# ספר מערכת האלקות — פרק שלושה עשר

[קריאה בקורא](/reader/kabala-4921fb3269e1/1/15/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק שלושה עשר 
בבאור השביעיות והשמיניות והעשריות: 
כבר זכרנו פעמים רבות כי הבנין זה השבע אשר הם עולם העליון וממנו נשתלשל עולם השפל. 
וכנגד שבעה עמודי עולם נתהוו ז&#x27; רקיעים. וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, שמים, 
ערבות, והם מכוני השכלים ומהם ז&#x27; כוכבי לכת שצ&quot;מ חנב&quot;ל. וכנגדם בכדור הארץ שבע 
ארצות בז&#x27; שמות. ארץ, אדמה, ארקא, חרבה, חלד, יבשה, תבל, וכן נחלקה הארץ לשבעה 
אקלימים: 
וקיום העולם היה בשבע אדם וחוה נבראו. ונולדו מהם הבל ושתי תאומותיו וקין ותאומתו. 
ומי שאמר עלו למטה שנים וירדו ארבעה הזכיר הכלל והניח הפרט כי האדם ואשתו והבל וקין 
הן הכלל. והתאומות הן הפרט: 
וכן ז&#x27; מינים שבלולב. לולב וג&#x27; הדסים ושתי ערבות ואתרוג. ירמוז לז&#x27; ספירות האלה: 
גם נשארו לקיום העולם אחר דור המבול שהיתה כמו בריאה חדשה שבעה. נח ושלושה בניו וג&#x27; 
נשי בניו. ואולי נשארה נעמה אשת נח שהיתה עודפת על מספר הז&#x27; מזרע קין בעבור שלא רצה 


השם ית&#x27; למחו&#x27; לגמרי שמם מאות&#x27; שהיו ראשונים בבריאה או שהיתה היא מכלל שבע הראויים 
לקיום העולם. אמנם לא רצה השם ית&#x27; להאביד מביתו של נח הצדיק ומזרעו כלום בזכותו לא 
קדם המבול ולא אחר המבול. אמנם קלקל חם ונתקלקל זרעו. אם כן נשארה נעמה בחלופו 
להשלים מספר הז&#x27;: 
או אני אומר באולי שעקר קיום העולם להוציא מן הכח אל הפעל הוא בשמונ&#x27;. כי גם 
העליונים ימנו בשמונה. והטעם כי בהיות העטרה לראש פנה לשמור השער תמנה פעמים אחת 
בכלל ואחת בפרט כמו שיתבאר בשמניו&#x27;: 
וכן כנגד הז&#x27; עולמו&#x27; שכל אחת מהם ז&#x27; אלפים שנה כמו שיתבאר למטה. והשבע בענין כל 
העולם שהוא רמז לבנין. וכן ימי השבוע ושני השמטה ושבע שמיטות היובל. וכן ימי הפסח 
וימי ספירות העמר בז&#x27; שבתות: 
ועל השבע אמ&#x27; הב&quot;ה שעתיד לעשו&#x27; ז&#x27; חופות לראש כל צדיק וצדיק והוא רמז כי אור הצדיק 
יהיה שבעתים. והשבע נקראים ימים והם ימי בראשית הנזכרים בפרשת בראשית. והששה מהם 


נקראי&#x27; ששת ימי בראשית והם ימי המעשה כי בהם נברא העולם והשבת שבת כמו שיתבאר. 
והששה האלה נקראים שש קצוות ועליהם אמ&#x27; בספר יצירה שש חותמות ורמזו על שרש השם 
הגדול שהוא יקו המצורף כמה צרופים באותיותיו שהם יקו ובהם נחתמו הקצוות כמו שהזכירו 
שם עמק רום ועמק תחת וכו&#x27;: 
חלוקי אותיות אמ&quot;ש נחלקו שם לששה כי ידענו כי שלש בונות ששה וכן בספר יצירה כי 
לעולם לא תוכל לעשות משלשה אותיות כי אם ששה תיבות. וכנגדם הלוחו&#x27; ארכן ששה ורחב&#x27; 
ששה ועבין ג&#x27;. ומפני שכל לוח עולה לשלשים וששה שהם בין שניהם ע&quot;ב והוא חשבון צרוף 
השם הגדול שהוא יקו עם ה&#x27; אחרונה כמו שמבואר בבהיר אמר כי השם וכל כנויו היו מונחים 
בארון. ואולי כי עבין ג&#x27; כי השרש של השם ג&#x27; אותיו&#x27;: 
וברוב המקומות שיזכירו ז&quot;ל מנין ששה או ששים כנגדם ירמזו כמו שאמ&#x27; שש אישות הם כי 
הן מהשתלשלות האישי&#x27; העליונים וכן אמרו על אח&#x27; מחיוה למטטרון שיתין פולסי דנורא. 


