ספר הקנה — קטע 29

נכללים בכסף ושטר וביאה והנה חמשה בתוך ג', אל"ר ראית הברייתא אומרת היה מדבר עם אשה על עסק גטה וקדושין ונתן לה גטה או קדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ובעבור שהוא דיין ושמואל נביא ונאמר לו שדברי הדיין קיימים בא רב הונא והעיד ששמואל אמר הלכה כר' יוסי האמת לא פסק שמואל הלכה רק כשעוסקים באותו הענין, ועתה יש לנו לדעת שמה שאמרו מאן דלא ידע בטיב גיטין וקדושין אל יהא לו עסק להורות בשום ענין שמא יתיר ערוה אע"פ שיודע כל ענין וכל דין קידושין, והא דפסק שמואל הלכה כר' יוסי אל יורה כי דלמא אתרמי ליה דא דינא ולא ידע ויתיר ערוה והמתיר ערוה אף בלא דעת וי ליה כי הוריד כח שכנגדו למעלה והוא יתחלף בערוה, כי זה אע"פ שהורה בשגגה מ"מ העבירה נעשית, כי כן הדבר שאם אדם אחד מדבר עם אשה מענייני קדושין ונתן לה דבר על השעה ונתקדשה ואינו יודע כי נתקדשה והלכה ונשאת מדעת ב"ד שלא נאמר להם שהיא מקודשת אמת כי בניה כשרים

שכל הנשאת מדעת ב"ד אפילו באיסור בניה כשרים, מ"מ הקב"ה גובה ממי שגרם הערוה הוא המורה בעריות או המרבה לדבר עם נשים עניני קידושין ויקדש ולאו אדעתיה, וכן המניח את אשתו והולך בדרך ארץ מרחקים ואינו מודיע לה שהוא בחיים ושמא יגרום עונו ויערים גוי קלקל בישראל ויבא ויתן עדותו עליו שמת, שהגוים משימים דעת עליה ובאים ומקלקלים כי שמחים בקלקולם של ישראל וב"ד דנין דין תורה ומשיאין את אשתו בהיתר גמור ויולדת בנים ואח"כ יבא בעלה הראשון ויורידהו הקב"ה בטומאת הגיהנם, אל"ר ויתכן זה והלא ארז"ל ראובן שגירש את אשתו דינה ע"מ שלא תנשא לבנימין והוא תנאי שאפשר להתקיים והוי דבר הכורת בינו לבינה, והלכה ונשאת ליהודה וילדו בנים ובנות והרבו משפחות בישראל ואח"כ מת יהודה ועדיין ראובן שגירש בחיים והלכה הארורה ונשאת לבנימין ובטלה התנאי ונתבטל הגט והוי אשת איש למפרע ונפסלו כל בני יהודא שבא עליה בהיתר וברשות ב"ד, א"ל בני

שמע הענין והבן שבני יהודא שאע"פ שנפשם נפש טהורה מ"מ אמם הארורה כשנבעלה לבנימין הכניסה טומאה בהיכל הקודש וע"כ בניה חיצוניים מדה כנגד מדה, ואל תאמר תצא היא ולא בניה כי ממנה יצאו ובמחשבה רעה נולדו וסופה יוכיח על תחלתה, וא"ת מה יהיה לזרע יהודא שמחשבתו היתה לטובה בזה יש להשיב עונו גרם שנשא אשה מגט ע"ת שהיה לו לחוש בכל אלו לכן כל גט שיש בו תנאי אפי' שיכול להתקיים יש לגזור שלא יהיה גט מעתה פן יתבטל התנאי ויחזור קילקול במקום תיקון כי העריות קילקול גדול בישראל, והעריות מתחילות משעה שיקדש בא' מג' דרכים מיד היא א"א ואסורה לכל העולם כהקדש והוא נאסר בקרובותיה והיא נאסרה בקרוביו, וברייתא היא האומרת המקדש את האשה הרי זה אוסר עליו ז' עריות אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה, וכולן אסורין בין בחיים בין לאחר מיתה חוץ מאחותה שאין אסורה אלא בחייה שנאמר עליה בחייה, אבל כולן כיון שנאסרו שעה

אחת אין להם היתר לעולם ובמקומו יתבאר בעז"ה: אל"ר ראית המשנה שאמרה האיש מקדש בו ובשלוחו האשה מתקדשת בה ובשלוחה, ומנ"ל ששליח שוה כאדם עצמו בקדושין דכתיב ויצאה והיתה מה יציאה מגרש ומתגרשת ע"י שליח אף הויה כן ויציאה גופה מנ"ל דהוי למכתב וכתב לה ספר כריתות ויצאה מביתו מאי ושלחה אלא מלמד שעושה שליח, ומדהוי ליה למיכתב ושילח מאי ושילחה מלמד שגם היא עושה שליח והכוונה שת"ת שלוחו היא העטרה כענין הנה אנכי שולח מלאך לפניך, וגם העטרה שולחת את בת קול ע"כ אמר שלוחו של אדם כמותו שכולם היו בגחלת בכח. וגם אין שליח לדבר עבירה שכל השליחות למעלה בדין ובצדק, ודע ר' שיש אדם שדעתו לישא אשה במקום אחר אשר נפשו נמשכת שם ואמר לשלוחו צא וקדש לי אשה במ"פ ולא הזכיר לו שם האשה והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת, מ"מ יש לשאול בזה הלך במקום אחר ומצא שם אשה ממקום שאמר לו וקדשה מאי. אל"ב קרוב הוא הדבר שיש לחוש לקדושין אף כי הבעל טוען לא אמרתי לך רק במ"פ אפי' הכי

יכול השליח לומר אשה אמרת ממקום פלוני הרי האשה מאותו מקום היא מה לי במקומה ומה לי במקום אחר מקודשת דמראה מקום הוא לו. דודאי אם הזכיר שמה מקודשת ומראה מקום הוא לו אבל באמת בכ"מ שהוא אמר כיון שהזכיר שמה ומזה נראה כשאמר לו במקום פלוני ולא הזכיר שמה אפילו שהלכה ממקום שאמר לו והלכה במקום אחר וקדשה יכול לומר במקום פלוני אמרתי לך ואינה מקודשת, ובאמת הכוונה היסוד מקדש את כנ"י במקום שהיא אבל במקום אחר אינו מקדשה, אבל כשהגזירה מלמעלה אות פלונית קדש היא כנ"י שכ"מ שהיא מקדשה, אבל בלא הזכרת שם אשה פלונית והיא במקום אחר אינה מקודשת שם אלא בכניסה במקומה ומקדשה: האומר לשלוחו לך וקדש לי אשה והלך השליח ולא החזיר לו שליחותו נאסר בכל הנשים שבעולם מ"ט חזקה שליח עושה שליחותו וכל אשה ואשה יש לחוש שמא קדש אמה או בתה או אחותה ואינה מותרת לו רק כשילדתה אמה ומתה אמה והיא לבדה לאמה ואין בה צד קורבה

שניחוש מצד עריות ודוקא בזו מותר אבל בשאר כל הנשים אסור אע"פ שהן מותרות לעלמא. אל"ר א"כ כל הנשים יהיו אסורות להנשא דלמא לזאת קידש והויא אשת איש. א"ל אין קדושין בלא עדים. זה יאמר קדשתיך ע"י שלוחי והיא אמרה להד"ם הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרובותיו. א"ל א"כ אפילו אם שניהם מודים ואין עדים ה"נ שזה אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרובותיו והא עדים בעינן וליכא ואין ממש בדבריהם, ועוד שהם פסולים לעדות שהוא קרוב לעצמו ועד קרוב פסול, והיא אשה ופסולה לעדות שהרי נג"ע צרעת היא בעדות נ"שים ג"וים ע"בדים ר"ל עדותן מרוחקת כצרעת וא"כ לא יהיה בדבריהם ממש, א"ל ולא ידעת בני ענין הדין הזה דיינינן ליה בתורת גדר שיכול לאסור על עצמו חפץ א' וכשאומר קדשתיך גילה דעתו שרוצה לאסור עליו קרובותיה והויא כקונם עלי קרובותיך והם אסורות, ואם תרצה לדעת האמת שים בדעתך עיקר הכוונה אם הוא אומר לכנ"י קדשתיך שלא לפעול דין,

והגזיר מלמעלה לפעול דין ואומרת לא קדשתני מיד אוסר עצמו כענין מלך אסור ברהטים, ואם היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך אלא גזירה היא לעשות דין מיד אוסרת עצמה מלקבל כענין ואסרה איסור על נפשה, והאי כללא נקוט דכל היכא דאיכא להחמיר ואינו מענין דבריהם אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אבל לא להקל, והא ראיה האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך ומצא תרום לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו ותרומתו תרומה להקל דחיישינן דלמא איניש אחרינא שמע שלא מדעת בעלים ואין תרומתו תרומה דכתיב כן תרימו גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם. אל"ר אלא מעתה האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט נימא נבילה הוא דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בדאורייתא א"ל בני לעולם הכי הוא ולא אמרינן חזקה בדאורייתא, ומה תאמר אינש אחרינא שחטו כשירה היא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן, אל"ר ומ"ש דלא מחמרינן בדאורייתא לומר רוב מצויין

אצל שחיטה הדיוטים הם. א"ל משום שאין מחזיקים אותו רשע והוא הדיוט. א"ל ר' ראית את ר"מ האיך האיר את העולם ויראו שמואל שהוא נביא ורב"א שבר"א אדם ופסקו הלכה כמותו אע"ג דחכמים פליגי עליו והוא אמרה ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי וא"כ התנאי בין בקדושין בין בגרושין בין בסחורה בין בכל דבר שבעולם צריך ד' דברים להיותם בתנאי תנאי כפול. הן קודם ללאו. תנאי קודם למעשה. ושיהא התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר אחד מד' דברים הללו התנאי בטל, ועוד אמרו ז"ל המקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה נתנה אל"ר תינח כשהוציאה המלוה ואין שם ממון אבל אם עדיין המלוה בידה ואמר לה הרי את מקודשת במלוה שאת מחייבת לי והוא בידך או בביתך מאי, א"ל בני קרוב הוא הדבר שהיא מקודשת, אל"ר והלא מלוה להוצאה ניתנה קתני משמע ניתנה אפילו לא יצא ואפ"ה אינה מקודשת, א"ל להוצאה ניתנה וסתם מלוה יוצא אבל אם לא

יצאה מקודשת. א"ל מ"ט לא תהא מקודשת במלוה אף כי הוציאה תהא מקודשת משום דסברה וקבלה והנאה יש לה שנפטרה מצער החוב, א"ל בני כתיב לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, רשע סמא"ל וחביריו שקשה להם לתת לאומה שלהם מה שנותנים להם מההיקף, וצדיק שהוא היסוד חונן ונותן לכל אשר ישר מע' שרים לכלכל אומתם והכל ע"פ העטרה כי היא הפועלת ואותו שפע היוצא בחוץ נקרא מלוה להוצאה ניתנה לצאת בחוץ, ולכן כל זמן שהמלוה ביד האשה או בביתה בעין א"כ עדיין יש כח והנאה לאשה ממנו ומתקדשת בו אבל אם הוציאה לחוץ וחלקה לשרים אין לאשה הנאה ממנו ואינה מקודשת בה שהרי יצא בחוץ וזהו מלוה להוצאה ניתנה. וקרוב היא הדבר שהמקדש במלוה צריך לדקדק שלא יהא המלוה בקיומו שאם יהיה בקיומו מקודשת ורבים אמרו סתם מלוה קתני ל"ש יצא ול"ש לא יצא ולא דקדקו בסוד הענין, אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי במלוה ופרוטה דעתה על הפרוטה ומקודשת, הלא

תראה גדול מזה שאם נתנה אשה משכון ולקחה מעות במלוה ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על משכון פלוני שיש בידי ממך אע"פ שאותה מלוה יצאה הואיל ויש משכון קיים על המלוה הרי זו מקודשת אע"פ שלא החזיר המשכון, הואיל והמשכון בכח האשה לפדותו מדמינן המלוה כאלו היא בעין ובקיום המשכון היא נהנית ומקודשת. עוד אז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז הרי זו מקודשת ויתן. אל"ר פשיטא ומנ"מ. אל"ר הייתי אומר אינה מקודשת עד שיקיים תנאו ואם בא אחר וקדשה קודם קיום התנאי תהא מקודשת לשני וקמ"ל הואיל ואמר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומקודשת לראשון ורוח ימלא בטני השני. ועוד אז"ל גזל פרוטה ממנה וקדשה אינה מקודשת והכוונה שהגזל מורה פירוד שהרי גזל ממנה, והנ"מ בשלא שידך קודם אבל אם שידך קודם והדר גזל ממנה וקדשה מקודשת דסברה וקבלה ואוהבת בזה. אל"ר ראית את רב נחמ"ן מילא ביתו קמ"ח ולא חשש בעסק הפרנסה וכל

עסקו בדיני השם ודן דין אמת, ואמר האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי לך משכון עד שאתן הדינר אינה מקודשת שהרי לא הגיע לידה הדינר והמשכון לא נתן להיות שלה. וידעת בני שהקדושין צריכה האשה ליהנות מהם א"כ תראה שאם הקנה לה משכון קנין גמור ואחר הקנין יפדהו ה"ז מקודשת שהרי נהנית, וא"כ ניתן זה הדין גם לנותן מתנה לחבירו ונתן לו משכון בעבור המתנה לא נשתעבד המשכון שהרי המתנה לא הגיע לידו והמשכון לא הקנה וא"כ משכון אין כאן מתנה אין כאן, ואם הקנה לו המשכון קנה המתנה, וגם אז"ל היה לו משכון שנתחייב לו אדם ממון והניח לו משכון והלך וקדש אשה באותו משכון ה"ז מקודשת שהוא בעל חוב קונה משכון. ודע בני הכותב שטר אירוסין צריך לכתוב לשם האשה המתקדשת וצריך לכתוב מדעת האשה אל"ר כתבו לשמה ושלא מדעתה מאי. אל"ב אם נתנו לה מדעתה בפני עדים הואיל וכתב לשמה מקודשת שהרי רב"א בר"א אדם ורבינ"א סג"ר האשה ביד המקדש שהרי

רבינ"א בגימ' סג"ר ושניהם אמרו מקודשת, והאמת אתם כי כנ"י אפשרית הידיעה ומקדשה לשמה להוציא לילי"ת בת זוגו של סמא"ל ממשמעות הקידושין ושלא מדעתה כי היא אפשריות, מ"מ בשעת קידושין מודיעים לה שלא להתערב עם שום כח חיצוני, כי בלאו הכי מאי קדושין נינהו וא"כ לשמה ושלא מדעתה ובשעת המתן מודיעים לה מקודשת, ורב פפא ורב שרביא הם האומרים אינה מקודשת על שאוהבים אשה יצאנית והכתוב צועק כל כבודה בת מלך פנימה, כי מאחר שכנ"י היא אפשרית הידיעה א"כ שטר אירוסין ונשואין נכתבין שלא מדעת שניהם אלא בשעת מתן בעינן דעת שניהם. אל"ר מדעתה ושלא לשמה מאי א"ל בני שלא לשמה קאמרת פשיטא שאינה מקודשת, שהשטר יוצא בחוץ ואין חלק ונחלה לכנ"י מאותו השטר שהרי שלא לשמה נכתב ומקיש הויה ליציאה מה יציאה לשמה דכתיב וכתב לה לשמה אף הויה לשמה ומה יציאה שלא לשמה פסול אף הויה שלא לשמה פסול. אל"ר אימא מה הויה שלא לשמה אף יציאה שלא לשמה,

ואלא לה למה לי איצטריך לנ"ש לשפחה שאינה יוצאת אלא בגט שחרור וג"ש היא כתיב הכא וכתב לה וכתיב התם או חופשה לא ניתן לה, א"ל בני גט שפחה ראייה בעלמא היא ואין גיטה מפקיע האיסור אלא ראייה על החירות, הלא תראה אם אמר לו רבו הרי אתה בן חורין יצא לחירות אלא שכופין את רבו לכתוב לו גט פן יבא ויערער ויאמר עבדי אתה, א"כ בשפחה אם שחררה אפי' בלא גט מותרת בבן חורין אלא שכופין את רבה לכתוב לה גט, והכוונה שכל זמן שהיא שפחה היא חיצונית וע"כ אסור לישראל לבא עליה שחררה יצאה מכלל השיעבוד ונכנסה בפנים והיא תחת כנפי השכינה מותרת בבן חורין, וכדי שלא יבוא רבה להוציאה בחוץ לומר שפחתי את הצריכוה גט שיחרור, אל"ר לא היא שאין חירות מפקיע האיסור אלא הגט ואם אמר הרי את משוחררת הרי זו משוחררת אבל לא הפקיע האיסור, א"ל בני דחייה בעלמא אמרתי, אלא הכא הוא הבא על שפחתו והוליד ממנה בת בתו היא שאם בא עליה חייב משום בתו ואם בא

עליה בנו חייב משום אחותו ופוטרת את אשתו מיבום ואינה פוטרתה מחליצה ואינה יורשת אביה ואסורה לבן חורין שאין דיבור מפקיע האיסור אלא גט חירות ואם קדשה אביה צריכה גט ואם נשאת בניה עבדים, ודע דאצדודי מצדד וכל צד שיש להחמיר תחמיר, והיציאה של אשה צריכה להיות בגט לשמה כלומר זה הפירוד אינו מזיק למעלה כי היא לבדה נפרדת מבעלה ואין לה יותר חיבור אף אם יבאו פעם שנית ושלישית בעולם השפל בדרך גלגול, וע"כ אם כתבו שלא לשמה פסול כי הוא משקר בין שיניו שאינו מזיק כלל למעלה וע"כ כותבין שם עירו ושם עירה למעט הנזק מהדוגמא, ומה שאמר רז"ל מזבח מוריד דמעות הכוונה רואה הפירוד הזה שהוא פירוד לגמרי וזוכר פרודה של עכשיו שהיא בגלות ומוריד דמעות והם השפעת הפחד וההוד מ"מ האשה הגשמית לא תשוב לבעלה, אבל הרוחניות עתידה לשוב הוא שנאמר ויצאה והיתה לאיש. אחר יציאה הויה. כן הקדושין צריכין להיות לשמה שאם הם שלא

לשמה הקדושין יוצאים בלילי"ת, ואין השטר ההוא ראוי יותר להתקדש כנ"י עמו ע"כ יציאה והויה צריכין להכתב לשמה ואם נכתבו שלא לשמה פסולין, מ"מ המקדש בשטר יש לחוש שמא כתבו לשמה ונתחרט ואומר שלא לשמה כתבתיו וצריכה גט מספק שאין להקל בעריות, ודין הקדושין כך יתן ויאמר הרי את מקודשת לי אבל נתנה היא ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת הכוונה הוא הנותן לשכינה וע"י השפעתו מתקדשת לו ואין השכינה נותנת לתפארת וא"כ אין בדברי שקר כלום, וה"ה אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת שהמתן לעולם מהבעל, ומזה נראה אם נתן הוא ואמרה היא שהיא מקודשת שהרי המתן מהבעל ומהאמירה אין לחוש אם הוא מהבעל או מהאשה הלא תראה השכינה צועקת אנא הלך דודך משמע אומרת ואינה נותנת ומינה לא תזוז כי מתן הבעל ואמירה דאשה מקודשת, וכן אם אמר לה או כתב לה בשטר הריני בעלך הריני ארוסך הריני אישך אינה מקודשת, והכוונה כי כשגורר את עצמו אחרי

האשה נראה שפוסק ממנו השפעת העליונים ונגרר אחר כנ"י, לכן צריך לגרור האשה אחריו להתקדש ואח"כ לרדת כענין באתי לגני אחותי כלה והוא אחר הקדושין לכן צריך לומר הרי את בכל לשון שיאמר, גם צריך שיזכיר בלשון שהאשה יודעת וזה כשאינו מדבר עמה מענין קידושין אבל מדבר עמה מענייני קדושין ואח"כ נתן לה ואפילו מדבר בלשון שאינה שומעת ואפילו לא דבר כלל רק נתן לה מקודשת, וכל דבר בעדים ואין צריך לומר תהיו עדים כי העדים הרוחניים הם נצח והוד ומעידים בראייה לבד כאשר יתבאר בענין עדים בעז"ה. אל"ר משנה היא האומרת האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו, א"ל וליתני נערה וקטנה א"ל קטנה מכ"ש דנערה קאתי א"ל א"כ דאתי קטנה מק"ו דנערה ולא אתי נערה מק"ו דקטנה לכן קתני נערה ואיך מדייק מינה נערה אין קטנה לא ומכאן אסור לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ותאמר לפלוני אני רוצה, א"ל דברי התנא אסמכתא הם ומהם אין למידק אלא

דיוקא מרבקה הוא דקאמרו נקרא לנערה והיתה בת ג' שנים וקראוה נערה אלא לומר לך נערה מקדשין קטנה אין מקדשין, אל"ר והא רבקה קטנה היתה וקדשוה א"ל בני שאני רבקה שלא היה לה אב והכוונה כי כנ"י היא בת אברהם הוא החסד וממנו מתגדלת ואינה קטנה ברחמים ממנה וכשהיא גדולה מהגדולה מה אומרת ורבקה אוהבת את יעקב, מ"מ אברהם איש החסד מוכר את בתו לאמה ואצ"ל לקדשה לת"ת ואף כי היא קטנה אצלו ואפילו שאין לה השפעת הדעת ומקדש בע"כ אל הדעת, וכסף קידושין בין שהיא נערה בין שהיא קטנה לאביה כי כן הדבר למעלה השפע שמשפיע ת"ת לכ"י כולו לאביה הוא החסד, אבל כשהיא גדילה מהגדולה כל כסף הבא עליה כולו הוא שלה שאין לאביה חלק ממנה שהרי הוא מגדלה בלא זה, וראה והבן דבר גדול שאם בגרה יצאה מכלל החסד והיא לעצמה ופועלת דין לכן אין לו לאב כח עליה בשום ענין אחר שבגרה, וזה הדין כשהשיאה אביה כשהיא קטנה ונתגרשה או נתאלמנה ואביה בחיים

ועדיין היא קטנה יצאה מרשות אביה והיא לעצמה, והכוונה כבר נתנה לאיש ויצאה מרשות אביה שהרי פסקו הרחמים מהבעל ואינו משפיע לכנ"י והאב אינו משפיע לה שהרי השפעת האב בבת דרך הבעל הוא התפארת, והנה שמע בני מה אמרו רב ושמואל שאם הלכו הנערה או הקטנה