ספר שושן סודות — אות תקנט - על גיד הנשה:

אות תקנט - על גיד הנשה: סוד מידות דופן הסוכה גובהה ועוד: ומעתה להקדמתינו נאמר סוד הסוכה. יש מחכמי הקבלה אומרים כי רומזות היא לחכמה העליונה שהיא כמו חופה לבינה, והיא מוקפת מג' רוחותיה ולכן הוכשרה בג' דפנות. וכבר ידעת כי במאמרינו וימינו טפחה שמים, שהרצון בו טפח לכל שמים ח' רקיעים הם. נמצא שיהיה הכשר סוכה בדופן שבעה טפחים. ואולם גבוה כ' כנגד י"ס ואם תרבע (ר"ל תכפיל) בז' יעלו שבעים טפחים. והרמז לשבעים שרים. וטעם פסולה למעלה מעשרים כי חכמות אלוהית כלולה מעשר וכן כ"ע כלול מעשר הרי כ' והוא הסכך ולכן למעלה מעשרים אמה פסולה דמופלא ממך אל תחקור:

אות תקס - סוד מידות דופן הסוכה גובהה ועוד: בדיני הסכך: והסכך הוא מדבר שאינו מקבל טמאה לפי שהחכמה הוא בית והסכך הוא כ"ע והוא מעורבים בדין ר"ל ז"ס ופועלים מות וחיים אשר מהם תהיה הטומאה לא נפסלו מדברים המקבלים טומאה. וטעם חמתה מרובה מצילתה פסולה כי אנו צל הסכך שהוא כ"ע בעינן כי בצילו חומדים ויושבים ופריו מתוק לחכם. וזה דעת ר' יהודה כי סוכה דירתך קבע בעינן. אמנם דעת החכמים סוכה דירת ארעי בעינן ולכן לפי סברתם היא תרמוז לחכמת שלמה (ולכן ביאה דילה כרחבה וכגבהה ובמחיצותיה). וכן רז"ל דרשו על פסוק כל האזרח בישראל ישבו בסכת, חסר ו' לרמוז לסכת שלם הניתנה לישראל להיות פורסת סוכה שלימה על ישראל להצילם מרעתם. ולמה קראו מצוה קלה במסכת ע"ז, וכבר ידעת כי הצל שלה הוא מצל עליון כי היא מתנשא לכל לראש ולכן נפסל הסכך בדבר המקבל טומאה. ולפי זאת הדעת הדפנות תרמזנה לשרים העליונים המקיפים אותה ופעולים דין ולכן מותר לעשות בדבר המקבל טומאה:

אות תקסא - בדיני הסכך: וטעם פטור אשה מסוכה: אע"ג דאיכא היקשא, לפי שזה עדות והאשה פסולה לעדות ומשועבדת תחת בעלה. ובני ישראל תרמוז לה' ספירת אחרונות שהם בני ישראל סבא ולזה בא למעוטי אשה: אות תקסב - וטעם פטור אשה מסוכה: וטעם ולא בסוכה שתחת סוכה: לפי שא"כ אתה נופל תחת המלאכים שהם כסא לשכינה:

אות תקסג - וטעם ולא בסוכה שתחת סוכה: וטעם איסור עצי סוכה כל ז': לפי שהחגיגה שהיא המלכות היא לה' ר"ל לת"ת ולכן אין להפריד אשה מבעלה: אות תקסד - וטעם איסור עצי סוכה כל ז': וטעם שיהא מחזיק ראשו ורובו ושולחנו: לפי שהשלחן רומז אליה ראוי שיהיה בחבורו שלא יבא לידי קציצה. וזה הטעם שמא ימשוך אחר שולחנו כלומר ויבא לידי קציצה וצורת הפתח נתבאר אצל מזוזה ומשם תתבונן ביאור רחבת ידים:

