# שער מאמרי רשבי — קטע 31

[קריאה בקורא](/reader/kabala-4dc55b77f7b3/1/31/)

<div lang="he" dir="rtl">

והוציאה הארץ דשא כנ&quot;ל נמצא דבאמירה זו נתגלו ד&quot;ו פרצופים בתוך הבינה בסוד ה&#x27; ד&quot;ו 
והם עץ פרי נקבה בתחילה ואח&quot;כ עץ עושה פרי דכר ולא היו שלמים כי היו כקרני חגבים 
ואח&quot;כ נעקרו ויצאו חוץ ויצא הזכר תחי ולפיכך לא נזכר ביציאה אלא נקרא עושה פרי 
וממנו יצאה הנקבה. אדנ&quot;י אלהים אתה החילות כו&#x27; את גדלך יהו&quot;ה שלים בסטרוי כו&#x27; אפשר 
לפרש דשם ההוי&quot;ה בנקודת אלהים יורה שלם בנקבה עמו כי שם בן ארבע יורה לזכר וניקוד 
אלהים לנקבה שהיא בצידו שנקראת אלהים וכדין אוירא נפיק וניצוצא אזדמן פירוש ניצוצא 
בוצינא דקרדינותא טלא מלי עלה דתרי גווני פירוש חיוור וסומק עוד ירצה פי&#x27; שני כי 
הטל אשר בגו גלגלתא דעתיקא קדישא הוא חוור מצד תכלית לובן הרחמים שבו אבל הטל 
שבגלל&#x27; דז&quot;א הוא כלול מתרי גווני חיוור וסומק רחמים ודין כנז&#x27; באדרת נשא בדף קל&quot;ה 
ע&quot;ב תלת חללין דאתוון כו&#x27; פירוש היינו יה&quot;ו חכמה ובינה ודעת אוכמין בערכאה כו&#x27; 


פירוש שחורות כעורב תלוין על הנקבים העקומים שבאוזן ומעכבים מלשמוע עוד פירוש שני 
וזהו סוד קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כי שערות רישא דז&quot;א הם שחורות ונמשכות 
ותלוין על נוקבין דאודנין דיליה ועל זה הוצרך לומר הפסוק הטה אזנך ושמע לבערא שערא 
מעל אודנין ימינא (ד&quot;ש ע&quot;ב) ושמאלא הכח פירוש בז&quot;א יש ימינא ושמאלא ולא בעתיקא חד 
ארחא לעילא דקיק פירוש פלגותא דשערי מצחא דלא נהיר פירוש מצח שבז&quot;א משם הדינין 
יוצאין והקטטות לבד כשמצח א&quot;א הנקרא רצון משגיח בו עיינין דתלת גווני למרתת קמייהו 
פירוש עינים שיש בהם שלשה גוונים אוכם ירוק וסומק וראוי לאדם להיות נרתת מהם והם 
רוחצות בחלב של חיוור א&quot;א כתיב עיניך תראנה ירושלים כו&#x27; פירוש דמשמע דירושלים נוה 
שאנן בלא דין וכתיב צדק ילין בה (דף כ&#x27; ע&quot;א) שהוא דין נוה שאנן עתיקא דסתים עיניך 
כתיב פירוש א&quot;א ואין שם אלא עין אחד רחמים חוטמא פרצופא דזעירא לאשתמודעא פירוש 


פרצוף ז&quot;א ניכר בחוטם תלת שלהובין מתוקדין בנוקבוי פירוש הם תננא ואשא וגחלי דנורא 
דרגא עקימא למשמע טב וביש פירוש האוזן שיש בה נקב עקום: 
 
פירוש ספרא דצניעותא פרק ג
פרקא תליתאה דספרא דצניעותא שם דקע&quot;ח דינין דדכורא תקיפין ברישא בסופא נייחין 
דנוקבא באיפכא כו&#x27; וכן באדרת נשא בדף קמ&quot;ב ע&quot;ב וז&quot;ל ותאנא בצניעותא דספרא דכל דינין 
דמשתכחין מדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין 
ברישא ותקיפין בסופא כו&#x27; ובפ&#x27; תצוה בדף קפ&quot;ז ע&quot;א וז&quot;ל כתיב יהי שם ה&#x27; מבורך מאי 
מבורך כו&#x27; שירותא קשה וסופה רך מ&quot;ב קשה ודינא איהו ודאי ולבתר רך כו&#x27; נראה בהפך 
דדינין דנוקבא תקיפין ובלתר חלישין: 
אבל הענין הוא כי כאן בפ&#x27; תרומה בספרא דצניעותא איירי בענין תיקוני האצילות עצמו 
ומהותם ולכן כל יותר שהדינין מתפשטי&#x27; הם יותר חזקים ובסוד סיגי הזהב ושמרי היין כי 
שם הם דינין יותר חזקים. אבל בפ&#x27; תצוה בפעולת הדינין בעצמן כי הנקבה להיותה משועבדת 


תחת בעלה. לכן כאשר תבא לפעול פעולות דינין יתגברו רחמי הזכר עליה ותחליש דינין 
שלה. אבל כאשר הזכר ירצה לפעול פעולות הדין בעולם אין מי שימחה בידו להחליש דיניו. 
ואמנם ביאור הדברים הנז&#x27; הוא כי בערך הדינין בעצמותם ומהותם דינין דדכורא תקיפין 
ברישא כו&#x27; כנז&#x27; כאן בפ&#x27; תרומה והטעם הוא כי הנה הדינין נתפשטו תחילה בז&quot;א בחמשה 
מקומות והם בחוטמא בפומא ובדרועין ואצבעין וגידין אבל אח&quot;כ ירדו מן הז&quot;א והלכו להם 
אל הנקבה כנז&#x27; באדרת נשא ואותם הדינין והגבורות שהם חמשה גבורות נשארו בסיומא דיליה 
שהוא היסוד שבו כדי לתתם משם אל נוקביה לתתא לתתם בחג&quot;ת שלה כנודע ולהיות כי שם 
ביסוד שלו הוא מקום קבוץ החמשה חסדים לכן הגבורות נייחין תמן בסופא שהוא ביסוד שלו 
אבל דיני הנקבה הם להפך כי בהיותם עדין למעלה ברישא דילה הם נייחין לפי שהראש שלה 
מכוון כנגד היסוד שבזכר אשר שם החמש חסדים וממתקות הגבורות שלה. אמר שמואל לאו דוקא 


כנגד היסוד כי אם בשליש ת&quot;ת כנודע ואפשר שרמז לוא&quot;ו גדולה וא&quot;ו קטנה בסוד אלה 
תולדות יעקב יוסף וצריך עיון כנלע&quot;ד אבל כשיורדין הגבורות עד היסוד בה אשר אין 
כנגדם מקום חסדים בזכר ואין הגבורות ההם מתמתקות ונשארו תקיפין ולכן הם תקיפין 
בסופא וגם בפ&#x27; בא בס&#x27; הזוהר בד&#x27; ל&quot;ח ע&quot;ב במאמר אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה 
בתולה כו&#x27; ביארנו קרוב לענין זה ע&quot;ש: 
עוד נבאר פירוש שני והוא כי הנה הגבורות והדינין דז&quot;א הם נמשכים מראשו כנז&#x27; בפ&#x27; 
תזריע בדף מ&quot;ח ע&quot;ב שו&#x27; כ&quot;ב וז&quot;ל ות&quot;ח ברישא דהאי איש בוצינא דקרדינותא ובגין כך 
גולגלתא דרישא דהאי סומקא בלא בורדא כו&#x27;. אמנם סיום התפשטות גופו שהם בחינת נה&quot;י 
שבו אשר שם הוא מקום סיום (ע&quot;ב) קבוץ הגבורו&#x27; והדינין אשר בו כי לכן נקראים ערבו&#x27; 
כנז&#x27; בפ&#x27; צו בדף ל&quot;ב ע&quot;א שורה ג&#x27; וז&quot;ל וערבי נחל מסטרא דנחל נפקי גבוראן כו&#x27; עכ&quot;ל 
ואלו הנצח הוד יסוד שבו נעשין מוחין אל הנקבה והרי איך מקום סיום הדינין של הזכר הם 


נייחין. לפי שהם בחי&#x27; מוחין פנימים ממש נעשים מהם אל הנקבה. אבל בערך הנקבה הם להפך 
כי הנה הדינין שהם הנצח הוד יסוד של ז&quot;א הם נייחין ברישא דיליה. כי נעשו אצלה 
בבחינת מוחין כנז&#x27; אבל בסופה מתפשטין ואינן נייחין לפי שהנצח הוד יסוד שלה. אינן 
נעשין מוחין בזולתה כדוגמת נה&quot;י דדכורא שנעשין מוחין בנוקבא: 
עוד עיין בפ&#x27; תצוה פירוש שלישי במאמר הזה של יהי שם (ד&quot;ש ע&quot;ג) ה&#x27; מבורך כו&#x27;. אמר 
שמואל עיין גם כן בשער הששי הנקרא שער הכונות בדרוש ראש השנה ומצאת שם גם כן ביאור 
למ&quot;ש בספרא דצניעותא ובפ&#x27; תצוה כי הדינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסופא ודינין 
דנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא כו&#x27;: 
פרקא רביעאה היינו דכתיב שנים אנשים מרגלים חרש לאמר כו&#x27; זה נתבאר לעיל בפרשת ויחי 
במאמר הנהו תרין צפרין כו&#x27; בס&#x27; הזוהר בדף רי&quot;ז ע&quot;ב ונתבאר בשער הזה בדף מ&quot;ט ע&quot;א גם 
יתבאר בפ&#x27; אחרי מות בדף ס&#x27; ע&quot;ב בענין הנהו תרי בנין דתחות דגלהא: 


פרקא חמישאה ובגין כך כתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה כו&#x27; אלו הם סוד מאה ועשרים 
צרופים שיש בשם אלהים אשר מקומם הם מן ז&quot;א של הבריאה עד סיום כל פרצופי היצירה 
והעשיה עשרה עשרה בכל פרצוף ככתוב אצלנו בדרוש שמות הספירות: 
אמר שמואל לא נמצא עוד אצלי ביאור בפני עצמו בספרא דצניעותא: 
 


פרשת תצוה
בפרשת תצוה מאמר בס&#x27; הזוהר בד&#x27; קפ&quot;ד ע&quot;ב וז&quot;ל בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא 
דקדושא כו&#x27; אמר שמואל כבר נתבאר ביאור המאמר הזה למעלה בביאור מאמר ספרא דצניעותא 
בד&#x27; צ&quot;ז ע&quot;א ומצאת שמה כי תדרשנו ועוד יתבאר בשער הרביעי שהוא שער הפסוקים בפרשת 
שמות. בענין דור המדבר ויהושע וכלב הענין הזה וע&quot;ש כי תדרשנו. ופה נחזור להרחיב 
הביאור: 
הנה שלשה נקודות רוצה לומר פתחים נמצאו בז&quot;א שנים כנגד פניו והם פי הטיבור ופי 
היסוד ואחת נקודת האחור שממנו יוצא מותר פסולת המאכל אל החיצונים ואמר כי בתרין 
נקודין אתפרשת מלכו דשמיא הוא ז&quot;א הנקרא שמים ותרין אילין הם כנגד הפנים אשר כולו 
סטרא דקדושא ואין שם אחיזת החיצונים כלל כנודע. וזמ&quot;ש סיטרא דקדושא רוצה לומר צד 
הפנים הקדושים ואלו תרין נקודין חד הוא נקודה סתימא העליונה מקום הטיבור שהוא סתום 
בסוד נסתם הפתוח שהוא הטיבור. וגם הוא עלאה לפי שיש נקודת היסוד שהיא תתאה וגם היא 


פתוחה והנה נקודה העליונה הסתומה היא גן עדן הארץ שהיא סתומה מעיני הבריות בסוד מה 
רב טובך אשר צפנת ליריאך וגם היא עלאה בסוד מי יעלה (ע&quot;ג) בהר ה&#x27; ונקודה תתאה היא 
ירושלים כי הרי היא למטה בעה&quot;ז בארץ וגם אינה סתומה כי נגלית היא לכל העולם ונודע 
כי מציון מכלל יופי כו&#x27; כמפורש אצצנו בפסוק הזה כי מציון שהוא היסוד הז&quot;א הנקרא 
מכלל יופי בסוד ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה הנה אלהים שהיא מלכות שהיא ירושלים 
הופיע וקבל הארתו משם מן היסוד של ז&quot;א ולכן ירושלים שהיא נוקבא דז&quot;א רחל היא מכוונת 
כנגד פי נקוד&#x27; היסוד דז&quot;א הנקראת נקודה תתאה וכבר ביארנו במקומו כי החמשה גבורות 
יורדות אל היסוד דז&quot;א ונכללות שם ומשם ניתני&#x27; אל הדעת של הנקבה. ואפילו השני חסדים 
הניתנים אליה אינה לוקחתם עד שירדו תחי&#x27; עד היסוד וכאשר חוזרות ועולות אז ניתנים אל 
הנקבה באופן כי כל תיקונה הוא מן היסוד וזמ&quot;ש מציון מכלל יופי כו&#x27; והרי נתבארו שתי 


הנקודות שבהן אתפרשת מלכו דשמיא מצד פנים. אמנם סטרא אחרא דחורבה היא באחורים ואין 
לה רק נקודה אחת האמצעית החורבה והוא נקוד&#x27; האחור והרי נתבארו שלשה הנקודות האלה 
אבל צריכין אנו לבאר ענין אלו הנקודות כי נודע הוא שאין נזכר לשון נקודה בכל ספר 
הזוהר אלא לנקודת היסוד של זכר או של הנקבה כי הוא נקרא נקודה דאמצעיתא להיותו 
באמצע הגוף ולכן צריך שנבאר איך שלשה נקודות אלו הם כולם בחינות יסודות וגם יתבאר 
למה אלו השלשה נקודות היו בשלשה המקומות המיוחדים האלו: 
דע כי כל העולם כולו הוא בחינת ז&quot;א שהוא כולל אורך העולם מהלך ת&quot;ק שנה כנודע ואמנם 
צד הפנים שלו הוא קדושה וצד האחורים יש בו אחיזה אל הקליפות והנה צד הפנים שלו נחלק 
לשתי בחינות קדושות שהם חציו העליון מן החזה ולמעלה מה שהיא מקום האורות הסתומים 
כנודע כי מקום זה אינו של ישוב בני אדם ולכן שם היא בחינת ג&quot;ע הסתומה מעין הבריות 
והיא מדור אל הנשמות הנעלמו&#x27; אבל מחצי ז&quot;א ולמטה ששם הוא מקום האורות המגולים ושם 


הוא שיעור קומת רחל שם הוא מקום ישוב הבריות. וזהו טעם למה רחל נקראת (ד&quot;ש ע&quot;ד) ארץ 
כי שם ישוב בני אדם. וזה המחצית התחתון נקרא סטרא דישובא שהיא ארץ ישראל הקדושה אלא 
שהוא ישוב אל בני אדם החומרים היושבים בה ולכן נקראת ישוב והנה כאשר נשער ונחלק 
אורך כל העולם כולו לארכו ולרחבו שהוא הז&quot;א כנז&#x27; נמצא שאמצעי&#x27; כל הנוף הוא נקודת 
הטיבור וזמ&quot;ש דאיהו קיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין דחריבו וישובא כו&#x27; וכאשר 
נשער מחצית התחתון הנקרא סטרא דישובא שהוא ממקום החזה עד סיום הרגלים יהיה נקודה 
האמצעית בפי יסוד דז&quot;א ממש וזו היא נקודת ירושלים כנ&quot;ל. ואמנם בצד האחורים של ז&quot;א 
אין שם רק נקודה אחת לפי ששם מקום אחיזת הקליפות ולכן למעלה באחורים שהם כנגד 
הנקודה העליונה דצד פנים אין כנגדה נקודה באחורים לפי שאין שם אחיזה לחיצונים כנגד 
נקודת ג&quot;ע הארץ שהיא בינה שאין בה אחיזה לחיצונים כנודע. אבל כנגד נקודה התחתונה 


דצד פנים שהיא ירושלים יש כנגדה נקודת החרבה באחור כי שם נאחזין הקליפות לפי שהוא 
(ע&quot;ד) כנגד מקום הישוב התחתון בעה&quot;ז ולכן בצד פנים יש שתי נקודות ובאחור נקודה אחת 
בלבד. והרי כי נקודת החרבה מכוונת ממש כנגד נקודת הישוב אבל נקודה עלאה דצד פנים 
היא אמצעית לכל אלו הנקודות לפי שאנו משערין אותה באמצע כל אורך העולם שהוא ז&quot;א 
כולו: 
ועתה נבאר איך שלשתן הם בחינת יסודות והוא כי הנה נודע שהיסוד דאימא נגמר במקום 
החזה של ז&quot;א ושם נגלה הארתו ובוקע דרך נקודת הטיבור ויוצא לחוץ ונמצא כי נקודת 
הטיבור היא ממש נקודת היסוד דאימא ולכן נקראת נקודה טמירא עלאה דעלמא דאתי וכבר 
הודעתיך כי עלמא דאתי היא התבונה הנכנסת תוך ז&quot;א ולכן כנגדה היא ג&quot;ע הארץ שהוא סתום 
כמוהו וגם שהיא נקודה אמצעיתא דכל עלמא כנז&#x27;. וזהו הטעם שאין התינוק יונק מן הטיבור 
אלא בהיותו סתום בסוד העיבור במעי אמו עלמא דאתי עלמא סתימא והנה נקודה תתאה היא 


יסוד דז&quot;א כנז&#x27;. אלא שעדין אנו צריכים להבין כי בכל ס&#x27; הזוהר אינו קורא נקודה אלא 
ליסוד הנקבה. אבל הענין הוא כי נודע שהיסוד של ז&quot;א שהוא דכורא הוא ארוך. ואינו כשל 
הנקבה ובמקום שמסתיים סיום פי היסוד של ז&quot;א מצד הפנים כנגדו ממש מכוון היסוד דרחל 
נוקביה כנודע כי סיום ת&quot;ת דרחל הוא בסיום יסוד ז&quot;א ולכן הארה היוצאת מפי יסוד דז&quot;א 
היא מכוונת כנגד היסוד דרחל ממש והרי נתבאר כי גם זו הנקודה תתאה היא יסוד הנקבה 
רחל להיותה מכוונת כנגד פי היסוד דז&quot;א ואמנם היסוד העליון דאימא הוא סתום לפי שהוא 
נעלם תוך החזה דז&quot;א. ולכן כנגדו נקודת הטיבור סתום. וכנגדו ג&quot;ע הארץ הסתום אבל 
היסוד דרחל איננו מתלבש תוך זולתה והוא נגלה ולכן כנגדו ירושלים דאתגליא אמצעיתא 
דכל ישובא כי כל הישוב הוא בחינת רחל כנ&quot;ל. וירושלים נקודת אמצע הישוב. והנה אעפ&quot;י 
שרחל מקומה באחורי ז&quot;א עכ&quot;ז איננה ח&quot;ו נקראת חורבה אלא ישובא לפי שהיא חוזרת פנים 


בפנים בעת הזווג. ועוד כי גם בהיותה באחור היסוד שלה מכוון כנגד פי היסוד שלו כנז&#x27;. 
ועוד שבזמן שהיא עומדת באחור אין הסטרא אחרא הנקראת חרבה יונקת מנקודת האחור לפי 
שרחל עומדת שם ומפסקת בין נקודת האחור אליהם. ואמנם אחר שרחל חוזר&#x27; פנים בפנים אז 
סטרא אחרא דחורבא יונקת מההיא נקודה דאחור והרי נתבארו שתי נקודות דצד פנים שהם 
יסודות דנקבות. ואמנם גם בזו הנקודה דאחור נלע&quot;ד ששמעתי ממורי ז&quot;ל כי היסוד של 
הנקבה הטמאה הנקראת חורבה היא מכוונת כנגד נקודת אחור דז&quot;א והרי איך שלשה הנקודות 
הם בחי&#x27; יסודות של הנקבות: 
ועתה נבאר מה ענין נקודת האחור שבז&quot;א. והנה שתי ההבלים היוצאים מפי נקודת הטיבור 
ומפי נקודת היסוד מצד פנים כבר נתבאר אצלנו בענין דור המדבר בפרשת שמות כי אלו הם 
יהושע וכלב וע&quot;ש. אבל עתה נבאר ענין נקודת האחור מה ענינה. ואמנם הוא סוד גדול 
וראוי (דף כ&quot;א ע&quot;א) להעלימו הנה ידעת כי הקליפות נקראים צואה בלי מקום כי מזונם 


והשפעתם מן המותר היוצא דרך נקודת האחור ולכך הושם נקודה זו באחור לפי שאינם יכולים 
לקבל מצד הפנים כי אינם רואים פני שכינה ולא יתיצבו הוללים לנגד עיניך והנה זה הנקב 
של האחור נקרא בתורה. בית פעור וזהו סוד ע&quot;ז של (ד&quot;ש דל&quot;ב ע&quot;א) פעור שעבודתה בכך 
לפעור עצמו על פניה כנודע כי זו היא קבלת השפע שלה והבן זה. וזהו סוד ויקבור אותו 
בגי מול בית פעור כי משה הוא מן היסוד דאבא שבתוך ז&quot;א כנודע והוא נמשך עד סיום פי 
היסוד דז&quot;א וכנגדו ממש היא נקודת האחור שמשם אחיזת החיצונים הנקראים פעור והארת 
היסוד הזה דאבא מונע את החיצונים שלא יתאחזו שם ויקטרגו על ישראל ח&quot;ו. ודע כי כמו 
שכאן למטה יש אחיזה אל החיצונים בסוד פעור כך יש אחיזה אל החיצונים מכוון כנגדו ממש 
בקו ישר במקום העורף של ז&quot;א וזהו סוד כי פנו אלי עורף ולא פנים והנה עורף אותיות 
פעור. וכבר נתבאר אצלנו כי פרעה מלך מצרים היתה אחיזתו שם ולכן פרעה אותיות הערף 


וגם הוא בגימטריא עורף עם הכולל גם כל אנשי מצרים נאחזים שם ומשם יניקת ממשלתם וכבר 
נתבאר במקומו כי שם בגרון הוא המוחין דקטנות דאלהים והיו יונקים מצד אחורי הגרון 
מאותם האלהים במקום הנקרא עורף ועיין בביאור ברכת אשר יצר כו&#x27; ענין פעור הנזכר פה: 
שם בדקפ&quot;ז ע&quot;א וז&quot;ל כתיב יהי שם ה&#x27; מבורך מאי מבורך כו&#x27; שירותא קשה וסופיה רך כו&#x27; 
ענין מאמר זה החולק עם פרשת תרומה בספרא דצניעותא (לעיל סוף פ&#x27; תרומה) ועיין שם 
היטב בשני הפירושים שנתבאר שם. עוד אבאר עתה פירוש שלישי כי הנה נודע ענין התדבקות 
ז&quot;א ונוקביה אחור באחור והוצרכה הנסירה להפרידם כדי שיחזרו אח&quot;כ פנים בפנים כמבו&#x27; 
באורך בתפי&#x27; ר&quot;ה וע&quot;ש היטב ובעת הנסירה ננסרים הדינים והגבורות אשר באחורי הזכר 
וניתנין אל הנקבה והנה התחלת הנסירה הוא מעילא לתתא ובתחילה ננסר הראש ואח&quot;כ הגוף 
ונודע כי שם של מ&quot;ב הוא בראש כנז&#x27; בתקונין בתקון שבעים ונמצא כי בהתחלת הנסירה ננסר 


ראש הזכר וניתנין אותם הדינין בראש הנקבה ולוקחת כל אותם הדינים שבראש הזכר וזמ&quot;ש 
מאי מבורך שירותא מ&quot;ב קשה וסופיה רך כי שירותא דנסירה היא בשם מ&quot;ב שהוא בראש כנז&#x27; 
והנה הוא קשה אבל סופא דנסירה שהוא כאשר השלים ענין הנסירה ונשלמו בה כל הדינין 
שהיו בזכר אין עוד דינין בו לתת לה ולכן סופיה רך כי אז היא דומה אל הנקבה דחלש 
חילהא כי אין בה מעצמה רק מה שלוקחת ממנו והנה כבר נשלמו ואין עוד מה לקבל ולכן הם 
נייחין בסופה אבל הזכר כיון שאינו צריך אל זולתו אדרבה רישיה רך וכל מה דאזיל מתגבר 
והולך ואמנם מה שאמרו בספרא דצניעותא בפ&#x27; תרומה בדקע&quot;ח ע&quot;א היה מדבר באיכות ובמהות 
הדינין בעצמן כי הדינין של הנקבה נייחין ברישא לפי ששם הנה&quot;י דדכורא שהם בחינת 
הדינין נעשין בה בחינת מוחין ובסופה הם תקיפין כי הנה&quot;י שלה אינן נעשין מוחין 
בזולתה אבל הזכר תקיפין ברישיה (ע&quot;ב) ונייחין בסופיה כי הם נעשין מוחין אל הנקבה 


כנז&#x27; אבל כאן בפ&#x27; תצוה איירי בבחינת מה שלוקחת ממנו אם הוא רב או מעט כנז&#x27;: 
שם וז&quot;ל אבל דינא אחרא דלתתא שירותא קשה וכל מה דאזיל אתחלש כו&#x27;. עוד נמצא כתוב מיד 
ידי הרב הגדול ז&quot;ל וז&quot;ל תימא דלעיל בדף קע&quot;ח ע&quot;א קתני איפכא דדינין דנוקבא נייחין 
ברישא ותקיפין בסופא ויש לומר דהתם מיירי על ענין מציאות הדינין בעצמן התוכא דדהבא 
היוצא ממנה והכא מיירי כשהיא דנה את העולם: 
 


פרשת נשא
שם בדקפ&quot;ז ע&quot;ב וז&quot;ל אבנא למשקל בה דא יוד כו&#x27; ענין זה נתבאר בפ&#x27; תרומה בדקס&quot;ז ע&quot;א 
בענין דרוש אור מים רקיע וע&quot;ש: 
 
פרשת ויקהל
שם בדקצ&quot;ה ע&quot;ב וז&quot;ל ת&quot;ח בארבע סטרין דעלמא בד&#x27; תקופין קלא אתער כו&#x27; זה תבין ממה 
שביארתי בדרוש תיקון עון הגאוה והליצנות בסוד שם חלהים המקיף וע&quot;ש. גם תעיין באדרת 


</div>
