שער מאמרי רשבי — קטע 9

דכתיב כי צדיק ה' צדקות אהב שהיא הבינה הנרשמת בצדיק וזהו כי צדיק ה' צדקות אהב שהם נצח והוד הנקראים צדקות ה' ובינה נתפשטה עד הוד וזהו צדקות אהב כי אעפ"י שבינה נרשמת בצדיק מכל מקום התפשטותה לא היתה רק עד הוד וזהו צדקות אהב וראוי שיברא העולם במדת היסוד. אמר לה צד"י צד"י אנת וצדיק אנת אבל אנת צריך למהוי טמירא כו': דע כי יש אל הצד"י שתי בחינות אם בחינת זווג העליון חכמה ובינה על ידי הדעת ואם בחינת זווג תחתון ת"ת ומלכות על ידי יסוד כי כמו שזווג התחתון לא הוו אנפין באנפין עד דאתתקן לתתא כן הזווג העליון לא אהדרת אפין באפין עד דאתתקן עתיקא. ועוד נבאר זה באדרא בע"ה וכנגד שנים אלו אמר צד"י אנת וצדיק אנת ולפיכך נכפלה הצד"י כנגד שני זווגים אלו וצריכה למהוי טמירא מפני זווג העליון הסתום לית אנת צריכא לאתגלייא כל כך מפני זווג התחתון הנגלה ומכל מקום אין לגלותו כל כך כדי שלא יהיה פתחון פה לעולם

לומר (ע"ד) כי אעפ"י שיחטאו אינם ראוים ליענש מפני שנשמתם נעשית בסוד אחור באחור דלא הוו אפין באפין עד דאתתקן לתתא וזהו סוד אמרתי עולם חסד יבנה נבנה לא כתיב אלא יבנה בתר הכי בחסד דהא בחסד תלי זווגא דלהון למהוי אפין באפין וכיון שנעשו כל הנשמות בסוד אחור באחור בלתי מתוקנין (ד"ש ע"ב) יש להם פתחון פה לומר שאינן ראויין ליענש אם יחטאו. וזמ"ש בגין דלא למיהב פתחון פה לעלמא. ואמר מ"ט נ' איהי אתייא י' דשמא דברית קדישא ורכיב עלה ואתאחד בהדא כו': והענין הוא כי הצד"י היא יו"ד ונו"ן והנון היא בינה בסוד ן' שעריה ויו"ד דשמא קדישא הוא חכמה בסוד הדעת המתאחד עמה והם אחור באחור כי היו"ד שבה מחזרת פניה לאחור מן הנון ואינה מסתכלת בה וכן הנו"ן עצמה אינה מסתכלת ביו"ד אלא הופכת פניה למטה וזהו אסתכל לעילא כגונא דא י' אסתכלת לתתא כגונא דא נ' ואפשר עוד לפרש אסתכלת לתתא כנגד קוצא התחתון שלה שהוא מסתכל למטה מלבד קצה העליון שלה שאינו מסתכל ביו"ד והופכת

פניה מכנגדו וזה יורה על תחילת האצילות בין תחתון בין עליון דלא הוו אפין באפין: ולפיכך היו בצד"י שני היפוכים מלמטה ולמעלה להורות על היפוך שני הזווגים דלא הוו אפין באפין וכדי שלא יתגלה זה בעולם אין ראוי לבראת בו העולם ועוד שאין ראוי לברא העולם בדבר שאינו עומד כי אח"כ אנא זמין לנסרא לך ולמעבד לך אפין באפין אבל לא יהיה זה בעולם העליון כי שם סתום מאד ואין מי שישיג אפין באפין לעליונים כי אף משה שזכה לבינה לא זכה לה אלא בסוד אחור ולא בסוד פנים וזהו וראית את אחורי ופני לא יראו אבל באתר אחרא תסתלק למטה בזווג התחתון תתגלה אפין באפין על ידי יסוד במלכות. ואפשר לפרש בהפך כי אנא זמין לנסרא לך בזווג התחתון אבל בזווג העליון תסתלק כמות שאת עומדת ולא בנסירה כי אלו היית אפין באפין בעולם העליון לא היה אפשר להשיג אורה. והענין הוא כי עם היות חכמה בבינה מזדווגים אפין באפין ברעותא באחדותא בחדותא דלא