וכן אמרו באליהו ז&quot;ל. וכן אמר שלמה המלך ע&quot;ה ששים גבורים סביב לה (שיר ג): 
וענין הששים לפי שכל קצה משש קצוות אלו כלול מעשר כי כל אחד מעשר ספירות כלולה 
מכולם. וכן אמר שכלל הצורות והדעות הם ששים רבוא והוא סוף מספר שש קצוות שהם שש 
ספירו&#x27; שכל אחת עשר רבבות. ואמרו על זה מפני שהיו ישראל ששים רבוא שהיו כלל כל 
הדעו&#x27; והצורו&#x27; של עולם העליון היו ראוים שתשרה שכינה עליהם כמו בצבאות מעלה. ואולי 
כי על זה נצטווה משה למנותם פעמים רבות כדי לראות אם הם מספ&#x27; שלם דוגמת מעלה ויהיו 
ראויים לשרות עליהם שכינה. ואמרו הרוא&#x27; אוכלוסה אומר ברוך חכם הרזים כי בהם נכלל 
הכל: 
ודוד ע&quot;ה הזכיר הששה ביחד ואמר לך יי&#x27; הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל 
בשמים ובארץ אמנם הזכיר לך יי&#x27; הממלכה הרומז לעט&#x27; כמו שיתבאר: 
ועל ששת ימים האלו אמר הכתוב כי ששת ימים עשה יי&#x27; את השמים ואת הארץ (שמות לא) 
ופיר&#x27; כי השלישי הזמין והתקין ששת ימים עם השמים והארץ שהם עקר הבנין ולא יחסר ב&#x27; 


במלת ששת. וביום השביעי שהוא היסוד שבת וינפש: 
וקבלת סדר הימים האלו בשמושם יום ראשון לתפארת. יום שיני לעטר&#x27; לפי שהם עקר הפועלים 
הם ראשוני&#x27; בסדור שמוש הימים לפי שיום שיני רמז לעטרה שהוא מ&quot;ה אמר כי לא נאמר בו 
כי טוב לפי שבו נברא אור של גיהנם והוא הנהר דינור כי המשפט לאלקים הוא יום ג&#x27; לחסד 
וד&#x27; לפחד. ואמרו ביום רבעי ירד אסכרא לתינוקו&#x27; לפי שבו שמוש מ&quot;ה הקשה. ואמ&#x27; הקשה 
שבמיתות היא אסכרה וכתיב בו יהי מארת חסר ו&#x27; והוא לשון מארה והזכירו ז&quot;ל התינוקות 
לפי שהם עלולים לקבל חום וקור המולידים האסכרה. ויום ה&#x27; לנצח שהו&#x27; מדת החסד והוא 
יום רצון לתפלה ולתחנונים ובו נבראו הדגים ונתברכו. ויום ו&#x27; להוד. יום הז&#x27; ליסוד 
והוא השבת הגדול שהוא עולם הבא והוא חיי העולמים והוא האור הצפון לצדיקים ולו מחכים 
כל הנפשות כי משם יסעו ושם יחנו יגיעי כח: 
ואמר בבהיר וינפש מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות. ועוד אמר כי משם פורחות כל 


הנשמות ועל זה אמר כי השבת מעין העולם הבא ולא נמשך האצילות יותר והנה השבת אחרון 
במנין. והיא המקבלת מכולם והיה מן הראוי שיפעול היסוד וישגיח בעולם השפל בהיותו 
יסוד הכל אלא שלא היה העולם ראוי להשתמש באור ההוא ועל הענין הזה אמר במשל על שלמות 
המחשבה ביצירה אמר&#x27; שבת לפני הב&quot;ה לכולם נתת בן זוג ולי לא נתת. אמר לו הב&quot;ה כנסת 
ישראל תהא בת זוגך. והוא משל על שלמות תחלת המחשבה כמו שיתבאר בענין הבריאה: 
אמנם באור משל זה כי מה שהזכירו השבת בלשון נקיה מפני שהיתה אחרונה באצילות ומקבלת 
מכולם לפי שלא היה העולם ראוי להשתמש באור ההוא הביאו המשל על תחלת שלמות המחשב&#x27; 
שאמרנו לעיל שבתחלה עלה במחשב&#x27; להבראות שנים כאילו השבת היה מקפיד אם ישגיח 
בתחתונים ולומר לו שראוי והגון שיהיה לו מקבל להעשות שליח לעשות שליחותו בעולם השפל 
מפני שתחלת המחשבה הוא סוף המעשה. לכן אמר שאמ&#x27; לו השלישית שהוא הבונה בשמים 


