ספר הקנה — קטע 15

שכיחי שלשתן, אלא פשוט אוכל פת הפרוש ולא יצטרף מי יאמר זה א"כ מי שאינו אוכל פת של גוים ונמצא עם ב' שאוכלים פת גוים ועתה אוכלין שלשתן פת יהודי א"כ לא יצטרפו, אלא ע"כ מצטרפין שאין פה ולשון לומר שאין מצטרפין א"כ יאמר כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון מאי הכל. א"ל שוטה זה שאומר התנא הכל להרבות לאו כשאוכלים פת א' כי פשיטא אלא כשזה אוכל חולין וזה אוכל תרומה. אל"ר אל תבהלני כי לא אבהל, התנא אומר מהו דתימא כיון דלא אכל תרומה לא מצטרף שב ואומר הואיל וכהן אכיל חולין מצטרפי מנא ליה דמצטרפי אימר כשם שהקדשים אין להם חברה עם החולין כך אין להם חברה בזימון, וא"כ ע"כ גרסת התנא משובשת, אבל הגירסא האמתית שהוציא התנא מפיו כך הוא כהנים לוים וישראלים חייבין בזימון, ומקשה פשיטא אם אלו לא מחייבי מי מחייב ומתרץ כהנים אוכלים תרומה וזר אוכל חולין דלא מצטרפי איצטריכא ליה אלא שאלו לחוד ואלו לחוד, מהו דתימא הואיל

וכהן אכיל חולין מצטרפי קמ"ל הואיל וזר לא אכל תרומה לא מצטרפי וסמי מכאן הכל דבעי לרבות הצירוף, ואם רצונך נשקול ונבחר הגרסאות, א"ת דלא מצטרפי א"כ אין להם לקדשים חברה עם החולין ואם תאמר מצטרפין א"כ קדשים וחולין בהדדי ומין ומינו הן, א"ל בני התנא שוקל יותר טוב ממך ראה אוכלי חולין ואוכלי קדשים מצטרפי והנה הדין עם הרחמים כעין חולין וקדשים, ואם תאמר שניהם מתברכין מת"ת ישראל ר"ל אע"פ שהחסד והפחד הם דין ורחמים ונשלמים בת"ת כן הדבר בכהן אוכל תרומה וישראל אוכל חולין. אל"ר ברייתא היא האומרת שנים שאכלו מצוה לחלוק וזה כששניהם יודעין לבוראם אבל אם אחד יודע ואחד בור וריק יודע מברך ובור יוצא, שומו שמים על זאת על דברי אלה דלצנותא היודע ידבר ובור לא יכיר מהו אומר וסובר שהוא מברך וא"כ מאחר שאינו יודע במה יוצא היה מן הדין לומר יודע מברך ובור אינו יוצא אלא ישוב עמלו בראשו. א"ל בני האמת אתך מ"מ יש לי לבא

בשמועה לומר שזה מברך למי שאכלו משלו וזה יש לשתוק ולשמוע ולענות אמן שכן הדבר שכנ"י מתברך ומברכת הריקים והבורים עולם השפל והיא הנקראת חכמה תתאה. אל"ר אמרו שם להיכן הוא חוזר ומברך שאומר נברך שאכלנו משלו, ושואל שם המברך יחזור לומר עוד נברך או דלמא יאמר מה שאמרו חביריו ברוך שאכלנו משלו ואמר אביי שב ואומר נברך ורבנן אמרי שב ואומר ברוך, וראה כוונת מהופכות כי בשלמא רבנן קב"ה מסכים על ידם שאמרו אמת כי אמרו נברך ולא ברוך ושב ומברך גם הוא באומר ברוך שאכלנו, אלא אביי למה יחזיר הלא אין תועלת כי כבר אמרו פעם אחת. ועוד ר' אתה אומר שמתחיל מיד ברוך אתה ה' הזן וכו' ולא כמר ולא כמר ויחיד ורבים הלכה כרבים. א"ל בני הכי אמרתי אומר נברך שאכלנו והם אומרים ברוך ומסכימים עמו כולם. שב לומר מה שאמרו ולהודות שהוא ברוך ואח"כ אומר ברוך אתה ה' הזן וכו', ורבנן אמרי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע שת"ת אומר לשלש

קצוות כשמתמלאות ברחמים נברך למ"י שהשפיע ברכתו עלינו הוא הבינה אם הבנים, והם אומרים הכל מהכתר וזהו ברו"ך שאכלנו משלו, ושם הת"ת ואומר ברוך שאכלנו משלו ומשם ואילך ממשיך הברכה למטה, ואביי סובר כענין העניים מבקשים המים ואי"ן כתר עליון ומבקשים להתברך מאין סוף מדת כתר הנקרא אין וזה אומר נברך המדה הנקרא אין שהיא בריכה לא יכזבו מימיה מאין סוף ואחר נתברך ועונין ברוך שאכלנו כלומר מבורך ועומד בברכתו, והוא שב ואומר נברך כדי שלא יתמעט ממנו ברכתו, באמת בני צדקו רבנן בזה כי אין לחזור, אל"ר שלשה אומרים נברך שאכלנו עשרה מה הם אומרים וכי אין להם מעלה א"ל בני אומרים נברך לאלקינו ר"ל עשרת כלל האלהות וסוד האלהות ואמונת האלהות ע"כ אומרים לאלקינו, א"ל שמעתי מדקדקים אומרים אלקינו ולא לאלקינו א"ל בני האמת עמהם שכן כתיב גדלו לה' הודו לה' ברכו את ה', א"ל ומ"ש אין שם בברכה, א"ל בני הל' לת"ת ואומר גדלו

כלומר מגדולה שהוא חס"ד תמשיכו אותן בת"ת והוד הוא לת"ת אך הברכה מלמעלה יורדים הראוים לכנ"י, העטרה פוסק מהדין מצד הווי"ן והווי"ן אין פוסקים הרחמים מצד הדין העטרה אלא יורדין ומרבין אותה זהו שנים שאין מפסיקין. ואחד כלל אין מזמנים עליו כדי ללכת אבל אחד לב' מפסיק, ע"כ שכן הדין אפילו שהיה עמהן וקם להלוך קוראים אותו ועונים והדין זה אינו בעשרה כי כולם צריכין במסיבה. אל"ר שלשה שאכלו וקדם אחד וברך בה"מ ועדיין הוא שם מצטרף או לא. א"ל בני מצטרף ואין לו שכר זימון אבל הם יש להם שכר זימון כי זה כבר יצא ואיך יאמר שיש לו חלק בזימון, אל"ר מאי האי דקאמרת הלא אם קם והלך כלום יכלו לזמן וא"כ עמו הזימון וזהו גדלו לה' אתי ואתה אומר אין לו שכר זימון, א"ל כלום יכול זה לברך ולומר גדלו לה' אתי והלא כבר יצא אלא זה שלא יצא אומר נברך וזה מסכים ואינו יכול לכפור, הראית שהגדול שבמסובין מברך ועוד אמרו גדול העונה

אמן מהמברך וגם אמרו גדול נותן רשות לקטן לברך וכן הכהן הקודם גם הוא נותן רשות, שומו שמים על זאת חמס ועול בדבריהם הקטן יברך והגדול יענה אמן ועוד הגדול שנותן רשות מבזה המצוה וגם כל הברכה שמפסיד שוה עשרה זהובים שכל העשר מברכות בעטרה וכולה מעשרה, היש לך אדם לוותר ממון שלו בחנם אלא כופר ואינו מאמין ולמה שומעין לו, ותינח אבל כהן המחליף עם ישראל מה ישיב הכהן שאינו דומה ברכתו לברכת ישראל ולא בחנם אמרה תורה קדושים יהיו, א"ל בני דקאמרת הקטן יברך לענות הגדול אמן לא אמרו גדול עונה אמן אלא דוקא כשבירך ויצא, א"ל סתם אמרו ול"ש, דאם לא תימא הכי יאמר גדול שבמסובין מברך ואם יצא הגדול עונה אמן ויקבץ הב' לשונות ויערבה ואלא ש"מ אפילו שלא יצא וא"כ כל דבריהם עולים ויורדים, ועוד אם יצא והוכפל שכרו, א"ל בני הכי הוא אלא המברך ומכוין להוריד הברכה לעולם הוא ת"ת ולכלול העטרה במלת העולם הוא גדול מהעונה אמן ואם לאו

שאינו כוללה רק מניח הברכה עד העולם גדול העונה אמן שכוללה עם ת"ת שכן יהו"ה עם אדנ"י בגימ' אמן, ואינך יודע שהגדול טוב הוא לברך שכן הגדול מברך הקטן מ"מ אם נותן לו רשות הקטן מברך הגדול דוגמא היא הוא שאמר ישמעאל בני ברכני ואחר הרשות מיד אמר יהי רצון וכו'. אל"ר הרי שאכלו ב' בשולחן אחד ואכלו ושתו כל צרכם ורצו לברך וקודם בה"מ בא אחד וישב ונטל והתחיל לאכול פוסק ומצטרף עמהם כי עדיין הם כמוהו, שאני מעיד שאם היו אוכלין כל היום כולו ובסוף אכילתם היו מביאים להם מעשי טיגון היו לוחכין גם הקערה, ולא תימא בעניים אלא אפילו בעשירים שיותר שביעה נמצא בעניים מבעשירים כי עתידים לישבע על הממון שבידם אם לא שלחו ידם עליו כי פקדון הוא אצלם אבל העניים כל עמלם בפיהם, וא"כ שלשתן כת אחת ומזמנין עליהם ודוקא בהיות השנים אכלו כאחד בשולחן אחד אז הג' הבא מצטרף עמהם שכן הדוגמא חסד ופחד שניהם כאחת ואחר הוא ת"ת משתתף עמהם

ועושין זימון ומתברכין, אבל אם באו אחד אחד ואח"כ בא עוד אחד במקום זה שלא בכוונה אין מזמנין עליהם, וההולכים בדרך והסכימו לאכול במקום פלוני ואע"פ שלא באו שם ג' בפעם אחת הסכמת המקום גורם כאילו כאחת באו ומזמנים, ודע בני שהשמש מצרף חברים אע"פ שאינן רואין אלו את אלו שכן העטרת מחברת החבורות בזימון אחד לכולם, האמת בני ראיה חסרה שמיעה קרובה שאם אין שומעין אין השמש מצרפן אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן, וגם דע לך ל"ש מהלך ול"ש עומד היכן שכלה אכילתו יושב ומברך שבה"מ בישיבה ולא בעמידה, וראה בני שהסבה היא הוראת חירות והנה בהסיבה דוחה כל הפגעים הרעים וע"כ נראה עיקר גדול גם להתעטף אלא שדחו מידם המעשה הטוב, וגם אם אמר בעה"ב הב לן ונברך אין לו לאכול יותר עד שיעשה ברכת הזימון כי מונעים הברכה שבעל הברכה רוצה לברך ע"כ מושכין ידיהם מן הפת, ודע בה"מ בג' טעונה כוס בב' אין טעון כוס והכוונה בני שכנ"י נק' כוס של

ברכה מתברכת או מחסד ופחד ות"ת או מנצח והוד ויסוד שאין הברכה אלא אליה רק בצירוף השלשה וזהו עיקר הזימון ועיקר הכוס בג' אבל א' או ב' לא יחזרו אחר הכוס, אל"ר תינת בעליונים ובתחתונים כשאומרים נברך למי, א"ל לכנ"י והמסובים אומרים ברוך הוא המפרנס אותנו כענין ונות בית תחלק שלל והיא מתברכת ממי שלמעלה ממנה חוץ המדרגה העליונה, וע"כ צריך ליתן עיניו בכוס כי הכוס נקרא אבן שתיה וכשנותן עיניו בכוס הנקרא אבן כענין שבעה עינים על אבן אחת ואז המלך שלמה ברוך ר"ל המלך שהמליכו שלמה הוא היסוד הנקרא שלום והיא כנ"י כענין ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי, ויזהר שלא יאמר ומטובו חיינו הנראה כנ"י לבד אלא כל כוונתו ביסוד ובכנ"י, והאומר ומטובו ממעט הטוב מביתו, ודע בני בברכה ראשונה אומר כי הוא אל זן ומפרנס לכל שהת"ת מפרנס את היסוד הנקרא כל כענין כי אתה תברך צדיק לכן חתימתו בא"י הזן את הכל והכוונה תתברך ת"ת

מעלינו שאתה זן הכל, הברכה ב' על העטרה הוא שאומר על ארץ חמדה טובה ורחבה ונקראת חמדה על שהיא חומדת תמיד להתייחד עם כל הוא היסוד, וע"כ ויכל אלקים שהוא מענין כל תרגום ירושלמי, ותמיד טובה בהיותה מבארת כ"ב אותיות התורה שבכתב ומתברכת מהתורה הנקראת טוב כי לקח טוב הוא שנאמר גם ה' יתן הטוב וארצינו תתן יבולה שכן טובה בגימ' כ"ב כענין ישראל אשר ב"ך אתפאר, ורחבה על שמקבלת מאמה היא הבינה הנקראת רחובות הנהר, ראה והבן בני איך מעלה אותה חמדה אתה מדבק ביסוד, טובה בת"ת, ורחבה בבינה, ואם חסר אחת מאלו הארץ יבשה, ע"כ ארז"ל כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא, ויזהר שלא יקדים אחד לחבירו, גם אם לא אמר מלכות בית דוד לא יצא, יסוד הנוסח יאמר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה כי אחר שאתה מזכיר ברכת ארץ צריך אתה לבער כל הערלות כדי שתדבק הברית היסוד עם התורה הוא תורה שבע"פ כענין לא תחסר כ"ל בה ר"ל כל

הוא היסוד בה היא העטרה, ובבונה ירושלים אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים, אל"ר א"כ מ"ש מתפלה שלא אומר בא"י אלקי דוד ובונה ירושלים א"ל בברכת המזון בונה ירושלים של מטה ע"כ אלקי דוד היא כנ"י שהיא אלקי דוד, ובתפלה בונה ירושלים הרוחנים וע"כ יש להעלים הבנאי כי הוא מתעלה ממגדול הפורח באויר העולה באהי"ה ואז בונה ירושלים, הראית בני אלו עמי הארצות דלא רדפי אחר שרשי ידיעות התורה אבל נתפשין ומדקדקים דיוק אחר דיוק מדברי חז"ל ואם דברו בזמן המנוחה והם מחליפין בזמן הגלות חילוף אחר חילוף עד שמוציאין היתר מאיסור מה שלא עלה על דעת רז"ל וחומסים וגוזלים ל"ש גוי ול"ש ישראל כי הרגל הוא ואח"כ יושבין לאכול ומזמנים גם להקב"ה ואומרים נברך שאכלנו משלו מה עושה קב"ה מדקדק עליהם ומחליפה מחילוף לחילוף והאבידה מחזירה לבעלים אף כי מתת אלקים הוא, ודע בני כשעלה משה למרום ראה דקא עסקי במתיבתא דרקיע ואמרי הכי י' דברים

צריכה הסעודה הא' לתקן שולחנו במפה טהורה וכלים שלא יהא מאוסים, והכוס ששותה שלם ונקי, ובלא הכי שולחנו שולחן חיצונים עליו נאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה, והכוונה שהשולחן רומז בכנ"י המפרנס עולם הגשמי בדין כי פעולות האדם גורמין וקשים מזונותיו, וע"כ צריך אתה לכבד המזונות זהו שנאמר ארץ ממנה יצא לחם הוא שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני זהו בחול, אבל בשבת צריך יותר ויותר טהרה ונקיות. והב' נ"י קודם אכילה כי אפילו המלאכים נהנין וחיין מזיו השכינה בקדושה ובטהרה וכן נהוג גם אתה, והאוכל בלא נטילת ידים מונע המים היורדים מעשר מדות אשר י' אצבעות רומזים עליהם ועל ידו נשאר היקף בעניות ישאר גם הוא עני מדה כנגד מדה, והנוסח רומז על זה "על "נטילת "ידים ר"ת ענ"י, גם מנדין אותו כי כן ריחק כפות עליונים מהשולחן הרוחניות, מעשה באדם אחד שזימן עני לאכול עמו וראה לבע"ה אוכל בלא נטילת ידים ומיד ברח העני משם

והלך בע"ה להחזירו א"ל העני ח"ו לא אוכל עמך שעליך אמר הכתוב אל תלחם לחם רע עין וגם מאכלך טמא וע"כ מאי אל תטמאו בכל אלה וכו' ונטמתם בם ורוח הטומאה שורה עליך והיא סתומה ואין לה פתח לצאת, ובא מעשה לפני חכמים ונתנו לו ת' זוז באותה שעה אמרו אשריכם ישראל שאתם עוסקים בתורה ומכירים בוראכם ומה זה העני שהיה רעב ולכבוד קונו חשש ועל עצמו לא חשש וזימן לו הקב"ה ת' זוז זה שכרו בעוה"ז בעוה"ב עאכ"ו. הג' שיטול יד הימין תחילה מיד השמאל כי השמאל צריך לשמש לימין ע"כ הלוי משרת לכהן שנאמר ושרת את אחיו ויד ימין הוא כהן ויד שמאל הוא לוי. הד' צריך להגביה ידיו כשמברך לאחר שנטל הוא שנאמר שאו ידיכם קודש מאי קודש למקום קודש, כי העשר אצבעות רומזים בעשר ספירות וכאשר יכוונם בעשר ספירות אז מתקדשים אהדדי ומתברכים זהו שאמר שאו ידיכם קודש וברכו, וראה בני והבן כי הד' אצבעות רומזים ביהו"ה ולהם י"ב פרקים לרמוז שיהו"ה

מתגלגל בי"ב צרופים י"ב הויות והגודל ב' פרקים רומזים בב' אותיות רוחניות, ועתה מחבר האם עם בניה עם ב' רוחניות וע"כ צריך להגביה למעלה כדי לבקש ולהריק ברכה למטה. הה' לברך כנ"י ולומר אשר קדשנו שברכה זו ממקור הקדושה. הו' לחמול על העניים במאכלו ולרחם עליהם ממה שחננו הש"י כדי שירחמו העניים והאביונים למעלה כענין העניים והאביונים מבקשים מים ואין כי כאשר עשה כן יעשה. הז' לברך המוציא על הלחם הוא שנאמר להוציא לחם מן הארץ וכתיב ארץ יצא ממנה לחם ויתן עדות לומר המוציא שמפתח הפרנסה לא ניתן לשליח רק הוא בעצמו הוא המוציא. הח' לאכול בנחת ובמוסר כי השולחן לפני המלך ואיך לא יתבייש מהמלך להיות גרגרן, ואם אינו עושה כן הוא נדבק במ"ה ולקח סדר מעשיו דכתיב הלעיטני נא ונדבק בנחש הוא שנאמר ובטן רשעים תחסר, אלא יאכל בנחת ובנקיות הוא שנאמר ואכלת לפני ה' אלקיך, ודע שצריך האדם להדמות ליוצרו בכל כחו ולהתבייש אפילו

מחבירו היושב אצלו ואין צריך לומר מהש"י המצוי תדיר אצלו ומשגיח עליו. הט' לעסוק בתורה על שולחנו שבזה יעסוק הקב"ה הת"ת בשולחנו כענין באתי לגני אחותי כלה ואם לא יעסוק בתורה כאלו אכל מזבחי מתים החיצונים ומעיד שמת זה מהם ואינו כן כי השכינה תתן חלק ומזונות לכל בריה לעליונים ולתחתונים ביום ובלילה והברכה מהשכינה נשפעת הוא שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה, וע"כ יעסוק בתורה להורות שפועלת מכח תורה שבכתב ואז תדבק הצדק שהוא השולחן אל הצדקה. הי' ליטול ידיו אחר שאכל והכוונה כדי להעביר זוהמת הנחש מחוה וע"כ הם במקום טבילה וטהרה ואין מברכין עליהם, וזהו שארז"ל מים אחרונים חובה ע"כ אגב גררה ובמקומם יתבאר בעז"ה, א"ל ע"כ דברת אתה ובמקום אחר אדבר אני בעז"ה. אל"ר שלש תכיפות הן תיכף לגאולה תפלה דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה וזה ידוע שצריך להסמיך כנ"י עם היסוד. תיכף לסמיכה שחיטה

שצריך להסמיך הנפש בבעלה, אלא מאי תיכף לנטילה ברכה זו התכיפה למאי נפקותא אדרבא קודם ברכה לנטילה מבעיא ליה שכל הברכות עובר לעשייתן, א"ל מי סברת בנט"י ראשונים דא"כ היה לכתוב ברכו ושאו ידיכם כמו שאמרת אלא לאו הכי הוא שעשו ידיכם קודש כלומר עשו מים אחרונים כדי להעביר זוהמת הנחש הנקרא מלח סדומית כדבריהם ז"ל ואחר ברכו את ה', וצריך הדבר להיות תיכף כי ידים עסקניות הן ושמא יחזיר לזוהמתן ע"כ תיכף בה"מ, ומה מאוד צדקו דברי הרב הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לבה"מ כי הוא עושה תכיפה אבל מי שנטל קודם ממנו יש קצת איחור. ודע בני יש מקילין במים אחרונים אוכלים ואינם מטהרין כי מניחין זוהמא בבית ושבין ומטמאין אשריהם בעלי אמת המכירים את בוראם ומתדבקים בו שנאמר ואתם הדבקים בה' אלקיכם. אל"ר הבא אל הסעודה ומצא שאומרים נברך שאכלנו מה עונה, א"ל בני צריך הוא לומר ברוך הוא ומבורך וברוך שמו תמיד לעולם ועד,

ר"ל ברוך הוא נסתר ומבורך שמו הוא הבינה שם הנסתר המברכת לעולם ועולם לועד המפרנסת אותנו, והנה מורה בכל ויהיה לו לעולם כלומר אדנ"י, ואם הם עשרה אומר ברוך הוא אלקינו והנה מורה באלהות, ואם לא שמע נברך מהמברך רק מהעונין ברוך שאכלנו וכו' עונה אמן אע"פ שאין בו הזכרת השם כי ברוך הוא במקום הזה קרוב הוא לברכה שיש בו הזכרת השם, ואין מזמנין לע"ה בהיותו בחבורת הסעודה ותנא איזהו ע"ה ואמרי אחרים אפילו קרא מקרא ושנה משנה ולא שמש ת"ח הרי זה ע"ה ופסק שם רב הונא הלכה כאחרים, ודע בני שאצל אכילת בשר אם חטא ונמשל כבהמה נדמה ואין מלכותו בכל משלה אע"פ שקרא ושנה ושמש ת"ח ע"ה הוא, דאדם הראשון קודם שחטא מלכותו בכל משלה ואחר שחטא נמשל כבהמה נדמה ונאסר לו הבשר ואע"פ שהיה חכם בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, ודע בני כשם שאין מזמנין על ע"ה כך אין מקבלין עדות מע"ה, אל"ר והלא מזמנין ומקבלין עדות מע"ה א"ל ומאן הוא דדן הכי

א"ל ר' יוסי הוא דיין ודן מזמנים ומקבלים, אל"ב והלא בפירוש אמרו אין מוסרין עדות לע"ה וטעמא משום דאין מקבלין עדות מע"ה וא"כ ר' יוסי הוא דיין חנף ומחניף לע"ה, אל"ר לא אלא אוהב שלום ורודף שלום, א"ל בני חרבן עולם הוא שהזימון דבר גדול שהרי ג' אנשים הם כח בראש אחד וזמן אחד, חסד פחד ת"ת ראש אחד וזמן אחד והעטרה מוציאה