מתפרשין מכל מקום אין אורם מתפשט למטה בבנין אלא בסוד אחור באחור ואינו מתגלה לשום בריה בעולם אלא בסוד אחור באחור כי אף משה לא זכה אלא בסוד האחוריים כדפרשית מה שאין כן בזווג התחתון שיכולין להשיג אורו פנים בפנים וכד"א פנים בפנים דבר ה' עמכם: אמר שמואל עוד מצאתי בנ"א השמטה אחת וז"ל ובג"כ אנפוהי דיו"ד מהדר לאחורא כו': כבר הודעתיך כי טרם שנתקן עולם האצילות שאז היה ענין מיתת המלכים היו גם אבא ואימא אחור באחור ע"ד שאף גם עתה אחר התקון יש פעמים שז"א ונוקביה עומדים אחור באחור אבל אחר התיקון או"א הם לעולם פנים בפנים והנה אות צ' רומזת אל זמן שהיו או"א אחור באחור ולכן צורתה היא שתי יודי"ן ונו"ן פשוטה תחת היו"ד השנית ולא כמו שכותבין קצת סופרים צורת י' אחת ונו"ן אחת גם לא כמו שכותבין צורת זיי"ן ונו"ן כזה זן אלא כזה זג (דף י"ג ע"א) ונמצא כי השתי היודי"ן יהיו הופכות פניהן זו מזו צ' ויובן עם מה

שהודעתיך כי בתחילה נאצל אבא שהיא היו"ד הראשונה ואז היתה אימא כלולה בקוץ תחתון של היו"ד ובהיותם שם היו בבחינת שתי יודין הנז' הפוכות זו מזו ואז היתה היא בחינת נון (נ"א נוק') שהיא דלת (נ"א יו"ד) הפוכה: עאלת את פ' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברי בי עלמא דהא פורקנא דאנת זמין למעבד בעלמח בי רשים ודא הוא פדות ובי יאות למברי עלמא אמר לה יאות אנת כו' הכונה היא כי יש הפרש בין גאולה לפדיון כי גאולה בעלמא דדכורא אם יגאלך טוב יגאל שהוא יסוד הנק' טוב ופדיון בעלמא דנוקבא ונתן פדיון נפשו נפש דדוד ונמשך פדיון זה מפה שבמלכות וזהו סוד פ' פ"ה ופ' זו יש בה מסטרא אחרא כי אין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס סט"א כד"א פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר ואינו מתפייס סט"א אא"כ יהיה דומ' לו ושמו כשמו וזהו מ'רדת ש'חת מ'צאתי כ'ופר ר"ת משמך וזהו כעין שעיר עזאזל שמתפייס בו סטרא אחרא ולפיכך אתרשים בה פשע בטמירו כגונא דחויא דמחי ואעיל

רישיה בין ברכוי כן הפדות אינו לגמרי אלא שמתבטל רוב הגזרה. ועכ"פ מושל סטרא אחרא בקצת מה אלא שמושל בהעל' ובטמירו כעבד שהוא נכנע ומושפל ואינו עושה רע כי אם בהעלם ובהסתר גדול ליראתו מאדונו כן הוא ענין הפדות התגברות סטרא דקדושה והכנעת סטרא אחרא לבד ולפיכך רוב הפדות הנעשה בעולם הוא ע"ד זה כי אין זכות כל כך לשלא יעשה סטרא אחרא שום פעולה לז"א דהא פורקנא דאת זמין למעבד בי רשים ומ"מ יש קצת נסים שנושעו (ד"ש ד"ג) ישראל ולא עשתה ס"א בהם שום רושם ואילו היה העולם נברא במדה זו מוכרח לתת תמיד חלק לסטרא אחרא בכל הישועות ועוד שהיה גורם הכנה לפושעים בפשוע במטמוניות וזהו הכי מאן דחב כפיף רישיה ואפיק ידוי וזהו צורת הפ' בעצמה. ועל דרך זה באות ע' עם היותה גורמת ענוה יש בה עון כי עיני הכלה בהתגברות הדינין מוקדא עלמא בשלהובאה ונמשכין ממנה הדינין והגורמין לחטא בני אדם. ולפיכך לא נברא העולם בשתי אותיות אלו.

והנה ענוה נמשכת מאימא עלאה ולפיכך האיש משה עניו מאד כי זכה לבינה ומינה דינין מתערין כנודע: עאלת את ס' אמרה קמיה רבון עלמין ניחא קמך למברא בי עלמא דאית בי סמיכ' לנפלין דכתיב סומך ה' לכל הנופלים כו'. הנה בינה יש לה שתי בחינות אם בחי' ם' סתומה והיא כד יתבא רביעה על בנין ואז מתפשט עד הוד ואם בחינת ס' בהעלותה בחכמה ונגנזת החכמה בתוכה ואז לא יתבא על בנין ובזמן הגלות מסתלקת האם מעל הבנים בעו"ה והבנים נופלים ובעלותה למעלה בחכמה בסוד ס' משם משפעת אור לבנים וסומכת אותם בגלות ואלו לא היה לבינה בחינה זו להתעלות להיות היכל לחכמה לא היה תקומה ח"ו לבני' העליו' בנופלם בגלות ולא היה להם סמך והכונה היא כי אילו הי' אור ס' מתפשט בעולם שהם ששה קצוות העליונים הנקראים עולם כאשר יחטאו התחתונים (ע"ב) יגיע הפגם עד אותו אור ח"ו ויפלו הבנים ולא יהיה להם עוד על מה לסמוך ח"ו לכן גזרה חכמתו יתב' שלא יתגלה אור ס'

בבנים כ"א אור ם' סתומה שאף אם יחטאו התחתונים ויעשו פגם ח"ו באור ההוא ח"ו ויפלו הבנים עוד ישאר להם סמך באור ס' בעלותה למעלה בחכמה אשר אין מגיע שם פגם וממקומו יפן ברחמיו לסמוך הבנים הנופלים בזמן הגלות ולסעדם וזהו אי את נפיק מאתרך מה תהא עלייהו דאינון דנפלין הואיל ואינון סמיכין עלך. עאלת את נ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברא בי עלמא דבי כתיב נורא תהלות ותהלה דצדיקים נאוה תהלה כו' הכונה היא כי נון כפופה היא נוקבא והיא סוכת דוד הנופלת ונורא הוא ת"ת המחבר שתי תהלו' יחד תהלה עליונה בינה ותהלה תתאה מלכות ולפיכך נקרא נורא תהלות כי כאשר יעלה למעלה בסו' הדע' בתהלה עליונה יקרא נורא ותהיה בינה ארון לו לקבל ממנו כי נורא בהפוך אתוון ארון וכן למטה בסוד ת"ת במלכות יקרא נורא ומלכות ארון לו כנודע ולא יקרא נורא אלא בהיות אחת משתי תהלות אלו ארון לו והוא בתוכם אם בתהלה עליונה בסוד הדעת ואם בתהלה

תחתונה בסוד ת"ת ושניהם נקראים נו"ן והם סוד שני נו"נים בינה ומלכות ועוד יש בנון קשוטי הצדיקים המקשטים ומיפים את הכלה התחתונה במעשיהם הנאים וזהו מ"ש ותהלה דצדיקים לישרים נאוה תהלה וזהו סוד נו"ן המחזרת פניה להביט בתחתונים להתקשט על ידיהם. אמר לה נון תוב לאתרך דהא בגינך תבת סמך לאתרה והוי סמיך עלה כו'. אין ספק כי האותיות אורות מבהיקין מאירים ומזהירים וכונת כל אחת באומרה שיברא בה העולם הוא התפשטות אורה והתגלותה בתחתונים. ואלו היה אור נו"ן מתפשט ויורד למטה בתחתונים היתה מתרחקת מאד מאור סמ"ך ולהיות כי היא לית לה מגרמה כלום אלא מאי דנקטא מלעילא ברדתה למטה לא תוכל לעמוד מפני ריחוקה מאור סמך הסומכת אותה ולכן אמר לה שתשוב למקומה ויהיה לה מאור סמך סמך ועזר בימי נפלה בגלות וזמ"ש דהא בגינך תבת סמך לאתרה. עאלת את מ' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמ' דבי אתקריאת מלך כו':

(המשך במסמך הבא): מאמרי ספר הזוהר מהרב הגדול זלה"ה - פרשת בראשית (המשך) הנה מ' פתוחה סוד מלכות בהתפשט אור בינה בתוכה ואז מולכת בתחתונים וזהו מ"ש דבי אתקריאת מלך אמר לה הכי הוא ודאי אבל לא אברי בך עלמא בגין דעלמא אצטריך למלך. הנה גזרה חכמת המאציל העליון להיות עת וזמן להארת בינה במלכות בר"ה וי"ה ואז נקראת מלך כי מ' בסוד ארבע ספירות נצח הוד יסוד מלכות מאירות במלכות מצד בינה ול' הם סוד ג' ספירות חג"ת מאירות במלכות מצד בינה וך' הם סוד שתי ספירות חכמה ובינה שבבינה מאירות במלכות ובהצטרפות כולם להאיר במלכות תקרא מלך ואלו היה העולם נברא באותיות אלו שהם סוד התפשטות בינה במלכות יהיו כל הנבראים במדרגת מלכים אחר שנבראו באור פני מלך והעולם צריך למלך למען ייראו ממנו ושמרו דרך ה' ולפיכך גזרה חכמתו ית' שלא יברא העולם באור רב כזה המתפשט מאותיות אלו. (ע"ג) והחזירם (ד"ש ע"ד) למקומם להעלים האור

הרב ההוא ולברא העולם באור מועט כדי שיהא מורא מלכות שמים עליהם ולא יתגלה אור זה כ"א לעתים ידועים בר"ה וי"ה כדפרשית: בההיא שעתא נחתת מן קדמוהי את כ' מעל כרסי יקריה כו'. אחרי שלא גזרה חכמתו להבראת העולם בשלשה אותיות אלו שבמלך שהם מ'ל'ך פשוטה מצד העלמם ירדה כ' כפופה מכסא הכבוד כי ך' פשוטה בעונם הזכר וכ' כפופה בעו' הנקבה וזו כסא לזו. ולזה הושמה בכס"א הכ' כפופה כי עולם הזכר הוא המלך היושב על כסא דין שהיא עולם הנקבה שהוא עולם הבריאה וסוד כס"א כ' שתי ספירות חכמה בינה ס' ו' קצוות הבנין מאירין בבריאה א' מלכות ובהצטרפות כולם להאיר בבריאה תקרא הבריאה כסא לאצילות ורצת' שיברא העולם באור הבריאה בסוד חכמה ובינה שבבריאה שהיא סוד כ' כפופה שבכסא ואמר שכשירדה כ"פ להתפשט למטה לשיברא העולם בה אזדעזעו מאתן אלף עלמין הם סוד חכמה ובינה כלולה כל אחת מעשר ועשר מעשר עד מאתים אלף ונזדעזעו מפני ירידתם למטה כי תתמעט הארתם ויתעבה וגם הכסא

עצמו נזדעזע לסיבה זו כי ברדתו למטה יתמעט אורו ויתעבה וכולהו עלמין אזדעזעו למנפל הם שאר העולמות הנמשכין משש קצוות שבכסא ואלו אמר בהם למנפל כי יפלו בהתמעט אורם אחר שעקרן מועט משש קצוות בלבד ובירידתם יהיה אורם מועט מאד. אמר לה קב"ה כ"פ כ"פ מה את עביד הכא כו' הנה הבריאה היא מצד השמאל מצד החשך כד"א ובורא חשך ושם מקום הכליה ולכל תכלית הוא חוקר וכמש"ה כרסייה שביבין די נור כו' ולא היה לעולם תקומה בה ולפיכך לא נברא העולם בה. עאלת את י' אמרה קמיה רבון עלמא כו': הנה חכמה שבז"א שירותא ממאי דאתגלייא הוי ולפיכך נקראת שירותא והיא היו"ד שבשם ורצתה שיתגלה אורה בתחתונים ושיברא בה העולם והשיבה כי היא נעלמת מאד ואין ראוי שיתגלה אורה בתחתונים כי אף בשם בן ארבע לא היה ראוי שתתגלה בו לרוב העלמה ודי שנגלה בו לבד ואין ראוי לגלותה יותר כי אין העולם כדאי להשתמש באור הזה. ואמר ג' ענינים דאנת חקיק בי ואנת רשים בי וכל רעותא דילי בך סליק לית אנת יאות לאתעקרא מן

שמי. והענין הוא כי אומרו דאת חקיק בי יורה על חכמה דבז"א יאנת רשים בי יותר דק כעין רשימא בעלמא יורה על מוחא דאבא יו"ד דתלייא ממזלא קדישא וכל רעותא דילי בך סליק כנגד מוחא סתימא אשר שם הרצון העליון ואם תשאל אחר שלא רצה המאציל העליון שיברא העולם באותיות מלך שהוא כללות בינה המתפשטת במלכות כדפרשית איך עלה בדעת שיברא העולם בחכמה שהיא יותר נעלמת ואיך אמרה קמיה ניחא קמך למברי בי עלמא. תשובתך היא יש בינה למעלה מחכמה ויש בינה למטה מחכמה כי אימא עלאה היא למעלה מחכמה דז"א ובינה שבז"א היא למטה מחכמה דז"א ומלך שאמרנו למעלה שמורה על כללות הבינה (ע"ד) המתפשטת במלכות היא בינה עליונה שהיא למעלה מחכמה זו ונעלמת ממנה והיא נקראת עלמא דאתי ונתבארו הדברים. עאלת את ט' אמרה קמיה רבון עלמא ניחא קמך למברי בי עלמא כו': הנה אות ט' ירמוז אל היסוד שהוא תשיעי מלמעלה למטה ונקרא טוב כד"א אמרו צדיק כי טוב

ואמרה שיברא העולם בה שהוא אור היסוד והשיבה כי זה נגנז לצדיקים לעתיד לבא ואין ראוי שישתמש העולם באור זה וכמ"ש שצפה הקב"ה במעשיהן של רשעים וגנזו וענין גניזת אור זה פרשתיו למעלה ועוד אני אומר כי מתחילה היה הזווג תחתון תמידי כזווג העליון ולא היה פוסק והיה אור יסוד נכנס בנקודת ציון תמיד כמו שזווג חכמה ובינה הוא תמידי דלא מתפרשאן באחדותא ובחדוותא כן היה זווג ת"ת ומלכות על ידי אור יסוד ולא מתפרשאן וזהו ענין מ"ש ז"ל שאור שנברא ביום ראשון היה מאיר מסוף העולם ועד סופו כי סוף העולם העליון הוא יסוד וסופו הוא מלכות בנקודת ציון שבה ואור זה שנברא ביום ראשון הוא חסד עלאה בסוד יהי אור ואתגלייא בפומא דאמה שהוא סוף העולם העליון ואור זה היה מאיר בתמידות לזווג החתן עם הכלה וכאשר צפה הקב"ה במעשיהן של רשעים שיפגמוהו במעשיהם וח"ו יכניסו קדש בחול ויוציאו נשמות קדושות לחולין גנזו לצדיקים לעתיד לבא

