שער מאמרי רשבי — קטע 19

האמצעי היורד ונמשך דרך חוט השדרה כי לכן נקרא הזווג ידיעה כמש"ה וידע אדם את חוה וידע אלקנה את חנה אשתו על שם הדעת. אבל נוקביה דז"א דעתה קלה ואין בה רק תרין מוחין וטעם הדבר הוא כי נשמות ישר' נמשכין מזווג העליון של הקדושה. ומשם יוצא להם נר"ן. כי הנפש היא מן המלכות בעצמה אבל הרוח והנשמה הם מן זווג ת"ת ומלכות. והנה אי אפשר להעשות הזווג הזה אם לא על ידי הדעת המחבר תרין מוחין דחכמה ובינה דז"א ומשם יוצא טיפת הזרע להוציא רוחין ונשמתין לתתא. ולכן יש בהם בישראל נר"ן. נפש ממלכות ורוח ונשמה מזווג הנעשה מת"ת ומלכות. אשר יש בחינת דעת אל הז"א כנז' אבל האומות אין להם לעולם רק בחינת נפש לבד מצד הנקבה של הקליפה כי הרוח והנשמה הבאה מן הזכר המזדווג בנקבה אינ' נמשכת להם לפי שאין אל הזכר של הקליפה מוח השלישי הנקרא דעת אלא שני המוחין אשר כנגד חכמה ובינה בלבד. ולכן אל אחר שהוא הזכר של הקליפות אסתרס (ד"ש

ע"ג) ולא עביד פירין שהם בחי' רוחין ונשמתין של אומות העולם. וכבר ידעת מן ההיכלות דפ' פקודי כי אל אחר הוא כינוי של הזכר של הקלי' וזהו סוד מ"ש ז"ל מי שאין בו דעת אסור לרחם עליו כי כיון שהוא מרחם למי שאין בו דעת גורם התפשטו' רחמים ושפע באל אחר הזכר של הקליפות שאין בו דעת. גם זה הוא סוד גם בלא דעת נפש לא טוב כי נפשות אומות העולם הם נעשות בלי דעת ולכן אינם טובות אלא הם מצד הקליפה הרעה. אבל נפשות ישראל שהם נעשות בדעת הם טובות מצד הקדושה שיש בה זועת: שם בד' ק"ה ע"א וז"ל ועל דא בההוא זמנא מי אלה כעב תעופינה כו' ענין שם אלהים שהוא חיבור מי ואלה הנז' כאן יתבאר לך ממה שנתבאר אצלנו בענין דרוש יעקב עם שתי נשיו לאה ורחל: שם בד' קי"א ע"ב וז"ל כד אתא שמואל נטל ההוא ירך וסלקיה מההוא אתר וחטף ליה מיניה כו' יתבאר לך במה שנתבאר אצלנו בענין דרוש שורש נשמת נדב ואביהוא שהם בחינת נצח

והוד. ועליהם איתמר ויגע בכף ירכו כנז' בפ' ויצא בסתרי תורה בדף קמ"ח ע"ב וז"ל מהו ויגע בכף ירכו ביה לא יכיל. אבל נגע בכף יריכו דאינהו נדב ואביהוא כו' והנה שמואל הוא בחינת גלגול נדב ואביהוא בסוד ונתת לאמתך זרע אנשים כמבואר אצלינו. וחטף הירך ההוא מיד סמא"ל ולקחו לעצמו: שם דף קי"ד ע"ב וז"ל פקודא חדא להפריש ערי מקלט למאן דקטל בגין ההוא מצרי דקטלת כו' כבר הודעתיך כי מרע"ה הוא גלגולו של הבל בן אדם הראשון והמצרי שהרג היה קין אחיו ולכן הרגו בשם המפורש של שם מ"ב. כדי להעלות נפשו ולתקנו בתוך הקדושה אמנם עדין לא היה ראוי לזה ולא נגמר זמנו להתקן. והרגו קודם הזמן הראוי לו ונמצא שהרגו שלא כדין אלא שהיה (ע"ג) בשוגג כי נתכוון לטובתו. והיה צריך לנוס אל ערי מקלט. ולכן ניתן לו מצוה זו של הפרשה ערי מקלט ליחשב לו כאילו נס אל ערי המקלט ונתכפר לו כמו שביארנו שם בפסוקים ההם ובפסוק ואשר לו צדה כו':

שם בדף קי"ד ע"ב וז"ל בתר דהדרת בתיובתא אסתלקת בבינה יה"ו אילנא דחיי כו' כאן אמר כי משה סליק עד בינה ורז"ל אמרו במדרש על פסוק וראית את אחורי מלמד שהראהו קשר של תפלין ולא יותר אבל זה יובן במה שהודעתיך כי לאה היא הנקראת קשר תפלה של ראש והיא עצמה מלכות של בינה: שם בדף קכ"ב ע"ב וז"ל דתניא ברזא דרזין ריש' דמלכא אתתקן בחסד ובגבורה כו' ענין זה נתבאר היטב בביאור אדרת האזינו: שם ד' קכ"ג וז"ל אלא דעת גניז בפומ' דמלכא ואקרי פשיטותא דת"ת כו' גם זה נתבאר בביאור אדרת האזינו בענין הדעת של רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין כי הדעת שלו גניז בפומא דעתיקא שהוא אריך אפין כי הת"ת נחלק לשתי חלקים והם ת"ת ודעת והת"ת הוא בחינת קרומא דאוירא והדעת גניז בפומא ושניהם נקראים ת"ת וכאשר הוא ענין הזה בעתיקא כן הוא בכל שאר הפרצופין כולם ובז"א ונוק' כמו שנבאר בע"ה במקומו איך כולם מתפשטין ומתלבשין זה בתוך זה ונמצא כי דע' גניז בפומא דמלכא שהוא ז"א ת"ם:

פרשת תרומה בדף קכ"ז ע"א וז"ל ובגין כך את סמך איהו סתים בכל סטרוי בגונא דא את ם סתימא מה בין האי להאי כו' כבר הודעתיך כי כמו שלמטה הם לאה ורחל כן כנגדם למעלה הם בינה ותבונה בינה כנגד לאה ותבונה כנגד רחל והנה אות ס' היא בבינה. שהיא יותר סתומה ונעלמת אבל ם סתומא היא בתבונה שאינה כל כך סתומה לפי שהיא יורדת למטה ומתלבשת תוך ז"א כנודע והיא נעשית בבחינת מ"ם סתומה מרובעת דרביעא על בנין. וזו התבונה היא הנקראת אם הבנים: שם דף קל"ו ע"א וז"ל ולא מברכי ישראל ברכ' דא עד דמתעטרן בעטרין דנשמתין קדישין כדקאמרן כו' דע כי ענין תוספת נשמה הבאה לאדם בערב שבת הם בכל החלקים והנה מ"ש עתה דבהאי ברכה דברכו מתעטרן בתוספת עטראן דנשמתין הוא בבחינת חלק הרוח בלבד והוא כי ברכת ברכו הוא ברכת ז"א אל נוקביה ואמנם תוספת הנשמה בעצמה אינה נכנסת באדם עד ברכת הפורס סוכת שלום עלינו שאומרי' (ד"ש ע"ד) בליל שבת כי סוכת שלום היא הבינה והיא

פורשת גדפהא על ישראל ונותנת להם תוספת נשמה ממש כנז' אצלנו לעיל בפ' בראשית בדף מ"ח ע"ב ובזה תבין דלא פליגי המאמר אשר. שם עם המאמר אשר כאן: שם בדף קל"ט ע"א וז"ל ותולעת שני כתיב שני וכ' שנים דכתיב כי כל ביתה לבוש שנים כו' זה יתבאר לך ממה שיתבאר בפ' אמור ד' ק"נ ע"ב וממה שביארנו לעיל בפ' יתרו בדף ס"ח ע"ב (ע"ד) בתוספתא ההיא ושם נתבאר כי מציאות החסד נקרא יומם יומא דכליל לכולהו יומין כי הוא מתפשט בחמש הספירות אשר למטה ממנה. וכולן אינן מקבלות אור ושפע אלא על ידה ובאמצעותה כנז' שם. והנה היא לבדה נקראת שני בערך עצמ' בלשון יחיד כי היא נוטלת כל גוונין בה כי לכן נקראת יריעה מרקמה כנז' שם אבל בבחינת כל שאר החסדים המתפשטים למטה ממנה נקראת שנים בלשון רבים ומ"ש שני דנפק מכורסיא עלאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא כו' פירוש כי החסד העליון נק' תולעת והוא היוצא מכרסיי' שהיא הבינה שבברי'

והתולעת הוא החס' שביציר' ושני הוא בחי' החסד החיצונה שביצירה (נ"ל שבעשיה שהיא לבוש אל התולעת שהוא החסד שביצירה ואומר שני דנפק מכרסיא הוא כי כיון שהוא לבוש של החסד עצמו היוצא מן הכרסייא. לכן גם זה נאמר עליו שגם הוא יוא מן הכרסייא ולכן נקרא שני להורות כי התולעת הוא הראשון וזה הוא שני לו ומן זה השני נפק מיכאל אפוטרופסא דישראל. ואמנם יש בזה קצת קושיא כי הרי החסד הוא לובן ואיך קראו תולעת שני שהוא אודם. וזה יתבאר ממ"ש תולעת שני תרין גוונין כחדא דימינא ושמאלא חיור וסומק. והענין הוא במה שנודע גם כן. כי פני אריה הוא בימין שהוא בחסד והנה אריה הוא בגמטר' גבורה. אמנם הענין הוא להורות הכלל הנודע כי החסד כלול בגבורה והגבורה כלולה בחסד ונמצא כי בחסד עצמו יש גבורה ונמצא שהוא כלול מתרין גוונין ימינא ושמאלא. ונמצא כי מה שקראהו תולעת שני שהיא אל בחינת הגבורה הכלולה בו שהוא אריה בגמטריא גבורה כנז':

שם בדף קמ"ה ע"ב וז"ל ויהי שירו חמשה ואלף ואיך החתן לוקח ת"ק שנין. זה תבין מאדרת נשא ד' קל"ב ע"ב בענין ההוא עלמא קדמאה דנפיק מההיא תקונא קדמאה דדיקנא דאיהו אלף אלפין מארי תריסין וע"ש ענין אותם האלף מה הם ואיך נמשכין עד הכתפים: שם ד' קמ"ו ע"ב בספרא דרב המנונא סבא קדמאה כו' ומאן איהו אהבה כו' ענין ד' רוחין דאהבה הנעשין על ידי הנשיקין נתבאר בביאור אדרת האזינו וע"ש: שם וז"ל רזא אכתריאל מעטר עטרין למאריה בשמא גליפא מחקקא יהוה יה צבאות כו' דע כי אהבה זו היא עולה מן עולם היצירה אל היכל אהבה אשר בבריאה שהוא אחד מאותם שבע' היכלות שנזכרו בפ' פקודי והנה ג' ראשונות דיצירה הם סוד שמות הנז' באופן הזה כי הכתר נקרא אכתריאל והחכמה נקרא יה והבינה נקראת ה' צבאות כי הוא סוד ועונתה עונה טמירא הנז' בפ' משפטים. בדף צ"ז ע"ב וז"ל ועונתה מאן איהו דא משיכו דעלמא דאתי דביה כולא ה' צבאות איהו כו' והנה שם הנז' הוא נשמת ג' עליונות שביצירה ומטטרון הוא נשמת

שש קצוות היצירה. והעשיה דיציר' שהיא המלכות היא למטה בהיכל קדש הקדשים דעשיה כנודע אצלינו והוא סנדלפון הנקרא כסא דין. ואמנם ממטרון נעשה גוף אל ששת קצוות הבריאה ולכן נקרא בס' הזוהר גופא דאמתא דמלכא ונודע כי (דף ד' ע"א) הבריאה נקראת אימא בערך האצילות הנקרא מטרוניתא: שם דף קנ"ו ע"א וז"ל פתח ההוא טייעא ואמר ואני תפילתי לך ה' עת רצון כו' ואני תפלתי לך ה' הא הכא רזא דיחוד' ואני דא דוד מלכא אתר דאיקרי גאולה. תפלתי דא תפל' כו'. פירוש כי המלכות בהשפיע בה יסוד תקרא גאולה כמ"ש בפ' אמור בד' צ"ה ע"ב בסוד ד' גאולות ד' כוסות וזהו ואני לרמו' לו' זעירא עם אני שהיא המלכות וזהו סוד היחוד תפלתי דא תפלה והכא איהי סמיכא לגאולה דאיהו חד. ירצה כי יש לה שתי שמות ציון וירושלים ועיר דוד היא ציון והוא מקום כניסת היסוד הקדו' בה ונקראת גאולה על שמו דאיהו בתוכה. ונקראת גואל כד"א אם יגאלך טוב יגאל וזמ"ש בפ' אמור ולא איקרי גואל

אלא (ד"ש ד"כ ע"א) ע"י דרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ירצה דקיימא עלה למזון. ואנהיר לה בסוד הזווג להיות נשמות. וזמ"ש כאן אחר דאקרי גאולה. ולהיות שמקום זה בו יוכר הזכר מן הנק' ולהיות שמקום אחיזת דוד הוא מקום כיסוי היסוד בו אמר דוד אליך כסיתי ולדעתי זמ"ש בפ' בלק ד' ר"ד ע"ב וז"ל אתא דוד ואתקן חופאה להאי בקר דיוסף לאתחפאה ביה ולקיימ' עלמין דלתתא בסדורא דבוצינא דא ועל דא כתיב בקר אערך לך ואצפ' כד"א ויצפהו זהב טהור ובגין דההוא בוצינא דוד ביה תליא אמר דאיהו להוי חופאה להא בקר כו' ויש לי בו סוד אחד ואין כאן מקום ראוי לגלותו. ותפלה הוא המקום הנקרא ירושלים והוא כללות המדה ומדרגותיה והוא דין. וציון ורחמים כמבואר באדרא וצריך לסמוך זה בזה לבסם הדין. וזמ"ש והכא איהו סמיכא לגאולה דאיהו חד. ירצה שהכל במלכות עצמה. ואנו מסמיכים זה בזה לבסמם. אמר עוד כד איהו סמך גאולה לתפלה כדין איהו עת

רצון. עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא (א"ש פירוש עת היא המלכות רצון זה ת"ת) ירצה כי עת יורה על כללו' המדה ורצון על נקודת ציון כאשר יתגלה בה הרצון שהוא חסד עלאה