בשנוי המחשבה ואף כי לא נכון לחשוב מחשבת עתק שיקטין קצתו מקצתו, אבל לשון לכי ומעטי את עצמך מורה שאע"פ שהיא גדולה תמיד שתקטין את עצמה שאף בעת הזעם שהיה ראוי לעקור את הכל בסבת החטא כפי גדל כחה הבא אליה מארס הנחש שתהיה תשוקתה אל בעלה הראשון מצד השתוף הראשון. והוא ימשול בה שלא תשחית כי יעלה לה מזונות תמיד מחסדו ואף כי יגרום החטא שלא יעלה לה מזונותיה בשלמות מ"מ לא יחסר המזג כי ידרשנה ה' תמיד להניח ברכה אל ביתו: וזהו שדרשו בפסוק עושה שלום במרומיו. מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה כי השלום הרומז ליסוד עומד ביניהם וממלא את מקומה ברחמים היות נוחה בדיניה וזהו שלום הבית שהזכירו בנר של שבת: עוד האריכו במשל בענין המשא ומתן ואמרו שהלבנה אמרה וכי בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' קראו ז"ל המאמר הראשון דבר הגון מפני כי הגון היה כן לקיום העולם כאשר זכרנו למעלה אבל מפני ששורת הדין בודאי שאינו ראוי היותה לראש פנה וכענין אשר בארנו אלא לכלות
את הכל לפיכך הביאו את דברי הלבנה הרומזת למדת הדין כאילו היתה מקפדת להיות לראש פנה כלומר היותה שפלה יותר מן החמה שלא לפעול כראוי לה לפעול: וכענין שאמר במדרש בקשו מים תחתונים לעלות גער בהם הקב"ה ודחפן למטה. ונראה על זה הדרך שבארנו בלכי ומעטי את עצמך והתשובה בו בשביל שאמרתי דבר הגון וכו' שנוכל לבאר מה שאמרו במקום אחר באגדה בשעה שברא הקב"ה את העולם אמר לשר של ים בלע כל מימות שבעולם ובשר של ים רומז לעטרה. והכוונה שיקבל ממים העליונים ולא ישתוף את העולם במימיו בסבת החטא וכדרך לכי ומעטי את עצמך. והשיבה די לי בשלי כלומר בשפע הנמשך אלי מהפחד שהוא מקומו ולשפוט בו הראוי לשפוט כי כן הדין נותן שלא להתפתות בינו כלומר בכעסו ובא לומר שלא יקבל ממתיקות מים העליונים למתק את מימיו המרים הבאים מן הפחד ולכן אמרו שעמד עליו והרגו וכענין צנון הנקבה של בהמות בהררי אלף: ואמרו לולי שהמים מכסים אותו לא היו יכולין לעמוד מפני רחו והמים רמז לרחמים המכסים
את השר מפני זוהמת הנחש שלא ישלוט כפי כחו לא לענין הנקמה ולא לענין היצר הרע. לא לענין הנקמה כענין שאמרו אלמלא נזקקין זה לזה היו מחריבי העולם כולו ולא לענין יצר הרע שיגרום הצד ההוא שימשכו אחרי היצר הרע יותר מדאי רק שיתאוו בה תארה לצרך קיום העולם. אמנם הרשות ביד האדם להרבות בו ולהמעיט בו לדרך הטוב ולדרך הרע: ונחזור בענין משל הלבנה כי אחר שהקפידה להמעיט את עצמה וכמו שאמרה וכי בשביל וכו'. ועל הדרך שבארתי באה התשובה אליה בדרך פיוס להשיב אל דבריה אשר הם לפנים משורת הדין ואמרה שתזרח ביום ובלילה כלומר שממשלתה גדולה מן החמה כי ממשלת החמה אינה רק ביום וממשלתה ביום ובלילה הרי כאלו הכל נעשה על ידה. ועל זה אמרו כי השיבה שרגא בטיהר' מאי בעי כלומר אם צדקה איך משפט כלומר מאחר שהחמה שולטת ביום והיא נתנה לראש פנה וצריכה להמעיט את עצמה לקבל אורה ממנו הרי כאלו אין ממשלתה ביום כלום אמנם בפיוס
הזה הראשון בא לומר כי הכל על ידה ומנהגת את הכל בכח החמה המאיר לארץ: אמנם הביאו במשל עוד פיוס אחר שאמר לה הב"ה צדיקים נקראים על שמך שמואל הקטן דוד הקטן כלומר כי בזכות הצדיקים העוברים על מדותם ומדמים הצורה ליוצרה ולא יתגברו כפי הכח השורה עליהם אך נעלבים ואינם עולבים על ידם תתעלה ותתפאר וכאילו היתה עם המלך בחפתה ראשונה ובזה תהיה גם נוחה בדיניה ולא תעורר. ועוד יתבונן זה העקר למטה בהריסה ובאדם ובמרכבה: ואמרו במשל כי עדיין לא נתפייס מפני כי איננו מן הדין ולכן אמרו בסוף המשל אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח. כלומר שצריכין להביא לשם הגדול תתקרב האשה הנקראת קרבן לה' ויהיה חוט של חסד משוך עליה להעביר ממנה זוהמת הנחש ותתפתה ברחמים וזהו שאמר במוסף ר"ח ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם בהיותם מקריבים לפניך והוא העניין שנתעוררו בקרבן ראש חדש מה נשתנה שנאמר בו לה' כי אם הטעם היה
מפני כי הקרבן הוא לשם המיוחד. גם כל הקרבנות לשם המיוחד הן אבל הטעם כמו שהזכרנו כי כאשר עלה במחשבה היות העטרה לראש פנה לפנים משורת הדין ולא היה העולם כדאי גם כן להשתמש באור הגדול ההוא צוה להביא כפרה לצרך עצמם על המעשה ההוא ויהיה להם כפר מן הפגיעה: וזהו מאמרם מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה'. אמר הקב"ה הביאו כפרי עלי על שמעטתי את הירח כלומר לפי שמעטתי את הירח לפני' (סא שלא) משורת הדין אתם צריכים כפרה שלא תעורר מדת הדין עליכם. ומלת עלי כמו אלי כי השם הגדול הוא אשר צוה בכל המצות ואמר להביא אליו קרבן: או תהיה עלי בעבורי כמו כי עליך הורגנו כל היום כלומר בעבור מעשה שמעטתי את הירח ולפי הבאור הזה ירמוז הקב"ה במקום הזה לתפארת. אמנם אם היינו אומרים שירמוז בו אל השם הנכבד המדבר בשליחות התפארת תהיה מלת עלי כמשמעה וכן נראה מן הכתוב שאמר ג"כ לה' כלומר שאמר העטרה שיביאו כפרה בעבור מעשה ה' אשר עליה כדי שלא תהיה שטוחה
לפניהם מן הדין אמנם לא יבא על שמעטתי הירח אל נכון אם לא נאמר שירמוז כי השם הנכבד הגיד הטעם בלשון אשר בא אליו מן התפארת. והראשון נכון: ומה שמורה בו לשון לפי שמעטתי את הירח כי השמש מעטו ולפי תחלת המשל נראה כי הפועל העליון מעטו וכמו שאמרו בו לכי ומעטי את עצמך וכאשר בארנו כי הטעם מפני כי השמש נוח לו מאורו ומכהה את אורה ועל הדרך שבארנו: ומה שנרמז העניין הזה בקרבן ר"ח במלת לה' וכאשר בארנו בעבור כי אז הוא זמן התיחד הלבנה בקו האמצעי אל החמה לקבל כח ואורה ממנו להנהיג העולם ברחמים ולרמוז עוד על סוד הקרבן כי בו תתקרב האשה לה' ויהיה כפר מן הפגיעה וזהו ענין סוד העבור המשתלשל למטה עד הירח התחתון בסוד חסידי ישראל היודעים זמן התחדש עטרת תפארת כמאמר בברכת הלבנה וללבנה אמר וכו' כי בעת הכנסת החתן והכלה בחופה אחת אז החדש מקודש ומעובר בתפארתו ומוליד את העבר וכענין שהמשילו הדבר לאשה מעוברת שילדה בעדים שאמרו כי ראו
הלבנה ולאור עבורו לא ראו ואמרו עליהם עידי שקר הם היאך מעידים על האשה שילדה ולמחר כרסה בין שניה: ובעבור כי ענין קדוש החדש ועבורו רומז בנסתר ענין גדול אמרו כי זה היה מן הדברים שנתקשה בו משה רבינו ע"ה עד שהראה לו הב"ה באצבע וכדרך שאמרו כזה ראה וקדש. והאצבע היא הנבואה: ומהדברים האלה שהרחבנו בהם יתבונן המשכיל שלילת שנוי המחשבה ושלילת שנוי ההנהגה בענין הבריאה ויתבונן עוד כי ראוי לכל אדם היות קשה לכעוס ונוח לרצות. וארז"ל עוד כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו ומאמר זה מגלה קרוב טעם הקרבן. ויתבונן עוד כי הכעס מביא לסוף לעבוד עבודה זרה שהרי כאילו מקצץ בנטיעות וכאשר יתבאר בהריסה: ויתבונן עוד שרש מאמרם ז"ל שאמרו כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו כי לא דברו בצדיק גמור אשר נטה להיות חסיד כי לא יתכן לומר בו כי יצרו גדול או קטן כי מלאך השם צבאות הוא כענין שנאמר על הכהן מצד חסדו כי מלאך ה' הוא וכן לא דברו ברשע גמור כי הנחש
בעצמו המלא זוהמא וארס ונמשל כבהמה שעסקיה רעים וכלו יצר הרע אבל דברו בבינוניים המכלכלים ענינם באמת ובצדקה שהוא הקו השוה וכאשר האחד גדול מחברו בתורה ובחכמה הרומזים לבנין כך הרוח הכלול בכל מדה אשר ממנו התאוה שורה עליו יותר לדרך השלמות ונמצא כי יצרו גדול כי בהיות הרוח כלול בקרב הצורה הנכבדת מעורר תמיד לצאת מן הכח אל הפעל כי רוח צפונית מנשבת תמיד מה שאין כן במקום שאינו כלול כל כך ופועל לעתים. ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו: ויתבונן עוד כי העטרה כלולה בכל ופועלת בכל ומשגיח בתחתונים בשליחות הכל ולכן נקראת שר העולם וכן נקראת שליח כי היא המציאה את כל הנבראים התחתונים מכח עולם העליון אל המעשה התחתון וכענין שאמרו מחשבה ביום ומעשה עם דמדומי חמה. וירמזו בפנימיות ענין ביום לתפארת ודמדומי חמה לעטרה שהיא דמדום לתפארת הנקראת חמה. וירצו לרמוז כי המחשבה בבריאה בתפארת בעבור כי הקיום היה ראוי בו וכאשר בארנו למעלה. אבל יציאת
המחשבה למעשה ע"י העטרה אשר היתה לראש פנה והנה הוא שר העולם כמשמעו בעבור שהוא מנהיגו של עולם התחתון ומשגיח בו אמנם יונק מלמעלה ומשפיע למטה וכענין שתף מ"ר עם מ"ה וברא העולם: ובב"ר רמזו אל השר ההוא במשל האדריכל והסרסור אמרה בפרשת נח על פסוק ויתעצב אל לבו משל למלך שבנה פלטרין ע"י האדריכל ראה אותם ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על האדריכל. משל אחר בפרשת נח על הפסוק שזכרנו משל למלך שעשה סחורה על ידי הסרסור והפסיד על מי להתרעם לא על הסרסור. עוד משל אחר במדרש למינקת שנרדית בסרחון בית המלך: וכל אלה המשלים אליה רומזים והוא רמז להסתרת פניה המאירים בעת הזעם. וכענין והיה בענני ענן על הארץ הרומז שתחשך הארץ ואין אור השמש דורשה. ומלת אדריכל וסרסור ומינקת רומזים לשר העולם. וכן מלת לב המלך רומז לתפארת. רמזו אם ייטב בעיני המלך את מעשה האדריכל או סחורת הסרסור או גדול בניו במינקת. והוא כאשר יהיה הבנין טוב בעיני
המלך או הסחורה או גדול בניו יבא המלך לשכון בבנין הבנאי או יעמד בסחורת הסרסור או עם בניו בביתו ויקרא בשלום האדריכל והסרסור ומהגדלת הכל שלום. ואם לא ערבו לו מעשיהם בעבור היות נמשכים אחר שרירות לבם אז יתעצב המלך אל לבו ויסתלק ממנו מחמת זוהמת הנחש אשר בביתו כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה (סא בבית אחד שהוא בכפיפה וזה בקומה) ויתוסף זוהמת הנחש על חוה ומזוהמא ההיא יעלו האמות וכל השרים הממונים עליהם מתפרנסים ממנה ובהיות מעלה לאמות העולם אז יורדים ישראל בפשעיהם ובטמאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האמות אל ארץ לא להם ועבדום וענו אותם כי שם כחם ומפני דבקות האם על הבנים היא עמהם בצרתם כענין שנאמר בכל צרתם לו צר והוא באור הרדיה אשר נרדית בעבורה והטמאה שנטמאת בזוהמתן ועוד יתבאר באדם: ויתבונן העניין שדרשו ז"ל גלו למצרים שכינה עמהם גלו לעילם שכינה עמהם עם מה שצריך להתבונן עוד מה שבארנו למעלה כי בזכות הצדיקים המדמים הצורה ליוצרה שכינה שורה
בתחתונים ויותר ויותר על הצורה הטהורה ההיא כי מצא מין את מינו ונעור עד שהנקבה תסובב גבר ויתחכם בתורה ובחכמה ובמצוות אשר טרח בהן תמיד עד שיתנבא וידע כל העתידות אבל כאשר ימרה בתורה ובמצוות אשר הם דוגמת הדמות יתטמא צורתו ויחשב כבהמה להתרחק מן הקדושה ומן הנבואה אשר בפועלים ולא יהיה כדאי להשתמש בשרביט המלך: וזהו באור העניין כי על ענין סלוק השפע איננו ענין שיהיה חסרון למנקת חלילה בצד מהצדדים אך החסרון ההוא לבנים המשחיתים אשר מקבלים הפך הטוב ההוא מצד מרדם ובשלוח האם ישולחו הבנים. וכענין שנאמר והנני משחיתם את הארץ אשר נסתרו כי בהשחתת הארץ ישחתו גם הם כי תכה בהם מכה גדולה כדי שישובו מדרכם לשוב עמה מבית עבדים אל בית המלך פנימה: נמצא כי החסרון כולו לישראל הם המקבלים הפך הטוב הראוי להם אם יהיו טובים ונוכל להתבונן זה בנבואתן של נביאים אשר היו צדיקים גמורים וראינו כי נבואת אחד מהם
מבוארת יותר מזולתו ונבואת משה רבינו ע"ה מבוארת יותר מכולם. והטעם בעבור כי מעלת משה בנבואה היתה יתירה על מעלת זולתו וכן מעלת נביא היתה יתירה על מעלת זולתו. ואין החסרון הזה מעם השם ית' רק מחסרון המקבל ומחסרון הנביא ומחסרון דורו שלא היו ראויים להיות להם נביא כמו דור המדבר שהיה דור דעה ונזדמן בו משה רבינו ע"ה: כללו של דבר אין החסרון במנהיג לא ביכולת ולא בידיעה ולא בחפץ ולא בשנוי רצון כי השם אחד ושמו אמד בכל שמותיו ובכל מדותיו וכאשר בארנו באחדות. אך החסרון הנראה מצד המקבל ההוא כפי מה שהוא וכפי הזמן וכפי הדור. וכענין שאמר משה רבינו ע"ה מבלתי יכלת ה' שענינו שבקש שלא יגרום החטא שיעזבם ויאמרו שאין בו יכלת להצילם. ומפני כי ידבר בשר ההוא אמר יכולת ולא אמר יכול לרמוז אל צורת הנקבה: פרק תשיעי