עליותיו והוא הב&quot;ה הנזכר באגדה ההיא כנסת ישראל תהיה בת זוגך כלומר לקבל ממנו 
ולעשות שליחותו ולהשגיח ולפעול בעולם השפל והנה העטרה עם השבת. ובעבור שהיא כלולה 
בשבת שהוא היסוד נקר&#x27; גם היא שבת במלת שבתותי ולכן נקר&#x27; כלה מפני שהיא כלולה ביסוד 
הנקרא כל בעבור היותו יסוד הכל. וכן העטר&#x27; המקבלת ממנו וכלולה מן הכל לכן נקרא&#x27; היא 
כל. וכן נקרא&#x27; מלכה בהיות&#x27; עם המלך במסיבו והנה בשב&#x27; זכור ושמור. זכור רמז ליסו&#x27; 
צ&quot;ז ושמור לעט&#x27; צ&quot;ג כי היא שומר&#x27; את ישראל והיא הלילה: 
והנה בהכנס&#x27; שבת הוא זכור ושמור והוא שלום בבית שהזכירו בער&#x27; שבת והיא עונת תלמידי 
חכמים וזרע השלום וכאשר השלום בבית אז האיש שהוא התפאר&#x27; הוא בביתו לפקוד את המלכה 
והחבור השלם והיא הברכה והקדושה שבשבת כי כנסת ישראל מתברכת ומתקדשת למעלה וכמו 
שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו והיא הנשמה היתרה שבשבת כי היא תוספת 
ברכה שבו: 


ויש אומרים כי קדושה מלשון קדושין שהעטרה מתקדשת עם התפארת. וכן הבינותי מתפלת ליל 
שבת שתקנו לומר אתה קדשת את יום השביעי שהוא היסוד לעטרה שהוא שמור והמשכיל כי כנסת 
ישראל נקרא אש והיא בת זוגו לשבת יוכל להתבונן הבערה למה יצאת יותר מכל שאר מלאכות. 
והטעם כי בשאר מלאכות אינה נכרת העטרה כמו באש ואפי&#x27; בעבוד&#x27; הארץ אינה נכרת כי לא 
תצמח ביום אחד. אמנם גם שאר מלאכות נאסרו על דרך כלל לא תעשה כל מלאכה וזאת יצאת 
ללמוד על הכלל כולו שכולם אסורים מטעם שביתת המנהיג: 
וענין החבור&#x27; הזה יהיה שלם באלף השבעי שהוא העולם הבא. ותשבות הארץ שהיא העטרה 
מלפעול ותהיה עם יסוד ותפארת שם שהוא העולם הבא וצרור החיי&#x27; ויחזרו הד&quot;פ כאש&#x27; היו 
בתחלה באצילות שהחבור היה שלם והוא השבת הגדול שהוא מנוחה לחיי העולמי&#x27; ובו ינוחו 
כל המעשי&#x27; ויתבטלו. ומפני שיום השבת רומז לענין זה אמ&#x27; כי יום השב&#x27; מעין העולם הבא: 



ואמ&#x27; במדרש ויברך אלקים את יום השבעי ברך הב&quot;ה עולם הבא שמתחיל לאלף השביעי ומפני 
שאז יהיה כחשכה כאורה ואור הלבנה כאור כחמה אמ&#x27; כי מצוה להדלי&#x27; נר של שבת כי הוא 
שלום הבית, אמנם הדלקה עצמה נכונ&#x27; באשה מפני שכבתה אורו של עולם תחלה כי בסב&#x27; חוה 
נסתלק האור הגנוז וזה מבואר: 
ומהחבור הזה והיחו&#x27; שהוא בשבת תוכל להתבונן איסור הוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים 
ומרשות הרבים לרשות היחיד כי כבוד&#x27; בת מלך פנימה ואין יוצא ואין בא להכניס ולא 
להוציא ועל זה נאסרה ההוצא&#x27; כדי שלא יעשו מר&quot;ה ר&quot;ה ומר&quot;ה ר&quot;ה עד מוצאי שבת וכענין 
אשר הזכירו בעריכת השלחן במוצאי שבת: 
ולרמוז חבור שלשת אלה שזכרנו אנו עושים שלשה סעודות בשבת אחת בלילה כנגד שמור שהיא 
הלילה והמלכה כמו שאמ&#x27; בואי כלה. וכן אמרו בואו ונצא לקראת שבת המלכה. והיא כבוד 
לילה. ושתים ביום כנגד התפארת והיסוד וזהו כבוד יום שהוא הזכור. ואולי כי כוונת מי 


שמחייב ד&#x27; סעודות לרמוז גם ביום לשמור ואינה הלכה לחיובה כי הלילה כלול ביום: 
ומה שאמ&#x27; עוד כי חייב אדם לערוך שלחן במוצאי שבת ואפי&#x27; אינו צריך אלא לכזית אולי כי 
בענין היחוד להגביר כח העטרה ומתגלגלת וחוזרת לפעול בששת ימי המעשה הרומזים לעולם 
הזה שהיא פועלת ומשגחת בו. כי צריך הזכרת הע&#x27; תכף לבנין או תחף הזכרת החבור: 
וכן ז&#x27; ימים של פסח שהוא זמן גאולה רומזים לימים העליונים. ויום ראשון קדש זכר תחלת 
החדוש שנתחדש ביום ראשון והוא כנגד התפארת הנקרא גאולה והוא עקר הבנין כי ממנו נברא 
הכל והוא העקר אלא שיצא כל ענין וענין באותו יום שנכתב בו כענין המשל שהביאו מן 
הגנן בפנימיות ענינו והוא יסוד כל הבריאה. כי מאמר יהי רקיע איננו התלבשות צורה 
לפעול בעולם אלא התלבשות הויה שהם יצאו בפעל מן הכח שהיו בו בשכבר. ועוד אזכור מזה 
ומפני כי היום רומז לתפארת והוא עקר השבע נצטוי ישראל לאכול מצה ז&#x27; ימים הרומזי&#x27; 


למה שזכרנו. אך לילה הראשון קדש הכתוב קבעו חובה מפני כי עקר הגאולה היה בלילה 
ההוא: 
ונאסר החמץ הרומז לעטרה מפני כי לא השיגו ישראל רק היד החזקה וכדי שלא יקצצו 
בנטיעות נאסר לחם החמץ באכילה על כי הוא דין גמור וגם נאסר להם בבל יראה ובבל ימצא 
בביתם שבעת ימים. והאוכלו מתחייב עליו כרת כמחלל שבת. והכתוב סמכו לע&quot;ז שנאמר אלקי 
מסכה לא תעשה לך (שמות לד) וסמיך ליה את חג המצות תשמור (שם) לומר שכל האוכל חמץ 
כאלו עובד ע&quot;ז: 
וכבר דרשו בענין זה ועברתי בארץ מצרים אני ולא המלאך המלאך הידוע. אני ולא השליח 
הידוע לבדו. וכבר זכרנו כי השליח והמלאך הם רמז לעטרה. ורמזו כי השם הגדול הוא 
העושה נפלאות גדולות לבדו. והשליח עושה שליחותו כי היה מן הראוי כי בנתינ&#x27; הדם אשר 
על המשקוף ועל שתי המזוזו&#x27; שיבא המשחית לנגוף אל הבתי&#x27; כי היא מן השמאל ואין לה 
רחמים. אבל להראות להם הנס הגדול אמר ופסח יי&#x27; על הפתח ולא יתן המשחית וכו&#x27; כלומ&#x27; 


ולא יתן הכח הגדול לבא המשחית אל בתיכם לנגוף: 
ומפני שהיה הכל בכח הגאולה הרמוז בתפ&#x27; נוכל להתבונן ענין מיתת הבכורו&#x27;. כי יש לשאול 
למה המית הבכור אם להבחין בין טפת בכור לטפת שאינו בכור איפשר להמית את שאר העם 
שאינן בכורות והיו מרובין מן הבכורו&#x27; והיה בחינה בין טפת בכור לשאינו בכור. אבל 
הענין הוא מה שאמרנו בענין המצה והחמץ כי הע&#x27; נקרא&#x27; בכור ולא הצילה את הבכורות מפני 
כחה הגדול והנה שבת&#x27; ממלאכתה לעשו&#x27; רצון שולח&#x27; וזהו טע&#x27; להשבתת חמץ וכן טעם זביח&#x27; 
הפס&#x27; אשר ליי&#x27;. ומהנה נתבונן כי טעם בבית אח&#x27; יאכל וטעם היותו שלם כי הכרעי&#x27; על 
ראשו ועל קרבו וטעם ועצם לא תשברו בו כל זה רמז ליחוד גמו&#x27;: 
אמנ&#x27; מה שאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות ואינו נאכל אלא צלי לרמוז כי 
אע&quot;פ שכח העטר&#x27; אינה אלא בלילה וממשלתה הגדול אינו אלא עד חצות וריח צלי הוא גדול 
מן המבושל בענין שריפת הקרבן לא נחוש על הפגיעה כי ליל שמורים הוא ליי&#x27; הגדול: 


נחזור לענין ימי הפסח כי יום ראשון לתפ&#x27; ויום שני לעט&#x27; כאשר זכרנו למעלה בסדר 
הימים. ובו ביום נקריב העמר והכתוב אומר עשירית האיפה הוא (שם יז) והיה משעורי&#x27; רמז 
לדין ויום השביעי כנגד השב&#x27; שיש בו זכור ושמור כמו שאמ&#x27; הכתו&#x27; וביום השביעי שבת 
וינפש (שמות לא) וכן אמ&#x27; ביום ז&#x27; של פסח וביום השביעי עצרת ליי&#x27; אלקיך (דברים יו) 
ומלת עצרת רומז לעטרה כמו שיתבאר בשמיניות. ואמר עצרת ליי&#x27; כמו בשבת שאמ&#x27; שבת ליי&#x27; 
ולא לכם כמו שאמ&#x27; בשמיני של חג. והטעם יתבאר למטה. אמנם לא שיהיה קדוש כל כך כמו 
השבת מפני שיום השב&#x27; ידוע מששת ימי בראשית ולא ישתנ&#x27; יומו לעד אלא שהוא אשר שבת בו 
מכל מלאכתו ולכן נאסר בו מלאכה אפילו לצרך אכל נפש. ומפני שהשבת הוא מעין העולם הבא 
שהפועלים יהיו בטלים ממלאכתם וכאשר אמרו העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה אלא 
צדיקי&#x27; יושבי&#x27; ועטרותיהן בראשיהם והוא שנהנין מזיו שכינה הנקראת עטר&#x27; ומן האור 


הצפון כי עטרת תפארת להם. אבל יום שביעי של פסח שאין לו יום קבוע נאסרה בו מלאכה 
אבל הותר בו אוכל נפש כמי שאינו יודע באיזה יום שבת. וכן כלל המועדים: 
והאמצעיים הם ימי חול לרמוז אל הימי&#x27; הראשונים שהם רמז לעליוני&#x27; המפורש לעיל שהם 
ימי המעשה והם יסוד לכל הפעולות המשתלשלות מהם. אמנם לא חול גמור כי כלם קדושים. 
אבל הותרו לדבר האבד לרמוז שהוא קיום הכל ואל יאבד מהם דבר לפי שהימים האלו רומזים 
שכלם קדושים וצד קדושה שוה בהם ואין תוספת קדושה לזה מבזה לכן אין הימים האלו 
חלוקים בקרבנותיהם ולתוספת קדוש&#x27; של ראשון וחדושו ראוי לגמור בו את ההלל כי ההלול 
לשלישית שחדש מעשה בראשית והאציל מקדושתו ביום הראשון להיותו מלך בעולם העליון כי 
הוא כסא העליון: 
הנה בארנו כי ז&#x27; ימי השבוע רומזים במה שהיה בבריאה. אבל הענין בשמטו&#x27; שבשש שנים 
נחרוש ונזרע ונקצור בארץ ונצטוינו שבשנה השביעית תשבות הארץ אשר אין חריש וקציר 


לרמוז לאשר יהיה בסוף בריאת כל הדורות. ומה שאמר החכם רב קטינא שיתא אלפי שנין הוי 
עלמא וחד חרוב מה שאתה צריך לדעת ולהתעורר מאמ&#x27; החכם רב קטינא אשר כלל הרמז בב&#x27; 
תיבו&#x27; והם חד חרוב. עקר גדול הוא וחד חריב כי ישאר הזמן אך יהי חרב מבלי אדם ובהמה. 
והדברים אשר הם סבתם שיפסקו מפעולתם והמשכתם יצטרכו לסמוך ולהעזר כדי שיעמדו על 
עמדם. וזהו סומך יי&#x27; לכל הנופלים (תלי&#x27; קמה) וכן הוא אומר דבר צוה לאלף דור (שם קה) 
ובאותן אלף שנים מיחלת תמיד העט&#x27; מתי תפקד ותתחדש. וזהו עיני כל אליך ישברו ואתה 
נותן להם את אכלם בעתו (שם קמה) ר&quot;ל המשכתם: 
ומן המלה וחד חריב מורה על החדוש אחר אלף כמו שהיו כל דור נ&#x27; שנים נמצ&#x27; אלף דור הם 
נ&#x27; אלף שנים וזה דבר השמטה והיובל שנא&#x27; בשנת היובל וכו&#x27; (ויקרא כה) וכן ושבתם איש 
אל אחוזתו וכו&#x27; (שם) וזהו סוד היובל כולו. עד כאן הגירסא שיתא אלפי שנין. והשש שנים 
רומזים לששת אלפים ושנת השמט&#x27; רמז לעולם הבא שהו&#x27; האלף השביעי שיהיה הישוב חרב 


ותשבות הארץ ויתבטל הכל כענין שנאמר שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישעיה נא) 
ולא נאסרו שאר עבודות כי אם עבודת הארץ מפני כי בשאר מלאכות אינה נכרת פעולת העט&#x27; 
כמו בעבודת הארץ כאשר תוציא צמחה בשנת השמטה וכענין אשר בארנו בהבערת האש ביום 
השבת: 
ויש לנו לדעת כי הימים שבפרש&#x27; רומזי&#x27; לענין הזה. כי כל יום רמז לאלף שנים ויום השבת 
רמז לאלף השביעי שהוא העולם הבא והוא השב&#x27; הגדול שזכרנו. וזה שארז&quot;ל שיומו של הב&quot;ה 
אלף שנים כמו שנאמר כי אלף שנים וכו&#x27; (תלים צ) והנה ימי בראשית רומזים לעולם והוא 
הנקרא היקף אחד. אמנם דע כי העולם יקיף ז&#x27; פעמים וזהו ז&#x27; עולמו&#x27; שיקיפו כנגד ז&#x27; 
העליוני&#x27; שכל ספירה מהם נקרא עולם והם מ&quot;ט שני&#x27; שהם מ&quot;ט אלף עד התחלת אלף החמשים 
והוא כנגד יובל הגדול כמו שנזכור עוד והם ז&#x27; פעמים ז&#x27; כנגד ז&#x27; העליוני&#x27; שכל אח&#x27; 
כלול מז&#x27; ואלף השביעי מן ההקפות אלה יהיה קדש כנגד השב&#x27; שיש בו זכור ושמור לכן נאמ&#x27; 


בשמטה שמטה ליי&#x27; כמו בשב&#x27; שבת ליי&#x27; כי באלף ההוא תתחדש עטרת תפארת ואחר כך יברא 
שמים חדשים וארץ חדשה ותנתן העטרה לראש פנה: 
והימים שבפרשת בראשית רמזו גם כן לז&#x27; הקפות אילו כל יום הקף אחד ושש הקפות כנגד ו&#x27; 
ימי המעשה שהפועלים פועלי&#x27; בהם וההקף השביעי כולו קדש ושבת ליי&#x27; והוא היום שכולו 
שבת ועולם שכולו אחד ומנוחה לחי העולמים. והמנוחה ההיא נמשכת ביובל הגדול אשר נזכיר 
בשמיניות. ועל השבתות הגדולות אשר זכרנו אמר הנביא והיה אור הלבנה כאור החמה ואור 
החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים (ישעי&#x27; ל) כלומר שיהיו שני המלכי&#x27; משתמשים בכתר 
אחד כמו שנשתמשו במקצת הימים עד יום ד&#x27; שנתלו בו המאורות הנראים לנו שהם נובלות 
מהמאורות הגדולים ואז יהיה כחשכה כאורה והוא ענין מה שאמר הכתוב בברכת הלבנה שתתחדש 
עטר&#x27; בתפאר&#x27; כי אז יחדש כנשר נעוריה. וכדרך שאמרו אותן השני&#x27; שעתיד הב&quot;ה לחדש 
עולמו: 
ודע כי כמו שצותה תורה בשמטה לרמוז להקף עולם אחד כן צותה תורה לספור ז&#x27; שנים ז&#x27; 


פעמים שהם מ&quot;ט שנים כנגד ז&#x27; הקפות שיקיף העולם. והמ&quot;ט שנים שהם ז&#x27; שמטת נקראו עולם 
אחד כנגד עולמו של יובל הגדול שהוא מ&quot;ט אלף שנים שרומזים העולם כולו. ומלת יובל רמז 


</div>
