שער מאמרי רשבי — קטע 8

סתים. ריש דרגין היא חכמה ראש המדרגות כי כתר נעלם מאד ואף חכמה קדומה נעלמה מעיני כל חי כי אף יסוד שהוא כל חי המושך הטיפה זרעית מן המוח שנקרא חכמה אינו מושך מחכמה זו הקדומ' כי נעלמ' ממנו אלא חכמה זו היא הנקראת שירותא ראש המדרגות והיא הנקראת אבא ונקראת חכמה זו רוב אונים כי כל הרצונו' שהם הנקראי' רעותין כולם עולי' עד שם בין דז"א בין דנוקביה בין דאימא עלאה כי מצח דז"א ומצח דנוקביה ומצח דאימא עלא' כולם בהתגלות המצח העליון הנקרא רצון עולות עד חכמה זו לקבל משם האור העליון על ידה ועולים עמה בארח סתים על ידי התעלמם בתוכה כי לא יוכלו (ע"ב) לקבל אור הרצון העליון אלא באמצעותא ובה עולי' ומתעלי' להרבות אורם ומתלבשים בה ומתעלמים בתוכה כדי שיוכלו לקב' אור מצח' דעתיק' הנק' רצון כנודע וזהו פי' ואסתלקו ביה בארח סתים ולפי שרצון העליון אתגלי ביה חסד עלאה ואתפשט בדיקנא עד מזלא ואתגלי בפומא דאמה כדאית' באדרא.

והנה הטיפ' הזרעי' הוא החסד דאתגלי בפומא דאמ' ומבסם לנוקבא ונקראת טיפה זו און כמש"ה וראשית אוני והיא הטיפה זרעית ראשונה כנודע ובנימן הוא המושך הטיפה זרעית בנוקבא ממטה למעלה ולפיכך נקר' בן אוני וכל הטיפות הזרעיו' המושכו' מן הרצונו' ונקראי' אוני' כוצם באים עד חכמ' זו כדפרשית ולפיכך נקרא רב אוני' דסליק ביה רעותין עלאין ותתאין שהם האוני' כדפרשית. ואמיץ כח דא רזא דעלמ' עלאה דאסתלק בשם אלהים כדאמרן: הנה זו היא בינה בשש קצוותיה דאסתלק בשם אלהים כדפרישי' (ד"ש ע"ב) ובינ' היא כח מחכמ' כח מ"ה וכח זה הוא חסד כד"א ימינך ה' נאדרי בכח כי בינה נתלבשה בחסד שבחכמה והיא יו"ד ממי כדפ' ועל ידו נתלבשה בשש קצוות ואסתלק בשם אלהים כדפרישי' והכונה היא כי להוליד ס' ריבוא דעלמא עלאה ולאפקא טמירין לזניהו הוצרכו כל הרצונות לעלות עד שם בחכמה שהוא או"א עלאה קבלה כל הטיפין ונתעבר' בהם והוציאתם לחוץ בשלמו' וזהו פי'

מרוב אונים ואמיץ כח כי מחמת רוב אוני' שהוא אבא ואמיץ כח שהיא אימא הוציא במספר צבאם ולא נעדר מהם איש מהס' ריבוא עליוני' כי אין שם מגיע פגם ולא חטא ולא הסתלקות אור כלל ולפיכך אעפ"י שחטאו ישראל במדבר לא חסר מנין זה דוגמת עלמא עלאה שאין שם הסתלקות אור וידוע הוא כי דור המדבר מעלמא דיובלא הוה וס' ריבוא דישר' כנגד ס' רבוון דילי' ולפי' איש לא נעדר מהם דוגמ' העו' העליו' וזה ברור. וצריך אני עתה לבא' מ"ש למע' כגונא דא המוצי' לחם מן הארץ המוציא ההוא דאשתמודעא דא דרג' תתאה וכול' חד כי דברים אלו נראין כסותרין מ"ש בפ' תרומה דקס"ח ע"א מ"ט המוצי' ולא מוצי' דהכתי' בורא ולא הבורא עושה ארץ ולא כתיב העושה ארץ מ"ט הכא המוציא אלא כל מילין דאינון מרזא דעלמא עלאה סתירה אסתתרא ה' מתמן להתחזאה דהא מעלמא גניז' וסתימ' וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליי' יתיר כתי' בהא דכתי' המוציא במספר צבאם הקור' למי הים כולהו

מרז' דעל' תתאה איהו כו' ע"כ הנה נראה בהדיא שגם המוצי' במספר צבאם מרז' דעלמ' תתא' הוא ונמצא דבר זה סותר דברי רשב"י שא' שהמוצי' במספ' הוא דרג' עלאה וצריכין אנו לבא' מא' זה בהתכ' לשונ' ומתוכו יתבא' תי' לקו' זו הנה הוקש' לי שינוי הל' כי בכל מקו' או' בורא עושה והיה ראוי שיאמר ג"כ פה מוצי' לחם וכו' מ"ט דא' הכא המוצי' ותי' כי כל הדברים שהם נעלמו' מן עולם הבינ' עצמ' בסוד היותה מ"י קודם שנק' אלהי' וזהו מרזא עלמא עלא' סתירה ולא אמר מרזא דעלמא עלאה לבד וכן למטה אמר לאתחזאה דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו בסוד מי שהוא מורה על העלם קודם שנקראת אלהים ולפיכך נסתרה ה' משם כי ה' מורה עליה שעשתה איזו פעולה חוצה לה. (ע"ג) אבל כשהוא מדבר בעצמות ההיא ובחלק מן חלקיה אי אפשר להזכירה כי עדין אינה ה' עד שתגמר. ולפיכך נסתרה ה' משם ולכן כשאמר בורא השמים לא אמר הבורא כי הכונה על ת"ת שבבינה עצמה וכן עושה ארץ על

המלכות שבבינה עצמה ואינה נקראת ה' אלא בהיות בה שתי מדות אלו ת"ת ומלכות בסוד ה' ד"ו והמאציל בה שני מדות אלו הוא חכמה. ולפיכך נסתרה ה' משם כי מורה על גבוה מעל גבוה המאציל בבינה עצמה מדות אלה וזהו דהא מעלמא גניזא וסתירא איהו האמנם הדברים הנגלים יותר בסוד בינה הנקרא' אלהים כתיב בה"א כי כבר נגמר אצילותה ונקראת אלהים להוליד ולאפקא טמירין לתתא ורוצה לגלות הדברים הנעלמים בה ולהוציאם לחוץ כגון המוציא במספר צבאם המורה על דאפיק טמירין וכן הקורא למי הים הוא סוד התפשטות מ"י החכמה העליונה הנקראת י"ם על פני ארץ היא מלכות כל אלו הכונ' בהם גילוי יותר ממה שהיו והתפשטות למטה ולפיכך הוא בה"א וזמ"ש וכל מילין דאינון מעלמא דאתגליא יתיר כתיב בה"א כו' כלהו מרזא דעלמא תתאה איהו לומר שכולם הכונה גילוי והתפשטות למטה ולא מרזא דעלמא תתאה ולא אמר דרגא תתאה כמ"ש כאן נמצא שמ"ש כאן ומ"ש בפ' תרומה הכל הולך

אל מקום אחד ואינם סותרין זה את זה שכולם מתאימות כי כאן אמר המוציא דלית דכוותא הכונה על בינה שנקראת בשם אלהים לאולדא ולאפקא טמירין לגלות ולהתפשט. וזהו עצמו שאמר בפ' תרומה כל מילין דאינין מעלמא דאתגליא יתיר וכדפרישית ואמנם מ"ש בפ' תרומה ואי אכתיב בשמא איהו בה"א הכונה לומר שכאשר נכתבה הה' בשם כגון האל הגדול אין הכונה בה"א הפועלת בשם כמו המוציא הקורא שהה' היא המציא' והקוראה למי הים אלא השם פועל בה"א כי האל הגדול הכונה בחסד הפועל במלכות וכן הגבור בגבור' הפועלת במלכות וזה איהו בה' והכא דאיהו בארח סתים שכתב המוציא ולא הזכיר על ידי שם מי הוציא הכונה היא ע"י מלכות עצמה וזהו מרזא דעלמא תתאה איהו כיון שלא נזכר שום שם לא גדול ולא גבור. עוד אפשר לפרש ואי אכתיב בשמא איהו בה' לומר שאם נכתבה בשם ה' כמו האל הגדול אין הכונ' במילין דאינון מעלמ' (ד"ש ע"ג) דאתגליא יתיר אלא איהו בה' כלומר עלמא סתירא

נרמז בה' ולא מעלמא דאתגליא והכונה כי הה"א שהיא בינה עצמה בסוד מ"י פועל בחסד שבה וחסד שבה גובר על שאר ספירו' שבה וכן הגבור על זה הדרך ודי בזה ומכל מקום עיקר הפירוש המוציא במספר ביאר על ידי מה מוציא ואמר במספר שהוא סוד קול דנפיק משופר כמו שביאר ריש פ' פקודי וכן הקורא למי הים פירש ואמר ה' צבאות שמו אבל כאן אמר המוציא ולא פירש על ידי מי וז"ש שאורח סתים הוא ממלכות עצמה בסוד מלכות שבה: (כך מצאתי בס' אשמורת הבוקר ד"ח ע"ב קודם זה המאמר מהזוה"ק ד' ב' ע"ב וז"ל דע לך אחי כי האותיות הם אורות מבהיקים ומזהירי' וכונת כל אות ואות שהיה רצונו לשיברא העולם הוא (ע"ד) התפשטות אורה והתגלותה בעולם ולכן כל אות ואות היה רצונה לשיברא בה העולם כנז' לקמן בפ"י אות נו"ן ודע כי האותיות בהיותן בבטן מ"י אימא עלאה כיון שיצאו יצאה האלף תחי' ואח"כ ב' ואח"ך ג' עד תי"ו וכיון שיצאה התי"ו באחרונה היא

היתה ראשונה שהיא היתה אצל הבינה והיו האותיות אצל הבינה עד תשר"ק וזה סדרן כי אצל הבינה היתה תי"ו ע"ז הדרך תשר"ק צפע"ס נמלכ"י טחז"ו הד"ג ב"א ולפי"ז שהיוצא ראשון הוא אחרון והיוצא אחרון הוא ראשון ולפי שהתי"ו יצא באחרונה היא היתה ראשונה לפי שהיתה קרובה לבינה ולזה היא שאלה בראשונה ואחריה ש' ואחריה ר' ואחריה ק' וכן כולם עד ב' וכנז"ל לקמן): שם בדף ב' ע"ב וז"ל והועתק גם מכ"י הרב הגדול זלה"ה: בראשית רב המנונא סבא אמר אשכחן אתוון בהפוכא בית בקדמיתא ולבתר ב' בקדמייתא היינו בראשית ברא לבתר אלף בקדמיתא ולבתר אלף בקדמית' היינו אלהים את לבתר. אלא כד בעא קב"ה למברא עלמא כל אתוון סתימין ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קב"ה ואשתעשע בהו כד בעא למברי עלמא אתו כל אתוון קמיה מסופא ארישיהו כו': הנה הרגיש שתי קושיות אחת היפוך האותיו' ב' קודם א' ועוד כפל האותיות שני פעמים א'

ושני פעמים ב' ולז"א שכשרצה הקב"ה שהוא הבינה להוציא שש קצוות הנקראת עלמ' כנודע ומשם נשתלשלו המדרגות עד עולם הזה השפל היו כל האותיות סתומות בבינה כי שם נצטיירו ונרשמו האותיות ולא יצאו לחוץ עדין ותרין אלפין שנין עד לא ברא עלמא הם חכמה ובינה שבז"א מוחין דיליה והוה מסתכל קב"ה שהוא בינה ואשתעשע בהו שהן מיין נוקבין שבה כמו שהמלכות נשמות הצדיקי' שמשתעשעת בהם הם המיין נוקבין שבה כן האותיות לבינה ונמצא כי כל האותיות היו בבינה עליונ' הנקרא אימא עלאה ונמשכו עד בינה תחתונה שבז"א והיתה אימא עלאה משתעשעת בהם בסוד מיין נוקבין וכאשר עלה ברצון בינה להאציל שש קצוות שבז"א הנקרא עלמא וכן משם ולמטה עד סוף המדרגות. אתו כל אתוון קמיה מסיפא ארישיהו כי כאשר נחקקו האותיות קודם יצתה א' ואח"ך ב' וכן כולם ויצתה ת' באחרונה והיא סמוכה אל הבינה כי היוצא ראשון הוא אחרון לבינה ולפיכך עאלת את ת' בראשונה בבינה עצמה

