{"bookId": "kabala-27a26c53bf04", "part": "1", "torah": "8", "title": "מדרש הנעלם — קטע 8", "hebrewTitle": "קטע 8", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-27a26c53bf04/1/8/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-27a26c53bf04/1/8/", "segments": [{"index": 1, "he": "יצחק, מתליסר שנין ולעילא, דההוא יומא חובתא על צדיקיא למיעבד חדוותא דלבא, כיומא \nדסליק לחופה. ובגין ההו אזכותא, עתיד הקב\"ה לאתערא להו ולעברא כרוזא קדמיהון בחדוה, \nצאינה וראינה בנות ציון: \nא\"ר יצחק, ת\"ש, יהי מארת ברקיע השמים, ר' יצחק מאר, כשהקב\"ה מחיה את המתים, ויעבר \nכרוזא על כל ציונא וציונא. ביה זמנא נחית ההיא נשמתא, כנהורא ובוצינא דינהר בנהירו \nרקיעא דשמיא, על ההוא גופא דאתער מן ארעא. הה\"ד, יהי מאורות ברקיע השמים. ולמה \nלהאיר על הארץ, על אותו הגוף היוצא מן הארץ: \nר' בהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר אפלו. הה\"ד, יהי \nמאורות ברקיע השמים. ולמה. להאיר על הארץ, על היוצא מן הארץ, כדאמרן: \nר' אבהו אמר, זו היא זהר הרוח, השורה על הגוף להחיותו, ולהאיר הקב\"ה להחיות בו \nהמתים, מהו. א\"ל, הוא רוח אספקלריא של מעלה, כאשר ישיגו בני אדם הדעות הנכונות. \nומנא לן הא. ממה דכתיב, ונתתי רוחי בכם וחייתם. ונתתי רוח בכם לא נאמר, אלא רוחי, \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "אותו הנאצל מאספקלריא שלו. וכתיב ואת רוחי אתן בקרבכם, ואח\"כ יהיה סימן ידוע בעולם, \nהה\"ד, והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. \n \nפרשת בראשית מאמר נעשה אדם\nויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו. ר' אבהו פתח, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו \nותחסרהו מעט מאלקים. ר' תנחום אמר, בשעה שרצה הקב\"ה לברוא את האדם, נתייעץ עם \nהמלאכים אותם הסובבים את כסאו, ואמר להם נעשה אדם. אמרו לו, רבש\"ע מה טיבו של אדם \nזה, מה אנוש כי תזכרנו: \nד\"א נעשה אדם, ר' בוטא בשם ר' בו אמר, חזרנו על כל התורה כולא, ולא מצינו שנתייעץ \nהקב\"ה עם המלאכים לעולם, על שום דבר מכל מה שהוא צריך לעשות: \nועוד מצינו שאין למעלה ולמטה שמשיגים לדעתו של הקב\"ה, וכשהם רצים להשיג, מיד חוזרים \nלאחור מהשגתם, כהדין קנבוסא דקונארי, דפרח וחוזר לדוך דשארי. כך הם, עד שחוזרים \nואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו: \nועוד אמר רבי בוטא, מצינו שהקב\"ה ברא אור הראשון, ברא מזה האור שאר המשמשים שלו. אם \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "האור הראשון שנברא בתחלה, לא נתייעם עמו, כשרצה להוציא ממנו שאר צבאותיו. כ\"ש וכ\"ש \nאדם להבל דמה: \nא\"ר יצחק, הנח לרבי בוטא דעם מארי מתניתא שוי מדוריה. אמר ר' בוטא, אנא לא זכינא \nלמהוי מדוראי עמהון, אבל קושיא הוה דידהון: \nופירוקא שמענא, דא\"ר בו, כהדין מלכא דהוה שליטא על כלא, ובעי לאחזאה גרמיה דכלהו \nכלילן ביה, והוא כלא. עביד גרמיה בלישן דסגיאין, כך קב\"ה, הואיל דבעי לאחזאה דכל \nעלמא דידיה, כליל כולא בידיה, ואמר, לישן דסגיאין לאחזאה דהוא כולא. א\"ר יצחק, אי \nקלא מן רמיא שמעתא מהאי, אימא דהוה שפיר, דלא אתישבא בלבאי האי פירוקא רבי שמעון בן \nיוחאי אתא לטבריא למדכי לכל שוקי טבריה, חמו ליה, ר' פנחס, ורבי בא, ורבי יצחק. \nאמרו, עד אימתי ניתיב בקיימא חדא, ולא ניכול למהך. אמרו, הא מארי דמתניתין הכא, \nנשאל קמיה: \nאתא רבי אבהו, תמן, א\"ל, אי לא נשמע מלה דא,הא אתפתחא פומהון דמינאי בפסוקא דא. \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "א\"ל, לימא לן מר עיקרא דפסוקא דא, א\"ל מאי הוא. אמר ליה האי נעשה אדם בצלמנו \nכדמותנו: \nא\"ר שמעון, כתיב החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, וכי לעורים ולחרשים אמרה תורה \nהאי. אלא עורים, שהם עורים בתורה, שדרך הישר לפניהם, והולכין ארחות עקלקלות כעורים, \nולא ידעון עיקרא דמלתא. האי פסוקא אתגזר במתניתא דילן, והכי גזרנא: \nכד ברא קב\"ה עלמא, הוה עיקרא דכלא מיא, ומן מיא אשתיל כל עלמא. ועבד קב\"ה תלתא \nאומנין, דיעבדון אומנותיה בהאי עלמא, ואלין אינון: \nשמיא, וארעא, ומיא. ועל ידוי דאלין, אתברי כל מה די בעלמא דין: \nוזמין לאלין תלתא, לכל חד מנהון, לאפקא ברייתא דצריך לעלמא. זמין למיא, א\"ל את אפיק \nלארעא דתחותך, ואת זיל אתכניש לאתר חד, ומיא עבד כך, הה\"ד יקוו המים: \nקרא לארעא, אמר לה, את אפיק בריין מינך, בעירין וחיותן וכדדמי לון, מיד עבדת כך, \nהה\"ד ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה: \nקרא לשמים, אמר לון, אתון אבדילו בין מיא למיא, עבדו כך, הה\"ד ויעש אלקים את הרקיע. \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "קרא לארעא, אמר לה אפיקי דשאים ועשבים ויבולין ואילני חקלא, מיד מה כתיב בה. ותוצא \nהארץ דשא עשב מזריע זרע: \nקרא כמו כן לשמים, אמר לון, יהא בכון נהורין ובוצינין לאנהרא על ארעא, הה\"ד יהי \nמאורות ברקיע השמים. קרא כמו כן למיא, אמר לון, אתון אפיקו ריחשא דנונין ועופין, \nוכדדמי לון, הה\"ד ישרצו המים שרץ נפש חיה. ועל ידיהון דתלתא אלין, אתעביד כל עובדא \nדבראשית, כל חד וחד לזיניה: \nכד אתא יומא שתיתאה, כלהו הוו זמינין למברי כשאר יומין. אמר לון הקב\"ה, לא שום חד \nמנכון, יכיל למעבד בריה דא בלחודוי, כשאר כל בריין דהוו עד כאן, אלא כולכון תתחברון \nכחדא ואנא עמכון, ונעביד אינשא. דהא אתון לא תיכלון למעבדיה בלחודיכון, אבל גופא \nיהא דילכון תלתיכון, ונשמתא דילי: \nולפיכך קרא לון קב\"ה, ואמר לון נעשה אדם, אנא ואתון. אנא נשמתא, ואתון גופא. וכך \nהוא, דגופא הוא מתלתהון, והוו אומנין בעובדא דבראשית, ונשמתא יהבה ק\"בה, דאשתתף \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "עמהון בה: \nבצלמנו כדמותנו, כלומר דאתחזי לנא, בההוא גופא דאתנסב מנכון, למנדע ולאדמאה לכון, \nכההוא דאתנסיב מני, דהוא נשמתא, דיתפרש מעובדוי דעלמא, ויהא תאובתיה ורעותיה \nלעילאין קדישין: \nועוד בצלמנו כדמותנו, דגופא דאתנסיב מנכון, לא יהא בקיומא כגיניכון. מאי כגיניכון. \nכאינון בריין דאפקתון, על דאיהי עפרא כשאר כל בריין. וההיא נשמתא קדישא דאנא יהיב \nביה, דיהוי לה קיומא לעלמין, דליתה גופא, וידמה בקיומא לי: \nא\"ר אבהו, הדין הוא ברירא דמלתא, משום דאשתכח דבבראשית, הוו אלין תלתא, שמיא וארעא \nומיא: \nר' אלעזר בר ר' שמעון אמר, יאות הוא. אבל ארעא נסבא חילא דתלתהון בלחודאה, עד דהוי \nבה ארבע יסודות קיימין. מן שמיא תרין, ומן מיא חד, וחד דבה. והיא אפיקת גולמא דאדם, \nוקב\"ה נשמתא. הה\"ד, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. הרי \nתרויהון, ארעא וקב\"ה,דאשתתפו כחדא למעבד ליה, ובגיניה אמר נעשה אדם, דקב\"ה אמר לה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "עשי את הגוף, ואנא נשמתא. א\"ר יצחק, הא כל ספיקא דא אתעבר מינן: \nעוד א\"ר אלעזר, כהאי גוונא, אשתתף קב\"ה לעלמא, בברייתא דבני נשא. דהא תנינן, שלשה \nשותפין באדם, האיש ואשתו וקב\"ה. א\"ר יהושע, כהאי גוונא, שמיא וארעא וקב\"ה. א\"ר \nשמעון, שמים, כנגד איש. ארץ, כנגד אשתו. ולעולם קב\"ה משותף עמהם. וע\"כ נאמר נעשה \nאדם בלשון שותפות. ואין הקב\"ה משותף אם שום בריה, זולת עם אדם: \nא\"ר יוסי, ובשאר הבריות מי משותף עמהם. א\"ר שמעון, כח האדמה דאמרן, שהיא נפש חיה. \nאבל הקב\"ה אין משותף, אלא על האדם בלבד: \nא\"ר יהודה, ווי להם לרשעים, שאינם רוצים להדבק בשותפותא של הקב\"ה. במה. א\"ר יצחק, \nבאותה הנשמה שהוא נתן, אלא הולך ודבק בכח הבהמות. הה\"ד ואדם ביקר בל ילין נמשל \nכבהמות נדמו. בל ילין, שלא רצה לעמוד באותו יקר ותפארת של הנשמה. אבל מה חטאתו \nשעשה. שנמשל כבהמות, באותו הכח שלהן, הנכרת והנדמה מהרה, ולא תעלה למעלה: \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "א\"ר שמעון בן פזי, אזלא הא, כי הא דא\"ר יעקב בן אידי, דא\"ר יעקב בן אידי, מאי דכתיב \nוכל יקר ראתה עינו, אלו נשמותן של צדיקים. שהם יקר ותפארת לעולם ולעולמי עולמים: \nא\"ר אבהו א\"ר יונתן, בא וראה מעלתו של אדם, שהבדילו הקב\"ה מכל שאר הנבראים. האיך. \nא\"ר אבהו, כל מה שברא הקב\"ה, אמר לפועלים האלה, שהם יעשו לבדם, ולא נתייחד הוא \nעמהם. אמר על בריות הארץ תוצא הארץ נפש חיה וגו'. אמר למים, ישרצו המים, והוא לא \nנתייחד עמהם: \nכשברא האדם, נתייחד הוא עמהם בעשייתו, ואמר נעשה אדם. ונתן בו קלסתר פנים, ראי\"ה, \nרי\"ח, קומ\"ה, הליכ\"ה, משו\"ש דבו\"ר עשי\"ה. המשילו במעשה ידיו, הה\"ד, תמשילהו במעשה \nידיך כל שתה תחת רגליו: \nוכשזרק בו נשמה, קם על רגליו, ונדמה לתחתונים ולעליונים. נדמה גופו לארץ. ונשמתו \nלעליונים, בתואר, והדר, וכבוד, באימה, וביראה. הה\"ד, וכבוד והדר תעטרהו: \nא\"ר יונתן, רישא דהאי קרא, ספיקא בלבאי, דכתיב ותחסרהו מעט מאלקים. א\"ר אבהו, \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "בנשמתיה דהיא קדישא, ודמי ליה. אבל מאי גריעותא הוא. על דהוה גופא, ואתנטל מן ארעא: \n\nואם תאמר בדעת ובחכמה. אי אפשר, דהא רחוק הוא האדם מן העליונים דא\"ר אלעזר א\"ר \nתנחום, המלאכים הקרובים, מקבלים כח שפע אספקלריא של מעלה תחלה, ומהם יורד לאותם \nשאינם קרובים, ומהם יורד לשמים וכל צבאם, ומהם אל האדם: \nא\"ר יוסי, כסא הכבוד מקבל תחלה, וממנו למלאכים העליונים, ומהם לאותם שאינם כל כם \nעליונים וגבוהים כמותם, ומהם לשמים, ומהם אל האדם: \nאבל במה נדמה לו האדם. א\"ר אבהו, בנשמה, שהיא קדושה, ולא תכלה לעולם, על שנטלה \nממנו, מכחו ומגבורתו. ולא כמו הגוף שניטל מן האדמה, ויכלה וישוב עפר כשהיה: \nא\"ר יצחק אמר רב, אדם, וזווגו עמו, נבראו ביחד. הה\"ד זכר ונקבה בראם. ונטלה מגביו, \nוהכינה, והביאה אל האדם. הה\"ד, ויקח אחת מצלעותיו: \nר' יהושע אמר, חוה הראשונה היתה, ולקחה ממנו, והיא נזקי דברייתא. הה\"ד ויקח אחת \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מצלעותיו, זו היא הראשונה שנלקח ממנו, על שהיא רוח מזקת. ויסגור בשר תחתנה, שהקים \nאחרת במקומה: \nרבא אמר, זו היתה בשר, והאחרת לא היתה בשר, ומאי הוות. א\"ר יצחק, זוהמא דארעא \nושמריה: \nא\"ר תנחום, כשברא הקב\"ה לאדם, נתן זוהר פניו, שמאיר בכל העולם. כיון שחטא, מה כתיב \nביה. ועוז פניו ישנא: \nרבי אליעזר ורבי עקיבא הוו אזלי באורחא, א\"ל ר\"ע ר', אימא לי, הא דכתיב ויאמר אלקים \nנעשה אדם, למה לא נאמר ויהי כן מיד, כשאר כל הימים, כשהיה אומר הקב\"ה דבר, מיד נאמר \nויהי כן, וכאן לא מאמר, אלא לאחר שאמר נעשה אדם, כתיב ויברא אלקים את האדם, היה לו \nלומר ויהי כן: \nא\"ל, עקיבא, וכי זאת היתה במעשה בראשית ולא יותר, והא כתיב ויאמר אלקים יהי רקיע \nבתוך המים, ולא נאמר ויהי כן, אלא ויעש אלקים את הרקיע. וכן יהי מאורות ברקיע השמים \nלהאיר על הארץ, היה לו לומרר מיד ויהי כן, וכתיב ויעש אלקים את שני המאורות \nהגדולים: \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "אלא אימא לך, כל דבר שלא היה בהם הכח האצול מלמעלה, נאמר מיד ויהי כן, שהארץ הוציאה \nאותם בתשלום כל פעולתם, ולא הוצרכה להמתין לכח העליון, להשלים תשלום אותה הפעולה: \nאבל בכל דבר ודבר שהוציאה הארץ, וקיום תשלום הפעולה לא היתה בה, הוצרכה להמתין עד \nשיבא הכח מלמעלה, ויעשה הקיום ושלמות הפעולה: \nוכן בכאן באדם, הארץ הוציאה אותו הדבר המספיק לה לעשות, ועמדה, עד שיתן הכח אותו \nשיש בידו לתת, ולפיכך לא נאמר מיד ויהי כן, עד שבא הקב\"ה ונתן בו הכח מלמעלה, ועשה \nהקיום: \nאמר לו ר\"ע, רבי, מה ראה הקב\"ה שלא עשה את האאדם אלא בששי, א\"ל, יהא פתחון פה לאדם \nלומר, שהוא סייע בשום דבר מכל מה שנברא: \nאזלו, עד דהוו אזלי, קם רבי אליעזר, וגחין ראשיה, ושוי ידוי על פומיה, ובכי. א\"ל \nר\"ע, רבי למה את בכי. אמר ליה, אל דא דשאאילתא. חיזו חזית, וקשיא מלה: \nעקיבא עקיבא, מאן יזכי להאי אורכא דגלותא דאתמשך, דהא לא עקום ב\"נ, דעתיד לימטי \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "לענני שמיא, עד יומא שתיתאה. דהוא בשית אלף שנין, ולא באשלמותיה, בר בתקוף תשובה, \nדהא שולטנא דב\"נ ההיא ליתיה אלא בשתיתאה: \nאבשביעאה, ישתאר שמטה בעלמא, חרוב. ובתמינאה, יתחדש עלמא כמלקדמין, ויהא מה דיהא. \nע\"ד והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו. ובגינהון נאמר, יהי כבוד ה' \nלעולם ישמח ה' במעשיו: \nאלה תולדות השמים וגו'. רבא בשם ר' ברכיה אמר, בא הכתוב להורות, כי לאחר שספר כל \nהתולדות שהוציאו השמים והארץ, שלא באמר בששה ימים נבראו כלם, בריה זו ביום פלוני, \nובריה זו ביום פלוני, אלא כל התולדות שנתהוו מן השמים ומן הארץ, אימתי הוו. תדע לך \nאימתי. עשות ה' אלקים ארץ ושמים. כלומר, באותו היום ממש, היו בהם כל התולדות, \nשנתהוו מן השמים ומן הארץ, דכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים: \nרבי ייסא אמר, והא כתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברא אלקים אדם, א\"כ באותו היום ממש \nהיו כל התולדות: \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "א\"ר ברכיה, כך הוא, באותו היום נתהוו, שהראהו הקב\"ה באותו היום, כל תולדותיו, \nוהעבירם לפניו הנשמות בדיוקניהון, והיה אומר, זה פלוני, וזה פלוני. זה חכם הדור, \nוזה דיין הדור, וכן כל הדורות ומנהיגיהן: \nר' יצחק בשם ר' חייא אמר, מה כתיב למעלה מן הענין. ויכולו השמים והארץ וכל צבאם. \nלאחר שאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. מהו את כל אשר עשה. את כל לרבות \nענין המלאכים, שהם טוב מאד. ובכל הנבראים לא נאמר אלא כי טוב בלבד, ובכאן כי טוב \nמאד מלמד, שהמלאכים נבראו ונאמר עליהם כי טוב מאד: \nוא\"ר יצחק למה עוד הוסיף קרא ואמר ויכולו. א\"ר ברכיה, לשון כסוף הוא. וכל צבאם, \nבכלל, הם המלאכים הנקראים צבא השמים. הה\"ד, וכל צבא השמים עומד עליו. וכשגמר \nהמלאכה, נכספה וכלתה לכל רואיה: \nא\"ר נחמן, ויכולו: \nכלו ממעשה, כלו ממחשבה. ועשה הקב\"ה ליום השבת דוגמת עולם הבא. שעתיד הקב\"ה לשבות \nבשביעי, מאי בשביעי. באלף השביעי: \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "ואמר רב נחמן, נפש יתירה נתוספת באדם ביום השבת. אמר ליה רבי, מגאי נפש יתירה זו, \nא\"ל, רוח הקדש ששורה עליו, ומכתיר לאדם בכתר קדוש, בכתרי המלאכים. והוא מאותו רוח, \nשעתיד לשרות על הצדיקים לעתיד לבא. וע\"כ חייב אדם לכבד את יום השבת, על האי אושפיזא \nקדישא דשריא עמיה: \nוא\"ר נחמן, רוחא דא איך אתקרי. מכובד אתקרי. קדוש אתקרי. הה\"ד, וקראת לשבת עונג \nכמשמעו, לקדוש ה' מכובד, היא תוספת הרוח הנקרא קדוש ה', הנקרא מכובד: \nא\"ר יצחק, כשסיימו המלאכות כלם, ברכם הקב\"ה, והכינם בעולם, וצוה לכל אחד ואחד שלא \nישנה הכנתו, מאותו הענין שעשאהו. ושכל אחד ואחד יוציא תולדתו, הראוי לו, מכאן \nולעולם. הה\"ד, אשר ברא אלקים לעשות. מאי לעשות. להוליד ולהוציא כל דבר כמותו. רבי \nיהודה אומר, זה גוף השדים, שלא נגמרה מלאכתם: \nרבי יוסי בר נחמן אמר, כיון שנכנס שבת, כל הדברים שנבראו במעשה בראשית, שבתו ושקטו, \nכל אחד לפי ברייתו. דתנינן, אותן האומנין שהיו מוציאין תולדותם בכל יום ויום, שקטו \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "ונחו, וראו כי כלם שלמים, וכל תולדותם עמהם, בקיום ומעשה: \nהה\"ד, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם. אמר רב נחמן, כאדם המשבח ואומר, אלו הם \nהדברים שאין כמותם. בהבראם, ר' יצחק אמר, בה\"א בראם. ר' יהודה אומר, בהבראם, ממש \nבדמותם ובשלימותם: \nורב נחמן אמר, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. שקבל תורתו ובריתו אשר שם בו. ואלמלא \nאברהם, שקבל תורתו ובריתו של הקב\"ה, לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם \nולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי: \nואל תתמה על זה, דהא תנן כתיב, הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה לשפנים. אם הרים \nהגבוהים, נבראו בעולם ליעלים. והסלעים לא נבראו, אלא לשפנים. אל תתמה להיות העולם \nנברא בשביל אברהם, שקיים כל התורה, וכלמה שנצטווה מהקב\"ה. רבי יצחק אמר בשם רבי \nיהודה, בה' בראם, הה\"ד כי שמי בקרבו: \nעוד א\"ר יצחק בשם רבי יהודה, לא נתייחד שמו של הקב\"ה בכל הנבראים, זולתי באלה דכתיב \nביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים כדקאמרן. ולא נזכרו חיות ובהמות, ולא שום נברא מאותם \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "שהם נפסדים וכלים, אלא על אותם שהם קיימים לעולם, הזכיר שמותיו: \nרב אמר, יום שנכספו קמי קב\"ה בריית שמים וארץ וראה השבת שהיא מנוחה וקדושה, הכינו \nלדורות: \nותאנא, אין לך בכל שבת ושבת, שאין הקב\"ה הולך לחול עם הצדיקים בג\"ע. וניזונין מההוא \nזיוא דאספקלריא המאירה. הה\"ד, עד שיפוח היום, זה יום השבת. אלך לי אל הר המור ואל \nגבעת הלבונה, זה העוה\"ב: \nואמר רב הונא, אל תתמה על זה, ומה בעוה\"ז נותן הקב\"ה רוח קדוש לכל אחד ואחד ביום \nהשבת, ומכתירן בו. הצדיקים שישנם בעוה\"ב, אינו דין להכתיר להם ביום השבת בכתר: \nת\"ח, אמר רב הונא, אפילו הרשעים שבגיהנם, מוכתרין הם ביום השבת, ושוקטין ונוחין. \nדאמר רב הונא, אין לך רשע מישראל שאין לו מעשים טובים, דמעלייא להו לעלמא דאתי. \nואמתי מעלייא להו. ביום השבת. להיות כלם מוכתרים בכתר שבת: \nא\"ר יוסי, וכי הרשעים שחללו שבת בפרהסיא, יש להם מעלה בכתר שבת. א\"ל, אין. דהא תנן, \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה לכך נדונים הרשעים ביום הששי משנה, להרויח להם ביום \nהשבת: \nכי יום שבת נקרא שלם, ולא נגרע. לפיכך אינו נגרע מהטוב וההנאה שבו, בין לצדיקים בין \nלרשעים. ולהורות שלא לחנם אמרה תורה, ושמרתם את השבת. והזהירה על יום השבת, יותר \nמכל התורה כולה. ותאנא, כל המקיים את השבת, כאלו מקיים את כל התורה: \nאמר רב יהודה אמר רב, לא ישב הקב\"ה על כסא כבודו, עד שבא שבת, ונתעלה וישב על כסאו. \nא\"ל ר' יוסי, והא קודם שנברא העולם ישב היה הוה ויהיה. א\"ר יהודה, אי משמע לן דעל \nכסא כבודו ממש הוא. לא: \nאלא הכי תנינן, עד שלא נברא העולם, לא היה מי שיקלס להקב\"ה, ויכיר אותו. כיון שברא \nעולמו, ברא המלאכים, וחיות הקדש, והשמים, וכל צבאם, וברא את האדם, וכלם מוכנים לשבח \nליוצרם ולפארו. ועדיין לא הוה פאר ושבח לפניו, עד שנכנס שבת, ושקטו כלם, ופצחו רנה \nושבחה, העליונים והתחתונים, ואז ישב על כסא כבודו. כלומר, אזי היה מי שיכיר את \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "כבודו, וישבח לכבודו: \nוא\"ר יהודה, אין לך שבח וקלוס לפני הקב\"ה, כמו שבחו של שבת, העליונים ותחתונים כלם \nמשבחין לו כאחד, ואפילו יומו של השבת ממש, משבח לו, הה\"ד מזמור שיר ליום השבת. \n \nפרשת בראשית מאמר וייצר ה' אלקים\nוייצר ה' אלקים, ר' תנחום פתח, כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם וגו'. כשברא \nהקב\"ה את עולמו, ברא אותם מאין, והוציאם אל הפועל, ועשה מהם ממשות. ובכל מקום אתה \nמוצא בורא, על דבר שבראו מאין, והוציאו לפועל: \nאמר רב חסדא, וכי השמים מאי\"ן נבראו, והלא מאותו האור של מעלה נבראו. א\"ר תנחום, כך \nהוא, אלא גוף השמים מאין היה, וצורתם מדבר ממשות. וכן הוא האדם: \nותמצא בשמים בריאה, ואחר כך עשיה. בריאה בורא השמים, כלומר מאין. עשיה, לעושה \nהשמים, מדבר ממשות, מהאור של מעלה. וא\"ר תנחום, עשייה הוא תיקון הדבר בגודל ומעלה \nמכמות שהיה. כמא דאת אמר, ויעש דוד שם: \nא\"ר חנילאי, פסוקא דא לא אתא אלא להדרש. וייצר בשני יודין, וכל השאר את מוצא ביוד \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "א'. אלא כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא ברא במעלה בבינה, אלא האדם לבדו. שנתן בו כח \nמן העליונים, לדעת ולהכיר ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, והוא מעוטר בכבוד והדר, כד\"א \nוכבוד והדר תעטרהו, והוא מושל על כל מעשה ידיו, הה\"ד תמשילהו במעשי ידיך, ואחר כל \nהשבח הזה כשהוא זוכר שהוא עפר וישוב אל העפר, הכל נעשה הבל לפניו, ואומר ווי. א\"ר \nיוחנן, פלג התיבה, וי יצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, וישוב אל העפר כמות שהיה: \n\n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "ד\"א וייצר י\"י אלקים את האדם עפר מן האדמה. א\"ר שלום, יצרו בשני יצרים, ביצר טוב \nוביצר הרע. משא\"כ בשאר הבריות. כדי לנסות בו את האדם ויהיה פתחון פה לצדיקים, ולא \nיהיה פתחון פה לרשעים: \nא\"ר אבא, מפני מה כתיב ה', ואח\"כ אלקים. אלא השם שהוא שמו ממש, שם הקיום. נאמר על \nהנשמה, שהיא באדם קיימת. אלקים, שהוא שם משותף, נאמר על הגוף, שיש בו שותפות: \nא\"ר אבהו, שם הקיום, גזיר ושליטא, כהדין טריפין שקיפין דרגלין. ולא אוזיפין לאחרן. \nובגיני כך, לא אדכר בעובדוי דבראשית, אלא חד את משמוי, והוא כמ\"ד בה\"א בראם: \nותנינן בספראדחכמתא רבה דשלמה, שמא דשמיטה, מטול שזיפא, קרעוי דמלכא, קושטיזא דאטיל \nביה בחותמא זעירתא, למשלטא תחותוי, שנאמר מי כמוכה באלים ה': \nאת האדם, לרבות כל הכחות שבו. עפר מן האדמה, א\"ר אבהו, ת\"ח היך יכיל אינש לאתקיימא \nבהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא: \nוא\"ר יצחק, עפר ולא חומר, דאלו הוה מחומר, הוה יתיר בקיומא, דהא בניינא דאתבני \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "מחומר קיומא אית ליה. אבל עפר ממש, לא יכיל לאתקיימא. הה\"ד כי עפר אתה ואל עפר \nתשוב, לא איתמר כי חומר אתה. א\"ר חנין, והא כתיב אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם: \n\nא\"ר אבהו, פסוקא דא מסייע לן, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום. דהאי כתיב \nבבני נשא, די מדרהון בהאי עלמא, דבנייניה בטינא, והואיל דההוא בניינא בטינא הוא, \nויתחזי לקיומא. מאי חזי ליה ליסודא. כד\"א אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית. אבל \nלאו הכי בניינא תקיפא, דהוא בניינא דטינא, ויסודא הוא עפרא, בג\"ד לא ליהוי בקיומא. \nהה\"ד אף שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם שאינו של קיום: \nויפח באפיו נשמת חיים וגו', אורייתא אתקבלת על אדם, חזו מה דעבד בר נש דא, דקב\"ה \nיהיב ביה נשמתא קדישא, למיהב ליה חיין לעלמא דאתי, והוא בחובתיה, אתחזר לההיא נפשא \nחייתא, דהוא נפשא דבעירתא, דאפיקת ארעא לבעירתא ולחייתא. הה\"ד, תוצא הארץ נפש חיה \nלמינה: \n", "en": ""}, {"index": 22, "he": "א\"ר חייא, בא וראה ויעש האדם לנפש חיה לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה, הוא מעצמו \nחזר לאותו כח הבהמות, הנגזר מן האדמה, ועזב כח הנשמה הגזורה מלמעלהף ונותנת חיים \nלבעליה: \nא\"ר תנחום, נחזור אמן למאי דשרינן בקדמיתא. כה אמר הא -ל ה' בורא השמים ונוטיהם. \nברא גוף שלהם מאין, ואח\"כ נטה אותם כאהל. הה\"ד, וימתחם כאהל לשבת. רב הונא אמר \nמהכא, הנוטה כדוק שמים רוקע הארץ וצאצאיה, ר' יצחק אמר, בתפשט בה כל הצורות והכחות \nשבה. נותן נשמה לעם עליה, לאחר שהיא עשתה הגוף, אני נתתי הנשמה עליה. מאי עליה. על \nאותו נעשה הגוף שעשתה. ר' חייא אמר, עליה, לאותם השולטים על כוחתיה, להם נתתי \nהנשמה: \nורוח להולכים בה, לאותם המשתתפים בה בכחותיה, שאין להם אלא אותה נפש חיה, הנקראה \nרוח הבהמה היורדת למטה לארץ. ועל כן נאמר נותן נשמה לעם עליה, השולטים עליה על \nכוחותיה, להם נשמה קדושה הגזורה מלמעלה. אבל להולכים בה המשתתפים עמה בכחותיה, אין \n", "en": ""}, {"index": 23, "he": "להם אלא רוח הבהמה היורדת, הה\"ד ורוח להולכים בה. \n \nפרשת בראשית מאמר גן בעדן\nויטע ה' אלקים גן בעדן מקדים. ר' יוסי ור' חייא אמרי תר'ייהו, כתיב אל גנת אגוז \nירדתי לראות באבי הנחל, ראה, כמה יש לו לאדם להרהר ולדקדק בלבו בכל יום ויום, \nולפשפש במעשיו, ולדקדק בכל עניניו, ויהרהר בלבו, שלא בראו הקב\"ה, ונתן בו נשמה \nעליונה, ומעלה, על שאר בריותיו, אלא להרהר בעבודתו, ולהדבק בו, ולא ילך אחר ההבל: \nדא\"ר יוסי א\"ר חייא, כד ברא קב\"ה לבר נש, אסקיה קמיה בדיוקניה, והוא יתיב ואתרי \nביה, וא\"ל אנא עביד לך, בגיני למהוי את שולטנא ומלכא על כולא, בגיני. אנא לעילא, \nואנת לתתא: \nאעוד, אנא יהיב בך נשמתא, למנדע סוכלתנו וחכמתא, מה דלית כן לשאר בריין. הוי זהיר \nלאסתכלא, ביקרי, הוי זהיר למעבד פיקודי. ובר מני לא יהוא שולטנא יקירא כוותך: \nומנ\"ל דאתריה ביה, ואזהיר ליה ע\"ד. הה\"ד, ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע \n", "en": ""}, {"index": 24, "he": "בינה. כלומר כשתחול יראתי עליך אז תשיג חכמה שהיא למעלה על הכל. כד חמא אדם, דהוא \nשלטנא יקירא על כולא, אינשי פיקודא דמאריה, ולא עבד מה דאתפקד: \nא\"ר תנחום א\"ר חנילאי, לא עשאו הקב\"ה לאדם, אלא להשתדל בכבוד קונו. הה\"ד, כל הנקרא \nבשמי ולכבודי בראתיו. מאי לכבודי. להשתדל ולדעת את כבודי, ולחשוב ממעשיו שינתן לו \n", "en": ""}]}