כי אז תהיה אור הלבנה כאור החמה ויהיה זווג התחתון כעליון תמידי לא יפסק באחדותא בחדוותא אבל עתה גנזו כדי (ד"ש ד"י ע"א) שלא יאיר אלא בעתים מזומנו' בשבתות וי"ט כי אז הוא הזווג בעה"ז אבל בעה"ב הוא תמידי ודע כי זווג העליון על יסוד זה הוא נעשה כי ציס"ע בין עולם זה התחתון בין עולם העליון בסוד הדעת וגנזו לצדיק וצדק שבעולם העליון שהם בעלמא דאתי בזווג חכמה ובינה ומה שהיה מאיר מעולם התחתון ת"ת ומלכות גנזו לצדיק וצדק שבעולם העליון עלמא דאתי כי שם הזווג תמידי ולא מתפרשן כנודע ואור יסוד זה הוא סתום בפנימיותו מלגאו בסוד נשמתו והוא המזווג למעלה לחכמה ובינה על ידי הדעת שהוא גם כן מלגאו וזהו דהא טובך גניז בגווך וסתים בגווך ונמצא כי ת"ת מלבר על ידי יסוד מלבר מזדווג במלכות ודעת מלגאו על ידי יסוד מלגאו מזווג חכמה ובינה ובו גניז אור זה כדפרשית. ודע כי נשמת ת"ת היא הדעת שהוא ת"ת שבבינה וזהו אם אין דעת

אין בינה ונשמת יסוד הוא יסוד שבבינה ונשמת מלכות הוא מלכות שבבינה וגנז אור זה לצדיקים של עה"ב שהם צדיק וצדק הפנימיים. נשמת צדיק וצדק החיצונים והדברים עתיקים: ותו דעל דטובך גניז בגווך יטבעון תרעי דהיכלא הה"ד טבעו בארץ שעריה. להיות כי לא היה הזווג תמידי גברו האויבים ונטבעו שערי ההיכל העליון והם פתחי הרחם העליון אשר נטבעו בהמנע ממנה הזווג העליון וענין טביעה זו לפי הנרא' הוא הכנסם בעמקי הקליפות לסיבת ריחוק הזווג מהם ולא ששלטו בהם הקליפות ח"ו כי השערים לא שלטו בהם האויבים אלא שנכנסו בעמקי הקליפות להכניעם בסוד ומלכותו בכל משלה כי כמו שהאור העליון נגנז (דף י"ד ע"א) לשלא יהנו בו הרשעים כן שערים אלו מקום כניסת אור העליון פתחי הרחם טבעו לשלא ישלטו בהם האויבים ובאמת כי אין דעתי נוחה לומר שטביעה זו היא בעמקי הקליפות שאין זה דומה לגניזת האור העליון ועוד שאין זה קרוי ארץ כניסתה בעמקי

הקליפות והכתוב אומר טבעו בארץ לכן אני אומר שכשם שהאור העליון של יסוד נגנז בפנימיותו כן מקום כניסת האור שהוא פתחי הרחם נטבעו בפנימיות המלכות הנקראת ארץ כד"א ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ דהיינו עלמא דאתי ואר"ץ מלשון רעוא שהוא רצון והוא פנימיות המלכות ויבא הכתוב כפשוטו טבעו בארץ גם מ"ש דעל דטובך גניז בגווך יטבעו תרעי היכלא יבא כפשוטו והאמת יורה דרכו: ותו דא' לקבלך וכד אתחברון כחדא הא חט ועל דא אתוון אילין לא רשימון בשבטין קדישין מיד נפקת מקמיה. דע כי האבר הקדוש העליון יש לו שתי צנורות בתחתון כי מבשרי אחזה אלוה והאחד מזריע זרע קודש והצינור השני דוחה המותרות ומותרות אלו הם שור' הדינים וכמ"ש בס' הכונות בדרוש יפנה ויטול וגם שם נתבאר שכל זה הוא בז"א דעשיה ומוציאן לחוץ ושתי הצנורו' האלו הם סמוכין זה לזה כי אין ביניהם אלא כקליפת השום וכנגדם ח' וט' זה קדש וזה חול וזמ"ש דהא ח' לקבנך כי הם סמוכין זה לזה ובדבר מועט אפשר להתערב

קדש בחול ח"ו ולפיכך אין ראוי לברא העולם בבחי' זו: ודע כי בני חת מבחינה זו יצאו מצנור החול והמותרות ולפיכך נקראים בני חת והצנור הזה