ועוד כי מתחילה נבראת א' על יד בינה ואח"ך נבראה ב' על ידי בינ' בהתלבשות א' וכן הג' בהתלבשות א"ב וכן ד' בהתלבשות אב"ג וכן כולם עד ת' וזה טעם המספר ונמצאת אות ת' נבראת על ידי מסכים הרבה וקרובה אל הקליפות ולפיכך תי"ו חיים תי"ו מות. ולזה עאלת ת' כי ההעלם הוא הגילוי ועל ידי רוב מסכיה יושג אור המאציל העציון בעולם השפל הלזה ולכן היותר נגלה עאלת בקדמיתא שיברא בה העולם כדי שיוכלו להשיג אור העליון ובג"ד תי"ו היא חותמא דגושפנקא סוף אותיות אמ"ת כדאמרינן בתר הכי והחותם כשחותמין בו הראשון הוא אחרון כן הוא (דף י"ב ע"א) אות ת' אחרונה לחותם וראשונה לנחתם והאותיו' היו בבינה כסדר ונתרמז אחרי אלפין שנין בהפך ולפיכך עאלת תי"ו תחילה קמי בינה עלאה וכן כולם ומהו ענין חותם זה ולמה נבחרו ג' אותיות אלו לחותם. כי כמו שת"ת בעשר ספירות מכריע למעלה בסוד הדעת ובאמצע בסוד ת"ת ולמטה על ידי היסוד ולפיכך נקרא ת"ת

אמת ראש הספירות ואמצען וסופן כי הוא מכריע בראש הספירות ובאמצען ובסופן כן בכל ספירה וספירה אחר שהיא כלולה מעשר. ת"ת שבה מכריע בה למעלה בסוד הדעת שבה ולמט' בה בסוד יסוד ומלכו' ובאמצע' (ד"ש ע"ד) בסוד ת"ת וזהו חותם שבו נחתמו כל הספי' בכלל וכל ספירה בפרט בעצמות' להיו' לה מכריע למעלה בראשה ובסופה ובאמצעית' וכן בבינה עצמה כאשר נחקקו בה האותיות בסוד עשר שבה בחכמה שבה שבעה ובבינה שבה שבעה ובדעת שבה שמנה וכן בחסד שבה שבעה ובגבורה שבה שבעה ובת"ת שבה שמנה וכן בנצח שבה שבעה ובהוד שבה שבעה וביסוד שבה שמנה בסוד נשמה ורוח ונפש. ובמלכות שבה נעשה להם גוף לשיתלבשו בהם נשמה ורוח ונפש וכל זה בבינה עצמה. הנה אות א' מכרע' לכולם למעלה בסוד הדעת ואות מ' מכרעת בכולן באמצע בסוד ת"ת ואות ת' מכרעת בכולן למטה בסוד ת"ת על ידי יסוד במלכות וכיון שאם הבנים היא כך כולם נחתמו בחותמא ע"ד זה כי ממנה יצאו וזמ"ש דאנא

חותמא דגושפנק' דילך אמת ואת אתקריאת אמת שהוא ת"ת שבבינה המכריע בכל חלקיה ואמרה ת' שראוי שיברא העולם שהם ו' קצוות דז"א בסוד ת"ת על ידי היסוד שהוא המכריע האחרון שבבינה ומשם ימשך להם האור להחיותם. ואמר לה קב"ה שהיא בינה שעם היותה קדוש' ממקו' הקדש הנה מצד היותה הכרעה אחרונה הרחמים מועטין והדינים גוברים וימשך ממנה מיתה לאנשים צדיקים שקיימו התורה מאלף ועד תי"ו על ידה מפני שלא מיחו ברשעי' כנודע ולפי שהכרעה אחרונה שם הדינין גוברים ביותר ושמה הרשע וצריך הכרע' לצד הטוב ולמחות ברשעים והם לא עשו כן נענשו בה וזמ"ש וברשימו דילך ימותון ועוד שגם הכרעה זו אחרונה תהיה לצד דינא תקיפא כי שם מקומה ותהיה חותמא דמות ולפיכך אין ראוי לברא העולם בהארה זאת המועטת כי יגברו הדינין ויתקלקל העולם: עאלת את ש' קמיה אמרה קמיה ריבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא כו' (ע"ח של"ה פ"ג) הנה צורת ש' מורה על שלשה אבות המתיחדין במלכות על ידי יסוד כד"א כרוה נדיבי העם

במחוקק דא יסוד והיא סוד נקודת ציון שבה הנעשית על ידי האבות הנכנסין בה ביסוד ועושין לה נקודה זו כנגד היסוד כדי שיכנס בה היסוד הקדוש בסוד בתולה שפתחה סתום ובעלה עושה אותה כלי וזהו באר חפרוה שרים חפרוה ממש כרוה נדיבי העם כרוה ממש ולפי' נקראת שדי המורה על היסוד כנז' והנה למעלה בנקבה נקרא שדי בין שדי ילין ברפה רחמים ולמטה שדי בדגש דין כי שמה חמשה גבורות ולמעלה הוא מקום היסוד האמיתי ולמטה מקום היסוד שנשתלשל והגדיל וזה רחמים וזה דין ועלתה (ע"ב) ש' לעולם הבינה שיברא העולם בבחינה זו שהיא בחי' התפשטות אור עליון לתקן נקודת ציון שבה לאסוף ה' גבורות אל מקום אחד והיתה התשובה יאות אנת כנגד חסד וטב אנת כנגד גבורה וקשוט אנת כנגד ת"ת אבל הואיל ואתוון דזיופא שהם ק"ר כי ק' דוגמ' ה' מזויפת כקו"ף בפני אדם ור' דוגמת ד' מזויפת וכמו שיש למלכות שתי בחינות אם בחינת ה' ואם בחינת ד' בסוד ה' ד' הוות

וכן ש' בבחינת נקודת ציון שבה ומאותיות אלו נעשות שדה. שדה תפוחים כן סטרא אחרא יש לה בחינת ק'. ובחי' ר' ובחינת ש' נקודא אמצעית דסטרא אחרא ונעשי' שקר והנה בעולם הנגלה יש שתי נקודות נקודת ציון אמצעית הישוב כנגד מלכו' ונקודת גן עדן אמצעית כל העולם כנגד בינה. וכנגדם שתי שינין בתפילין ש' דתלת ראשין כנגד נקודת ציון שבמלכות וש' דארבע ראשין כנגד נקודה אמצעית שבבינה וזו נעלמה מאד ולפיכך היא של ד' ראשין כי ע"י אבו' שבאבא עלא' עם סוד הדעת נעשה לה נקודה זו והם הם שחפרוה וכרוה והיא היא מ' פתוחה שיש לה ד' ראשין שהם ד' כותלין ויש לה פתח פתוח למטה והה' תתאה יש לה ג' כותלים דוגמת ש' של ג' ראשין ופתחה בצדה למעלה וזהו ופתח התבה בצדה תשים ולסטרא אחרא וש לה נקודה אמצעיתא נקודת המדבר ונעשית לה נקודה זו על ידי ש' דוגמת הטהורה נקודת מלכות ולפיכך אמר הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוו עמהון לחפור בור שאין

בורות נשברים דסטרא אחרא ואם היה העולם נברא בשי"ן היו גוברין הקליפות וסטרא אחרא כי ממנה קיומם והעמדתם דלית סטרא אחרא דלית ביה נהירו דקיק מסטרא דקדושה ומה גם בחפירת הבאר כי אי אפשר בלא טיפי דמים והם טהורים ויורדים למטה לסטרא אחרא ומהם יש קיום להם: ודע כי בזווג עליון כשנתקנה כלה העליונה יצאו טיפי דמים תחילה ואז נאמר ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום אדום ממש דינין וכן כשנתקנה כלה התחתו' נאמר בה ואלה (ד"ש ד"ט ע"א) המלכי' אשר מלכו בארץ אדום ותי' הכלה העליונה נעלם בעיני שלמה וכמ"ש דרך גבר בעלמה כי קרא' עלמה להיותה נעלמת וגבר דא משה בסוד ולא ידע גבר ית קבורתיה ומשה סוד הדעת הנכנס בעלמה הנעלמת ודי בזה. והנה אין לסטרא אחרא כי אם נקודה אחת כנגד נקודת המלכות ואין להם נקודת הבינה כי אין להם אחיזה בה רק יש להם אחיזה בנקודת המלכות ונטלי לה אתוון דזיופא ולפיכך לא נברא העולם בשין:

מכאן מאן דבעי למימר שקרא יטול יסודא דקשוט בקדמיתא כו' הכונה היא דלית סטרא דמסאבא שאין בו נהירו דקיק מסטרא דקדושה ונמשך להם מיסודא דקשיט סוד ש' שהוא קיבוץ ה' גבורות בנקודתה ומגבורות אלו נמשך למקום השקר כי מעיין אחד הוא והתורה טמאתו והתורה טהרתו כנודע והנה השין היא אות דקשוט את דאבהתן דאתייחדו בה כי אבות העליונים נתייחדו ביסוד וחפרו הבאר ועשו לה נקודה זו בסוד בעל העושה (ע"ג) כלי לכלה ומכלה נעשית כלי בסוד יסוד הנכנס בה צורת י' זעיר' ודע עו' כי האבות בזכר הם חג"ת כנפיהם פרודות למעלה ובנקבה נעשין חב"ד חשובות כאחת ומתייחדות בה ביסוד ג' מוחין. וזהו דאתייחדו בה וק"ר אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא אינון כו': הנה ק' דוגמת ה' ור' דוגמת ד' והכונה היא כי ה' עלאה הו' שבה היא סוד ת"ת דאתעברא בברא בוכרא וה' תתאה הוא סוד בנימין הצדיק ו' סוד מטטרון ונמשך כנגד הה' לבד ואינו יוצא לחוץ לקליפות וסוד ק' סוד סנדלפו"ן מלאך אש ראשו למעלה ונמשך למטה בקליפות סוד

אופן אחד בארץ עולם העשיה ולפיכך ו' שבתוך הק' ארוכה ויוצאה לחוץ לקליפות בסוד סנדלפו"ן הנמשך ויורד למטה בעולם העשיה כדפרישית וכן ד' במלכות סוד יסוד המתחבר עמה ונעשית ד' על ידי נקודת י' זעירא היושבת בגג הריש ונעשית ד' בסוד אחד ובבינה סוד הדעת והר' היא סוד הסתלקות היסוד ונעשית אחר סטרא אחרא אלהים אחרים ולפיכך הם אתוון דאתחזיאו על סטרא אחרא ובגין לאתקיימא נטלין את ש' בגוויהו דלית סטרא דמסאבא דלית בה נהירו דקיק מסטרא דקדושה ואין להם קיום זולתו וזהו מ"ש ובגין לאתקיימא נטלי את ש' בגוייהו והוי קשר: הנה יש הפרש בין קשר לשקר כי שקר הוא סוד הפיתוי דמפתי לה לנוקבא על ידי קליפת נוגה הקרובה אל הקדושה כמבואר בזוהר ויקהל והוא שקר ופיתוי ואח"ך נטלי לה בגווייהו ממש לקבל ממנה ונקשרים עמה ונכנסת בעמקי הקליפות ואז היא קשר עאלת את צ' אמרה קמיה ריבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא דאנא בי חתימין צדיקים כו'. הכונה היא כי

הצדיקים חתומים באות ברית קודש הרומז לצדיק יסוד עולם כי אם אינם שלמים בו אפילו יקיימו את כל התורה אינן נקראים צדיקים וגם בינה שהוא רבון עלמא ביסוד רשים. שהרי עלמא דאתי אסתיים בדכורא שהוא יסוד צדיק יסוד וזמ"ש ואנא דאתקריאת צדיק בי רשים