אות תקסה - וטעם שיהא מחזיק ראשו ורובו ושולחנו: וטעם שאין הסכך במחובר: כי הסכך רומז לעליונים אשר אין להם חבור בארץ האדמה כי שם (באדמה) יש דין, ובסכך אין שום דין. וכל שאין גידולו מן הארץ אין מסככין בו. והטעם שאין לסכך בדבר מבלי ההקף כי נעוץ סופן בתחלתן בענין זה. וז"ס אמרם גדולו מן הארץ כלומר אמיתית הארץ העליונה:

אות תקסו - וטעם שאין הסכך במחובר: וטעם כל המצטערים בסוכה פטורים: לפי שאין להטיל בכנסת ישראל דברים המצערים והפחותים אשר הם באים ממדת מצרים והדומה להם. והאבל חייב בסוכה לפי שהיא דנה אותו וצריך להצדיק דינה ולא לפנות לה עורף: אות תקסז - וטעם כל המצטערים בסוכה פטורים: ושלוחי מצוה פטורים מסוכה: כי הם שלוחה. חתן ושושבינים פטורים כי החתן והכל הושושבינים רומזים לד"ו פרצופים ולנצח חסד ויסוד והם שמים בחבור האהל ולכן כלים נאים ומצעות נאות ראוים להיות משום זה אלי ואנוהו. והסוד כולך יפה רעייתי וגומר. והלמוד בסוכה הוא חיבור האוהל להיות אחד. ועל הספק הא' למה תלה הסוכה בתשרי והם יצאו בניסן, בעלי תריסין נשאו ונתנו. כתב רבינו יעקב בעל הטורים ז"ל אע"פ שהוציאנו ממצרים בחודש ניסן לא צוה לעשות סוכה באותו זמן וכו' ולכן צוה לעשות בתשרי שהוא זמן גשמים וכו' והנה אם סברא טובה היא אינה מספקת לטעם המצוה לפי שהכתוב תלה טעם המצות משום אסיפת תבואות הארץ ככתוב חג

הסוכת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך, נראה מה שהרחיק מן זמן יציאתם היתה הסבה והמניעה שלא נאספה התבואה כי לא קבלתי בזה דבר מפה אל פה. גם בספרים הנמצאים לא ראינו לה טעם ע"ד אמת. אך נראה לי הטעם בזה הדבר. ידעת שיציאת מצרים היתה במדת יעקב בעזר נ' שערי בינ"ה שנפתחו ולכן באה מצה וסוכה תרמוז למדת דוד כאשר נתבאר במה שקדם. ואי אפשר לב' מלכים שיתמשו בכתר אחד ושיהיו דין ורחמים בזמן אחד, ולכן שמה החבה האלוהית זמן לזכר המצוה הזאת בט"ו בתשרי אחרי שנשלמו אסיפת תבואת הארץ מעשי ידיה וברכת ה' היא עשרתם ואז הוסיפה ג"כ מצות רומזים לז"ס הבנין שלא יהא נראה כמו קציצה. וכן חכמינו ז"ל ע"ה עשו שמחת בית השואבה להיות שמחים בשמחתה ודע זה. ובזה הותרו ב' ספיקות א' וב' ומה שתלה המצוה הזאת בחודש השביעי יען כי היא השביעית לבנין ולכן אחר שלא נעשה בזמנה ר"ל בזמן יציאת מצרים לסבה הנזכרת שם לה זמן הדומה

לעניינה. ובזה הותר הספק והספק הג' יותר לך ממה שאמרנו כי מיעוט סוכת שתים הא' לחכמה עליאי והב' חכמה תתאי כי יש פנים לכאן ולכאן ושאר הספיקות יותרו מה שהקדימו מאמר על מאמר בכללם היוצא מהם: אות תקסח - ושלוחי מצוה פטורים מסוכה: ענין סוכות: הסוכה רומז לחכמה, וחכמה נקראת בית שנאמר בית נתיבות נצבה. ר"ל שהוא בית הספירות כי היא מקפת הכל ושמיני של חג קראה הכתוב עצרת היא, שהיא עצורה אצלו, ר"ל כי הע"ט עצורה לת"ת ועל העטרה אמרו רבותינו סעודה קטנה. ובכל יום ויום של חג הסוכות רומז לאחת מן הספירות של היום והם מקריבים ע' פרים כנגד ע' כוחות הממונים על ע' אומות וביום ז' של פסח נאמר עצרת כי יציאת מצרים היה ג"כ בב' מידות בת"ת ובעט"ר כמו שביארנו בטעם חמץ. והת"ת עיקר, וע"כ אין הקרבן משתנה כאשר משתנה בסוכות ומה שאדם חייב לאכול מצה ולא חמץ בפסח רומז למדת הדין שהיא חמוצה וקשה ומצה רומז למדת

הרחמים, והת"ת נתן כח בע"ט להציל האוהבים ולהפיל השונאים. ובשביל שלא יקצץ אדם בנטיעות באכילת חמץ לאמר כי כל האכילות או הפעולות היכולת בע"ט בפעל להם כי היא מדת הדין הרפה, צוה באכילת מצה שלא תזוז מן הת"ת שהיא מדת הרחמים כעין המצה שאינה חמוצה וקשה. וזה שאמרו כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וזה סוד אכילת מצה ואינו אכילת חמץ:

אות תקסט - ענין סוכות: וענין שבועות: כענין ז' של פסח לת"ת ולעטרה. וענין קרבן של ראש השנה רמז לע"ט כי הוא כח הלבנה כאשר ביארנו. וראיה לדבר מדדרש רבי יוחנן מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום דחלשה. הכוונה בזה לרמוז אל המעיינות הנמשכות ומתחברות אל יסוד עולם ודי לחכימא ברמיזא. כלל הענין ברכות באמצעות של י"ח ברכות כגון אתה חונן וכל האמצעות כוונתן לת"ת ביום. אבל בלילה לתשובה שהיא הבינה. וראשי חדשים לת"ש אפילו ביום. והברכות הראשונות של י"ח והאחרונות ובי' ימי תשובה בין ביום ובין בלילה לת"ש. אבל כל החתימות שבעולם צריך שיכלל י' ספירות. וכל הברכות שאין להם חתימה כגון בורא פרי הגפן והמוציא וכיוצא בהן, הכוונה לתשובה. אבל כל ברכה שסופה ותחילתה ברכה תחילתה לתשובה וסופה לי' ספירות. ושמע כי אמר הרב הרמב"ן ז"ל כי לעולם יכוין האדם לת"ת חוץ מי' ימי תשובה יכוין לתשובה. וחתימות הברכות לי"ס. וכשאומר בברכות בא"י יכוין אל

התשובה. כשאומר אקב"ו, לת"ת. ונקראת עולם על שם שש קצוות כי הוא מעמיד הקצוות ברצון סבת הסיבות ובהמשכתו השפע עליו. ומי שאמר להקשות מקום הציץ לעט"ר ופירש כנגד הציץ, וראיתי על זה ונראתה הקשת בענן ר"ל בענן הכבוד אש שם הכבוד והענן ההיא והכבוד באל הוא דבר אחד. ומה שאמרו רז"ל זכור לזכר ושמור לנוקבא ועל זה אמרו רז"ל בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. ומבואר מן הפסוק כי שבת היא מן המן הרי נוקבא שומר שבת מחללו הרי זכר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא וגו':

אות תקע - וענין שבועות: וטעם הלולב: לולב בעצמו רומז לצי"ע. וג' הדסים לאבות החס"ד והפח"ד והת"ת. וב' ערבות ללמודי ה', ה' אלהים נתן לי לשון למודים הם נצ"ח והו"ד. והאתרוג רומז לע"ט שהיא כצורת לב. וע"כ אין אוגדין אתרוג ולולב, אעפ"י שכולם בכח, אינם דומים לפועל. ורמז באמרו אם נפרצו עליו פסול, רמז שהכל יונק משורש אחד כלל גדול מיסוד:

אות תקעא - וטעם הלולב: טעם שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא: טעם מצות עשה ומצות לא תעשה כל מצות עשה יוצאות מזכור שהוא הת"ת והוא מצד ימין נמשך מן החסד. ומצות לא תעשה משמור שהיא נקבה והיא מצד שמאל והיא נמשכת ממדת הדין הקשה שהיא הפח"ד והמשכת הנשים וכל מצות לא תעשה ממקור אחד שהיא הנקבה, וע"כ אין חייבות במצות במצות עשה שאין המשכתם ממקום אחד:

אות תקעב - טעם שנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא: טעם הלולב וביאור איך תרי"ג מצות תלוים בו: דע כי הלולב רמז למשך הו' מל"ב נתיבות החכמה העליונה מצד ל"ב נתיבות יוצאות מן החכמה שהם אבות על כל מצות עשה ומצות לא תעשה. כיצד הם ל"ב נתיבות, י"ס שהם פנימיות וכ"ב אותית הרי ל"ב נתיבות. וכל נתיב ונתיב יחלק לב' חלקים, טו"ר (טוב ורע). מ"ע שהם יוצאים מן החסד שהיא הרחמים ומן הפחד שהיא הדין קשה. הרי לך ס"ד נתיבות וכל נתיב ונתיב יש לו גוף ונפש. והנפש שהיא כלולה מי"ס הרי תר"ם. צא מהם כ"ז אותיות עם מנצפ"ך שנתנו לנו הרי לך תרי"ג. וכנגד ל"ב נתיבות יש בציצית ל"ב חוטים, וכנגד ה' חומשי תורה ה' קשרים, וע"כ נרמז וזכרתם את כל מצות ה' כי כל המצות נרמזות בו כאשר ביארנו. הה' של שם ב"ד ה' אחרונה נקרא חכמה. מנין חכמה (היינו חכמ"ה בגמטריא עולה) ע"ג, וכשתקיף החשבון ה' פעמים יעלו שס"ה. והם כנגד מצות לא תעשה. ולפי שהחכמה שהיא

ה' יורה על נקבה, חייבת בכל מצות לא תעשה. וגם נקראת חכמה והיא ניתנה לשלמה שנאמר וה' נתן חכמה לשלמה. וגם ניתנה לבצלאל ואהליאב. וגם נקראת לב ה' שעליה נאמר ויאמר ה' אל לבו: אות תקעג - טעם הלולב וביאור איך תרי"ג מצות תלוים בו: ומה שאמרו כי האדם נקרא עולם קטן: ר"ל כי כמו שהקב"ה ממלא העולם וברוחו מעמיד עולמים עולם העליון ועולם התחתון, כן נפש האדם מעמדת עולם קטן הגוף ומניגתו לכל אשר תחפוץ:

אות תקעד - ומה שאמרו כי האדם נקרא עולם קטן: רוח ה' דבר בו: הע"ט (מלכות) שממנה הנבואה באה. וישמע את הקול מדבר אליו ר"ל כי מרע"ה בטוב שכלו איך היתה נבואה משתלשלת ממדה למדה עד שמגעת לצי"ע ולע"ט ואחר שהע"ט דבר עם משה. וע"כ נאמר אחריו וידבר אליו ר"ל על הע"ט:

אות תקעה - רוח ה' דבר בו: סוד כל המקיים באגודו: בפרק לולב וערבה גרסינן א"ר אבוה אר"א, כל המקיים לולב באגודו וערבה בעבותו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. עכ"ל. ראשונה, התבונן בזה הסוד כי לא הזכיר כאן אתרוג. והודיעך כי הוא תלוי בעת רצון לפעמים בחבורם ולפעמים להשפיע אל כל אשר תחת היחוד מקרני ראמים ועד ביצי כינים, והוא עם כולם וכולם עמו. אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. וכבר ידעת סוד הקרבן שהוא הקרבת הכוחות העליונים זה בזה. וכן לולב כן. אלא דוגמא של מעלה לחבר את האהל להיות א' ולקשרם זה בזה כשלהבת הקשורה בגחלת. ולכן לא הזכיר אתרוג כי הוא כדמות המזבח שמקריבין עליו. והנה המקיים לולב ומינו הרומזים לימי עולם עם האתרוג המקבל מהם כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן. ודע זה כי המשל עצום והנמשל נפלא:

אות תקעו - סוד כל המקיים באגודו: סוד אתרוג לולב הדס ערבי נחל: אמר המחבר גם הד' האלו אמר לי לבי להביאם ולבארם כי מימיו מן המקדש. וזה לשון הרב ז"ל - אך בט"ו יום לחודש השביעי וגו'. הנה טעם כל הפרשה תחוגו את חג ה' שבעת ימים שבמעשה בראשית ותסמכו להם השמיני עצרת שנאמר למנצח על השמינית. וגם באותם השבעה תקחו בהם פרי עץ הדר גם לולב באגודתו ולכן הקדים האתרוג. אבל אין צריך כי הוא עצמו הדר. וזה טעם וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה תחוגו. שבעת ימים סבוב והקפה מלשון חוג שמים ובמחוגה יתארהו המון חוגג. עכ"ל. ושמע ביאורנו דברי רמיזותיו וסודותיו. אמר המחבר הרב ז"ל, הנה טעם כל הפ' וכו' ירצה כי ז' הימים של דוגמא גם ש"ע שעמהם, הוא בא לרמוז על ז' הימים שבמעשה בראשית וכבר התבאר במה שקדם כי המלכות תשלומין להראשונים ואינה באחדות שלהם. ולכן גזר ואמר ותסמכו להם ש"ע כענין שנאמר למנצח על

השמינית. והנה הרב ז"ל נעזר מדברי דוד ע"ה שהוא היה מסמיך השמיני לעליונים. וראוי שנעוררך על מה שפירש רש"י ז"ל במסכת שבת על מאמר שיר בפני עצמו ואמר דשיר של שמיני לא התפרש. אמנם מצאנו במסכת סופרים שהוא למנצח על השמינית, ומשמע בירושלמי שכמו כן היו אומרים הלוים כב"ה ביום עצרת. א"כ מזה נשמע ג"כ דוד היתה כוונתו במזמור ההוא על המדה ההיא. כתב הרב ז"ל וגם באותו הז' רצה בדוגמא ולכן הקדים האתרוג. הרב ז"ל הורה מכאן שיזהרו שלא ישכחו להסמיך השמינית לעליונים. ע"ז היתה כוונת התורה להקדים האתרוג שלא יפקעו בזה ואיידי דחביבא ליה אקדמיה. אבל בח' אין צריך כי הוא עצמו הדר. בכאן הורה האתרוג רומז אל המדה האחרונה הכוספת ומשתוקקת על בעלה. ואולם נוכל לומר כי הדר מלשון הדריכני שהיא תמיד מתרפקת על דודה וחוזרת אליו. וזה הטעם בעצמו שאמר הרב שחג הוא סביב ובקף ודע זה. אמר הרב ז"ל על דרך האמיתי פרי עץ הדר, הפרי שבו רוב

התאוה. ירצה והיא המדה השמינית אשר עליה נאמר ומראך נאוה, זה חטא אדה"ר. ירצה בין למ"ד חטה היתה ובין למ"ד תאנה היתה כו' כולם כוונתם אחת כי הוא הפריד הפרי ע"ט מן העץ צי"ע (היינו יסוד מן המלכות) כי כל מי שנכשל בקיצוץ הנטיעות פה נכשל. ואנחנו נרצה לפניו עם שאר המינים. ירצה, ואנחנו המייחדים שמו נרצה באתרוג עם שאר המינים לפניו המאירים. וכפת תמרים הוא הראה. ירצה והוא מדת ת"ת מן האמצעי כפול לפי שהוא ד"ו פרצופים או הוא רמז למכריע בג' וגבוה על כולם. רצה בו כי עולה דרך חוט השדרה אל המוח כי הוא מתחבר אל י"ה העליון ואל ה' התחתון. וענף עץ עבות רמז אל ג"ס ח"ג צי"ע בשם ב"ד. אמר רצה שלשתן קבועים בשם ב"ד שהוא הקו האמצעי שנאמר מידי אביר יעקב, ירצה מידי אביר ח"ג ואביר יעקב צי"ע. והנה הדס עם ג' עלין שלו רמוז לג"ס חג"י. וערבי נחל כענין שנאמר סולו לרוכב בערבות. כי יתערבו במה"ד ובמה"ר שבו, ירצה בזה כי הערבה

תרמוז למודי ה' שהן מעורבין זה בדין וזה ברחמים שהם כאלו המינים. וקבלתם מחסד ופחד ומכאן. תבין שאין אתרוג עמהם באגודה רצה שהרי באלו המינים לא נרמוז. והוא מעכב בהן, ירצה כי הוא נגד ש"ע (שמיני עצרת) שהוא רגל בפני עצמו וחפץ ביחוד והוא שער ושוער שעל ידו נכנסים כל הנכנסים אל החצר הפנימית והרמז בזאת יבא אהרן. והנה אחד בכח ולא בפועל. א' בכח כי נבראו ד"ו פרצופים. ולא בפועל כי הוא הפועל. יען כי הוא אחרון להנהיג עליונים ותחתונים זה המכוון בכוונת הרב ז"ל ברמז סודותיו בענין אתרוג ולולב והדס וערבה והוא העיקר:

אות תקעז - סוד אתרוג לולב הדס ערבי נחל: סוד ההקפות: כפי המקובל איש מפי איש עד הנביאים עד ראש הקבלה הוא מרע"ה. יום א' היו מסובבים את המזבח והיו אומרים לי"ה עינינו והכוונה תהא הבקשה לאם הבנים הנקראת י"ה אשר היא ברחמיה תציל את עם ה' מן אדון השמטה. וההקף הראשון הוא רמוז לשמיטות החסד. והב' למדת הפחד והג' לשמיטות ת"ת והד' לשמטת נצח. וה' לשמטת הוד והו' למדת צי"ע. והז' למלכות. ומקיפין בו ביום ז' הקפות לרמוז שכל שמיטה כפולה בז' אלפים שהם מ"ט אלף ואז חזרו כולם לאמם והיא תאמר לחכמה אחותי את והחכמה מאין תמצא והיה ה' אחד שמו אחד, ותשוב השלהבת לגחלת. ולזה חבוט חבוט ולא בירך כי השפע כבר שבו למקומם ולנרתיקם. ומכאן ואילך הרהור אסור ומכ"ש הדבור והמהרהר נוח לו שלא נברא. וסוד הערבה בשביעי רבו הדיעות ואני את אשר הראוני מן השמים הרמזתי בחבוט חביט והמשכיל יבין:

אות תקעח - סוד ההקפות: סוד ניסוך המים בחג ולא בשאר מועדים: דע כי בחג ע' פרים היו מקריבים על ע' אומות השולטין עליהם ע' שרים הנקראים מים הזדונים ובאהבת ה' את עמו ישראל צוה להם לנסך מים ע"ג המזבח בתיקון הדוגמא לעורר מי הרחמים והחמלה להוציאם ולהצילם ממים הזדונים ההם. וזה הסוד שאמרו ז"ל ובחג נידונים על המים, ירצה המים הזדונים שישפלו ויעלו מי הרחמים והחמלה על ישראל ואז בליל החותם שהוא ליל ז' לערבה ישלים האל לטובת עמו ישראל ברחמים:

אות תקעט - סוד ניסוך המים בחג ולא בשאר מועדים: סוד סר צילם מעליהם וגו': כתב הרב ז"ל יתכן למה שנודע שבליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההוא, ולכן אמר כבר סר צילם מעליהם ונגזר עליהם מיתה וה' אתנו ושוכן בקרבנו ועושה נפלאות בעיני כל רואה ולכן אל תיראום עכ"ל. וטעם הענין וסודו כבר התבאר במה שקדם שאין בנבראים של מטה שאין לו כח למעלה שנאמר הידעת חקות השמים וארץ ואמרו רז"ל שאין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל ובהיות כוחו עמו מגן עליו ויש לו צל והרמז ה' צלך על יד ימינך ותסך עלימו ויעלצו בך. ובסור כחו מעליו סר צילו ובסר צילו המאורות שולטין עליו מכל צד וכבר ידעת כי הנהגת העולם השפל הוא ע"י שכינה והרמז והוא ישפוט תבל בצדק וכל מעשיהו באמונה ופועלת בהשגחה פרטיות על כל אדם והרמז היפלא מה' דבר. צופיה הליכות ביתה - הנה בהיות צילו עלינו אז הש"י שומרינו מצילנו ככתוב

ובצל ידי כסיתך. כאשר יסתיר פניו ממנו אז אין הצל על ראשו ונעשה הפקר: אות תקפ - סוד סר צילם מעליהם וגו': והטעם בליל החותם הנקרא הושענה רבה: לפי שהוא גמר החתימה על המים כאשר פירשנו וזמן ראיית הצל על ראשו. הבנתי מתוך ספר הזוהר שהוא רגע הראות הלבנה במקום שהוא עומד ואם עבר ואחר הזמן ההוא לא יועיל והכל תלוי בתשובה כי אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת ונחם על הרעה. וי"מ כי סר צילם הם שרי מעלה וכן דרשו רז"ל במדר' שיר השירים. ונסו הצללים אלו שרי אומות העולם וכן אמרו קל משמיא נפל ר"ל מלאכו ושרו. וכן אמרו יפקוד ה' על צבא מרום וגו' ואח"כ על מלכי האדמה באדמה הכח המלאכים שלהם צל עליהם ודע זה:

אות תקפא - והטעם בליל החותם הנקרא הושענה רבה: סוד שמחת בית השואבה ת"ר מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מימיו מי שלא ראה ב"ה בבנינו לא ראה בנין מפואר ממיו עכ"ל סוד ניסוך המים כבר פירשנו שמחת בית השואבה נקראת על שמו ככתוב ושאבתם מים, חסד בששון, ע"ט ממעיני הישועה, ז"ס. והתבונן במאמרם איך אמרו רז"ל ברמזים נפלאים אמרו מי שלא ראה ירושלים, ע"ט. בתפארתה, ת"ת. ולא אמר בישובה והדרה או ביפיה וכיוצא בזה והרמז כי תפארת אדם, ת"ת. לשבת בית, ע"ט. וכן אמרם לא ראה כרך נחמד מימיו. ולא אמר יפה ולא נאה ולא נעים והדומה להם. הרמז פרי עץ הדר כי נחמד העץ למשכיל. וכן בבית המקדש אמרו בנין מפואר, והרמז כי תפארת עוזמו אתה לפאר מקום מקדשה ומקום רגלי אכבד:

אות תקפב - סוד שמחת בית השואבה ת"ר מי שלא ראה שמחת בית ה ענין מה שאמר הלל אם אני כאן הכל כאן: תניא אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח שמחת בית השואבה אמר אם אני כאן הכל כאן ואם אין אני כאן מי כאן. אף הקב"ה אמר אם תבא לביתי אבוא לביתך שנא' בכל ביתי וגו'. ונאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. עכ"ל הברייתא. כבר ידעת שהלל היה משלומי אמוני ישראל בדת ה' עד שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה ואיך חסיד כזה יתפאר ויקח גדולה לעצמו בבית ה' ויאמר אם אני כאן כו'. אלא סוד למשכילים יונעם ועליהם תבוא ברכת טוב. וטעמו על מדת אני ועל מדת כל המחוברת בה. אף הקב"ה ר"ל תפארת ישראל אמר אם תבוא לביתי בעולות וביחוד אתן זכרוני מדת זכרון שלי לשמי אדנ"י ואז תהיה מברך מן הבריכה העליונה ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף סמא"ל ושריו נצב שלו עמו כי היא עם המלך במסיבה ודע זה. וגם סוד שהיו שונין אנו ליה וליה עינינו ודע זה: