חלק ה פרק א החלק החמישי: בסגולות אשר לחכמה זו על שאר חלקי תורתנו הקדושה: הסגולה הא' היא כי בהיות האדם עוסק במדות דבריו פועלות למעלה, והמדות מתתקנות כפי העסק שהוא מתעסק, ובתנאי שיקדם אליו הטהרה הראויה והדעת הנכון. וכן פירשו בזהר פרשת נשא באדרא (זהר ח"ג קלד,) כד שלימו רבי שמעון וחברוי לתקן כל תקוני עתיק יומין איתא התם: "אמר רבי שמעון לחברייא כד אתפריס פרסא דא דאתון חמאן עלנא, אנא חמינא דנחתו כל תקונים בגוה ונהירו באתר דא, וחד פרוכתא בוסיטא קדישא פריס בארבע סמכין לארבע עיבר. סמכא חד הוה יתיב מתתא לעילא, וחד מגרופא בידיה, ובמגרופיא ארבע מפתחן שנינן מכל סטרוי, ומאחדאן פרסא, ונחתין לה מעילא לתתא, וכן לסמכא תניינא, ותליתאה, ורביעאה, ובין סמכא לסמכא אחידן תמניסר רגלי דסמכי דמתנהרין בבוסיטא דגליפין בההוא פרסא, וכן לארבע עיבר: חמינן אלין תקונין דנהרין עלה דהוו מחכאן מילי מפומנא, לאתעטרא ולאסתלקא כל חד
באתריה, וכד הוה מתתקנן מפומנא כל חד וחד סליק ואתעטר ואתתקן בההוא תקונא דאתתקן הכא מכל פומא דחד מינן. ובשעתא דחד פתח פומיה מינן לתקנא בההוא תקונא, ההוא תקונא הוה יתיב ומחכה למלה דנפיק מפומיכון, וכדין מתעטר וסלקא בדוכתיה ואתעטר, וכל סמכין מכאן ומכאן חדאן על דשמעין מה דלא ידעו וצייתין לקליכון, כמה רתיכין קיימין הכא בגיניכון, זכאין אתין לעלמא דאתי, דכל הני מילי דנפקי מפומיכון כלהו מילין קדישין, כלהו מילין כשרן, דלא סטאן לימינא ולשמאלא. וקוב"ה חדי למשמע וציית להני מלין, עד דהוא גזר דינא די לעלמא דאתי תימרון זימנא אחרא כל הני מילי קדישין. עלייכו כתיב וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, אפילו בעלמא דאתי מרחשן שפתותיו קמיה", עכ"ל: ומתוכו מתבאר מעלה זו וסגולת החכמה, כי כמו שהאדם מוציא הדברים מפיו ומתקנן כן המדות מתקנות למעלה. גם לזה תתלוה סגולה שנית כי בעולם הבא יעסוק בענין ההוא, בסוד
אמרם ז"ל (יבמות צז.) שפתותיו דובבות בקבר. אמנם נראה כי זה דוקא אל החכמה הזו וכן פירש הרשב"י ע"ה במקום אחר. וטעם אל ענין זה, כי בהסתלק האדם נשמתו בלי ספק תתדבק אל המקום שהאיר בהיותו בחיים חייתו, ולכן סוד התעוררות ההארה הנזכרת בהסתלק הנשמה לקבל שכרה, זה יקרא דובבות בקבר אל הגוף, וכן אל הנשמה בשעור זה למעלה. ואף אם נודה כי גם יקרה ענין זה אל הפשט, אין ספק שיתעלה הענין אל הקבלה שעור לא נערך: עוד לה סגולה שלישית, והיא כי העוסק בחכמה זו ידע לייחד קונו ולעבדו בלבב שלם, כדפירש הרשב"י ע"ה בפרשת בשלח זו לשונו, (זהר ח"ב דף נז.) "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, מאי באמת כמה דאוקמוהו (מיכה ז') תתן אמת ליעקב, דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ודא פולחנא דשמא קדישא. ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים בעלמא יחידא, דכתיב (שמואל ב' ז'), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ועל דא אוקמוה, כל כהן
דלא ידע לייחד שמא קדישא כדקא יאות לאו פולחניה פולחנא, דהא כלא ביה תליא, פולחנא עלאה ופולחנא תתאה, ובעי לכוונה לביה ורעותיה בגין דיתברכון עלאי ותתאי: כתיב (ישעיה א'), "כי תבאו לראות פני" כו', כל בר נש דאתי ליחדא שמא קדישא ולא אתכוון ביה בלבא וברעותא בדחילו בגין דיתברכון ביה עלאי ותתאי, דחיין ליה לצלותיה לבר, וכלא מכרזי עליה לביש, וקב"ה קארי כי תבאו לראות פני. לראות פני מבעי ליה, מאי לראות, אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעומקא לבתר חשוכא, כל אנון דידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות מבקעין כל אנון כותלי חשוכא, ואנפין דמלכא אתחזיין ונהרין מתברכין כלא עלאי ותתאי, כדין ברכאן אשתכחו בכלהו עלמין, וכדין כתיב כי תבאו לראות פני: מי בקש זאת מידכם, מאי קא מיירי אלא מאן דאתי ליחדא שמא עלאה בעי ליחדא מכתרא דזאת, כמה דכתיב (ויקרא ט"ז), "בזאת יבא אהרן אל הקדש", בגין דיזדווגין כחדא תרין אנון
צדי"ק וצד"ק, בזווגא דא ברכתא בגין דיזדווגון כלא עלייהו, ואלין אקרון כמה דכתיב (תהלים ס"ה), "אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך". ואי איהו אתא ליחדא שמא קדישא ולא איכוון ביה ברעותא דלבא בדחילו, קב"ה אמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי ודאי, דהא לא אשתכח בהו ברכאן אלא דשריין בהו דינא לאשתכחא בכלא", עכ"ל: והנה מתוכו נראה, כי עבודת מי שאינו יודע לייחד אין עבודתו עבודה. גם מתוכו מתבאר פסול תפלת מי שאינו יודע ליחד כראוי, וענין זה לא ימצא האדם אלא מתוך העסק מעסקי החכמה ובעמקיה בס"ד: עוד לה סגולה רביעית, והיא כי באדם חלק עשיה וחלק יצירה וחלק בריאה וחלק אצילות, הכל לפי זכות מעשיו, כדפירשנו בספר פרדס בשער נשמה. והנה חלק העשיה יתלבש בסוד מעשה המצוה הגופנית. וחלק היצירה, בסוד כוונת המצוה על דרך הפשט. ומן הבריאה ולמעלה, לא יתלבש כי אם בסוד הקבלה בכוונתו בה, כדפירשנו בפרדס הנזכר, ובלי ספק שמי שלא יעסוק
בחכמה הזאת לא יוכל להשלים החלק הנזכר אם זכה לו על דרך איזה ענין שיהיה: חלק ה פרק ב הסגולה החמישית, והיא כי העוסק בחכמה זו ידע לבאר כמה מענייני התורה הקשים אל בעלי הפשט, כענין אותיות נוספות, וכתיב ולא קרי, וקרי ולא כתיב, וכיוצא. והמשל בזה, בפסוק תביאמו ותטעמו כו' הנה וא"ו נוספת. וכן תפול עליהם אימתה ופחד, אימה מבעי ליה והתי"ו נוספת. ופרשו בזהר פרשת בשלח (זהר ח"ב נ"ט,) זו לשונו, "תפול עליהם אימתה ופחד, אימה מבעי ליה, מאי אימתה, דהא לית לך מלה באורייתא או את באורייתא דלא אית בהו רזין עלאין. מאי אימתה, אמר רבי שמעון, כלומר דחילי דשכינתא, כהאי גוונא תביאמו תביאם מבעי ליה מאי תביאמו, אלא רוחא דקודשא אמר על אנון דרא בתראה דגזר יהושע, ואתגלייא בהו גלויא דרשימא קדישא דשמיה דקב"ה, דאלין אחידן ביה בוא"ו, ואילין אתחזיאו למירת ארעא, כמה דאת אמר ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ. כל מאן דאתגזר
ואתגלייא ביה רשימא קדישא ונטיר ליה איקרי צדיק, בגיני כך לעולם יירשו ארץ. ועל דא תביאמו ו' יתירא, תביאמו מלא, ולית לך מלה באורייתא או את זעירא באורייתא דלית בה רזין עלאין, וטעמין קדישין דזכאה חולקהון דאנון דידעי בהו, עכ"ל: ואם יקשה האדם קושיא זו אל המדקדקים, יענה ויאמר שהם מאותיות האמנתיו הנוספות. ולדעתנו האומר דבר יתר אות בתורה יותרו שיניו אם בזדון, ואם בשגגה שארי ליה מריה: הסגולה הששית, יש מלות בתורה שהם בלתי מתוקנות ובלתי מדוקדקות על דרך הפשט, כאמרו בתורה, "כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע", והעבודה שאל לי אחד מהחפצים בעבודה ואמר, מאי ושים באזני יהושע, ודבר אל יהושע היה לו לומר, כי ושים נראה שהיה כותב הפרשה ונותן אותה ח"ו לתוך אזניו. והשבתי לו על דרך הפשט דברה תורה כלשון בני אדם, שכן אדם אומר לחברו על ענין חוזק הצווי. והשיב, לא אאמין שלא יהיה כאן דבר שלא נודע
לנו, שבו יתוקן הלשון. ואמרתי לאחד היודע בחכמה, על אלו אני אומר דמעת העשוקים ואין להם מנחם, אלו שדברי תורה עשוקים וגנובים מעין שכלם, ותקנתי על דרך האמת הדבר כאשר יתבאר במקומו בס"ד: הסגולה השביעית, כי העוסק בחכמה הזאת וממלא פיו שחוק בה, בלי ספק ממלא לבו יראת שמים ויראת חטא ויוסיף אומץ בעבודה. וזה בדוק כי אפילו גרסת לשון הזהר יראה אל האדם שמחה בנפש ביראת ה' כאלו עוסק עם הצדיקים בגן עדן, ואם גברא לא חזי מזליה חזי. כי אין ספק שזה עיקר עסק התורה בגן עדן בין הצדיקים: הסגולה השמינית, היא מה שנסיתיו אני וזולתי בענין הגרושים, שהיינו מתגרשים השדה עם האלהי כמהר"ר שלמה בן אלקביץ הלוי נר"ו לעסוק בפסוקי התורה פתאום בלי עיון, והיו הדברים מתחדשים דברים שאי אפשר להאמין ענין זה אלא מי שראה או נסה הענין פעמים רבות, ומתנות שקבלתי בגרושים ובאו לחלקי בחמלת ה' עלי אעתיק אותם בקונטרס בפני
עצמו, ונחלק אותם סימנים אחד לאחד בס"ד: הסגולה התשיעית היא, מה שראיתי גם כן בנסיון, כי המכוון בתפלתו על דרך האמת הדבר מסתייע מעצמו ואין כח בחצונים להפסיקו במחשבות בטלות, כאשר יקרה אל האדם בהיות מכוון על דרך הפשט. והטעם לזה, כי הפשט הוא במקום ששם מגיעות הקליפות ולכן החצוני שליט שם לקטרג, אבל על דרך הקבלה אין לו שם שולטנות כלל: הסגולה העשירית והיא מה שבחנתיה וניסיתיה, כי מאן דלא עאלו בקיימא קדישא לא ישלטו בחכמה הזאת. ואף אם יאמרו וידברו בספירות, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ואין בכחם להשכיל אפילו מן הדברים הפשוטים כלל, מה שאין כן בפשט שכבר נמצא מהם מי שידע לעיין ההלכה כפי העיון הפשטי, וזה מן הטעם שהזכרנו בלי ספק. ועוד יתלוו אל סגולות אלו כמה וכמה עלויים אחרים כאשר יראה המעיין בעצמו בע"ה, אמנם הזכרנו מהם קצתם להמשיך המעיין אל החכמה ככל האפשר, ומה' נשאל המחילה והכפרה:
חלק ו פרק א חלק ששי: בהקדמות הצריכות אל המתחילים בחכמה זו שערי ספר הפרדס: (שער א') ראשונה צריך שידע שהבורא אין סוף אחד ואין לו שני, והוא סבת הסבות ועלות העלות. ולא אחד כאחד המנוי, כי לא ישיגהו חלוף ושנוי ותאר ורבוי, אלא היא מלה לקוחה על צד המשל והדמיון, עם היות כי האחד המנוי הוא עומד בעצמו, והוא תחלת כל מספר, וכל המספר בו בכח, והוא בכל מספר במעשה. ואמרם אחד לבורא יתברך הוא בזה הצד להיות הבורא יתברך בכל הדברים במעשה וכל הדברים בו בכח, והוא התחלה וסבה לכל דבר. ומזה הדרך יחסו לבורא יתברך היותו אחד בלתי משתנה בתוספות וחסרון כמו האחד, והיותו מחויב המציאות כמו שהאחד הכרחי במספר, כי לא נמצא מספר זולתו והוא אינו מספר, ובהתבטל האחד יתבטל המספר, ובהתבטל המספר לא יתבטל האחד לבטולו, וזה כח האחד. הוא הדין הבורא יתברך, הוא הפועל ובורא הכל ומקיים המציאות, ובהתבטל הפעולה לא יתבטל הפועל,
עם היותו בלתי צריך לאחד מהם, ובהתבטל המציאות לא יתבטל הוא בבטולו, עם היותו בלתי צריך למקום והיותו עומד בעצמו, ובזה הסכימו כל העוסקים בחכמה האלהית: ב' צריך שידע שהאין סוף המציא והאציל ספירותיו שבהם פעולתיו, והם עשרה מאמרות שהוא פועל בהם, והם לו ככלים אל הפעולות הנמשכות ממנו בעולם הנבדל ולמטה, והנה באמת מציאותו ועצמותו מתפשט בהם כאשר נאריך. והנה ספירות אלו הם עשר ולא תשע עשר ולא אחת עשרה, שעליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, שכן גזרה חכמתו יתברך. והוא יודע שהתכלית המכוון באצילותם חייב המספר השלם הזה, שלא יושג אלינו בפחות ויתר כלל. ולא יתיחס זה אל המדות בלבד אלא גם אל הדברים הנמשכים מהם, כלם כלולים מעשר, וגם המדות בעצמם כללותם עשר מעשר, ואין להוסיף ולא לגרוע ח"ו. ואף אם נאמר כלולים משש קצוות וארבע מדות וכיוצא, הכונה אל היותם מתגלות בסוד ארבעה או כיוצא, אבל כללותם לעולם עשר.
