{"bookId": "kabala-27a26c53bf04", "part": "1", "torah": "9", "title": "מדרש הנעלם — חלק טוב לעוה\"ב:", "hebrewTitle": "חלק טוב לעוה\"ב:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-27a26c53bf04/1/9/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-27a26c53bf04/1/9/", "segments": [{"index": 1, "he": "חלק טוב לעוה\"ב: \nאמר רב יהודה, בכל יום ויום ב\"ק יוצאת מלמעלה, ואימתי. בזמן שהחמה זורחת, ואומרת \nאוי להם לבריות שאינם רואים את כבודי, ואינם מסתכלין לדעת ולחקור את כבודי: \nדתנינן, א\"ר אלעזר בריה דר' שמעון, כד נטא שמשא גדפוי, למהך בתקיפותא דגלגלון מבטשי \nבטלפיהון, בטרפי אילנייא דגנתא דעדן. וכל מלאכין עילאין, וחיותא קדישא, וכורסי יקרא \nדמלכא, ובסמיא דגנתא דעדן, ואילני, שמיא וארעא וחיליהון, מזדעזען ומשבחן למארי \nכולא: \nוזקפן וחמאן אתוותיה דשמא קדישא דאתפרש, דגליף בשמשא במטלנוי, ויהבין תושבחן למארי \nעלמין. ונפיק ההוא קלא, ואמרי להו לברייתא, דלא משגחן ביקר מלכא עילאה, כשאר כל \nבריין דאינון משגיחין ויהבין תושבחתא לשמיה: \nובג\"כ א\"ר אלעזר, אסור ליה לבר נש למימר תושבחן דצלותיה, אלא עם דמדומי חמה, דכתיב \nייראוך עם שמש: \nוכן א\"ר אלעזר, צלותא ותושבחתא דליליא, מששקעה החמה, עד לא אתחזי סיהרא. דכתיב \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ייראוך עם שמש, דא היא צלותא דצפרא. ולפני ירח וגו', דא היא צלותא דליליא: \nר' יהודה אמר מהכא, כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי. ובאיזה מקום. בגוים. באינון \nדכתיב בהו, כי מי גוי גדול: \nמ\"ט, דתנינן, א\"ר יהושע בן לוי א\"ר יוחנן, עשה הקב\"ה מלאכי השתר למעלה, לקלסו \nולשבחו, ולומר שיר ושבח לפניו בכל יום ויום: \nותאנא, שלש משמרות הוי הלילה, ובאלו השלש משמרות, מתחלקות שלש כתות של מלאכי השרת, \nלשבח ליוצרם, בכל משמרה ומשמרה. וכנגדם יש שלש תפלות ביום, שמתכנפין ישראל לשבח \nליוצרם, בכל תפלה בכל יום ויום. \n \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "פרשת בראשית מאמר שלש משמרות\nת\", א\"ר יהושע אמר רב, בצפרא כשהחמה זורחת הוא זמן תפלה ובעותא דישראל. ומשש שעות \nולמעלה עד תשע שעות, זמן תפלת המנחה. ומששקעה החמה עד שתחשך, תפלה האחרונה. דאריב\"ל \nא\"ר יוחנן אמר רב, מששקעה החמה, עד שיראו שני כוכבים, זמן תפלה האחרונה: \nדהכי תנינן, משיראו שני כוכבים, הוא תחלת משמרה ראשונה, שבאים כת הראשונה של מלאכי \nהשרת, וממתינים להם לישראל, עד אותה שעה, ואז מתחילין לומר שירה. וננעלו כל השערים \nמתושבחתן של מטה, ואין שערים נפתחים, אלא למלאכי השרת האומרים שירה: \nומי אריב\"ל הכי, והא תנן, כל הקורא בתורה בלילה, הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, \nשנאמר יומם יצוה ה' חסדו, משום דבלילה שירה עמי. והכא אמריתו דננעלו כל השערים \nלמטה: \nאמר ר' יהושע, התם במאי קאמרי, כשסיים כל תושבחתן ביום. ומפלגותא דליליא ולהלאה, \nדעסיק בתורה. מאי טעמא. משום דבההיא שעתא קב\"ה נפיק מאינון עולמות דכסיף בהו, ואזיל \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "לאשתעשע עם צדיקיא בגנתא דעדן. והיינו דאמר דוד חצות לילה אקום להודות לך: \nדתנא, כשהקב\"ה נכנס עם הצדיקים בג\"ע, כל שערי שמים למעלה, על החיות, ולמטה מהם, \nכולם נפתחים, והוא עת רצון לעסוק בתורה: \nואותם כתות של מלאכי השרת, וכל בוסמי ג\"ע, והצדיקים, כולם פוצחים רנה, לפני מי שאמר \nוהיה העולם. הה\"ד, אך צדיקים וידו לשמך. אימתי צדיקים יודו לשמך. כשיושבים ישרים את \nפניך, דהוא בשעה שיושבין לפניו בג\"ע: \nוכת שלישית של מלאכי השרת, אומרת שירה, עד שיבקע השחר. ויש חובה לישראל, בשעה שעולה \nעמוד השחר, לקום ולהתגבר בשירות ותשבחות לפני הקב\"ה. מ\"ט משום דנסבין שיראת בתר \nמלאכי השרת, והקב\"ה מצוי למטה עמהם. הה\"ד ומשחרי ימצאוננו. וא\"ר יהודה ובלבד שלא \nיפסיק משיתחיל, עד שיתפלל כשהחמה זורחת: \nא\"ר יוחנן אמר רב, כשהקב\"ה יוצא מאותן העולמות דכסיף בהו, ובא להכנס עם הצדיקים \nבג\"ע, הוא ממתין ורואה אם שומע קול העוסק בתורה, ההוא קלא ניחא קמיה, מכל שירין \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ותושבחן דאמרי מלאכי השרת לעילא. הה\"ד אל גנת אגוז ירדתי לראות, מאי לראות. אותם \nהעוסקים בתורה: \nא\"ר יצחק, וכי ג\"הע הוא נקרא גנת אגוז. א\"ל ר' יוחנן, כן, נקרא גנת אגוז. כלומר גנת \nעדן, מה האגוז הוא סתום מכל עבריו, ויש עליו כמה קליפות. כך עדן של מעלה, הוא סתום \nמכל עבריו, ויש עליו כמה שמירות, שלא שלטו לראות, לא מלאך, ולא שרף, ולא חשמל, ולא \nעין נביא, ולא חוזה, דכתיב ען לא ראתה אלקים זולתך: \nא\"ר שמעון, אנא הוית קמי דר' ברוקא, והיה אומר, כדין אזכה למעלת גנת אגוז עם חסידי \nישראל. ולא הוה ידענא מאי הוא. עד דשמענא להא דאריב\"ז, קרייה הקב\"ה לגנתא דעדן גנת \nאגוז, מה האגוז קליפה אחר קליפה, ופריו מבפנים. כך עדן, עולם אחר עולם, והוא \nמבפנים: \nתאני ר' שמעון, הגן הזה מאין נטוע. הקב\"ה נטע אותו מתחתיו של עדן. דאי תימא שזה \nכנגד זה בשוה, אי אפשר, אלא הגן בארץ, ועדן עליו מלמעלה. ומאין תמציתו של גן, מעדן \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הוא: \nא\"ל ר' יהודה, לדבריך, מאי כתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, היה לו לומר ונהר \nיורד מעדן להשקות את הגן, דמשמע דמלמעלה יורד למטה לגן. אלא א\"ר שמעון, עדן למטה, \nועדן למעלה. גן למעלה, דן למטה. ושניהם מכוונים זה כנגד זה, והקב\"ה נטע זה מתחת זה: \n\nוכי הוא נטעו ממש. כן. דא\"ר יהודה, על שאין מטעותיו כשאר מטעותוהם מובחרים משאר \nמטעות, הוא היה מטע ה', כמד\"א, מטע ה' להתפאר, כלומר לשבח, וזהו להתפאר, כלומר אין \nזה כי אם מטע ה' ולא מאחר: \nא\"ר יעקב בר אידי, עכ\"פ מטע ה' הוא, שנטע שם כל עץ נחמד למראה. והיאך נטע. אלא \nכשהוציאה הארץ אילניה ופירותיה, הוציאה בתחלה בג\"ע, ואח\"כ בכל העולם. והקב\"ה בחר \nהמקום ההוא, והכינו להיות שם לעולם. והוא פוקד אותו, ומשקה בטובו, מאותו הטוב הנשפע \nמעדן של מעלה. הה\"ד, ישבעו עצי ה' ארזי וגו', אלו אילנות שבג\"ע: \nשאל ר' חגי לר' יהודה, תאמר שג\"ע הוא בארץ, למאי איצטריך. א\"ל, להנאתיה דנשמתא, \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "דמקבל מההוא עדן דלעילא. דאי ס\"ד דלכל נשמתא. הא תנינן לאינון דלא יהבו להו רשותא \nלסלקא לעילא, אית להו הנאה וכיסופא בההוא דלתתא, ממה דמקבל מלעילא: \nא\"ר יהודה, בכל ריש ירחא וירחא, סלקי להו למתיבתא עילאה דלעילא. הה\"ד, והיה מידי \nחדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. ובהאי ג\"ע דלתתא יתיב אדם, ושוי ליה קב\"ה למהוי \nמדוריה ביה, הה\"ד, וישם שם את האדם אשר יצר: \nרבי חייא ור' יוסי הוו אזלי באורחא, א\"ר יוסי לר' חייא, הא תנינן במתניתא דידן, דכל \nמה דעביד קב\"ה בין לעילא בין לתתא, כלהו כסיפין ושקדין למהך לזיניה, גופא אזיל בתר \nזיניה, לארעא, דאתנסיבת מינה. ונשמתא לית ליה כסופא, אלא לאתר דאתנסיבת מתמן. דכל \nמה דעביד, כסיף בתר זיניה, הה\"ד נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', ולא לעלמא הדין, \nכגופא: \nא\"ל ר' חייא, אימא לך מלה דהיא רזא, ולא ידעין בני נשא. ארכין רישיה, ובכי וחייך. \nשתיק ר' יוסי, לבתר א\"ל רבי חייא, זכאין אינון צדיקיא, ווי להון לרשיעיא. זכאין \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "אינון צדיקיא, דאתקרון חיים לעלמא דאתי. וכי בדיל דנשמתא קיימא בקיומהא, אינון \nקיימין, וגופא מתרקב בארעא, אע\"ג דהוה שלים זכאי. ומתנן, דתדיר נשמתא בקיומא קיימא: \n\nאלא הכי אתגזר, דכר אתפטר צדיקא מעלמא דין, זמין ליה קב\"ה גופא אחרא, זכאה וטב, דלא \nלהוי כהאי זוכמא ולכלוכא דגופא דין, ומעייל ביה ההוא נשמתא קדישא, והוא אשרי ליה \nבקיומיה, בההוא גופא, בהאי גנתא דעדן דלתתא, וההוא להוי לון עלמא אחרא, עלמא דאתי: \nובכל ריש ירחא וירחא, נפקין, וחזן חייביא דטרדין לון בגיהנם, הה\"ד, ויצאו וראו \nבפגרי האנשים הפושעים בי. מאיזה מקום יצאו. תאני רבי בא, מג\"ע של מטה. ולמה. לראות \nלרשעים. וקב\"ה, סליק לון למתיבתא דרקיעא, בכל שבתא ושבתא, ובכל ריש ירחא וירחא, \nהה\"ד והיה מדי חדש בחדשו: \nר\"ש אמר, בכל לילה ולילה, וכד אתי צפרא, מחדש לון נשמתייהו, הה\"ד, חדשים לבקרים רבה \nאמונתך. ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי. בהאי עלמא נאים בשנינתיה, בכל לילה, וסלקא \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "נשמתא לעילא, ואשתכחת בכמה חיובין קמי קב\"ה. ומהימנותא רבה, דקב\"ה אחזר לה לגופא, \nומחדש לה קב\"ה. ולמה. רבה אמונתך. מפני שרבה אמונתך: \nמכאן א\"ר יצחק, המתחייב בממון לחבירו, וחבירו מוציא לו מה שיחזיק בידו, אסור לו \nלהחזיק בו, עד שיתנהו לו חבירו, ואפילו שיתנהו לו בי דינא, הדא הוא דכתיב, אם חבול \nתחבול שלמת רעך: \nרבי יהודה ב\"ר סימון אמר, וישם שם את האדם אשר יצר, בכלל. א\"ר שמעון, ויניחהו בג\"ע \nלעבדה ולשמרה. וכי מאי עבודה הכא. אלא עבודת הנשמה, להשלים לה בתשלומיה, מה שלא \nהשלימה בזה העולם: \nר\"ש אמר, הניח הקב\"ה לאדם הראשון בג\"ע, ונתן לו תורתו, לעבוד בה, ולשמור מצותיה. \nהה\"ד, ועץ החיים בתוך הגן. וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה. אמר הקב\"ה, כשיהיה לו \nלאדם נהאה בגן זה, יעסוק בה וישמור אותה. ומפני העדונין והנאות שהיו לו לאדם שם, לא \nשמר תורתו, עד שגרשהו משם. \n \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פרשת בראשית מאמר עץ הדעת\nרבי אבא בשם ר' חייא אמר, עץ ממש היה, והיו שנים, האחד הנותן חיים לאדם. והאחד \nשהאוכלו ידע הטוב והרע. לדעת הדרך הטוב והישר, שיוכשר האדם. והדרך הרע, שיתקלקל בה \nהאךם. ולפיכך צוהו הקב\"ה שלא יאכל ממנו, פן ידחה הטוב, ויחזיק ברע: \nוע\"כ נאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, זהו עם החיים, שהיה לו לאדם לאכול ממנו. והוא לא \nחטא, אלא בעץ הדעת טוב ורע, שנצטווה שלא יאכל ממנו. הה\"ד ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל \nממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות: \nמכאן אר\"ש, גזירה נגזרה על אדם, קודם, למות, על שנלקח מן האדמה. משמע דכתיה, ביום \nאכלך ממנו. מלמד שאלמלי לא חטא, היו לו חיים ארוכים, כיון שחטא, הוא העונש, שיקצר \nימיו, וימות באותו היום. לאחר שעשה תשובה, היה לו לבטל הגזירה. אלא אר\"ש, עשה \nלתשובה ובטל הגזורה שנגזרה עליו, ביום אכלך ממנו, והאריך לו ימים שנתן לו יומו: \nרבי ברוקא אמר, הוא נצטווה על השם, וחטא בשם. נצטוה השם, זהו השם המיוחד, דכתיב ועץ \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "החיים וגו'. והוא חטא בשם, זהו שם המשותף, דכתיב ועץ הדעת טוב ורע: \nא\"ר אבהו, ומה המקריב קרבן לשם זה, אמרה תורה זובח לאלקים יחרם. המחליף שמו המיוחד \nבשבילו, על אחת כמה וכמה: \nוחטא בשם מנא לן. א\"ר ברוקא, דכתיב \"ותקח מפרי\"ו \"ותגאכ\"ל, שהוא השם היוצא ממנו, \nדווגמת הפרי היוצא מן העץ. א\"ר אבהו, לפיכך כנה כל הענין באלו אילני ג\"ע: \nא\"ר יצחק, חזינן דהא תלת מן חברייא, ע\"ד אתענשו. א\"ר יהודה, הא דא\"ר ברוקא אין \nלהרהר עוד בפרשה, דאנא כהאי גוונא שמענא מאבוי, וכען אדכרנא, ומכאן צריך דרשה: \nוהנחש הי\"ה ערו\"ם מכל חית השדה. תאני ר' יוסי, זהו יצה\"ר, שהוא הנחש המסית לבני \nאדם. ולמה נקרא נחש. מה הנחש הולך עקלתון, ואינו הולך בדרך ישרה. כך יצה\"ר, משטין \nלאדם בדרך רע, ולא בדרך ישר: \nתאני ר' יוסי, מאי היה ערום מכל חית השדה. פקח מאותו נפש החיה אשר בגוף, והוא היה \nהמסית לאדם, עד שנגרש מהנאת ג\"ע: \nתנן התם, אמר ר\"י ב\"ר סימון, אשגחנא בהאי מלה דא\"ר ברוקא, ושאיל ליה, ואשכחנא דעיקר \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "קבלה הוה בידוי. והי אתגזר בספרא קדמאה, דמתניתא דר' אלעזר בן ערך: \nאמר רבי שמעון, הנחש כשהשיא לאשה, מה כתיב. ותרא האשה כי טוב. מאי כי טוב. א\"ר \nאלעזר בר שלום, הסכימה בדעתה כי הוא טוב. שנאמר, כי טוב ה'. הודו לה' כי טוב. וכי \nתאוה הוא לעינים, שהיא התאוה שמתאוים עליונים ותחתונים, לדעת ולהשיג, מיד ותקח \nמפריו ותאכל: \nא\"ר שמעון, אחלפא שולטנא בפולחנא. א\"ר אלעזר, כד\"א אל תמר בו, אל תמירני בו. א\"ר \nיהודה, ולא אמינא דלית להרהר עוד בפרשה די בהא דא\"ר ברוקא בריש פרשתא, ולא אצטריך \nיתיר אלא דרשא. א\"ר יצחק, מאי ויתפרו עלה תאנה. מתרגם רב נחמן בר אחא וחברו, תסקופי \nמלין. \n \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "פרשת בראשית מאמר וישמעו את קול ה'\nוישמעו את קול ה' אלקים וגו'. א\"ר פנחס, ומה קוזדיטא דאהירנא בעייא רוח היום. תנן, \nא\"ר אלעזר, אמיטון בבהירותא, לדא דאמרן, למה הוא דומה אדם בעוה\"ז, לצפורא דאזלת, כד \nנפקת מקינה, ולא אשכחת מאן דאכניש לה. כך הוא האדם, כיון שהנשמה יוצאה, שוב אינו \nיודע, ומבין להגוף. בר ההוא גופא, מנהירו טובא דאמזגמן ליה לאשתעשעא בגנתא דעדן: \nא\"ר אבא, מתהלך, מהלך הוה ליה למימר, מהו מתהלך. א\"ר בא וכי חושבין בני אדם, שהקב\"ה \nהיה. ת\"ש, דכתיב את קול, הוא דכתיב ביה, והאלקים יעננו בקול. וכן ויהי קול מעל \nלרקיע אשר על ראשם. אמר רב חסדא א\"ר יוחנן, קול כתיב, מתהלך לרוח, הה\"ד ויהי קול \nכהנבאי והנה רעש: \nא\"ר יוחאי, והא ר' יהודה חברינו אמר, דכאן צריך דרשא, ואתם אומרים מעשה מרכבה. א\"ר \nאלכסנדרי, יתיר מעובדא דמרכבה הוא, דהא רזין עילאין אנן חזינן דאתגליין הכא. \n \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "פרשת בראשית מאמר כשחלה ר' שמעון\nת\"ר, כשחלה רבי שמעון בן יוחאי, עאלו דמיה ר' פנחס, ור' חייא, ור' אבהו. אמרו לו, \nמאן דהוא קיימא דעלמא, שכיב. אמר לון, לא בי דינא דלעילא מעיינין בדינאי, דהא אנא \nחזאי דלית אנא מתייהב למלאכא ולדיינא דלעילא. דאנא לאו כשאר בני נשא: \nאלא האי דינא דילי, קב\"ה דייניה, ולא בי דיניה. והיינו דאמר דוד, בבעותיה קמיה \nשפטני אלקים וריבה ריבי. וכן שלמה אמר, לעשות משפט עבדו, הוא בלחודוי, ולא אחרן: \nדהא תנינן, כשהאדם הוא שוכב, בי דינא דלעילא מסתכלין בדינוי, אית מנהון דנטאן לכף \nזכות, דאחזיין זכותא דבר נש, ואית מנהון דנטאן לכף חובא, דאחזיין חובה דבר נש. \nונפיק איניש מן דינא, כמה דהוא בעי: \nאבל מאן דדאין ליה מלכא עילאה, דשליט על כולא, הוא טב, ולא יכיל איניש למהוי בההוא \nדינא, בר טס. מ\"ט. דהא תנינן, מכלוי דמלכא עילאה, נטי לזכותא תדיר, והוא כוליה צד \nרחמנותא, ובידו לשתקא לחטאין וחובין, הה\"ד כי עמך הסליחה וגו', ולא עם אחר: \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "ובג\"כ בעינא קמיה דהוא ידין דינאי, ואנא אעיל תליסר אבבי לעלמא דאתי, דלא אעברו לון \nבר אבהתא, ולא יהא מאן דימחי בידי, ועוד דלא אתבע רשותא מנהון: \nאר\"ש מלה, וחמון בי מרעיה, דלא הוה הוא תמן. תווהו, ולא הוה יכיל חד מנהון למללא \nבפומיה, מדחילו רבה דהוי עליהון. עד דהוו יתבי, סליק לון ריחין דבוסמי סגיאין, וכל \nחד וחד מנהוון אתיישר חיליה, עד דחמו לר\"ש, והוה ממלל מלין, ולא הוה חמאן אחרן בר \nמיניה: \nלבתר עידן, אמר לון ר\"ש, חמיתון מידי. א\"ל ר' פנחס, לא, אלא כולנא תווהין על דלא \nחמינא לך בבי מרעך, זמן רב, וכד חמינא לך סליק לך ריחין דבוסמין דגנתא דעדן, ושמעהא \nקלך ממלל, ולא ידענא מאן ממלל עמך: \nאמר לון, ולא שמעתון למה אוחרנא בר מדידי. אמרו לאו, אמר לון, לית אתון חזיין למחמי \nסבר עתיק יומין: \nאמר לון, אימא לכו מלה, תווהנא על ר' פנחס, דלא חמא. דאנא חמית ליה כען בההוא \nעלמא,לתתא מר' אלעזר ברי: \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "וכען שדרו בדילי מלעילא, ואחזין לי אתרא דצדיקיא לעלמא דאתי, ולא אתיישר בלבאי \nדוכתאי, בר עם אחיה השילוני. וברירנא דוכתאי, ואתינא, ואתו עמי תלת מאה נשמתין \nדצדיקיא, ועילא מנהון אדם הראשון, דהוה יתיב גבאי, והוא ממלל עמי. ובעי, דלא יתגלי \nחוביה לכל עלמא. בר ההוא דאמרה אורייתא בגיניה. ואתכסי בההוא אילנא דגנתא דעדן: \nואמינא ליה אנא דהא חברייא גלו. אמר ההוא דגלו חברייא בינייהו טב ושפיר, אבל לשאר \nבני עלמא לא, מאי טעמא. דחס קב\"ה על יקריה, ולא בעא לפרסומי חוביה, אלא בההוא אילנא \nדאמר דאכל מניה: \nוקב\"ה גלי לי ברוח הקדש, ולחברייא, דלישתעו אינון בינייהו, ולא לדרדקי דחברייא, \nולאינון דייתון לעלמא. בהוא מלה דלא ידעי כל אינשי, וטעיין ביה, לאו משום חובתא \nדחב, אלא משום יקרא דשמא עילאה, דבני נשא לא זהירין ביה, וכתיב זה שמי לעולם. \nוייתון למשאל מה דלא צריכי לון: \nוהיינו דכתיב, פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב, מאי ונפל ממנו רב. הכי גזרנא, \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "האי חברא דאורי שמא קדישא לכולא, הוא נפיל ונתפס באותו עון: \nקריב לגביה רבי אלעזר בריה, א\"ל אבא, מה אנא התם. א\"ל זכאה חולקך ברי, זמן סגי יהא \nדלא תתקבר גבאי, אבל בההוא עלמא, דוכתא דידי ודידך ברירנא. זכאין אינון צדיקיא, \nדזמינין אינון למשבחי למארי עלמא, כאינון מלאכין שמשין דקמיה, הה\"ד, אך צדיקים יודו \nלשמך ישבו ישרים את פניך. \n \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "פרשת בראשית מאמר הכרובים ואת להט החרב המתהפכת\nרבי בא בשם רב הונא אמר, כיון שחטא אדם, וגזרו עליו אותן הגזרות, גרשהו הקב\"ה מאותן \nההנאות והעידונין שהיו לו בעדן, ומינה שומרים לשערי ג\"ע. ומי הם. הכרובים. הה\"ד, \nוישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. כדי לשמור אתו הדרך והפתח: \nשאז נגזר, שלא יהא רשות לכל אדם מכאן ואילך, להכנס שם, זולתי הנשמות הצרופות על ידי \nהכרובים תחלה. אם רואים שהיא ראויה ליכנס, תכנס. ואם לאו, דוחים אותה לחוץ, ותשרף \nבאותו הלהב, או תקבל עונשה: \nותאנא, כנגדם היו במקדש, כשנכנס הכהן לפני ולפנים. דתניא, א\"ר אבא אר\"י בשם רב \nהונא, לפני ולפנים הוא דוגמתו של ג\"ע. וכשנכנס הכהן לשם, נכנס בנשמה, ולא בגוף. \nבאימה, ביראה, ברתת, בזיע, בנקיות, בטהרה. והכרובים עומדים שם שומרים, כדוגמת אותם \nהכרובים העומדים בשערי ג\"ע: \nשכה הכהן, נכנס שם בשלום, ויוצא בשלום. לא זכה, מבין ב' הכרובים יוצא להב, וישרף \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "וימות בפנים. א\"ר יהודה, אשרי הזוכה לעבור מהם בשלום. א\"ר פרחיה, אין לך בעולם דבר \nשאין בו מעלה כדוגמתו: \nהנחש שהערים לחוה, הוא דבר נופל על הלשון. אמר רב יוסף, היאך. א\"ל, כתרגומו, נחש \nחיויא הוא, חויא זכר, והיא חוה נקבה. דבר נופל על הלשון. כדוגמתו נחש נחשת, דבר \nנופל על הלשון: \n", "en": ""}]}
