בתחי' בהיותה בסוד אבא היה להפך דכורא על נוקבא וזהו סוד מ"ש בפ' ויקרא ד"י ע"ב ו"ד מעילא לתתא ד"ו מתתא לעילא והנה גם שם כשנאצלה אימא במקומה בסוד ה' ראשונה גם אבא אתגליף תמן עמה בסוד צורת היו"ד העומדת בעוקץ הה"א שלאחוריה כמו שביארנו בפ' ויקרא די"א ע"ב בסוד כתיבת שם ההוי"ה כי בכותבו אות ה' ראשונה יכתבנה כצורה י"ה כנז' שם והרי איך גם בסו' הה"א נכללו שניהם או"א והנה בעת שנתפשט ונאצל גם כן הבן אז יצאה אותה הוא"ו שבתוך הה"א ראשונה הנק' אימא ונשארה אימא בסוד ד' לבד לפי שעיקר' היא מן ברתא שהיא נקבה והיא ד' כנ"ל ובסוף סיום המשך ו' זו של שם ההוי"ה יצתה שם ברתא כלילא בברא באברא בסוד אושיט פסיעה לבר שביארנו בפ' בלק די"ג ע"ב. הרי נתבארו שלשה בחינות שהיו לאבא ואימא האחת בסוד היו"ד כי שם נכללו שניהם ושנית בסוד הה"א ראשונה כי גם שם נכללו שניהם ואח"כ אתגליפו ואתקריאו אבא ואימא:
שם שי' ל"ו וז"ל עד דישתמידע דכולא חד וכולא הוא עתיקא ולא אתפרש מיניה כלום כו'. גם זה יובן ממ"ש לעיל דרפ"ח ע"א. במ"ש ואינון נהורין דמתפשטין כו' לא שכיח אלא בוצינא חדא בלחודוי כו' וע"ש: שם בדר"ץ ע"א שו' ו' וז"ל באגדתא דבי רב ייבא סבא כללא דכולא ז"א אקרי אתה עתי' קדישא דאתכסייא אקרי הוא ושפיר כו'. יש מאמרים מורים כי חכמה נקרא ז"א כאשר כתבו קצת מקובלי' אבל הענין הוא זה דע כי ז"א אינו רק ז"א הנק' ת"ת וגם המלכות לבדם אבל חכמה ובינה הם בחינת א"א כי הנה מקומם הקדום הוא בעתיקא קדיש' שהוא הכתר הנק' א"א אבל אחר אשר עלה ברצון הכתר להאציל את ז"א שהוא הת"ת רצה להשלים תיקונו ולכן האציל ממנו עצמו תרין כתרין קדישין אלין שהם חכמה ובינה ואיתגליפו ברישיה דז"א הנקרא ת"ת כדי להדריכו כאב את בן ירצה כנז' סוף דרפ"ט ע"ב ובהיו' שירדו ונתלבשו בז"א לכן אזדעיר ונתמעט נהוריהו ואיקרון אוף אינון ז'א כמוהו. וזמ"ש והשתא קרינן באתר
דשירותא כו' כלומר עתה אשר נתלבשו בז"א ואשתכח ביה בז"א שירותא שהיא חכמה הנקראת ראשית השתא אקרי אתה לנוכח וגם אקרי ז"א אבל בהיותם למעלה בא"א במקומם לא אקרי אתה ולא אקרי ז"א: שם ע"ב שו' א' וז"ל ת"ח שירותא דא דאקרי אב אתכליל ביו"ד דתלייא ממזלא קדיש' כו' זה יובן במה שהודעתיך בביאור הקדמת אדר' האזינו כי המזל השמיני דדיקנא דעתיקא הוא צורת א' דיו"ד וי"ו יו"ד יו"י ומההיא יו"ד תתאה נמשך אבא ואתכליל ביה אבל אימא נכללה במזל הי"ג שהוא צורת א' של יו"ד וי"ו דל"ת כזה יו"ד ומן אותה הדלת נכללת אימא כנלע"ד: שם ע"ב שו' י"ט וביאור המאמר הזה נמצא מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה וז"ל בספרא דרב המנונא סבא אמר דשלמה מלכא תקונ' קדמא' דגלי ואמר הנך יפה רעיתי מהאי הוא. ותקונא תניינא אקרי כלה דאיהי נוקבא דלתתא כו': (ע"ג) הנה הזווג נמצא בארבעה ספירות לבד והם חכמה ובינה ת"ת ומלכות ונמצא לרשב"י
ע"ה הפרש גדול בין זווג לזווג כי חכמה ובינה לא מתפרשן לעלמין משא"כ בת"ת ומל' וצריכין אנו לדע' מפני מה זווג חכמה ובינה תדירי ואין כן בזווג ת"ת ומלכות. ועוד לעיקר הענין מה הוא הזווג של חכמ' ובינה ומה הויה היא מתחדשת ממנו כי בשלמא זווג ת"ת ומלכות נותן נשמה לעם בני ישראל כדכתיב ונשמות אני עשיתי. (ד"ש ע"ב) אבל זווג חכמה ובינה מה יתן ומה יוסיף שמא תאמר להעמיד ההויו"ת שהם הספי' על זירוזם. וכדי שיתעטרו ת"ת ומלכות באותם עטרות המשובחות ויתייחדו וכמו שכת' מורינו נר"ו שער מהות והנהגה פרק ז' ליתא. שאם כן לא היה ראוי להיות זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות כדי לעטרם באותם עטרות כי כן נראה מדברי הזוהר בפי' שעטרות אלו לצורך זווג ת"ת ומלכות הם שהרי אמר בפ' אחרי מות דס"א ע"ב שורה ל"ה וז"ל. ותאנא בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי כדין כתיב עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאן
לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא כהאי דרגא כו': הרי בפירוש שעטרות אלו הם לצורך זווג ת"ת במלכות והיה אם כן מן הראוי שלא יהיה זווגם אלא בשעת זווג ת"ת ומלכות לא שיהיה לעולם וכבר הרגיש בקושיא זו מורינו נר"ו וכתב וז"ל ובהיו' ייחודם תמידי יהיה העטרה אל הבנים בעת הצורך. ואין תירוץ זה כלום. והנראה אלינו בזה הוא כי שני מיני זווגים אלו צריכים להוות מלאכים ורוחין קדישין ולהיות נשמות לעליונים ולתחתונים ועל ידי זווג חכמה ובינה מתהוין מלאכים ורוחין קדישין. ומתהוין נשמות המלאכים העליונים ואין כונתינו נשמות ממש כי אם חיותם והוא האור השופע בהם להחיותם וכמו שאמרו ואתה מחיה את כולם מחיה לכולם וזה תמידי כמ"ש בזוהר בפ' בלק וז"ל ת"ח כל אינון מלאכים דלעילא לא קיימין ולא יכלי למיקם כד בנהורא עלאה דנהיר לון וקיים לון ואי אפסיק מנייהו ההוא נהורא דלעילא לא יכלי למיקם כו'. ולפיכך לא מתפרשן לעלמין כי הם צריכי' לתת מחיה ומזון לעליונים לעולם ועד ולהיות
מלאכים חדשים לבקרים. האמנם זווג ת"ת ומלכות להיות נשמות לתחתונים וזה לפרקים ולעתים מזומנים ובזה הרוחנו שאין פירוש דלא מתפרשן לעלמין בשעת שלום לבד כמו שפירש מורנו נר"ו כי זה דוחק ועוד שבפירו' נרא' מדברי הרשב"י ז"ל באדרת האזינו כנ"ל שגם בעת הגלות לא מתפרשן וז"ל. בספרא דרב המנונא סבא אמר דשלמה מלכא תיקונא קדמאה כו'. אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין כו'. אלא לעולם ועד אין זווג זה חסר אפי' רגע כי הוא חיי המלאכים העליונים ואין להם חיות כי אם על ידי זווג זה. ודע כי אין כונתינו באומרנו שזווג חכמה ובינה לצורך המלאכים העליונים לשלול שאין בו צורך לתחתונים כי מבואר בזוהר בכמה מקומות כי מזוג חכמה ובינה נעשים עטרות לבנים ועל ידי כן מזדווגים ומתייחדים ת"ת ומלכות. אבל כונתינו לו' כי זווג חכמה ובינה הוא צריך לעליונים ולתחתונים (ע"ד) משא"כ בת"ת ומלכות שאינו כי אם להוות נשמו' לתחתו' ועם זה
נעלה לנו תירוץ למה שנמצא בתקונין שנשבע השי"ת שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס בירושלים של מטה ובכמה מקומות נזכר שם דאתתרכ' אימא עלאה וכיוצא בדברים אלו. והענין הוא כי להנחיל עטרות לבנים לייחדם לשיתייחדו חסר בעו"ה בזמן הגלות וזמ"ש אימא עלאה כי בערך שהיא אימא להנחיל לבניה אתתרכת כי אינה מזדווגת להנחיל עטרות אל הבנים לייחדם וזהו ענין קרבן עולה ויורד כי אינה מתחברת יו"ד בה"א עד שתתחבר וא"ו בה"א כי ענין יו"ד בה"א מורה שהזווג לצורך הבנים. כי יו"ד מילואו ו"ד שהם ד"ו פרצופים וה"א צורתם גם כן ד"ו ונמצינו למדים שהזווג חכמה ובינה לא יחסר תמיד אלא שבזמן הגלות אינו זווג שלם כי אינו צורך הבנים ואינו כל כך משובח כדי שיגיע ממנו עטרות אל הבנים כדי שיוכלו להזדווג ולהתייחד אבל יש זווג לצורך העליונים להחיותם וזה לא יפסק. ובזה יובן מ"ש בזוהר בפ' אחרי מות דס"א ע"ב שו' כ"ח וז"ל ת"ח כתיב ונהר יוצא מעדן כו',
וראוי לעורר בו קצת הערות ומתוכן נבא אל מבוקשינו. ראשונה מאי אתפשט בסטרוי דקאמר ומהו אתפשטותיה. שנית מאי קאמר בזווגא שלים מכלל דאיכא זווגא דלא הוי שלים ועוד שאמר אח"ך זווגא בההוא נתיב כו' למה לו להזכיר שם זווגא פעם שנית. ועוד מהו דלא אתידע לעילא ולתתא. ואם לא אתידע לעילא כ"ש דלא אתידע לתתא. עכ"מ ולא נמצא עוד במאמר הזה: (המשך במסמך הבא):
פירוש האדרא זוטא קדישא (המשך) שם ע"ב שורה כ"ד וז"ל אבל האי אימא לא אפסיק רעותא דתרוייהו לעלמין כחד נפקין כחד שריין לא אפסיק דא מן דא ולא אסתלק דא מן דא ובג"כ כתיב ונהר יוצא מעדן יוצא ודאי ולא אפסיק כו'. כבר נתבאר לעיל ואמנם אומרו כחדא נפקי ירצה כי ז"א ונוקביה כשנאצלו ונולדו מן אימא נולד (ד"ש ע"ג) ז"א בתחילה ואח"ך נפקת נוקביה מאחורי חדוי אבל אבא ואימא נאצלו יחד ולא קדם זמן זה לזה. עוד ירצה דע כי חמשה חילוקים יש בין אבא ואימא אל זווג ז"א ונוקביה. האחד הוא כי אבא ואימא הם תמיד שוים בקומתם משא"כ בז"א ונוקביה כי הנוק' נא יצאת עד אחר שיצא ז"א עד חצי הת"ת שבו. ואח"כ יצאת היא משם ולמטה ובערך בחינה זו אמר כחד נפקין. השני הוא כי אבא ואימא מן העת שנתקנו ואילך תמיד היו פנים בפנים אבל ז"א ונוקביה אף גם אחר התיקון שבא אחר מיתת המלכים כנודע אינם פנים בפנים אלא לפעמים ובערך בחינה זו אמר כחד שריין. השלישי הוא כי אבא ואימא
זווגייהו תדיר ולא אתפרשן משא"כ בז"א ונוקביה שזווגם הוא לפרקים ובערך בחינה זו אמר לא אפסיק דא מן דא אבל צריך שתדע כי שני מיני זווגים הם האחד הוא נהאציל נשמות חדשות לתחתונים והשני הוא לתת חיות ומזון אל העולמות. וזה הזווג השני של חיות העולמות אינו נפסק לעלם מן אבא ואימא כדי שלא יתבטלו ויחרבו העולמת כולן ח"ו אם יפסק רגע אחד אבל הזווג האחר נפסק לפעמים אפילו מאבא ואימא כמו שהודעתיך במצות שלוח הקן וע"ש. אבל בז"א ונוקביה אפילו זה הזווג השני של החיות (דף ס' ע"א) נפסק לפעמים. וזמש"ה לא ידון רוחי באדם לעולם רוצה לומר לא ימשך רוח החיות העליון באדם העליון הנקרא ז"א לעולם כי אם יהיה נמשך תמיד לעולם יאריכו הרשעים ימים רבים ויחיו תמיד ברשעם. אמנם מראותם שאינם מאריכים ימים יחזרו בתשובה ולכן לא ידון רוחי באדם לעולם אלא שיהיה נפסק משא"כ בזווג אבא ואימא כנ"ל. הרבועי הוא כי אבא ואימא הם רחמים כי
אפילו אימא שאמרו בס' הזוה' דדינין מתערין מינה היינו אחר שיצאו ממנה ז"א ונוקביה אבל בהיותם למעלה הכל הם רחמים משא"כ בז"א ונוקביה שלפעמים הם רחמים ולפעמים הם דין וזמ"ש בס' הזוהר בפ' חיי שרה בדקכ"ג ע"א. על מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים כי בכתר ובאבא ואימא שהם בחי' מאה ובחינת עשרים נקט לשון שנה דלית בהו דינא ורחמי אבל בז"א ונוק' שהם בחי' שבעה נקט לשון שנים רבים דמתפרשן בדינא וברחמי החילוק החמישי הוא כי אבא ואימא אין בחי' החיבוק נפסק מהם והם כתרין רחימין דמתחבקאן דא בדא כנז' בס' הזוהר משא"כ בז"א ונוקביה. עוד יש חילוק אחר זולת החמשה החילוקים הנזכרים והוא כי אבא ואימא אינון חד גופא ממש מתדבקן דא בדא פנים בפנים מה שאין כן בז"א ונוקביה שהם תרין גופין: שם בדרצ"א ע"א שו' י"ב וז"ל תרין עטרין דהוו גניזין בגויהו אלו השני עטרין נתבארו היטב בביאור ההקדמה אדרת האזינו וע"ש: שם ע"א שור' נ"ו וז"ל כתיב כי אל דעות ה' דעות ודאי הוא דעת ירית כו'. ענין זה
נתבאר לעיל בדרפ"ט ע"ב במ"ש אתנהירו תלת רישין עלאין תרין רישין וחד דכליל לון כו' וע"ש ביאור ענין שתי דעות אלו. עוד יש לפרש לשון בענין דעות דז"א (ע"ח שכ"ה פ"ב כלל י"ז) והענין יובן במה שהודעתיך בהקדמת ביאור אדרת האזינו ענין ארבע' המוחין דז"א כי הם חכמה ובינה שבו ועוד דע' שבו המתחלק לתרין עטרין הנקראים חסד וגבורה וצריך שתדע כי בשני המוחין הראשונים חכמה ובינה הנק' אחסנתא דאבוי ואימיה יש בהם בינתים בחינת דעת המזוגם וגם למטה בין תרין עטרין הנז' יש בחינת דעת שני המכריע בין שני העטרין ההם. וכנגד שתי דעות אלו נאמר כי אל דעות ה' בלשון רבים. אבל יש הפרש ביניהם כי הדעת הראשון נשאר למעל' ואינו יורד ומתפשט כמו הדעת השני המתפשט לכמה אדרין ואכסדראין כנז' באדרת נשא דקכ"ו ע"א ולכן ולו נתכנו עלילות כתיב באלף וקרינן בואו כי כנגד הדעת הראשון שאינו מתפשט כתיב באלף ולא נתכנו עלילות שאינו מתפשט בעלילות
תוך ז"א. וכנגד הדעת השני המתפשט ויורד בעקמימות ובארחות עקלקלות לכמה אדרין ואכסדראין מכאן ומכאן בחסד ובגבורה והוא סוד יעקב דכתיב ביה עם חסיד תתחסד כו' דנקיט לתרין סטרין ואחיד לון לכן כתיב ביה ולו נתכנו עלילות שהם אלו העלילות והערמומיות שנתכנו לו. ונחזור לבאר ענין אלו השתי דעות מה ענינם דע כי הדעת הראשון מקורו הוא למעלה בתרין תפוחין קדישין שהם תרין אנפין דא"א שהם התיקון השביעי מי"ג תקוני דיקנא דא"א כנז' (ע"ב) באדרת נשא דקל"ג ע"ב. תיקונא שביעאה פסיק שערא וכו' הה"ד ישוב ירחמנו (ד"ש ע"ד) כו' ובהאי דלתת' הוא אמת כו' פירוש כי אלו הי"ג תיקונין נרמזו בפסוקים מי אל כמוך כו' והמידה השביעית הוא ישוב ירחמנו וגם נרמזו בה' ה' אל רחום וחנון כו'. והמדה הז' היא ואמת כמבואר אצלנו בסוד ויעבור והי"ג מידות הוא כי להיותו שביעי הוא כולל כל שית תיקונין הראשונים והוא השביעי להם ולכן יש בזה התיקון
השביעי שבעה הוי"ות דס"ג כזה יו"ד ה"י וא"ו ה"י. והם בגמטריא אמת. ואח"כ מאלו שבעה הויות דס"ג אשר בזה התיקון נמשכין מהם שבעה מילוים שבהם באימא עלאה. פירוש כי כשתסיר ארבעה אותיות הפשוטות של ההוי"ה שהם ששה ועשרים ישאר חשבון שאר אותי' המילוי בגמט' שלשים ושבעה. ונמצא כי שבעה פעמים שלשים ושבעה הם בגמטריא שבעה פעמים הב"ל והם שבעה הבלים שאמר קהלת והטעם הוא לפי שנמשכי' באימא עלאה ומתגלי' בפה שלה וזהו סוד תורת אמת היתה בפיהו כי אלו ההבלי' נמשכים מתיקון אמת בפיהו של אימא ומלת בפיהו נחלק לשנים בפי הו רוצה לומר כי ה"ו במילויים הם ה"י וי"ו ובגמטריא הב"ל להורות כי כל אלו ההבלים הם בסוד מילוי הוי"ת ס"ג העולה בגמטריא הב"ל והם שרש השבעה הבלים שאמר קהלת. ואח"כ אלו השבעה הבלים יוצאין מפי אימא עלאה ומתלבשין בהם שבעה ספירות תחתונות דאימא כנודע. בסוד ההבל שהוא אור מקי' ומלביש ואח"כ כאשר בא אימא לעשות
מוחין בז"א כבר ביארנו בביאור הקדמת אדר' האזינו כי שש בחינות יש בהם ושם אמרנו כי הנה הארבעה מוחין מתלבשין בתחילה תוך נה"י דאימא ואח"כ נכנסין תוך רישא דז"א והנה כשנכנסין בחינת תרין מוחין חכמה ובינה דז"א הנקראים אחסנתא דאבוי ואימיה בתוך נצח והוד דאימא זה בנצח וזה בהוד. הנה אז גם כן נכנסין שם אלו השבעה הבלים הנזכרים שם שהם שבעה מילויים דהוי"ת ס"ג ונעשין שם בסוד דעת מכריע ביניהם וזהו סוד הדעת העליון הנ"ל אשר מקורו למעלה בתיקון שביעי דדיקנא דא"א הנקרא ואמת: ודע כי מרע"ה זכה אל הדעת הזה העליון וזמ"ש וירא ה' כי סר לראות שהם שבעה הבלים האלו אשר כולם הם בגמטריא כמנין ס"ר. ומכאן נמשך המן לישראל שנאמר בו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ונאמר עליו ונפשנו קצה בלחם החלקל. וקלקל בגמטריא ס"ר והנה מרע"ה לבדו הוא אשר זכה להוריד הדעת הזה אל נוקבא דז"א ונעשה בה בחינת דעת ק"ל בסוד דעתן
של נשים קלה כי ר"ס הוא בגמטריא קלק"ל שהם שני פעמים ק"ל וק"ל האח' נשאר למעלה בדעת הז"א וק"ל השני יורד למטה בנוקביה ונעשה לה דעת קל. והנה כאשר מחצית אלו ההבלים ניתנין בדעת הנקבה בסוד דעת ק"ל אז נאמר וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וסמיך ליה וירא ה' כי סר לראות כי נעשית היא לבת אש שהם אותי' הב"ל ולה"ב אש הכל דבר אחד ונמשכין מאותם השבע' ההבלים שהם בגמטריא ס"ר כנז'. ואמנם הדעת התחתון הוא למטה בין תרין עטרין קדישין הנודעים והוא מכריע בין אותם תרין עטרין והם סוד (ע"ג) חמש חסדים וחמש גבורות שהם עשרה הויו"ת שהם גם כן בגמטריא ר"ס וכאשר חציו של הדעת התחתון הזה ממלא אדרין ואכסדראין אז החמש חסדים מתפשטין בזכר לפי שהוא מטה כלפי חסד כנודע והה' גבורות הם יורדין ומתפשטין בנקבה ואז נאמר כי דעתן של נשים קלה שהם חמש הויו"ת דחמש גבורות שהם בגמטריא ק"ל ועם החמשה הויו"ת עצמן הרי קלה (ש' הכונות ד' ס"א ע"ב) וזהו
סוד חמשה פסוקי' שיש בפרשת שמע וכל אחד מהם ר"ת וס"ת שלו הוא בגמטריא כ"ו כמנין הוי"ה אחת וסך החמשה הם ק"ל: שם ע"א שו' כ"ח וז"ל האי אב ואם כלילן כולא כולהו בהו סתימן ואינון סתימן במזל' קדיש' עתיקא דכל עתיקין כו' זה יובן במ"ש לעיל דרפ"ח ע"א במ"ש ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חד בלחודוי כו'. וכמו שנתבאר בביאור אדר' האזינו כי אבא ואימא מתלבשין תוך ז"א ונוקביה ונמצאין סתימין ומכוסין בתוכן. וזמ"ש כולהו בהו סתימאן ואח"כ אבא ואימא סתימין ומסתרין ומלבישין לעתיקא קדישא א"א המתלבש בתוכם ונמצא כי עתיקא הוא כולל כולא: שם בדרצ"ב ע"א שור' י"ו וז"ל כד יסתכלון בכל מילי כולא הוא עתיקא בלחודוי הוא הוי והוא יהא וכל הני תקונין ביה כו'. זה יובן במ"ש לעיל בדרפ"ח ע"א במ"ש ואינון נהורין דמתפשטין כד יקרבון למנדע לון לא שכיח אלא בוצינא חד בלחודוי כו' כי א"א מתפשט
ומתלבש בתוך פנימיות כל האצילות (ד"ש דף ס' ע"א) כולו כמבואר בהקדמת ביאור אדרת האזינו וש גם כן נתבאר היטב מה שאמר אב ואם מהאי מוחא נפקו וביה תליין וביה אחידן ז"א בע"ק תלייא ואחיד והא אוקימנא מלי באדרא: שם ע"ב שו' כ"ז וז"ל בחללי דגולגלתא נהירין תלת נהורין ואי תימא תלת ארבע אינון כו' כל לשונות מאמר זה עד סוף הדף נתבארו היטב בהקדמת ביאור אדרת האזינו מפוזר ומפורד שם. ושם נתבאר כי המוחין דז"א כשהם בבחי' אור המקיף עליון אז הם נחלקים לארבע מוחין אחסנתא דאבוי ואימיה ותרין עטרין וכן כשהם בסוד אור המקיף תחתון הנקרא תפלין דרישא דז"א הם בסוד ארבע פרשיות אבל בהיותם בבחינת מוחין פנימים גו תלת חללי גלגלתא אז מתחברין תרין עטרין והוו חד מוחא הנקרא דעת בחלל השלישי ונמצאים אז תלת מוחין בלבד