והטעם האמתי המפורסם בארו דוד המלך ע"ה באמרו, רבות עשית עתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ותנן התם, שלשה כתרים הם, וידוע היות הכתרים מיוחדים, לנשיא, ולכהן גדול, ולמלך. ולעלוי יראתם הוצרכנו בהנהגת האומה, לסגן, ומשנה, ואב בית דין. ותחתיהם שלשה עדרי צאן צבאות ישראל, והן, משמרות כהונה, ושרי החילים הרודים בעם, והסנהדרין. וכלם עיניהם ולבם לכתר שם טוב קהלת יעקב, העולה היא למעלה בסיועם של אלה, לפאר ליוצרם עך כל מה שברא, כי זה כל האדם. הנה הראיתיך בעיניך צורך המספר השלם הזה, מגיד מראשית אחרית: ג' צריך שידע שאל המדות האלה להם שמות שאינם נמחקים, והם: אהי"ה - כתר, י"ה - חכמה, יהו"ה בנקודת אלהים - בינה, א"ל - חסד, אלהי"ם - גבורה, יהו"ה - ת"ת, צבאו"ת- נצח והוד, שד"י או א"ל ח"י - יסוד, אדנ"י - מלכות: והשמות הם הספירות, ואין הענין שיהיו שמות מיוחסות לספירות ח"ו, אלא השמות הם
הספירות, והספירות והשמות הם שמות האין סוף כפי פעולותיו. ובכל מקום שיתואר בו שם הוי"ה כמו שנזכיר לפנינו, יהיו עשר שמות אלה מגלים פרטי ההוי"ה ההיא וכללותיה, כי קוצו של יו"ד הרומז לכתר עליון, ושם אינו נהגה, הנה אנחנו נקראהו בשם אהי"ה. והיו"ד עצמה בכל מקום שהיא שמה העצמי י"ה, וכן כלם. וזה לנו יחוד נפלא, כי השבח וההודאה והתפלה והיחודים שאנו עושים על ידי השמות הנהגים האלה, יחשוב השומע שהם בספירה אחת בלבד או שתים ח"ו, כפי הוראות האזכרות הפרטיות, ואינו אלא יחוד כל העשר ספירות והעשר הויו"ת שנזכיר בפרק ה', בהגלות נגלות בפינו ובלבבנו אותה האזכרה הפרטית המשמשת לאותו האבר המיוחד שבכל העשר הויו"ת. נמצא כלל צריך לפרט ופרט צריך לכלל בכח היחוד האמתי, והוא פלא: (שער ג') ד'. צריך שידע שאין האין סוף הכתר כאשר חשבו רבים, אלא האין סוף סבה אל הכתר והכתר עלול מהאין סוף שהוא עלת העלות. וגם צריך שידע שהאין סוף הוא סבה ראשונה
אל כל הנמצאים שאין סבה למעלה ממנה, והכתר מסובב ראשון ממנה, ומהכתר נמשך השתלשלות שאר העלולים. ובזה לא יכחיש היות הכתר ממנין הספירות כאשר חשבו רבים אלא הוא במנין העשר, וזה בערך הנאצלים עצמם, אמנם בבחינת כללות הנאצלים מעשר אין הכתר מתגלה בהם לרוממותו אלא הם נכללות מהדעת במקום הכתר: ה'. צריך שידע שאין הדעת הנזכר ספירה בפני עצמה ח"ו, אלא היא בחינת שש קצוות המתמצעים למעלה בספירות הראשונות, והוא סוד וא"ו הנסתרת בכתר וחכמה ובינה, ועל ידי הדעת הנזכר יסוד החכמה והבינה כאשר יתבאר, והוא מציאות הספירות הנאצלות למטה, לא ספירה בפני עצמה כאשר חשבו רבים: (שער ד) ו'. צריך שידע שהאין סוף מלך מלכי המלכים, לא יצדק אמרנו בו לא יתברך, ולא יתפאר, ולא ישתבח, וכיוצא, מפני שאינו מתברך מזולתו ולא משתבח ולא מתפאר, אלא הוא המברך והמשבח והמפאר והמחיה מתחלת נקודת אצילותו עד נקודה תחתונה, מקרני ראמים עד
בצי כנים. וקודם יצירת העולם לא הוצרך אל האצילות כנודע, והיה הוא נעלם בפשיטותו הקדוש והטהור, לא יצדק בו שום אות ונקודה וציור, כי אפילו כתר שהוא תחלת האצילות נשלל ממנו השם והציור באות ונקודה, כל שכן וקל וחומר המאציל מלך מלכי המלכים, ובו אין אנו יכולין לצייר ולא לדבר ולא לחייב לא דין ולא רחמים, לא רוגז ולא כעס, לא שינוי ולא גבול, לא שינה ולא הילוך, ולא שום מדה מהמדות לא אז קודם האצילות ולא עתה אחר האצילות. אמנם מה שראוי שנדע הוא כי בתחלת הכל האציל האין סוף האצילות הדק, הם עשר ספירות צוריות מחשביות, שהם מעצמותו מתיחדות בו, והוא והם הכל אחדות שלימה. והספירות האלה הם נשמות, ומתלבשות בעשר ספירות הנקובות בשמות, והם ככלים אל העצמיות הנזכרות. ובהם הדין והרחמים והפעולות הנזכרות אשר לא ניחסם אל האין סוף. ולא בהם ממש, אלא על ידי התלבשם בבריאה יצירה ועשיה כאשר נבאר עוד ב"ה:
(שער ה) ז', צריך שידע עוד כי קודם אצילות המדות הנזכרות היו המדות נעלמות בו תכלית העלם ויחוד שלא יצדק בהם ציור ונקודה כלל אלא הם מתאחדות בו, ואחר כך האציל ממנו נקודה אחת אצילות אחת והיא הכתר, והיא נקראת אין לרוב דקותה ואדיקותה במקורה שלא ישפט בו היש, וממנה נאצלה בגלוי שני נקודה שנית והיא החכמה, ונקראת יש שהיא תחלת הגלוי תחלת הישות, והיא נקראת י"ש מאי"ן. ומפני שהיא תחלת הישות לא יש בעצם, הוצרך אל נקודה שלישית אל גלוי הנמצאות, והיא הבינה, והיא גלוי הנמצאות. והחכמה ראשית ההויה, והבינה סוף ההויה, כי תחלת המצא ההויות מהחכמה הנקראת ראשית, וסוף העלמם ביובל העליון כנודע. והנה משלש אלה נמצאו שש קצוות ההנהגה שהם מחסד ולמטה, והם, ראשונה חסד מחכמה, ואחר כך נאצלה הגבורה מהבינה, ואחר כך נאצלה ת"ת מהכתר. וכל גלוי שלש אלה על ידי הבינה, אלא שעיקר שרשם מחכמה וכתר, כל אחד משרשו. והנה בתוך שלשה
אלו היו נעלמות הנצח וההוד והיסוד, ואחר אצילות וגלוי השלשה הנזכרות נתגלה מחסד נצח ומגבורה הוד ומת"ת יסוד. אמנם אצילות המלכות עם שש קצוות יתבאר במקום אחר בס"ד. ונמצא לפי זה סדר האצילות באחד משלשה דרכים וכלם אמת, או זה אחר זה, כתר חכמה בינה גדולה כו' עד מלכות. או כתר ת"ת יסוד מלכות נקודה אחת, וממנה מתפשטים עד סוף המלכות, וחכמה חסד נצח נקודה שנית ומתפשטים עד נצח, ובינה גבורה הוד נקודה שלישית ומתפשטים עד הוד. או כתר חכמה בינה, ואחר כך חסד גבורה ת"ת, ואחרי כן נצח הוד יסוד, ומלכות כלל הכל, ובזה נכלל הפרק הזה בס"ד: