שער מאמרי רשבי — קטע 36

ישראל אין עשיה שולטת רק היצירה והנה אז היו הו' אחרו' דיצירה במקום שהם עתה ששה ראשונות של הבריא' ומאלו השש אחרונות דיצירה של אז היה גופו של אדם כי הגוף הוא סוד אות הוא"ו וכן היצירה סוד אות הואו. והנה היצירה שולטת בארץ ישראל כנ"ל ונמצא כי גופו של אדם היה מארץ ישראל שהוא מן (ע"ב) היצירה אשר היא באמצע שתי עולמות בריאה ועשיה וכן הגוף של האדם הוא אמצעי של כללות האדם. ואמנם הספירה האחרונה מו' ספירות דיצירה הנה היא נקראת מלכות דיצירה נוקבא דז"א דיצירה אשר עתה היא הספירה הששית של עולם הבריאה והנה שם הוא סוד עבר הירדן מקום בני גד ובני ראובן והיא בחינת מלכות דיצירה של אז עם כל הג' ראשונות דעשיה של אז שהם עתה ד' ספירות תחתונות דבריאה וכל אלו הד' ספירות תחתונות דבריאה של עתה הם סוד עבר הירדן והם ת"ת ונצח והוד ויסוד דבריאה של עתה אבל מלכות דבריאה של עתה שהיתה אז ספירה הרביעית דעשיה היא הנקרא

סוריא ומעלתה גרועה מעבר הירדן. ונמצא כי המלכות דיצירה של אז היה עבר הירדן של אז ומלכות דבריאה של עתה היתה אז בחינת סוריא והששה אחרונות של עשיה של אז שהם ששה ראשונות דיצירה של עתה היו חוצה לארץ לפי שאלו היו אז בחינת עשיה ונודע כי בחוצה לארץ תלייא עשיה ושלטא תמן וכבר ביארנו כי (ד"ש ע"ג) רגליו של אדם הראשון היו מחוץ לארץ. ונודע כי כל רגל ורגל נחלק לשלשה פרקין. והנה שני הפרקים העליונים שבשני הרגלים שהם הנקראים עגבותיו היו מן בבל ומן אקרא דאגמא כנז' בגמרא ואל תתמה מזה כי קרובות הם לארץ ישראל מאד כמ"ש במדרש ובירושלמי. מעשה בההוא גברא שהיה חורש עם פרתו וברחה מלפניו והוא אחריה עד שהגיעו לבבל קודם הלילה ואם כן אינו רחוק שיהיה גופו מארץ ישראל ועגבותיו מבבל שהם שני הפרקים עליונים הסמוכים אל הגוף ושאר ארבעה פרקים תחתונים שבשתי רגליו היו מן שאר הארצות שבחוצה לארץ והרי עתה ביארנו איך אדם הראשון

לוקח מכל העוה"ז וגם היה גופו באורך התפשטות שלשה עולמו' בריאה יצירה עשיה גם כן והכל אחד והנה נתבארה הבחינה הראשונה איך היו העולמות בעת שנברא אדם הראשון וביארנו איך ראשו וגרונו היו תוך ג"ע וגופו ורגליו בשאר העולם: ועתה הבחינה השנית והיא אחר שנברא אדה"ר והכניסו הקב"ה בג"ע כי אז היה מחצי יום ששי ומעלה אשר אז בהכרח מתוספ' הקדו' בעולמו' כולם כמבואר אצלנו בענין ערב שבת כי משעה חמישי של עש"ק מתחילים העולמות להעלות למעלה ממקומ' וקדושה נתוספת בהם כנז' אצלינו בסוד ה' יתיר' הנז' בפ' ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי לרמוז אל שע' ה' כנז' ולכן נבאר עתה מה שנתחד' אז באותו ערב שבת אחר חצות כשנברא לא היה בג"ע רק ראשו וגרונו כנז' בלבד ושאר גופו היה בעה"ז אבל עתה נכנס כולו בג"ע והעולמו' נתעלו' באופן זה כי ז"א עולה במקום שהוא עתה מקום א"א ונוקבא דז"א עלתה במקום שהוא עתה מקום אבא והבריאה עלתה במקום שהוא עתה מקום אימא והיצירה במקום ז"א והעשי' במקום מלכות נוקבא

דז"א עלו ד' ראשונות דעשיה כי כך שיעור נוקבא דז"א ד' ספי' בלבד ושאר ו' ספי' אחרות דעשיה במקום ו' ראשו' של הבריאה של עתה ואמנם גם או"א דאצי' וכל אשר למעלה מהם גם כן הם עלו למעלה ממדריגת' כפי הס' הזה ואין להאריך בהם (ע"ג) ודע כי עיקר מקום העולמות ומדרגתם באמיתתם הוא כן כפי הסדר הזה וכך הם המקום הראוי להם להיות תמיד והטעם הוא כי הנה ז"א צריך להתגדל ולהיותו כמו אריך אפין ואם כן צריך לעלות עד שם ומקום אריך אפין צריך שיהיה מקומו של ז"א כי על ידי כן ז"א נעשה אריך ונוקביה דז"א במקום אבא בסוד ה' בחכמה יסד ארץ דאבא יסד ברתא ובסוד ושמרתם את השבת כי קדש היא כי שמור שהיא הנוקבא נעשית קדש שהוא אבא וזמ"ש קדש היא כי היא הנקבה חזרה להיות קדש והבריאה עלה באימא בסוד מה שידעת כי אימא מקננא בכרסיא ויצירה במקום ז"א כי ז"א מקנן במלאך ועשיה בנוקבא דז"א כי מלכות מקננא באופן שהיא העשיה ונמצא שזהו המקום

הראוי אל סדר מדרגת העולמות ונמצא עתה כי כל העולמות התחתונים של בריאה יצירה עשיה היו במקום האצי' זולתו שש אחרונות דעשיה אשר היו אז בשש ראשונות של בריאה של עתה וזה היה בסוד עיבורה של עיר הנז' במסכת ערובין כי אלו הששה התחתונו' יוצאין ובולטין מחוץ לעולם האצילות כדמיון אשה עוברה שהעובר בולט ויוצא לחוץ מגופה ונמצאו עתה פנויים ארבעה תחתונות דבריאה וכל עולם היצירה ועשיה שהם מקום עשרים וארבע ספירות וכל המקום הזה היה אז פנוי ריק וחלל והיה בסוד תחום שבת שהוא אלפים אמה כנודע זולת הארבעה עשר ספי' התחתונות ששם היה מדור קבע אל הקליפות כנ"ל והי' ספירו' אחרות העליונות היו סוד חותם תחום שבת. והבחינה השלישית היתה אח"כ אז בערב שבת ביום שנברא אדם הראשון בין הערבים שאז הוא זמן הנקרא תוספת שבת ועדין אינו שבת גמור. והענין הוא כי הנה אחר חצי היום של ערב שבת ההוא כבר נתבאר שהיצירה והעשיה עלו במקום ז"א

ונקביה דאצילות אמנם לא עלו רק ארבעה ראשונות בלבד דעשיה והו' תחתונות נשארו מחוץ לאצילות בעולם הבריאה ועדין אין זה קדש גמור ובהיותם כך נמצא שחזרו יצירה ועשיה להיות כדוגמת ז"א ונוקביה והיו עומדין בסוד אחור באחור ובהיותה הנקבה באחור הזכר אין לה רק קומת ארבעה ספירות בלבד כנ"ל אבל כשחוזרין פנים בפנים יש בה קומת עשר ספירות גמורות וכן היה עתה בעשיה והיצירה כי העשיה היתה בארבעה אחרונות דיצירה אחור באחור ובהיות זמן בין (ד"ש ע"ד) הערבים אז כל העשר ספירות דעשיה עלו למעלה והפכה העשיה פניה כנגד פני היצירה פנים בפנים כדמיון ז"א ונוקביה כנז'. ועתה נמצאו כל שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה כילם תוך האצילות לגמרי וכולם קדש גמור ונשארו שלש עולמות בריאה יצירה עשיה שהם שלשים ספירות פנויים ומקום חלל בסוד אלפים אמה תחום שבת. והששה עשר ספירות עליונות היו תחום שבת והי"ד תחתונות היו מדור אל הקליפות

כנ"ל והם מחוץ לתחום והבן זה. והנה כל אלו השלשה בחינות נעשו אז מאליהם שלא על ידי מעשה התחתונים אדם וחוה והנה גם לענין אדם בעצמו הרויח בזה כי עתה גופו ורגליו כולן היו בג"ע שהיא נוקבא דאצילות מה שלא כן לגמרי אפילו בעת הבחינה השנית והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת היה יכול להעלות ע"י תפלותיו (ע"ד) של יום השבת ההוא את העולמות עליות אחרות יותר גבוהות במאוד מאוד עליה אחר עליה בכל תפלה ותפלה שהם תפי' ערבית ושחרית ומוסף ומנחה ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן והיא במנחת שבת כי אז היו עולין תכלית העליה והוא כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים הנז' אצלינו ביאורו באורך גדול והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון. עוד צריך שתדע כלל אחר כי הנה נודע אצלנו כי כל העולמות כולן יש בהם שתי בחינות והוא בחינת פנימיות

העולמות ובחינת חיצונותם והנה אז עלו כל שתי הבחינות הפנימיות והחיצוניות: ונבאר עתה איך ירדו העולמות ונפלו ממקי' קדושתן על ידי חטאו של אדם כי הנה ירדה העשיה והיצירה והבריאה למטה במקום אותם השלשים ספירות שהיו בתחילה חלל וריקם בסוד תחום שבת ונמצא כי כל העשר ספירות דעשיה והארבע תחתונות דיצירה שהם נקראים רגלי היצירה נטבעו בתוך מקום הקליפות כנ"ל שמקומם היה אז שיעור ארבעה עשר ספירות כנז' אצלנו גם כן בסוד ודי זהב ובזה תבין למה בכל הזוהר והתיקונין קורא אל עולם העשיה מקום הקליפות והוא לסיבה הנ"ל כי אמת הוא שהעשיה בעצמה קדושה גמורה היא אלא שירדה אל מקום הקליפות כי אין זה מקומה האמיתי הראוי אליה. אמנם בחינת הזכר שהוא עולם היצירה לא נפל כולו רק רגליו בלבד כנז' וזהו סוד ויאסוף רגליו אל המטה שהעלם למעלה מתוך הקליפות. גם זהו סוד טעם איסור יציאת חוץ לתחום ברגליו אפילו שלא על ידי משא

אלא האדם בעצמו ברגליו והיא כדי שלא יוציא רגליו שהם ארבעה אחרונות דיצירה עולם הזכר אל מקום הקליפות שהם עומדים מחוץ אל תחום שבת כנ"ל כי ארבעה עשר ספירות הוא מקומם וכל שאר מקום העליון נקרא תחום שבת כנ"ל באר היטב והבן זה ולכן כונתינו ביום שבת להעלות העולמות אל מקומם האמיתי כבראשונה ולא להורידם למטה חוץ לתחום שבת וזהו סוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם ועל כן אין לצאת בשבת מחוץ לתחום כי הוא יוצא אל מקום הקליפות במקום ששם עומדת העשיה בימי החול עתה אחר חטאו של אדם וכמבואר אצלנו במשנת הקיטע יוצא בק"ב שלו וגם בתקונין לעיל דף ק"ז ע"א. והנה כל ירידת העולמות במדרגה הזאת הוא בימי החול אבל בערב שבת מתחי' לעלות וכך הם הולכים ועולין מדרגה אחר מדרגה עד מנחת שבת כמבואר אצלנו במקומו ואמנם הדבר בקיצור הוא כך כי מסוף שעה חמישית של יום הששי מתחילין העולמות עליה אחר עליה עד שנמצא כי בחזרת תפלת מוסף

דיום שבת העולמות הם במצב שהיו בעת שנברא אדם הראשון שהוא הבחינה הראשונה משלשה בחינות הנ"ל אשר ששה תחתונות דעשיה הם במקום שהם ששה ראשונות דיצירה בימי החול. ונמצאים ארבעה עשר ספירות אחרונות שהם ארבעה אחרונות דיצירה ועשר ספירות דעשיה פנויים ורקנים ודע כי כן הענין בתפלת מנחה של ימים טובים כמבואר אצלנו כי תפלת מוסף דשבת ותפלת מנחה דיום טוב (דף כ"ח ע"א) שוין הם בענין עלית העולמות ונמצא כי מה שהיה נעשה אז כשנברא אדם שהיה קודם חצי יום הששי נעשה עתה בתפלת מוסף דשבת ולא עוד אלא שעתה בתפלת המוסף נעשה על ידי מעשה התחתונים בתפלתם אבל אז היו עולים מאילהם אותה העליה כנ"ל בלתי מעשה התחתונים כי הרי עדין לא (ד"ש דל"ז ע"א) היה נברא אדם ולא עוד אלא שאז היו עולים שתי בחינות פנימיות וחצוניות העולמות לגמרי אבל עתה במוסף שבת אינו עולה רק בחינת פנימיות העולמות בלבד אבל חצוניות העולמות נשאר

במקומו ואין לה עליה כלל אפי' בשבת כי אם גם החיצוניות היה עולה היינו רואים בעינינו עלית העולמות איך עולים ממה שהיו בחול אבל עליית פנימיות העולמות אינו ניכר ונראה לעין אעפ"י שעולה וזכור זה ועיין בשער הכונות בדרוש סדר חילוק תפלת שחרית דימי החול כי שם נתבאר גם כן הדרושים האלו. ומה שהיה נעשה כשנברא אדם אחר חצי יום הששי כשנכנס לג"ע נעשה עתה על ידי מעשה התחתונים בחזרת תפלת מנחה של שבת שהיא תכלית העליה שאין כח עוד בתחתונים להעלות העולמות יותר מעליה זו הלא היא כי ז"א עולה עד דיקנא דא"א כמבואר במקומו וכן כיוצא בזה עד שנמצא כי ששה אחרונות דעו' עשיה הם במקום ששה ראשונות דבריאה של עתה ואין בנו עוד כח להעלות עוד שש אחרונות דעשיה בעולם האצילות בשום זמן כלל ועיקר ובשער המצות במצות שביעית נתבאר סיבת ירידת העולמות שהיתה לברר הבירורין של המלכים שירדו שם וע"ש: ואם כן עתה תראה כמה גרם חטאו של אדם להוריד העולמות ירידה עמוקה כזו כי אי אפשר

לנו עתה להעלות העולמות אפי' במנחה של שבת אלא כמו שהיו אז בתוספות שבת בין הערבים. ובפרט בכל החילוקים הנז' שאז היה נעשה מעצמו. והיה עולה גם חיצוניות העולמות מש"כ עתה כנז' והרי זה קלקול אחד גדול שגרם בכל ארבע עולמות אבי"ע עוד גרס קלקול שני בבחינת עצמו כי בתחילה היתה מעלתו גדולה עד מאוד כי אפילו בשעה שנברא בלבד היתה מעלתו גדולה ממעלת מטטרו"ן עתה כי הנה מטטרו"ן הוא ביצירה בלבד ואדם הראשון היה אז ראשו בעולם הבריאה שהיה במקום ז"א דאצילות עתה וסיום פרקין תתאין דרגליו שהם בשש תחתונות דעשיה היו אז במקוס שש ראשינית דיצירה של עכשיו ומכש"כ בשתי הבחינות האחרות שניה ושלישית אשר אז אפילו רגליו היו תוך עולם האצילות וגם היה עוד יכול לעלות עליות גדולות למאד על ידי תפלותיו ביום שבת אם לא היה חוטא כנ"ל ונמצא כי אפילו בחינת גופו בלבד של אז היה תופס שלשה עולמות בי"ע בהיותס באותה המדרגה העליונה מלבד

בחינת הנשמה והרוח והנפש אשר לו כמו שנבאר בלשון המאמר בסוד זיהרא עלאה ובזה תבין מה שביארנו במאמר ז"ל שאמרו שתא אלפי שני הוי עלמא כו' ששם ביארנו כי אורך שיעור קומתו של אדם בבחינת הגוף היה אוחז שלשה עולמות בי"ע בהיותס במדרגה עליונה כנז' ואחר שחטא בחינת גופו שהיתה תחילה משש אחרונו' דיצירה הנקראים גן עדן כנ"ל היה אח"כ מארץ ישראל התחתונה החומרית בזה העולם התחתון דעשיה ואעפ"י שתמצא בדברי חז"ל שאדם הראשון (ע"ב) ממקום כפרתו נברא מעפר בית המקדש אין זה בית המקדש התחתון רק העליון שהוא בשש אחרונות דיצירה כנ"ל וזמ"ש במאמר הזה של הזוהר אלא מעפרא דבי מקדשא דלעילא כו' כמו שנבאר בע"ה ואמנם מטטרו"ן עתה הוא יותר גרוע במע' אדם הראשון הא' ולכן נודיע ענין מטטרו"ן דע כי אעפ"י שאמרו בתיקונין כי מטטרו"ן הוא בעו' היצירה הענין הוא כי גופו שהם ו"ק שלו הם בעולם היצירה ולכן מכנים אותו בשם יצירה אבל האמת הוא

כי ראש מטטרו"ן הוא בבריאה וגופו ביצירה ורגליו בעשיה ונמצא שיעור קומתו בג' עולמות בי"ע אמנם הוא בהיותם עתה אחר נפילתם אבל גופו דאדם מראשו ועד רגליו היה אוחז שלשה העולמות הנז' בהיותם למעלה כפי מעלתם כנז' ואין ספק כי הפרש גדול לאין קץ יש ביניהם: ונבאר עתה לשון המאמר הנז' וז"ל אדם קדמאה אע"ג דגופא דיליה הוה מעפרא לאו מעפרא דהכא הוה אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא הרי בבירור מ"ש לעיל כי מ"ש ז"ל כי ממקום כפרתו נברא אינו אלא מעפר בית המקדש העליון והוא מעולם היצירה אשר היה אז למעלה במקום שעתה הוא הבריאה ואם כן לא היה לו בעולם העשיה הזה של עכשיו כלל וזמ"ש אדם קדמאה לא הוה ליה מהאי עלמא כלום. אמר עוד חד צדיק עבד שימושא בנוקביה ואתעביד מההוא שימושא גופא חדא דנהירו דיליה יתיר מכל אינון מלאכין שליחון לעילא פירוש כי כיון שגופו היה מאותו עולם (ד"ש ע"ב) היצירה הראשון שהוא עתה מקום הבריאה אם כן מוכרח הוא שאורו

יהיה גדול מאד מכל המלאכים שהם ביציר' של עתה הנקרא עולם המלאכים כנז' בתקונין בסוד כסא ומלאך ואופן שהם שלשה עולמות בריאה יצירה עשיה. אמר עוד כיון דחטא אתחשך ואזעיר גרמיה כו' והוא מ"ש לעיל כי בתחי' היתה קומתו מכל בי"ע ועתה נעשה לו גוף אחר מזה העול' התחתון שבעשיה אמר עוד עד דאתא חניך ינטל ליה קב"ה מארעא ואבריר פסולת וקסטורא מכספא כו' זה יובן במ"ש בתוספתא בס' ואתחנן בד' ר"ע ע"ב וז"ל אפיקו חד רוחא טמירא ומליא לההוא גבילו דעפרא וקאים על רגלוי ואמלכיה על כל עלמא ושלטיה על כולא הה"ד תמשילהו במעשה ידך כו': והענין הוא כי אדם הראשון היה תופס מקו' שלשה עולמות בי"ע וכיון שכן מוכרח הוא שנברא על ידי זווג ז"א ונוקביה דאצילות כי מן זווג ז"א ונוקבה דאצילות יצתה הבריאה ומה שאחריה וזמ"ש שם אילנא חד רברבא ותקיף אתחבר ואזדווג בה בחד ענפא שפירא דחזו חדוותא דכולא כד"א יפה נוף משוש כל הארץ בה אזדווג והוא סוד ז"א דאצילות הנקרא

אילנא רברבא דאזדווג בה. רוצה לומר בההיא חיוות' ברא וקרנין עשר לה וארו עיינין כעייני אינשא לחיוותא ופום ממלל רברבן הנ"ל שהיא נוקבא דז"א ואמר כי זווגו בה היה על ידי היסוד הנקרא ענפא שפירא דחיזו בסוד יפה נוף משוש כל הארץ שהוא היסוד ועל ידי זווג זה אפיקו חד רוחא טמירא ומלייא לההוא גבילו דעפרא דאדם הראשון שהיה כולל כל שלשה עולמות בי"ע. וזמ"ש ואמלכיה על כל עלמא כו': (ע"ג) אמר עוד אתפקיד על ההוא אילנא ולא נטיר פקודא אתיב מלכא רוחיה לגביה מההיא חיוותא נטלא ליה כו' פי' כי כיון שחטא תכף נסתלקה ממנו אותה הנשמה הקדושה שנתנה בו ונסתלקה ונטלה נוקבא דז"א דאצילות וזמ"ש וההיא חיוותא נטלה ליה אבל צריך שתדע כי זה הי' תכף אחר שחטא ולא הי' בעת שמת והענין הוא כי מלבד שהיה לאדם נפש ורוח ונשמה מעשיה יצירה בריאה גם היו לו נפש ורוח ונשמה עליונות מן האצילות שהם נוקבא וז"א ובינה דאצילות ואלו העליונים דאצילות נקראים זיהרא עלאה בספר הזוהר ובשיר השירים של

הזוהר וכאשר חטא פרח ממנו אותה זיהרא עלאה שהיא בחינת האצילות כולה ונשאר בחלקי בי"ע לבדם וזו הזיהרא עלאה היתה מוצנעת בההיא חיוותא דנטלא לה כנז' שהיא נוקבא דז"א דאצילות עד שבא חנוך בן ירד והשלים מעשיו וזכה לקחת ההיא זיהרא עלאה ועל ידי כן זכה להיות מלך המלאכים בעולם היצירה. והוא הנקרא מטטרו"ן כנודע וזמ"ש כדין זמינין מאנא אחרא פירוש שנולד חנוך וקאים בינייהו בקוטרא דגליפין בין מלאכין קדישין וזמ"ש ג"כ בפ' קדושים דהא עד לא נפק לצורף אומנא עד דאתא חנוך ונטיל ליה קב"ה מארעא כו' אבל עכ"ז לא הגיע למדרגת אדם קודם שחטא כנ"ל וזהו הטעם שתמצא בס' פסקי היכלות כי נהפך בשרו ללפידי אש כו' לפי שהיה בחינת אדם הראשון עצמו:

פרשת אמור שם בדק"ג ע"ב וז"ל בסכת תשבו חסר ודא עננא דכולהו קשירין ביה דכתיב כי ענן ה' עליהם יומם וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניה' יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה ה' חסדו עננא חד ונטיל עמי' חמש אחרנין ואינון שית ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש ליל' דא נהרא להו לישרא' מנהירו דאינון שית עכ"ל. דבר זה נתבא' בפ' יתרו