{"bookId": "kabala-4dc55b77f7b3", "part": "1", "torah": "20", "title": "שער מאמרי רשבי — דרך פי האמה שהוא פי היסוד כנז' באדרא רבא וזוטא:", "hebrewTitle": "דרך פי האמה שהוא פי היסוד כנז' באדרא רבא וזוטא:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-4dc55b77f7b3/1/20/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-4dc55b77f7b3/1/20/", "segments": [{"index": 1, "he": "דרך פי האמה שהוא פי היסוד כנז' באדרא רבא וזוטא: \nונמצא כי עת רצון ענינו כמו גאולה ותפילה המורה על מדת המלכות עצמה בשני חלקיה \nכשנכללים זה בזה וזמ\"ש עת רצון אוף הכי כללא איהו כחדא אלא שאינן דומי' לגמרי כי \nגאולה ותפלה שניהן הם במלכות עצמם שני מקומות שיש בה מש\"כ בעת רצון. כי עת אמת הוא \nשהוא במלכות אבל רצון אינו במלכות כי הוא חסד עלאה המתגלה במצחא דעתיקא ויורד דרך \nפי האמ' כדפירשתי ונכנס בנקודת ציון. אך אינו ציון עצמה וזמ\"ש ע\"ת חד רצו\"ן חד. כי \nהם ב' ענינים וכאשר יוכללו זה בזה הם אחד כי בקבל ציון הרצון תקרא רצון ותכלל עם \nירושלים ויוכלל זה בזה ויהיה הכל אחד או נאמר עת חד היינו ירושלי' רצון חד היינו \nציון בקבלה הרצון המתגלה מהיסוד אתכלילו דא בדא ציון בירושלים והוו חד. ונמצא שייחד \nדוד בפסוק זה שני חלקי המלכות לבד. ומן הראוי היה שייחד הת\"ת גם כן כמו שאנו אומרים \nשמע ישראל והוא יחוד הת\"ת בקצוותיו ואומרין בשכמל\"ו. והוא (ע\"ב) יחוד המלכות. \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ולפיכך השיב ואמר דוד מלכא בעא לייחדא בהאי קרא יחודא חדא לבד. להיותו דוד מלכא \nנאחז במלכות השתדל לתקנה והקשה כי לפי זה שהכל במלכות לבד למה אנו אומרים אותו \nבמנחת שבת ומנחת שבת הוא במקום גבוה ועליון כמ\"ש בס' הזוהר על עולח התמיד כנודע \nויותר שייך במנחת חול לבסם הדינין. ועוד שהיה ראוי שנאמר פסוק זה בתפלת שחרית ואף \nבימי החול שאנו סומכים גאולה לתפלה מש\"כ במנחת שבת. ולזה השיב שאין עת רצון דומה \nלסמיכת גאולה לתפילה. כי בסמיכת גאולה לתפלה מתמזג הדין והרחמים ומתנהג העולם על \nידי שניהם יחד. מש\"כ במנחת שבת שהדין תתבסם לגמרי ומתבטל והכל רחמים. וזהו עת רצון \nהאמיתי. וזמ\"ש ואי תימא אמאי אתמני האי קרא בצלותא דמנחה דשבת. ירצה צלותא דמנחה \nולא בשחרית אמאי ודשבת ולא דחול אמאי. והשיב יאות הוא למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה \nולא בצלותא דחול כלומר אפי' בתפלת שחרית. דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול ירצה \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "אפילו בשחרית דחול בגין דהא בחול בשעתא דמנחה תליי' דינא בעלמא ולאו איהו עת רצון \nכי הדינין הולכין ומתגברין אבל בשבת דכל רוגזא אתערי וכלא אתכליל כחדא. בין ז\"א בין \nנוקבא דז\"א היא המלכות. ואע\"ג דדינא אתער לפי שאז שולט גבורה בשעת מנחה אתבסמותא \nאיהו. כי הזווג אי אפשר לו כי אם על ידי התעוררות וגם התלהבות הגבורה בסוד היין \nהמשמח והמבסם ולא משכר ואינו דין וזהו סוד שמאלו תחת לראשי ובשעת המנחה