ספר שושן סודות — אות תקי - סוד ב' נפשות שאמרו חכמים שיש לו לאדם בשבת:

אות תקי - סוד ב' נפשות שאמרו חכמים שיש לו לאדם בשבת: סוד ברכת הלבנה: וזה נוסח הברכה בא"י אמ"ה אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קונם פועל אמת שפעולתו אמת וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו בא"י מחדש חדשים. ברוך וכו' מוריד הברכה עד העולם ובכלליו שש קצצות ואח"כ שב אל אשר התחיל והוא כ"ע אשר כיוון בו בכאן במלת אשר כאשר פירשנו. במאמרו חכמה, והוא על סוד מאמר ז"ל שאמרו בראשית נמי מאמר הוא. ברא מדת הבינה. שחקים ז"ס. וכענין שאמרו הביט בחכמה וברא את העולם כלומר הבינה הביטה בחכמה וברא אתה העולם ז"ס. וברוח פיו כנסת ישראל, הנקראת מן הכח אל הפועל. חק וזמן, כלומר מלכות חק כמד"א זאת חקת התורה. וזמן, ששה ספירות העליונות ממנה הנקראים זמנים כאשר פירשנו. להם, צבא מעלה.

וכבר התבאר במה שקדם כי כל הספירה תעשה שיתא אלפי וחד חרוב וכל זמן קיום הספירות קיום צבא מעלה. וזה אמרו שלא ישנו את תפקידם עד שובם אל העפר ככתוב הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, וכאשר פירשנו במה שקדם. ששים ושמחים, ז"ס. לעשות רצון קונם, קונה שמים וארץ. קונם אותיות ק"נ מ"ו. ק"נ הוא שם י"ה. מ"ו הוא שם יהו"ה עם עצמו. וכבר פירשנו. והרמז לג' ראשונות. פועל אמת, ר"ל ההקף בכללו הם פועלי אמת של התפארת הנקרא אמת. שפעולתם אמת, כן היא הגרסא בתלמוד ובפוסקים. רק החכם בעל הגדור כתוב בחיבורו שפעולתו צדק. ופירש ע"ז שהקף הנקראים פועלי אמת פעולת צדק כלומר פעולתם וצאתם ע"י צדק שהיא המלכות הנרמזת בפסוק צדק צדק תרדוף וכו'. ולפי דעתי כי לא נשרש גרסת התלמוד וכל הספרים מקוצר דעתינו אבל הטעם הוא כן פועל אמת הן ההקף שהם הפועלים של האמת שהוא הת"ת שפעולתם אמת הוא צי"ע משך הו"ו הוא ג"כ יקרא אמיתי. ועל ידו יוצאין

פעולת הספירות. ואין ספק כי גם הם יוצאין ממדת מלכות הנקרא צדק אבל העיקר הם ע"ב צי"ע כי כל הברכות הם לראש צדיק ולפי שהנוסחא פועל אמת ירמוז לצי"ע שהוא פועל מקבל מאמת וזה אמרו פעולתו אמת כי פעולת צי"ע הוא ממדת אמת ודע זה וללבנה אמר שתתחדש כלומר ת"ת אמר ללבנה העטרה שתתחדש ב'. ובא בענין ונתתי לכם לב חדש ומהו החדש עטרת תפארת כלומר להיותם בחיבור אחד והסוד המגלה לאלה הדברים וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים. ועמוסי בטן הם זרע ישראל הגשמי שנאמר העמוסים מבטן הנשואים מני רחם. להתחדש כמותה, כלומר, כשם שהמלכות נתחדש מן ישנותה אל חדשותה כן ישראל התחתונים יסתלק מהם שאורם שאור שבעיסה בסוד זה יהיו ראוים לפאר ליוצרם על כבוד מלכותו. זה גרסת התלמוד והפוסקים אמנם החכם בעל הגדור גורס לפאר ליוצרם בל אשר ברא. ופירש ע"ז, בכל הוא היסוד. אשר כ"ע. ברא והאציל ונגנז ועתיד לגלות. ולפי דעתי הוא שפת יתר, אבל

הטעם כן הוא. לפאר ליוצרם, ר"ל ליוצרם הוא מדת הבינה. כלומר, לפאר ולהביא ממדת הפאר ליוצרם שהוא הבינה. על כבוד מלכותו, כאילו אמר למה יפארו ליוצרם בעבור שישפיע על הכבוד שהוא המלכות ע"ד נסכתי מלכי. והכוונה אחת אבל המלות משונות דע זה והבינהו. ולמה נשבש הגירסאות האמורות בתלמוד. בא"י תתברך תפארת ישראל הנקרא אתה המחברך מכתר שעל ידו החדוש בחידושים מהם תתחדש העטרת והחדשים הם ו' ימי בראשית והת"ת כמלך היושב במדינה ובו י"ב צרופי שם ב"ד הנקראים י"ב גבולי אלכסונים נגדם י"ב מזלות וי"ב חדשי השנה. ולכן ראויה החתימה להיות מחדש חדשים ולא ירחים כי ירח נאמר על העטרה. וז"ס שאין כותבין בגט אשה חדש כי אם ירחים. וסימנך גרש ירחים. וזה סוד נגלה במאמר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, כלומר, מזבח הרומז לעטר"ה כי היא חפיצה בדיבוק וחבור ולא בגירושין. והנה החדשים נאמר על כל שש ספירות, והירח על

העטרה. והמברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה וכבר ידעת כי פני השכינה היא העטרה והשכינה היא הבינה כי היא שכינה העליונה: אות תקיא - סוד ברכת הלבנה: סוד מקודש החדש: דע כי החדש רמז לעטרה המתחדשת מת"ת וזה בכל ר"ח הקרוב י"ח שעות קודם המולד וו' שעות אחר המולד כפי שרשי התכונה וכפי שרשי רז"ל י"ח מעתיקא (וו') מחדתא וידעת כי כפי פעולת התחתונים כן יהא רושם בעליונים ולכן ב"ד התחתון צריכין לומר מקודש החודש וכו' לכומר מקודש ה' אחרו' בשם יהו"ה ובשם אלהים ביחוד יהוה יתברך והסימן דוד מלך ישראל חי וקים וכבר דברנו בזה במה שקדם ודע זה:

אות תקיב - סוד מקודש החדש: סוד קידוש הירח עפ"י ראייה: ועפ"י חשבון והדחיות בסוד הזה רפו ידי להודיע סודתם כי עצמו משערות ראשי וכחי עזבני וא"א מבלי שיבאר הספיקות הנופלות בסדר החשבון על פי הדחיות כי מי שלא יספיק לא ידרוש. הספק הא'. הא קי"ל שכל מקום ששגו ב"ד בהוראה מביאין קרבן על שגגתן ולמה כשטעו בית דין בקדוש הירח לא יתקנו מעוותם ולא יביאו קרבן על שגגתן. הספק הב'. למה ידחו אד"ו (היינו שאם יום ראשון של ר"ה נופל בימים א' ד' ו', הוא נדחה) משום ערבה וירקא ומתיא והוא תיקון נביאים ובעד ערבה יכנסו כל הקהל בכרת וכ"ש בעד ירקא ומתיא. הספק הג'. וכל ראייתם תלויה במלת אותם החסרה ו'. וכמה אותם חסרים. ויפקוד אותם משה חסר ו'. וצפית אותם זהב וכל מעשה משכן חסרים ו'. ותאמר ג"כ אם טעה בצלאל יהיה קיים והלא נאמר כאשר צוה ה' כן עשה, ומה צריך לומר כן והלא כתיב אותם חסר ואף אם טעה נחוש לזה כמו בקדוש הירח. הספק הד'. דחיות מולד זקן ק"ל, אם עפ"י חשבון המולד אנו

