שער מאמרי רז״ל — קטע 4

רגליה והנה החצו' סמוכים שם ממש בסוד רגליה יורדות מות ונמצאו רגלי ז"א עתה שהקלי' יונקים משם ואמנם מצינו כאשר נפטר יעקב אבינו נאמר בו ויאסוף רגליו אל המטה והענין הוא כי המטה היא בחי' המלכות והנה הצדיק בהיותו חי בעה"ז היה בעלה דמטרוני' וע"י הזווג העליון נעשה ועתה כשנפטר נשמתו עולה למעלה לעשות זווג בין אבא ואימא ולכן נלע"ד לו' הוצרך לעלות ולאסוף רגליו למעלה מן המטה. (ע"ג) ואח"כ יורד כדי לעשות זווג התחתון בין ז"א לנוקביה באופן יותר מעולה ובהארה נוספת ממה שהיה עושה בחייו ואז הוא צריך להרכין ראשו למטה אליה בסוד החבוק והנשוק וז"ס הכריעה בברכת אבות כי הוא פושט יד ימנית שלו הנק' ברכת אבות מגן אברהם למטה בנוקביה ע"י זאת הכריעה ואח"ך זוקף ראשו ומעלה אותה למעלה אצלו ועד"ז בברכת הודאה כי הוא כורע בברוך לצורך זווג וזוקף בשם להעלותה עמו אצלו: (ד"ש ע"ב) מסכת סוכה מא' במ' סוכה פ"ה דף נ"ג ע"א וז"ל מיד פתח שלמה ואמר רגלוי דבר

אינש אינון ערבים ליה כי וצריך להבין מה ענין זה שמצינו רבי רבבות אנשים נקברו בארצות אלו פה ואלו פה. והענין הוא במה שהודעתיך כי כל הנשמות כלולו' באדה"ר קודם שחטא אח"כ נשרו ממנו כשנתמעטה קומתו והנה כמו שנשרו נצוצי נשמתו כן נשרו נצוצי גופו ונמצא כי כל הנשמות שבעלם תלויות באיברי אדה"ר זה בראשו וזה בעיניו כמ"ש רז"ל בתנחומא פ' תשא על פסוק איפה היתה ביסדי ארץ והנה אדה"ר היה בתחילה מוטל מסוף העולם ועד סופו מן המזרח למערב ונודע כי אדה"ר נצבר עפרו מד' רוחות העולם וכפי המקום אשר ניטל ממנו עפר בבחי' אבר פרטיי שיש באדם כך הצדיק או האיש ההוא הנתלה באבר ההוא שם תהי קבורתו מן חלק האדמה אשר ממנו לוקח בראשונה באדה"ר כי גם שנשרו איבריו של אדם נשר כל אבר מהם ממקום שממנו לוקח בראשונה וז"ס כי עפר אתה ואל עפר תשוב ר"ל אל עפרו הראשון וזה הטעם עצמו הוא בענין הנשמות שנשרו ממנו ועיין בפרקי רבי אליעזר:

מסכת מגילה מא' בגמ' מס' מגילה פ"א די"ז ע"א וז"ל תניא היה יעקב אבינו בשעה שנתברך מאביו בן ס"ג שנה כבר נת' בענין ששה בני לאה הנזכרים ובת אחת נקבה איך אורות המוחין דז"א בחי' סתומה עד מקום החזה שלו והם שש ספירות ושליש כל אחת כלולה מעשר הרי ס"ג והם כחב"ד ח"ג ושליש ת"ת ואח"ך משם ואילך מתגלים אורות החסדיס ואז יעקב העומד בפני ז"א מן החזה ולמטה נעשים לו המוחין שלו ומקבל הברכות האלו אבל להיות שעדין המוחין דמצד אבא הגנוזים תוך נה"י דאבא אשר הם נמשכים אל יעקב כנודע עדיין הם נעלמים תוך היסוד דאבא וכנגד כסוי הזה הוצרך יעקב לשבת עוד נטמן בבית עבר י"ד שנה שקבל הברכות כנז':

מסכת יבמות מא' בגמ' מס' יבמות פ"ו דנ"ד ע"א וז"ל אלא בנתקע והאמר רבא נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברים וביבמתו לא קנה כו' הנה קרא אל הבעילה בשם תקיעה לפי שבתחלה נותן בה החמשה גבורות מנצפ"ך שהם כפולות בגי' תק"ס ועם העשר עצמם הרי תק"ע: מסכת כתובות מא' בגמ' מס' כתובות פ"א דט"ו ע"א וז"ל ר' יהושע אומר לא מפיה אנו חיין אלא הרי זו בחזקת מעוברת כו' שמעתי ממורי זלה"ה כי חכם אחד קדמון שהתוספות נסתפקו בתלמוד בג' מקומות ולא נתבאר להם פירושם והחכם ההוא ביאר שתיהם והשלישית לא ידע לפרשה ואלו הם השתים שביאר האחד היא מ"ש ר' יהושע לא מפיה אנו חיים דהול"ל אינה נאמנת וביאר כי הנה העולם מתקיים על שלשה דברים על הדין ועל האמת ועל השלום שנא' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ולפי שהאשה הזאת משקרת בדבריה לא מפיה אנו חיין ומתקיים העולם הב' הוא מ"ש בפ' שני דייני גזרות אדמון אומר הניח מעותיו על קרן הצבי וביאר כי קבלה בידו

שטבע הצבי להחליף קרנותיו משבע שנים לשבע שנים כדוגמת הנחש המפשיט עורו אחד לשבע שנים וכשמחליף קרנות בסוף השנה השביעית טומנה בארץ באופן שאי אפשר לשום נברא בעולם למצוא אותם ולכן נקט האי לישנא דהניח מעותיו על קרן הצבי. הג' היא מ"ש במסכת ר"ה פ"ב א"ר דוסא ן' הרכינס עדי שקר הם כו' ולמחר כריסה בין שיניה כו' וזה הביאור לא נודע אצלו זהו מה שביאר מורי זלה"ה כי הנה נתבאר אצלינו בדרוש בינה ותבונה כי כשנכנס ז"א בתוך אימא בסוד העיבור כללות בינה ותבונה ונעשות פרצוף אחד לבד ונמצא כי המקום שהיה בתחילה בחי' הפה של התבונה שם הוא עתה בחי' הבטן (ד"ש ע"ג) של כללות הפרצוף הז"א וזה הוא מ"ש כריסה בין שיניה גם בזה תבין למה רז"ל מכנים את הבעילה בלשון דבור כמ"ש ראוה מדברת עם אחד בשוק וא"ל מה טיבו של עובר זה כו' ובגמ' רב אמר מדברת ממש ר' אסי אמר נבעלת וכן כינו אותה בל' אכילה כמש"ה אכלה מחתה פיה כי היסוד

של הנקבה היא בחינת פ"ה כנז': שם פ"ד דמ"ח ע"א וז"ל ת"ק סבר כי אמרינן עולה עמו ואינה יורדת כו' פי' כי הנה בהיות זו"ן בסוד העיבור באי' היה ז"א בבחי' תכ"ב והמלכות היתה תחתיו בחי' ד' וכאשר נולדו וינקו משדי אי' בשתי שנים דיניקה הגדילו וז"א נתפשט ונתגלו שש קצוותיו שלימים ואז המלכות לא נשארה תחת כל הו"ק כבתחילה אמנם עלתה עמו כפי עליתו כי כיון שחג"ת שלו נתפשטו ויצאו מתוך הנה"י שהיו כלולים בתוכם נשארה הנקבה דבוקה בסוף הג' ספי' בספירת הת"ת ועלתה עמו בעלייתו והיתה בסוד הת"ת כנודע כי יש אל נוק' דז"א בחי' אחרת למעלה אצל הת"ת דז"א עם היות עתה מציאותה למטה תחת היסוד ואח"כ בזמן הגדלות שחזר ז"א להגדיל עוד ונתוספו בו המוחין שהם חב"ד ונתבאר אצלנו כי החג"ת שלו נתעלו ונתהוו בבחי' חב"ד והנה"י נעשו בחי' חג"ת ואז עלתה גם היא מהת"ת שנתעלה בסוד הדעת כנז' וגם היא יש לה בחינה אחרת במקום הדעת והיא סוד ד' רבתי דאחד והיא בחי' קשר של תפילין של

ראש והרי איך לעולם היא עולה עמו ואינה יורדת כשהוא עולה: (דף ו' ע"א) שם פי"ג דקי"א ע"א וז"ל א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב כו' יש במצוה זאת ב' כוונות האחת ברחל והב' לאה כי כל אחת משתיהם נק' א"י כוונה האחת שהיא ברחל היא שתכוון כי רגלי ז"א שהם נו"ה שבו הם מהלכים ברחל וממשכים לה על ידי הליכה זו תרין מוחין שבה שהם חו"ב הנמשכים מנו"ה דז"א כנודע כנודע והם נעשים לה מן המוחין דז"א אשר מצד אי' מנו"ה שבה שמתלבשים תוך נו"ה דז"א כנודע ותכוין כי ב' המוחין שבה הנעשים לה ע"י נו"ה דז"א הם ב' שמות י"ה במלוי יודין כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י והם בגימט' ע' כמנין הליכה. כוונה הב' שהיא בלאה באופן אחר כי הנצח וההוד המהלכים בה הם תרין פירקין עילאין דנו"ה שיש באימא שבתוך חו"ב דז"א משא"כ ברחל שהכוונה היתה בנו"ה עצמם דז"א. עוד יש שנוי אחר כי שם היו שני

מוחין בלבד דמצד אימא כנ"ל ונרמזו במלת הליכה אבל בלאה הוא המשכת ד' מוחין וכלם מצד אבא כמו שנבאר האמנם לפי שאינם מאירים בה ד' מוחין אלא באמצעות אי' המלבשת אותו כנודע לכן צריך לכוין במלוי האחורים דהוי"ה דס"ג דאימא שהם בגי' קס"ו וכשתסיר מהם רבוע האותיות הפשוטות שהם בגי' ע"ב ישאר המלוי בגי' צ"ו כמנין מהל"ך נלע"ד עם הכולל וזהו כל המהלך ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב ואמנם היות שם א"י שדברו בה רז"ל בלאה הוא לפי שעיקר שם זה הוא בלאה לפי שז"א נק' ישר' ולמעלה מן החזה יוצאת לאה לבדה מאחורוי ולכן נקראת על שמו א"י אבל רחל יוצאת למטה מן החזה מאחורוי וגם יעקב יוצא שם לפניו דז"א ולכן אין לה שם א"י בפרטות כמו בלאה ונבאר עתה ענין ד' מוחין דאבא המאירים בה כנ"ל אשר הם סוד הליכת ד' אמות בא"י שארז"ל וצריך תחילה שתעיין במה שביארנו בפ' שופטים במצות ולא ירבה לו נשים כי משתי המלכיות דאו"א

המתלבשות תוך רישא דז"א נעשה ד' בחינות הנק' לאה אחת ביסוד דאבא ושנים ביסוד דאימא ואחת באחורי הדעת דז"א בסוד קשר תפילה של ראש והשתים הם ההארות של מלכות דאבא והשתים מלכו' דאימא וזה סדרם אבא אי' אבא אי' וההארות ד' מוחין דז"א הם מצד אבא נמשכות והנה בלאה ראשונ' הסמוכה עם יסוד דאבא שם מאירים כל ד' מוחין דאבא ובלאה הב' נסתלקה הארת חכמה דאבא ובלאה הג' נסתלקה הארת בינה דאבא. ובלאה הד' נסתלקו הארת עיטרא דחסד דאבא ואין שם רק הארת עיטרא דגבורה דאבא והנה כל אלו הד' הם מוחין דאבא ואין לנו עתה עסק במוחין דאי' והנה אעפ"י שהם ד' מוחין דאבא בבחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנודע עכ"ז נודע כי כללות כל אבא הוא הוי"ה דע"ב דיודין וכולם נק' בחינת הוי"ה דיודין ונודע כי מלוי הויה דיודי"ן הוא בג' מ"ו כמנין אמ"ה ואלו הם סוד ד' אמות הנז' שהם הארות ד' מוחין דאבא אשר דרך כללותם הם הוי"ה דיודין כנז' והשורש שלהם

נשאר בתוך מוחין דז"א והארתם לבד ושהם המלויים שלהם הם היוצאים ומאירים בד' בחי' לאה הנז' לכן אין אנו רומזים אלא למלוייהם בלבד שהם ד' פעמים מ"ו כמנין אמה. ועוד טעם (ד"ש ע"ד) אחר כי מלוי בגי' אלהים (ע"ב) שהוא דין והנקבה גם היא דינין ולכן אינו יוצא אליהם רק המלוי לבדו שהוא דין. והנה נתבאר טעם למה נק' אמה שהוא ע"ש ההארה בעצמה היוצאת שהיא מלוי דע"ב מ"ו כמנין אמ"ה. עוד טעם ב' בערך המקבל כי הנה הם ד' בחי' לאה נקבות וכל אחת נקראת אמה אימא ואל תקרי ד' אמות אלא ד' אימות. עוד טעם ג' בערך המקום שמשם יוצאים והוא כי אעפ"י שכל ד' לאות האלה נעשים משתי מלכיות דאו"א כנ"ל עכ"ז כלם נקראים ע"ש אימא עלאה ולכן נקראים אמות לשון אימות והוא כי לולי שנכנס' מלכות דאבא תוך אימא לא היתה מצטיירת שם אותה ההארה הנק' לאה ולכן נקראים כלם על (שם אותה האר' הנקר' לאה) אימא אמנם נק' אמות ולא אימות לרמוז כי שם

אהי"ה הוא בבינה ויש בו מ"א אותיות כמנין א"ם בפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו והנה הם ד' בחי' א"ם ולכן נקראים ד' אמות: מסכת נדרים מא' בגמ' מס' נדרים פ"ג דכ"ב ע"א וז"ל אמר רבה בר רב הונא כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר רשע כגובה אפו בל ידרוש אין אלהים כל מזימותיו כו' הנה תיבת שכינה מתחלקת לשנים ש"ך ינ"ה ש"ך הם ניצוצי הדינים הנודעים והוא כי כשתסיר א' מן אדנ"י ישאר די"ן וה' פעמים די"ן בגי' ש"ך וכשיתחברו עמה ה' פעמים א' בה' פעמים דין ויהיו ה' שמות אדנ"י אז נקראת נער"ה טובת מראה והנה כל הכועס מגביר הדינים וממשיך ש"ך ניצוצין של הדיני' ומסלק ינ"ה שהוא אדנ"י וזמ"ש חין שכינה כנגדו שהוא שם אדנ"י הנרמז בג' אותיות ינ"ה שבמלת שכינה:

מסכת סוטה מא' בגמ' מס' סוטה פ"א ד"ה ע"א וז"ל א"ר אלכסנדרי כל אדם שיש בו גסות הרוח כו' וכמה א"ר חייא בר אשי אמר רב ת"ח צריך שיהיה בו אחד משמנה בשמינית כו' א"ר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה כו' וצריך לדעת איך אמר תרתי דסתרן אהדדי וגם מה שייכות אל השעור שהזכיר ר' חייא אמר רב. והענין הוא כי הגאוה היא בהויה דס"ג וכמו שהודעתיך כי הגאוה היא באו"א כי כן גאו"ה היא בגי' י"ה וזמ"ש במאמר התקונין בהקדמ' דכתיבת יד דבשם ס"ג עתיד קב"ה לנטלא נוקמיה מסמא"ל גס רוחא ולכן בעל הגאוה נק' גס רוחא כי גס הוא אותיות ס"ג והנה ח' פעמים ח' הם ס"ד וכשתקח חלק אחד מהם שהוא שעור אחד משמנה בשמינית עדיין אינו בכלל ג"ס הרוח כי לא נכנס בגבולו של ס"ג אבל אם יהיה בו יותר משעור הנז' אפילו כל שהוא יכנס בכלל ג"ס הרוח ונק' בעל גאוה: שם פ"א ד"ד ע"ב וז"ל א"ר אלעזר כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם כו' הטעם הוא

כי עשר אצבעות יש בידים כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וגם כנגד עשר אותיות ההוי"ה (ע"ג) במלואה וכמו כן כ"ח [פירקין] יש בעשר אצבעות הידים כנגד כ"ח אותיות שבמלוי המלוי דהוי"ה שבהם נברא העולם אשר על כן יש כ"ח אותיות בפ' בראשית ולכן המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם גם זה להר"א הלוי ברוכים. ולעד"ן שאינו ממורי זלה"ה: שם דף מ"ב ע"א פ"ז וז"ל א"ר ירמיה בר אבא ד' כיתות אין מקבלי' פני שכינ' כת לצים וכת חנפי' כת משקרי' וכת מספרי לשון הרע כו' דע כי בעולם האצי' יש ה' פרצופים והם א"א ואו"א וזו"ן והנה כת לצים פוגם בא"א וכת חנפים באבא וכת משקרים באי' וכת מספרי לשון הרע בזו"ן ולכן כל כת מאלו ד' כתות הפוגמות בד' פרצופין הנז' אינו רואה פני שכינה שהיא הפרצוף הה' נוק' דז"א כי הם ע"י חטאם פגמו אלו הד' פרצופין עליונים ולא נמשך אליה שפע הצריך לה ודע כי עון הלצים קל מכלם ולכן אינו גורם רק סלוק הארת א"א

להאיר בתחתונים ועון החנופות חמור ממנו כי גורם לסלק גם הארת אבא שהיא יותר גרועה ואינו מאיר בתחתונים ועון השקר גדול ממנו כי גורם לסלק מן התחתונים גם הארת אי'. ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם שגורם לסלק מן התחתונים (ד"ש דף ה' ע"א) אפילו ההארה התחתונים של ז"א והנה עון הלצים קל מכולם לפי שאינו עושה שום מעשה כלל רק דבור קל היוצא מפיו ובפרט במ"ש רז"ל כי היושב ובטל מלעסוק בתורה נקרא לץ כמ"ש בפרקי אבות ר' שמעון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה ה"ז מושב לצים כו' נמצא שהוא קל מאד ולכן אינו מסלק רק הארת א"א העליון מכלם אשר בדבר קל היא מסתלקת לרום מעלתה והנה מה שגורם הלץ הוא מבואר אצלינו בשער רוח הקודש בתקון עון הלץ וע"ש איך באחוריים של האצי' יש ק"ך צירופים של אלהים כמנין ל"ץ כי הליצנות גורם להגביר כח אלו הדינים של ק"ך אלהים שבאחוריים מעלה אותם כנגד א"א ואז מסלק הארתם מלהאיר למטה

ואם אינו מתלוצץ מורידם למטה עד עולם הבריאה ועון החניפות חמור יותר לפי שהלצים דוברי אמת אלא שהוא בדרך ליצנות אבל החנפים אמרים שקרים להחניף לחבריהם ולכן גורמים כי גם אבא יסלק הארתו למעלה ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי חנפים בגי' קפ"ח שהם אחוריים דאבא שהם אחוריים דהוי"ה דיודי"ן שהיא בגי' קפ"ד ועם ד' אותיות הפשוטות של ההוי"ה עצמה הרי קפ"ח ועון השקרים חמור ממנו כי אלו השקרים אינו מדבר מי שמשקר ואינו מזיק בדבורו אמנם הוא בשקרים אשר על ידם נמשך היזק וחסרון ממון לזולתו ולכן גורם לסלק גם הארת אי' ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי שקרים בגי' תר"ן שהם ב' פעמים שכ"ה דינים שהם באימא ובמלכות ושתיהם כלולים למעלה באי' ולכן פוגם באימא כי גורם התגברות כל אלו הדינים שבה. ועון מספרי לשון הרע חמור מכולם וכמ"ש ז"ל שהוא חמור מן ע"ז וגלוי עריות וש"ד לפי שגורם לשפוך דם חבירו ולכן פוגם אפילו בז"א ומסלק הארתו

מן התחתונים ונשארת השכינה בלי שום הארה כלל ולכן מספרי לשון הרע חמור מכלם ונודע כי ז"א הוא אות ו' של ההוי"ה והוא נק' לשון בסוד לשון למודים ולכן פוגם בז"א ובסוד לשון המשקל האמצעי המכריע בין שתי הכתפות: מסכת בבא קמא (דף כ"א) (ע"ד) אמר שמואל ד' מאמרים אלו דמסכת בבא קמא הועתקו מכתיבת יד הרב הגדול זלה"ה וז"ל שלח ליה ר' אבא בר זבדא למרי בר מר בעא מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או לא. הכונה היא כי יש ב' מיני זווגים בחצר שהיא מדת המלכות אם זווג בזמן שבית המקדש קיים וזה זווג גמור נעשה ע"י ת"ת ויסוד שהם ב' ווין חבירים זה עם זה או זווג בימי הגלות שנעשה ע"י יסוד לבדו שלא מדעתו פי' שלא מדעת ו' שהוא הת"ת כי זווג שבזמן הגלות הוא מזרע היסוד הנכנס במלכות שהוא חצר כדאמרן ומצמיח עץ כל פרי אשר זרעו בו והזרע עצמו חוזר ונופל לארץ העליו' חוזר וצומח מעצמו וזה

נמשך מצד היסוד כד"א אור זרוע לצדיק דייקא ומיבעיא ליה אם צריך להעלות לו שכר או לא פי' אם צריך התעוררות מהתחתונים ממעשה הצדיקים ונשמות הצדיקים דוגמת מ"ן דסלקין לקבל מ"ד בזווג הגמור שמדעת חבירו דהיינו ת"ת ויסוד. או דילמא אין צריך התעוררות התחתונים לזווג זה אלא נעשה מעצמו. ואפסיקו הלכתא דאין צריך להעלות לו שכר ומיהו הני מילי בחצר דלא קיימ' לאגרא דהיינו בזמן שאין בית המקדש קיים שאין נשמות הצדיקים מועילים לזווג גמור אבל בזמן שב"ה קיים שקיימא לאגרא ע"י שכר מצות הצדיקים וע"י נשמות הצדיקים ואין ספק כי אז לא יבצר זווג זה כי אעפ"י שבעל הגינה יכנס הוא בעצמו בגינתו לזרוע גינתו בידו מ"מ לפעמים יפול הזרע מאליו בגינתו ותצמיח זרועיה וצריך התעוררות של התחתו' אף לזווג זה והטעם הוא כי כאשר הגינה העליונה תמצא בעל הגינה זרוע לא תשים לב לזרעי' הנופלי' להצמיחם אם לא ע"י התעוררות התחתונים משא"כ בזמן

שאין ב"ה קיים כי אחר שאין בעל הגינה זורעה כראוי היא משתוקקת להצמיח זרעי' ומעוצם תשוקת' מצמחת הזרעים הנופלים מאליהם ואינה צריכה להתעוררות התחתונים ועוד כי בזמן שאין בעל הגינה זורע גינתו נמצא ז"א שהוא יסוד נהנה שצומחי' זרעיו וז"א שהוא הת"ת אינו חסר אבל בחצר דקיימ' לאגר' שהוא בזמן שב"ה קיים ובא לזרוע בעל הגינה בגינתו ובמקום שזורע זרעיו המשובחים מוצא זרעי' (ד"ש ע"ב) אחרי' באותו מקום שנופלים שם מאליהם ואי אפשר לשני זרעונים לעלות ביחד אם לא ע"י התעוררות רב התחתונים כי אם לא כן ימצא שזה נהנה יסוד וזה חסר ת"ת שאינו מצמיח זרעיו לפי שיש אחרים שקדמו להם במקומם והדברים עתיקים ודי בזה: שם והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון כו' והענין הוא כי ראובן הם נשמות הצדיקים