מתעוררת \nהגבורה לטוב ולרצון ולזה ראוי לקראתה עת רצון באמיתות והנה בשאר ימים בבוקר זמן \nרחמי' והדין הולך ומתגבר לעת ערב. ובשבת הוא רחמים בבוקר והולכים ומתגברים הרחמים \nומתבטלים הדינין לגמרי. ונמצא שאין שום זמן שוה לשעת מנחה של שבת ועל דא אצטריך קרא \nדיחודא ליחדא כל דרגין דכד הוי יחודא דינא אתחבר ואתכליל ברחמי ואתבסם כולא גם \nהמלכות בשני בחינותיה. ואפשר לפרש דגאולה ותפנה הם שני היכלות במלכות היכל הרצון \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "והיא גאולה שהוא אמת ויציב כמבואר בזוהר והיכל קדש הקדשים. היא התפלה כמבואר שם \nונכנלים זה בזה ומתיחדים והם הם (ד\"ש ע\"ב) היכלי המלכו' העליונים. וסמוכים זה לזה \nוזהו עת רצון עת הוא קדש הקדשי' ורצון הוא היכל הרצון כפשוטו ולפי שבהיכל הרצון \nבהתחברו עם יעקב יקרא עת רצון כנז' בהיכלות דפ' פקודי לפיכך הוצרך לחזור ולפרש \nשאינו כן אלא עת חד רצון חד ובהכלל שני ההיכלות זה בזה יקרא עת רצון ושאר המאמר על \nדרך שנתפרש ומצאתי ראיה למה שאמרתי שדוד לקח לו לחלקו נקודת ציון ממ\"ש בזוהר בפ' \nפנחס בדף רי\"ג ע\"ב וז\"ל ר' יצחק אמר כל בר נש דאית ליה חולקא בצדיק ירית להאי ארץ \nכמה דכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כו' והאי צדיק חסיד אקרי אמר דוד בתר \nדבהאי אתר אחידנא חסיד אני ובגין כך שמרה נפשי לאתקשרא בך. הכונה שהוקשה לו מ\"ש \nהכתוב כי חסיד אני כי מדה אחרונה היא מדת הדין הרפה. ואיך יקרא דוד האחוז בה חסיד \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ממדת החסד ולפיכך אמר ר' יצחק כל מי שיש לו חלק בצדיק שהוא אות (ע\"ג) ברית קדש יורש \nהארץ העליונה כדכתיב ועמך כולם צדיקיםלעולם ירשו ארץ. ביאור הדבר הוא כי כל הנזהר \nשלא לחלל בריתו ולקדש עצמו בו יש לו חלק בברית העליון. ונעשה מרכבה אליו כיוסף לבא \nעל ידו שפע לארץ העליונה ונעשה בעלה דמטרוניתא והבעל יורש את אשתו. וזמ\"ש וירית \nלהאי ארץ. ודקדק באומרו דאית ליה חולקא בצדיק ולא אמר דאחיד בצדיק להורות כי כל מי \nשנזהר באיזה דבר הנוגע באות ברית קדש ויש לו בו קצת חלק בין רב בין מעט יורש הארץ \nכי עכ\"פ בא שפע על ידו לארץ העליונה כפי שיעור זהירותו וקדושותו בו אם מעט יבא שפע \nמעט ואם רב רב. וזמ\"ש כל בר נש דאית ליה חולקא בצדיק כו'. וזמ\"ש לעולם ירשו ארץ אם \nמעט ואם הרבה. ודאי צדיק שהוא היסוד חסיד אקרי בקבלו שפע מחסד עלאה ומבסם לנוקבא \nבאתר דאקרי ציון עם הטיפה הזרעית היורדת מן המוח העליון ואז יקרא חסיד חסד י' כי \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "חסד הוא חסד עלאה. וי' רומז לפי האמה היורדת דרך שם הח\nסד העליון כנודע. ואמר דוד באתר דהאי פירוש מקום כניסת היסוד הקדוש שם אחיזת דוד \nוהיא נקודת ציון וראוי שגם הוא יקרא חסיד אחר שטיפת החסד העליון נכנסת שם בנקודה \nההיא. ובג\"כ שמרה נפשי שהיא המלכות מהקליפות שהם סביבותיה ותתקשר ביסוד כמער איש \nולויות. באופן כי כל הקליפות והדינין נתבסמו ניתבטלו כאשר תתחבר נקודת ציון עם אות \nברית קודש ותקרא גם היא חסיד בשם בעלה על שם חסד עליון היורד דרך פי האמה ונכנס \nברחם הכלה והיא מקבלתו ונעשית חסד והדין בטל והרחמים גוברים וקליפות לא יהיה להם בה \nאחיזה ותהיה מצה שמורה לבעלה. וגם חסידה בשמים וזמ\"ש שמרה נפשי כי חסיד אני. והכונה \nלומר כי עם היות שכל ישראל בעשות המצות הנוגעו' באות ברית קודש העליון נעשים מרכבה \nליסוד לקבל שפע ממנו. כמו שמלכות מרכבה אליו והם עומדין במקומה ויורשין אותה לעשות \nפעולתה והיא מקבלת מהם אותו שפע וזה הוא ענין נכון בפירוש ירושת הארץ מה הוא כי הוא \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "בענין מי שיורש חבירו ויושב תחתיו וממלא מקומו כן ענין הצדיקים בעשותם המצוה ירשוה \nלקבל שפע ומזון לתחתונים ונמצא שהם עושים פעולת הארת העליונה ויורשין מקומה בבחינה \nזו. ולא עוד אלא שמשפיעין בה. ונמצא שהם ליסוד בדמות הארץ העליונה. ולארץ העליונה \nכדמות צדיק העליון כיון שמשפיעים אליה. ולפיכך נקראים צדיקים ויורשי ארץ אחר \nשמקבלי' מהצדיק העליון במקום הארץ העליונה ומשפיעים בה כמו הצדיק. האמנם לא יקראו \nחסידים זולתי דוד הע\"ה כי נעשה מרכבה ליסוד בבחינת הזווג אשר בבחינה זו נקרא צדיק \nהעליון חסיד. ולהיות כי דוד נעשה אליו מרכבה בבחינה זו והיא היא נקודת ציון אשר בה \nיכנס אות ברית קודש העליון כבית רחם לאשה ולפיכך אמר באתר האי דאחידנא. ולפיכך קרא \nעצמו חסיד. נמצא שכל ישראל הם בבחינ' צדיקים לבד לתת שפע ומזון לתחתונים. ודוד \nבבחינת חסיד לזווג להיות נשמות לתחתונים וזמ\"ש שמרה נפשי כו' וזה נכון. עוד מצאתי \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "פ' ואתחנן דף רס\"ב ע\"ב א\"ר יאודה כתיב ביה בדוד והוא (ע\"ד) אדמוני עם יפה עינים כו' \nמ\"ט אדמוני משום דחולקא דעדביה גרמה ליה אדמוני כו' עד אימתי א\"ר יהודה כד אתהדר \nמלכות בית דוד לאתריה לתתא וע\"ש לא נמצא יותר: \nשם ברעיא מהימנא דף קנ\"ח ע\"א וז\"ל מסטרא דעלמא דאתי לאו איהו מאנא לגביה ולאו משמשא \nלגבי' אלא (ד\"ש ע\"ג) עטר' על רישיה כו'. ירצה כי מצד הבינ' אינה צריכה לקבל שפע ממש \nממנו כלל לא שפע זווג ולא שפע מזון ולמזון אמר לאו איהי מאנא. ולזווגא לא משמשא \nלשון תשמיש. או ירצה כי המלכות צריכה לקבל שפע זווג ממנו וצריכה התעוררו' מצידה \nלשיבא השפע כי אם אין התעוררו' מלמטה אין שפע מלמעלה ולקבלת השפע אמר לאו איהי מאנא \nולהתעוררות אמר ולא משמשא וזהו ענין יום הכפורים שאסור בתשמיש המיטה להיותה מקבלת \nמבינה ולא מחכמה כנודע. ולפיכך תמצא ביוד של שם הויה הנרמזת בחכמה מילואו ו'ד ו' על \nד' שהיא מאנא ומשמשא לגביה אבל בצורת ה' הנרמזת בבינה תמצאנה ה' ד' על ו' ולכן הוא \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "עטרה על רישיה: \nשם דף קס\"ד ע\"ב וז\"ל ואת המשכן תעשה עשר יריעות כו' הענין הוא כי הנה בסוד פטום \nהקטורת ביארנו ענין אחד עשר סמנין אשר בו שהם בחינת הקליפה אשר יש בה עשר ספירות \nבקליפ' ובתוכן יש כח אחד של קדושה המחיה אותם אמנם איננה מצטרפת עמהם ולכן נקראים \nעשתי עשר כי איננה מחוברת בהם. ונמצא שהיותם נמנין בחשבון יתר אדרבה גרעון הוא להם \nכי אינ' מצטרפ' עמהם אבל בקדושה אינו כך כי הנקודה אשר מחיה אותם בין בעשר ספיר' \nדעשיה ובין בי\"ס דבריאה כו' הנה היא נכללת ודבוקה עמהם ולכן היא והם נכנסין במנין \nעשרה בלבד ונמצא כי גריעות מספרם הוא עילוי ושבח להם: \nשם בדף קס\"ה ע\"א וז\"ל ר' יוסי אומר תשע רקיעין אינון ושכינתא איהי עשיראה דאי תימא \nבגין דכתיב עשר בר משכינתא איהו אי הכי שכינתא חד סרי איהי דקיימא על עשר אלא ודאי \nתשע אינון ואינון תשע יומין בין ר\"ה ליום הכפורים ואיהי עשיראה כגוונא דא משכן איהו \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "עשר יריעות עשר יריעות עשרה רקיעין כו'. פירוש לפי שלמעלה אמר ר' יהוד' דמדכתיב עשר \nולא עשרה לומר שאין השכינה במנין וז\"ל שם בדף קס\"ד ע\"ב. עשר מ\"ט עשר ולא עשרה אלא \nבכל אתר איהו בלא שכינתא דלאו איהי בחשבנא. בא עתה ר' יוסי לומר שאינם כי אם ט' \nוהשכינה היא עשירית דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהו פירוש כיון שלא נאמר \nעשרה וכדברי ר' יהודה אי אפשר שאם כן נמצאות השכינה לחד סרי דקיימא על עשר. וזה א\"א \nדהא לא קיימת אלא על י\"ב והיא הי\"ג. כמ\"ש ר' יהודה עצמו לעיל דעומד על י\"ב בקר \nשכינתא לאו איהי בחשבנא דהא איהי קיימא לעילא כדכתיב והים עליהם מלמעלה ע\"כ. וזמ\"ש \nדקיימא על עשר. אלא ודאי תשע אינון ואינון תקוניה שהיא עומדת עליהם כדפריש ר' \nיהוד'. אלא הספירו' עצמן שהם במלכות והם הם התשעה יומין שבין ר\"ה לי\"ה העולים לקבל \nאורה מבינה כל יום ויום והיא (דף ה' ע\"א) העשירית בעלותה לקבל אורה מבינה ותאיר אל \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "עבר פניה ותהיה כאמה בתה בסוד יום הכפורים ונז' בזוהר בכמה מקומות בגוונא דא משכן \nאיהו עשר יריעות כלול מי\"ס וגם זה שלא כדברי מורי הרמ\"ק ז\"ל: \nשם דף קס\"ו ע\"ב וז\"ל פתח ואמר כי נר מצוה ותורה אור כו' נר אמאי אקרי נר אלא כד \nמקבלא מבין תרין דרועין רמ\"ח שייפין עלאין ואיהי פתחה לגבייהו תרין דרועין דילה \nכדין אתכלילו אילין תרין דרועין בהו ואקרי נר. ראוי לראות מה פירש כד מקבלא מבין \nתרין דרועין אם הם תרין דרועין דילה לא שייך מבין והל\"ל כד מקבלא בתרין דרועין ואם \nהם תרין דרועין דיליה אין כאן רמ\"ח. כי האדם רמ\"ח עם אברי רגליו ושוקיו. ואם אינה \nמקבלת כי אם מבין שני זרועות שלו אין כאן רמ\"ח. ואף אם נאמר דבין תרין דרועין עד \nתרין דרועין קאמר מ\"מ אין כאן ראש וחסר המנין. עוד מה הכונה לומר כד מקבלא מבין \nתרין דרועין. כנראה שלפעמים היא מקבלת ממקום אחר. עוד מאי עצאין דקאמר עוד מה פירוש \nדאיהי פתחא לגבייהו אמאן קאי אי אתרין דרועין הלא אינה פתח אלא לירכים שהם נצח הוד \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "כי שם ביתה. ואי ארמ\"ח קאי שהיא פתח לתשלום האדם העליון שהוא הת\"ת כי אחר צורת האדם \nהעליון שם בית המלכות ונקראת פתח עינים כנודע. עוד מאי לגבייהו להו מבעי ליה. ומה \nבא לאשמועינן כי זה פשוט כי היא האחרונה ונקראת אחרית הימים. עוד מאי קאמר תרין \nדרועין דילה כדין אתכלילו בהון תרין דרועין מהו כללות זה. אבל הענין סוד גדול הוא \nכמוס עמדי כי האצילות הקדוש נגמר בשלשה א\"א ואו\"א וז\"א (ד\"ש ע\"ד) ונוקבא רז\"א ביחד. \nוהנה אריך אנפין לא נגלה אלא הראש בלבד כנז' באדרא דהאזינו דף רפ\"ח ע\"א וז\"ל ודאי \nבהאי עתיקא לא אתגלייא אלא רישא בלחודוי בגין דאיהו רישא לכל רישא עכ\"ל. ביאור \nהדברים כי עתיקא דהיינו אריך אפין אינו מתגלה כי אם הראש. והראש כלולים בו שלשה \nראשים זה בתוך זה. וזה למעלה מזה. הראש האחת היא חכמה קדומאה סתימאה דאתכסייא ולא \nמתפתחא ואינה כמו החכמה השניה שבז\"א המתפשטת לל\"ב שבילין. הראש השני הוא כתר עליון. \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "והוא עתיקא קדישא סתומא דכל סתימין. ובאלו השנים יצדק לומר זה בתוך זה. וזהו מ\"ש דא \nלגו מן דא הנז' שם דרפ\"ח ע\"א. והשלישי הוא ראש לכל ראשים להראות שממנו הכל אבל ח\"ו \nשיצדק בו שם ראש. וזמ\"ש רישא דלאו רישא ולא ידע ולא אתידע מה דהוי ברישא דא. והוא \nדבוק בא\"ס תכלית הדיבוק עד שאסור לדבר בו והוא תחילת שורש הספירות. ובו הוא תחילת \nהתפשטות העצמות בספירות. וזה לא יצדק לומר בו כי אם דא לעילא מן דא כי זה מאציל וזה \nנאצל. ולפיכך אמר בו דא לעילא מן דא. והנה זה הראש דלא אתידע הוא ראש לכל אריך \nאפין. והראש שהוא עתיקא קדישא הוא ראש לז\"א שממנו נמשך. וכמו שאמרו שם דף רצ\"ב ע\"א \nזעיר אפין בעתיקא קדישא תליא ואחיד. והראש שהיא חכמה (ע\"ב) סתימאה חכמה קדומה ראש \nלאבא ואימא וכמ\"ש שם אב ואם מהאי מוחא נפקו וביה תליין וביה אחידן. וענין זה של אב \nואם שהם קודם לז\"א נתחדש באדרא זו מה שלא נזכר באדרת נשא. וכמעט כל האדרא הזאת \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "סובבת על זה הקוטב: \nודע כי אב ואם מחסד עלאה שבדיקנא דאריך אפין מהתיקון הנקרא מזל תליין והוא התיקון \nהשמיני וכמ\"ש שם הני אב ואם כלילן ומתחברן דא בדא. ואב טמיר יתיר. וכלא אחיד מעתיקא \nקדישא ותלייא במזלא יקירא דכל יקירין ע\"כ. וחסד עלאה זה היא הרצון שבמצח כמבואר שם \nונתגלה בדיקנא נמצא ששלשה ראשים שבאריך אפין הם ראשים לכל הראשים הנמשכין מהם כמו \nשפרשתי וז\"ש בגין דאיהו רישא לכל רישא. ודע כי כמו שאור צח ואור מצוחצח ואור קדמון. \nשלשה אלה הם השרשים לספירות. כן בכל מערכה מאלו קדמו שלשה כי לאב ואם קדמו שלשה \nראשים שבאריך אפין והם שרשיהם. וכן אב ואם אתכלילו בתלת בסוד הדעת. וקדמו לשלשה \nמוחין שבזעיר אנפין והם שרשיהם. ואעפ\"י שאמרנו שזעיר אנפין בעתיקא קדישא תליא ואחיד \nהיינו על ידי אב ואם ודעת המחברם יחד. ומהם יוצא זעיר אפין הוא ברא בוכרא אי נמי \nדמציאותו לבד על ידי עתיקא. אבל שלשה מוחין דיליה על ידי אב ואם נעשו כמבואר שם דף \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "רפ\"ט ע\"ב וז\"ל. ואילין תלת מתפשטין לזעיר אנפין ומאילין נהרין כלא. אתגליף האי \nחכמתא ואפיק חד נהרא דנגיד ונפיק כו'. אתגליף האי חכמתא כו' וכולא הוא עתיקא קדישא \nולא אתפרש מיניה כלום ע\"כ. הנך רואה בעינך דז\"א לחוד. ומוחותיו לחוד שהרי אמרו \nועייל ברישא דז\"א ואתעביד מוחא אחרא כו'. ועוד נבאר המאמר הזה באורך בפני עצמו \nבע\"ה. וכן מה שאמרנו שאב ואם במוחא סתימאה תליין וביה אחידן היינו מציאותם. אבל \nראשיהם בשלשה ראשים של אריך אפין תליין. שלש כנגד שלש וזמ\"ש דף רפ\"ט ע\"ב וז\"ל כמה \nדעתיקא קדישא תלת רישין מתעטרן ביה. הכי כלא בתלת רישין. וכד אתנהרן תליין כולהו דא \nבדא בתלת רישין. תרין מתרין סטרין וחד דכליל לון ע\"כ ביאור הדברים כי כמו שעתיקא \nקדישא תלת רישין מתעטרן ביה הם השלשה ראשים הנז\"ל והם מתעטרים בו וצריכין לשפעו כי \nהוא שורש הספירות שהם הכלים ובו שורש העצמות המתפשט בהם כמו שנבאר בע\"ה. ועל זה \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "הדרך באב ואם נכללו בשלשה ראשים ובקבלם שפע והארה מהא\"ס יתברך. והוא העצמות המתפשט \nתלויין שלשה אלו בג' של אריך אפין תרין מתרין סטרין כנגד שני ראשים העליונים שהם \nכתר חכמה הם באב ואם חכמה ובינה זכר ונקבה. ואפשר שכן הוא גם בא\"א כי כתר חכמה הם \nזכר כתר נוקבא חכמה וזמ\"ש דף ר\"צ ע\"א. תנא בשעתא דע\"ק סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא \nאתקין כלא כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקביה לא אתקיימו בקיומא אחרא אלא \nבדכר ונוקבא. הנה גם בא\"א הם כעין זכר ונקבה. ואפשר כי י\"ג תיקוני דיקנא ששה זכרים \nוששה נקבות ואחד כולל את כולם וזמ\"ש אתקין כולא כו'. אי נמי חכמה קדומה שממנה (ע\"ג) \nיצאו תקוני דיקנא היתה כעין זכר ונקבה שהיתה בינ' (ד\"ש דכ\"א ע\"א) כלולה בתוכה ולא \nהיתה נגלית. ועליה נאמר והחכמ' מאין תמצא שהיא חכמה קדומא מוחא סתימאה ואיזה מקום \nבינ' כי אינה ניכרת בה מרוב העלמה וזהו כעין דכר ונוקבא באתר דאתכלילו דכר ונוקבא. \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "היינו אבא זכר ונקבה כדמסיק דקאמר והאי חכמא כללא דכלא לא אתקיימו בקיומא אחרא בז\"א \nאלא בדכר ונוקבא ז\"א ונוקבא דז\"א מכל מקום הנה נתבאר כי גם באריך אפין נתקנו זכר \nונקבה כנגד אב ואם וכנגד הראש העליון שבאריך אפין הכולל את כולם הוא הדעת שאינה \nנגלית. (א\"ש נלע\"ד שחסרו תיבו' במקום הזה. ואכתוב כמו שמצאתי. גי' ואזלא טמירא בגוה \nכנז' שם בראש העליון דלא אתידע וכולל כולם וזמ\"ש וכד אתנהרן כו' עכ\"מ): \nודע כי שלשה ראשים אלו של אב ואם הם נכללין במזלא קדיש' וזמ\"ש שם מוחא אחר' דאתפשט \nונהיר לל\"ב שבילין. כד אתנהיר נהיר ממזלא יקיר' כו'. ואינון מתתקנן כמא דעתיקא \nקדישא ג' רישין כו' דף רפ\"ט ע\"ב פירוש כי אב הוא המוח' אחר' דתלי במזלא כמו שפירשתי \nוהיה נכלל בו זכר ונקבה ביחד. חכמה וכלולה בו הבינה וכאשר נתפשט נמצא זכר בפני עצמו \nונקבה בפני עצמה ואז נהיר לל\"ב שבילין שנתגלו בבינה ל\"ב אלהים שבבראשית כנודע וזהו \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "דאתפשט ונהיר לל\"ב שבילין. וכן אמרו שם בדף ר\"ץ ע\"ב והאי חכמה כללא דכלא כד נפקא \n", "en": ""}]}
