההוא נהירותא דלעילא: \nובגיניה לא אתקרי נהירותא שלימתא, ולא יאות לאתקרי שלימתא. אלא ההוא נהורא דאתקרי \nונהורא עמיה שרא. וההוא דאתגניז לצדיקים, הוא חד מס' אלפין ושבעין וחמש חולקין, \nמנהירותא דשרי עם קב\"ה. ונהיורתא דשמשא הוא חד משתין אלפין ושבעין וחמש חולקין, \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "מנהירותא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. ועל כדיןלא אתקרי נהירותא שלימתא האי נהירותא \nדשמשא, ולא יאות לאתקרי: \nולפיכך אמר קב\"ה, לא תקשי לכו, דכתיב מארת, ולא שלים. דאנא לא עבדית ליה, אלא למה \nדכתיב, להאיר על הארץ. לשמשא לבני ארעא, ודי לכו לבני ארעא, לבוצינא דא לשמשא לכו: \nא\"ר אלעזר, ומה נהורא זעירא דא, לא יכלין בני נשא לאסתכלא ביה, נהוריתא דגניז \nלצדיקיא עאכו\"כ. א\"ר אבהו, וכל שכן נהירותא דבוצינא דשרי קמי מלכא עילאה: \nאתא לנשקא ידיה דרבי אלעזר, אמר כען ידענא, די בקושטא האי מארת חסר, ויאות לו למהוי \nחסר יתיר מהאי. אמר ווי לעלמא כד תפוק מניה, דעד יומא דא שאילנא דא, ולא אשכחנא \nעיקרא דמילתא, בר כען. ההוא אורחא דנפקת ביה, יהא סימנא דברכה לי, על דערעית לך: \nיתיב עמיה תלתין יומין, ואוליף כל ספקא וקושיא דהוה ליה, ואוליף ליה שתין טעמי \nבפרשתא דבראשית. אזל לאורחיה: \nאשכח לרבי חייא, אמר ליה במטו מינך רבי אבהו, דאטעום מההוא מיתקא דדובשא, דאמצית \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "מגזירת קדישין עילאין. א\"ל, חררתא דאפיקותא, וסובתא דדובשא לא מתיישבי כחדא. ואעפ\"כ \nאוליף ליה: \nבכה ר' חייא, ואמר, נדירנא עלי, דעד דאוליף קמי מאריהון דמתניתא עילאה, לא איתיב \nהכא. יתיב תמן תריסר שנין, כד אתא קארו ליה ר' חייא רבה. א\"ר יצחק, אור גנוז \nלצדיקיא לעתיד לבא, ההוא דהוא גנוז, הה\"ד, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. \n \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "פרשת בראשית מאמר צאינה וראינה בנות ציון\nויאמר אלקים יהי מארת. ר' פנחס פתח בהאי קרא צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה \nבעטרה שעטרה לו אמו. א\"ר פנחס, חזרנו על התורה כולא, ולא אשכחן עטרה דעבדת בת שבע \nלשלמה. כען אית למימר, האי דא\"ר יצחק מאי צאינה וראינה, הוה ליה למיכתב באו וראו, \nמאי צאינה: \nאלא א\"ר יצחק, פסוקא דא, דאתקרי על אינון זכאין דנפקו מן עלמא דין, ואתקברו בארעא \nקדישא דישראל. א\"ר אלעזר, ודנפקת נשמתהון תמן. ועתידה בת קול לאתערא בכל ציונא \nוציונא דבתי קברי, ואמרה צאינה וראינה, פוקו מתחות בליאותא דעפרא, ואיתערו משנתכום. \nבנות ציון: \nכד\"א מה הציון הלז: \nא\"ר פנחס, זכאין אתון צדיקיא למחמי בזיווא יקירא עילאה דמלכא קדישא, דשלמא כולא \nדיליה. ובאיזה זכותא. בשביל עטרה שעטרה לו אמו, בדיל ההוא כתרא, דאכתורו ליה צדיקיא \nבמלי דאורייתא בעלמא דין. א\"ר אבהו, אמו, כמו אומו. ואיזהו אום של הקב\"ה. אלו \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "צדיקים שהם אום הידועה לו: \nביום חתונתו, חתנות דא ממאן הוא. א\"ר פנחס, מההוא אום. חתונתו של אותו אום שלו. מהו \nחתונתו ביומא דכשרן למעבד פיקודי אורייתא, דהוא חדוותא דצדיקיא. ואימתי כשרן. א\"ר \n", "en": ""}]}