קובעין נקבע אפילו לא נראה הירח. ואם עפ"י הראייה אנו קובעין מה לנו לחשבון של מולד, ואיך נצא ידי חובותינו במאמר משבטלה סנהדרין אין קובעים עפ"י הראייה. ואם טעם דחיית מולד זקן שלא יראה, אם כן אנו קובעים על פי הראייה ודע כי בהיתר אלו הספיקות ע"ד הפשט ננעלו בפני שערי תשובה מספיקות אך ע"ד האמת יתישבו הדברים דבר על אופניו. דע כי כבר קדם לנו הדיבור איך שהערבה רומזת לבעל השמיטה. וכן כבר התבאר מכוון דברינו איך שבכל השמטות מדת יצחק תהיה מעורבת בין רב למעט. וכן כבר ידעת שר"ה הוא יום דין ברחמים. ואחרי הודיעך את כל אלה דע כי בהיותינו בגלות שהקרבנות בטלו צריכין היו אנשי כנסת הגדולה לתקן דרכים נאותים בקביעות יום הדין שלא יתחייבו ביום דינם. ולביאור זה אומר, שאם היו קובעין ר"ה ביום א' הנה ערבה שהוא יום הדין יבא בז' ואין לדחותה כלל משום לא תעזוב את הלוי כל ימיך כאשר פירשנו. ואם נדחה השבת מפניו א"כ

אנו דוחין הרחמים מפני הדין וזה אינו מן הדין. ולזו הסבה נדחה יום אחד. ואם נקבע ר"ה ביום ד' כבר ידעת שיום ד' הוא יום הפחד מ"ה הקשה, ואם תדין הבינ"ה את העולם ביום הזה אזי יהיה להם מצד עומק דקדוק הדין ולא יעברו על ראשון ראשון וירד המות והירקון מן מ"ה הקשה בעולם והוא הרמז מתיא וירקא. ובפרט כי יום הכפורים יבוא ביום ו' שהוא יום הו"ד מעבר מדת הפחד ולא פליגי בהא אלא הסתירו הסוד. ואם יבא ר"ה ביום ו' הרומז בהוד ואם תדין הבינה בעת ממשלתו כל הדינים ימצאו שם כי הוא מעבר הפחד ויפסוק הדין לרעה והיינו מתיא וירקא. ולזה צותה התורה האלהית שלא לקבוע ר"ה בימים האלו. וטעם דחיית מולד זקן הוא לפי שאז הלבנה תחת אור החמה והיא יום דין קשה, ואם הבינה תדין ביום ההוא יקרה לבריות צער גדול. אמנם נבחרו ימי בגה"ז אם יום ב' אפילו שהוא מורה ברפה מ"מ היא מחלה ומבקשת רחמים על בינה. וביום ג' הוא מדת החסד. ויום ה'

הוא נצח מדת משה רע"ה האומר סלח נא לעון העם הזה. הז' כולו רחמים ואין שטן ואין פגע רע והוא צי"ע ואמנם על קושיא הג' דע כי נחסרה המלה וטעם להיות אותיותיו אמת הרומז לתפארת ישראל אשר הוא המצוה על המועדים ומסכים עליהם ואיך יהיו שוגגין או מזידין. ואפילו שנראה שאינו כן אין לחוש כי אין הקב"ה מביא תקלה ע"י צדיקים בדבר שכל ישראל יהיו בהכרח וא"ת מ"ש משאר מצות שהן מקריבין קרבן על שגגתן זה אינו דומה כי לא העידו עליהם מדת אמת שהדין עמהם, מה שא"כ בכאן ולזה באו כל אותם שאצל מלאכת משכן חסרים לומר שמדת אמת הסכימה כי לא יבא טעות על ידם. ובזה הותרו כל הספיקות שנסתפקנו. אמנם נשאר לי ספק חזק מאוד ולמה היו קובעים באד"ו עפ"י הראייה בזמן היות ישראל על אדמתן ולא שמו לבם לטעמים הנזכרים באד"ו והתר הספק הזה אוצר ה' יבא. אמנם ע"ד הפשט ננעלו מפני שערי התשובה עד יבא מורה צדק:

אות תקיג - סוד קידוש הירח עפ"י ראייה: סוד מחט ומסמר: קבלנו מחכמי קדם כי הרואה בחלומו מחט הוא סימן שתלד אשתו נקיבות ואם רואה מסמרים הוא סימן שתלד אשתו זכרים. והטעם כי המחט רומז אל מדת העטרה שמכנסת בזו ומוציאה בזו, ומסמר הוא רומז אל צי"ע זכר ומשפיע ובעלי אסופות:

אות תקיד - סוד מחט ומסמר: סוד עשר עטרות שנטל יום ר"ח ניסן הוא יום הקמת המשכן: תנא אותו היום נטל עשר עטרות ראשון למעשה בראשית - ראשון לנשיאים. ראשון לכהונה. ראשון לירידת האש. ראשון לאכילת קדשים. ראשון לשכינה לשכון בישראל. ראשון לברך את ישראל. ראשון לאסור הבמות. ראשון לחדשים דע כי יום שהוקם המשכן בו ונעשה ימי המילואים נסתלקה הצורה העליונה מן הפגם שהטיל נחש הקדמוני בחוה העליונה ואז שבו הצינורות להשפיע למטה ברכה ושפע והעטרה העליונה שלחו עטרתה לארץ בעת ההיא. וזה דכתיב ויהי ביום כלות משה. כלת משה כתיב, אז נשלמה הכלה בתכשיטיה ועדייה וחלייתה. וכן אמרו רז"ל מאי דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו. ביום חתונתו זה אהל מועד וביום שמחת לבו זה בית עולמים. ודע כשהוקם המשכן למטה הוקם העליון. וכבר ביארנו זה בכמה מקומות שהעליונים תלוים בפעולת התחתונים ודע זה. ומעתה תוכל להבין כל ראשון

מהם אנה רומז ודע זה והבינהו: אות תקטו - סוד עשר עטרות שנטל יום ר"ח ניסן הוא יום הקמת סוד חטא בני אהרן: ובסוד זה דיעות, דעת הרמב"ן ודעת ספר הזהר. ואנחנו נביא מקודם דעת הרב ז"ל ופירושו עליו כמנהגינו ואח"כ ספר הזהר. אמר ה"ה ז"ל החטא בנדב ואביהוא הודענו ממה שכתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה. לא אמר ויקריבו קטורת אשר לא צוה אותם. והנה הם שמו קטורת על האש כענין שנאמר ישימו קטורה באפך ולא שתו לבם רק לזאת. והנה לא היה אשה ריח ניחוח. וזהו הטעם וישימו עליה קטורת. שלא אמר וישימו עליהם קטורת כאשר אמר בעדת קרח וישימו עליהן קטורת. אבל אמר כאן וישימו עליה קטורת, לרמוז לנו עיקר חטאם כי על האש לבדו שמו הקטורת עכ"ל. פירש החטא בנדב ואביהוא כו' כוונת הרב ז"ל כי הקטורת קרבה למדת הדין שנאמר ישימו קטורה באפך, ירצה למדת האף. ולכן עוצר המגיפה. ויקריבו לפני ה' אש זרה, ירצה שהטו כוונתם לענין זר מאוד, כלומר, לא שתו לבם רק לזאת והיא אינה

חפיצה בזה שתהא זרה בעיני בעלה. רק ביחודו לא אמר ויקריבו קטרת אשר לא צוה אותם, רצה להודיענו חז"ל כי הקטורת היתה כתיקונה וכמשפטה. אבל העונש היה שהפרידו האשה מבעלה ושוה זרה בעיני בעלה. וא"כ לפי סברת הרב הוא כי האש רומז בכאן למדת מלכות אך נעשה זרה ומזורה לאחיה העליונים כפי מחשבתם הנפסדת. והנה הם שמו הקטורת על האש כענין שנאמר ישימו קטורה באפך, ירצה לא פשעו בתיקון הקטורת רק בכוונת האש שעשהו זרה. וזה אמרו ולא שתו לבם רק לזאת. והנה לא היה אשה ריח ניחוח, כלומר, לא יהיה חיבור מדת מלכות לשלשת האבות הנקראים אשה ריח ניחוח כאשר פירשנו בסוד אשה. וזה טעם וישימו עליה קטורת ירצה כי הקטורת הקריבו. למדת עליה, ולא למדת עליהם. ובזה עשהו זרה שלא נאמר וישימו עליהן קטורת כמו שנאמר בעדת קרח וישימו עליהן קטורת. ירצה כי אצל נדב ואביהו היה שתי מחתות כמו שנאמר ויקחו איש וכו' ולמה אמר וישימו עליה ולא

נאמר עליהן. אלא לרמוז כי לא שתו לבם רק לזאת, כי על האש לבדו שמו הקטורת ובזה הפרידוה מן הבנין. ולכן נראה כי מיתתם היה בעבור הקצוץ בחטאם. והוא החטא העגל ודור הפלגה ואדם הראשון. אמנם מה שנראה מספר הזהר הוא זה שלא נענשו אלא נכנסו עם זאת והקריבו אש זרה בחסרון ה' ולא שתו לבם לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת, ונכנסו מבלעדי השכינה. והאש הגדולה ומדת הדין העזה תשתוקק להדביק בבתה ויצאה עליה כפעם ולא מצאה אותם בידם נפלה עליהם ושרפתם, וא"כ ענשם היה שלא עשו זכר לשכינה בהקריבם הקטורת. זהו דעת ר' שמעון בן יוחאי בספר הזהר. ואלהים יראינו נפלאות מתורתו אמן:

אות תקטז - סוד חטא בני אהרן: סוד ביעור חמץ בליל י"ד: דע כי יציאת מצרים היתה ביום ה' הרומז לנצח ויום ד' הקודם ליום יציאת מצרים שהוא י"ד הרומז למדת הדין הקשה החמוצה, לפי שיציאת מצרים היתה בד"ו פרצופים ורצה החכמה האלהית שלא ישאר רושם מן מדת הדין הקשה במדת הדין הרפה צוה לבטל כל חמץ וכל שאור הרומז למדת הדין הקשה ביום פעולתה שהוא ליל י"ד ויום ד' ולא ישאר ממנה כזית. וצריך להפקירו ושיזכו הגוים הדוגמא למעלה השרים העליונים וכי תתעלה למצה השמורה אספקלריאה המאירה ושינהוג זה ז' ימים כנגד ז' צורות הקדושות, ר"ל שלא יאכלו חמץ זכרים ונקבות. ולכן חומרות רבות באות בחמץ וכרת על אכילתו בימים הקדושים ומפני זה הקרבן עולה לריח ניחוח לשם הנכבד עטרה, והנורא ת"ת, כדמות מצה. ולכן נאסר כל שאור וכל דבש להקטיר אשה לה' ודע זה:

אות תקיז - סוד ביעור חמץ בליל י"ד: סוד אכילת מצה בליל ט"ו חובה וכל שאר הימים רשות: דע כי השרשים הכוללים אשר התבארו בחיבורי בעלי העבודה שיציאת מצרים היתה בהתגלות שערי הבינה כדי להכריע ולהכניע שר מצרים אשר הוא ראש נכבד מכל השרים העליונים. וכל ספירה וספירה שלחה מכוחה שהם עשר מכות. אך ליל יציאתה לא היתה רק בה' ובית דינו שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה וכו'. ובאה הקבלה שהיתה המכה הי' ע"י המלכות בחיבור מדת יעקב. וכבר קדם לך הדיבור שהחמץ ירמוז אל מדת הדין הקשה והרפה המקבלת ממנה. ולכן באה האזהרה שלא יאכלו חמץ כדי שלא ישיתו לבם רק לזאת. ולכן גזר שבערב היציאה שהוא ט"ו ליל אשר אז היתה המכה והיציאה שלא יאכלו חמץ כ"א מצה לרמוז אל מדת הרחמים בחבור הדין יאכלו מצה. אבל בשאר ז' ימים רצה אוכל מצה רצה אוכל שאר דברים רק שלא יאכלו חמץ, כדי שלא ישית לבו רק לזאת. והבן אמרם שאמרו כל שלא אמר אמת ויציב

שחרית וכו' לכן צריך לומר מדת יום בערב, ומדת לילה ביום. שנאמר להגיד בבוקר וגו'. והסוד אמרם ז"ל אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך את חג המצות תשמור. לומר מי שאינו שומר המצות ואוכל חמץ בחג ההוא כאלו עשה מסכה והטעם כי בא לידי קיצוץ בנטיעות ועיקר הגאולה היתה בשמו הגדול וא"כ צריך להיות טעם המצה בפיו להורות על היחוד ודווקא באותו לילה ולא בלילה אחר כי בשאר הימים אינו מטעם מצה אלא מטעם כי גורשו ממצרים ולכן בפסח שני מצה וחמץ עמו בבית. ואוכל מצה כי בשניהם נעשה הנס, רחמים לישראל להצלה ודין לעשות נקמה במצר 'ם. כענין שאמרו ידו אחת משקעת למצרים וידו אחת מצלת לישראל. ושניהם הסכימו בדין. אמנם עשו הרחקה הזאת שלא ימצא חמץ בפסח בבית לפי שבאותו הזמן היה המעשה והענין היה בעיניהם. אבל בפסח ב' אסרו האכילה זכר לדבר אבל הקיום בבית לא אסרו וד"ז:

אות תקיח - סוד אכילת מצה בליל ט"ו חובה וכל שאר הימים רשו סוד עשר מכות: ונתחיל לפרשה בדרך הספירות מלמעלה למטה דע כי הכתר ברד, והחכמה שלח צפרדעים, ובינה כינים, חסד דם, פחד דבר, ת"ת מכת בכורות, נצח ארבה, הוד שחין, יסוד חשך, מדת דוד ערוב. וטעם אלו המכות באו שלא כסדרן אוצר ה' יבא בפרושים להגדה בעזה"י:

אות תקיט - סוד עשר מכות: סוד שתי כתרים שנתנו לישראל בהר סיני: ביום הנבחר לקבלת התורה. דרש ר' סימאי בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד מישראל ב' כתרים, א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו באו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב. אמר ר' חנינא ב"ר חייא וכולם עתיד הקב"ה להחזירם לנו שנאמר ופדויי ה' יישובון ובאו לציון ברינה ושמחת עולם על ראשם. כבר נתבאר שהשמיעה רומזת למ"ה, וישמע אלהים. והעשיה לרחמים, ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים והנה ב' כתרים הם כתרי ד"ו פרצופים. וסוד ס' רבוא הזכרנו עליהם בכמה מקומות וסודם כסוד ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל, ישראל סבא. וכולם מגבורי רחמים דכתיב מפחד בלילות. ולכן הכתירם בב' כתרים. ובעת חטאם נכפלו כי חזרה לנקום נקמתה על מעשה העגל. ולכן ירדו ק"ך רבוא מלאכי חבלה ופרקום ובבוא משיחינו כשתשוב העטרה ליושנה ישובו לישראל כי אז תהיה אור הלבנה כאור

החמה וזהו שנאמר ופדויי ה' ישובון, אלו ו' הספירות שיהיו נפרדים מן החיצונים. ובאו לציון צי"ע. ברנה, כלומר ברנה אחרונה. ושמחת עולם ת"ת, על ראשם. והרי שני כתרים הא' נ"ר ה' והב' שמחת עולם ודע זה והבינהו: