הקדמה ג בענין הגלגול והיבום והעבור, וז"ל, וראיתי להרחיב יותר בדרוש זה של הגלגול והיבום והעבור. הנה בחי' העבור היא בחיים כנז"ל, ר"ל, כי לפעמים יזדמן ליד האדם איזו מצוה, ויעשנה כתקנה, ואז יזדמן לו נפש אחד, מן איזה צדיק קדמון, שעשה אותה המצוה עצמה כתקנה, וכיון שנתדמו יחד בענין מצוה זאת, יתעבר בו נפש הצדיק ההוא. ולא עוד, אלא שגם אפשר, שבהיות גם הצדיק ההוא נמצא עמו בזמנו בחייו, תתעבר בו נפשו לסבה הנז', כי כאשר האיש הזה יעשה איזו מצוה, או מצות המתייחסות אל הצדיק ההוא, כי גם הוא עשאם כמוהו כתקנם, אז תתעבר בו נפש הצדיק ההוא, עם היות שניהם ביחד בחיים. וז"ס פסוק ותדבק נפש דוד ביהונתן, כי בהיות שניהם יחד בחיים, נתעברה נפש דוד ביונתן. ואמנם בחי' הגלגול, צריך להרחיב מעט בענינה, ולכן נתחיל עניינה מאדם הראשון, לכשיובנו הדברים בנקל. (הגהה - אמר הכותב, נראה כי במצוה אחת כתקנה יספיק להמשיך התחלת העבור ולא יצטרך להישתלם בכל המצות עד כאן: דע, כי כאשר חטא אדה"ר, נפגמו כל הנצוצות, של נפשו ורוחו ונשמתו. והענין הוא במה שנודע, כי כמו שגופו של אדם, כלול מכמה נצוצות, ברמ"ח איברים ושס"ה גידים, ויש כמה נצוצות בראשו, וכן בעיניו, וכן בכל אבר ואבר, כן הנפש ההיא. וכמו שדרשו במדרש תנחומא, ובמ"ר, בפרשת נשא על פסוק איפה היית ביסדי ארץ, מלמד שהיה אדה"ר מוטל גולם, וזה תלוי בראשו וכו'. וכדמיון זה, נחלק הרוח שבו. וכן הנשמה שבו. וכשחטא, אז נפגמו רוב הנצוצות של נפשו ורוחו ונשמתו ונתעבר בין הקליפות. וז"ס מ"ש בספר התקונים, בהקדמה על פסוק כצפור נודדת מקנה, כי כמו שהשכינה גלתה בין הקליפות, כן הצדיקים יגלו עמה, ואזלין מנדדין אבתרהא מדוך לדוך. וכפי בחינת הנצוצות, כך גלו במקום המכוון להם בתוך הקליפות, ראש בראש עין בעין וכו'. וז"ס ענין גלות הנשמות הנזכר שם. והנה גם קין והבל בניו, חטאו חטא אחר, זולתי חטא אדם אביהם, וגם הם נטבעו נצוצותיהם בעמקי הקליפות אח"כ: ואמנם בכל דור ודור, יוצאות קצת נצוצות ההם, ובאים בגלגול בעוה"ז, הכל כפי בחינת מחצב נשמות הדור ההוא, או מנצוצי הראש, או מנצוצי העין וכיוצא, ונתקנים בעוה"ז. ויש מי שאף גם שבא בגלגול להתקן, לא נזהר מן החטא, וחזר להשתקע עוד בתוך הקליפות כבראשונה, הוא וכל הנצוצות הנמשכות ממנו ותלויות בו, וזו היא בחינה בינונית, כוללות גלגול ועבור, כי כל נצוצי הנפש, אפילו אותם שנתקנו, באים בגלגול גמור, עם הנצוץ הפרטי המקולקל מעת שנולד, ואינם נפרדים כלל עד יום המיתה: אמנם הגלגול של הנצוצות המתוקנות, נקרא עבור, לפי שאינה נוטלת חלק בעבירות של זה הגוף, רק בזכיותיו בלבד. כדרך שנתבאר בנפשות הצדיקים שכבר מתו, ובאות בסוד עיבור ממש בחיים, ולא מיום שנולד. ונמצא, כי הניצוץ שלא נתקן כלל, ע"י קיום המצות המתייחסות לו, או שעבר עבירה מאותם שאין לו תחיה, הוא המתגלגל בגוף השני ונקרא על שמו. והנצוצות שנתקנו במצות, אלא שנפגמו בעבירה קלה, באים בעבור הנז', אע"פ שהוא ג"כ גלגול. אך הנצוצות שלא נפגמו בעבירה אחר שנתקנו במצות, אינם באים כלל, זולתי ע"י עבור בחיים, וגם זה אינו אלא אם יזכה: העולה מזה הוא, כי כאשר הנפש מתגלגלת בעוה"ז, אין עיקר גולגולה, אלא באותו חלק הפרטי הפגום, המתייחס אל הגוף ההוא, ושאר חלקי הנפש שכבר באו בגופות אחרים ונתקנו שם, אינם באות שם אלא בבחינת עבור. ולכן כאשר החלק המתייחס אל הגוף ההוא, יעשה איזו מצוה בעוה"ז, גם שאר חלקי הנפש המתעברת בו, תטול חלקה במצוה ההיא, כי גם היא מסייעתו בעשותו המצוה הזאת, ע"ד הנז"ל בסוד העבור של איזה צדיק אחד. משא"כ כשחוטא זה החלק הפרטיי, כי אז אין לשאר הנפש חלק בענשו, יען כי היא מסייעתו להטיב, ולא להרע: ונמצא, כי בעת שנולד האדם בגלגול, כל הנפש בכללות חלקיה מתגלגלים שם, אבל עיקר הגלגול איננו, אלא לאותו החלק הפרטיי המתייחס אל הגוף ההוא, הבא ליתקן ממה שפגם בגוף הקודם, ובו תלוי השכר והעונש. אבל שארית חלקי הנפש, נוטלים חלק בשכר, ולא בעונש כנזכר. והנה, כיון שהנפש הזו בכללותה, סובלת עתה היסורין והעונשים, הבאים אל הגוף הזה בחייו, מלבד מה שסבלה כבר בגופים הראשונים, של שאר נצוצותיה, וגם סובלת צער המיתה הזאת, וצער שלאחר המיתה, עי"כ מתכפרים עונותיה הראשונים. ואמנם המצות שעשתה בגלגולים הראשונים, וגם המצות שעשה זה הנצוץ עתה, יש לה חלק בהם כנזכר, ועי"כ נשלמת תקוניה ושלימותה. ואמנם אם היתה נוטלת חלק גם בעבירות שעושה עתה זה הנצוץ, לא היה לעולם שום תקון אל הנפש, בכל הגלגולים שבעולם, כי לעולם האדם חוטא, ומוסיף פשעים על חטאיו הראשונים שקדמו לו בגלגולים אחרים, ואין קץ אליהם. אבל כיון ששאר חלקי הנפש אינם נוטלים חלק ברשעת הנצוץ הזה, אלא בזכיותיו, נמצא שהעבירות נשלמים להתכפר, ואינם נתוספים. והזכיות מתחדשים ונוספים בכל גלגול נצוץ ונצוץ, ועי"כ יש סיום אל בחי' הגלגול, ואל תקוני הנפש, והבן זה היטב. והנה עד"ז נשלמת הנפש בכל נצוצותיה, ע"י הגלגולים עד שיושלמו להתגלגל ולהתקן כל הנצוצות, מראש הנפש ועד רגליה, וכדין יסתיימין רגלין ליתיי משיחא, כנזכר בזוהר פרשת פקודי דף רנ"ח ובסוף פרשת ויקהל: אמנם בבחי' היבום אינו כן, והטעם הוא, לפי שהמתגלגל לסבות אחרות, מחמת כל שאר העבירות שבתורה, יש לו תקנה על ידי היסורין שסובל בעוה"ז, או בגיהנם, ולכן כל חלקי הנפש אינם צריכים אל הגלגול, אלא בדרך עבור כנזכר, והנצוץ הפרטיי הוא המתגלגל. אבל מי שבא בסוד היבום, הוא לסבת שמת בלא בנים, והרי הוא כאלו לא הצליח כלל ועיקר, וכאלו לא היה בעולם, וגוף הראשון הוי כלא היה, כנזכר בפרשת וישב ולכן צריך שהנפש ההיא שהיה בגוף הראשון בכל חלקיה, חוזרת להתגלגל לגמרי עתה מחדש לצורך עצמה, וגוף השני זה הוא גופו העיקרי, וכשנתקן בו ויפטר מן העה"ז, הנה בעת תחית המתים לא תשוב הנפש כי אם בו, אבל בגוף הא' אינו נכנס בו רק ההוא רוחא דשבק באנתתיה, כנזכר בסבא דמשפטים. והרי נתבאר חלוק שיש, בין מי שמת בלא בנים ובא בסוד היבום, למי שמת לסבת שאר עבירות שבתורה שבא בגלגול כפי ההזדמן, ולא על ידי יבום. והנה גם כל הפרטים הנז', נוהגים ברוח ונשמה, ע"ד מה שביארנו בענין נצוצי הנפש: עוד יש חלוק אחר, בין היבום אל הגלגול, והוא, מה שנתבאר אצלינו בתחלת הדרוש הזה, כי הנה המתגלגל בסוד יבום, כיון שגופו הראשון נחשב כלא היה כלל כנזכר, אשר לסבה זו תבא הנפש בגלגול בכללות חלקיה כנזכר, ונמצא כי זהו בנין חדש ממש, ולכן יתגלגלו עמה גם הרוח והנשמה שלשתם ביחד, אמנם לא בפעם אחת, רק כאשר יזכה ויעשה מצות הראויות אל הרוח, יכנס בו הרוח. וכן בענין הנשמה. כדוגמת מה שביארנו למעלה בתחלת כל הדרוש, בענין תחילת ביאת האדם בעה"ז, בהיותו חדש ממש, אשר עליו נזכר בסבא דמשפטים זכה יתיר, יהבין ליה רוחא וכו', זכה יתיר, יהבין ליה נשמתא וכו'. משא"כ במגולגל, כמו שיתבאר. ולכן גם הבא בסוד היבום, שהוה דומה לבנין חדש, יכול להשיג שלשתם נר"ן יחד בפעם ההיא כפי מעשיו כנזכר: וז"ס פסוק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף, הנדרש בענין הבא בסוד היבום, בסבא דמשפטים. וביאורו הוא כאמור, כי כמו שיש כח ביד היבם, להחזיר חלק הנפש של אביו בעה"ז ע"י היבום, כן יש כמ ביבום ההוא, להחזיר ולאסוף אליו כל הנפש ההיא, גם את רוחו ונשמתו יחד. אבל ע"י מעשים טובים, כמש"ה אם ישים אליו לבו: אמנם הגלגול שלא ע"י יבום, אין כח בהם להמשיך שלשתם, רק אחד לאחד בלבד כנז"ל, כי בתחלה תתגלגל הנפש לבדה, עד אשר תתוקן לגמרי וימות. אח"כ יתגלגל הרוח לבדו בגוף אחר עד שיתוקן, ואמנם גם הנפש מתגלגלת עמו, אלא שהוא בסוד עבור בלבד, כיון שהיא מתוקנת, ואינה באה עמו אלא לעזרו להיטיב אליו, ולא להרע, ולכן לוקחת חלק במעשה הרוח הטובים, ולא ברעים ממש, ע"ד מש"ל בענין הנפש בעצמה, המתגלגלת כלה עם חלק אחד פרטיי שלה, ויושבת עמו בסוד עבור וכו'. וגם בזה יתבאר, איך יש סוף אל גלגולי הנפש, ויכולה להתתקן, כיון שאין לה חלק בעבירות הרוח כנזכר. ואח"כ ימות, ואח"כ תתגלגל הנשמה לתקן עצמה, ואז הנפש והרוח באים בו עמו בסוד עבור לבד כנזכר, עד שתזדכך. ואז אין עוד צורך לאיש ההוא להתגלגל בעה"ז כלל לצורך עצמו, אמנם אפשר שיבא בסוד עבור בעוה"ז, בעוד אדם אחר בחיים, לסייעו ולזכותו, וליטול חלק עמו, כנז"ל באורך: ועתה נבאר מה שידענו למעלה בתחלת הדרוש לבאר, והוא, כי גם בסוד הגלגול, בדוחק גדול אפשר, שיזכה החדשה קצת להשיג שלשתם ביחד, נר"ן בפעם אחד, בגוף אחד, ולא יצטרך לגלגולים רבים, וישלים תקון שלשתם בגלגול אחד לבדו. והענין הוא, כי הנה כאשר נתגלגל הנפש לבדה בתחלה, אם נתקנה בתכלית הזכוך לגמרי, והנה אז אין הרוח יכול לבא עמה כנז"ל לפי שהיא שלימה, והוא חסר התקון, אמנם יש לו תקנה אחת, כיון שנתקן הנפש לגמרי כנז"ל, והוא, כאשר האדם ישן בלילה, ואז מפקיד נפשו בידו יתברך כנודע, אפשר שתשאר נפשו למעלה דבוקה בבאר העליון, בסוד מיין נוקבים, כמבואר אצלינו בשער התפלה בשכיבת הלילה וע"ש, וכאשר יעור משנתו בבקר, יכנס בו הרוח לבדו, והרי זה כאלו נתגלגל ממש פעם אחרת בגוף אחר, והולך ונתקן עד שיושלם לגמרי, ואז יכולה הנפש לחזור בגוף כבראשונה, כיון ששניהם נתקנים, ויתלבש הרוח בנפש, ותהיה הנפש מרכבה אליו. ואח"כ אם יזדכך הרוח לגמרי, אפשר כי גם יצאו הנפש והרוח בלילה בעת השינה בסוד פקדון כנזכר, וישארו שם למעלה, ואז בבקר בהקיצו משנתו, תכנס בו הנשמה, ותתקן בו. ואחרי שנשלם תקונה יחזרו לבא הנפש והרוח המתוקנים, ויתחברו שלשתם יחד בגוף הזה, ויעשה זה מרכבה לזה כנודע, ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים: והנה ענין התקון הזה, נרמז בפסוק נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. פירוש, כי הנה בחי' הנפש שלי, כאשר נזדככה בתכלית הזכוך, עד שתוכל להתדבק עמך, בסוד ולדבקה בו, אז אויתיך ונשתוקקתי מאד לדבקה בך, וענין תאוה וחשק הזה, הוא בלילה, בעת פקדון הנפשות, שעולות שם בסוד מיין נוקבים, לעורר זווג עליון. ומכח תאוה זו, כיון שהיא מזוככת, ויכולה להתדבק שם דבוק גמור, נשארת שם, ואינה יורדת. וכאשר הגיע השחר, עת ירידת הנפשות, היא אינה יורדת, אלא רוחי ירד ונכנס בקרבי אז בשחר. ולכן לא אשחרך בבחי' נפשי, אלא בבחי' רוחי הנכנס אז בקרבי להתקן כנזכר. ולכן ר"ת של תיבות 'בלילה 'אף 'רוחי, הוא באר, לרמוז אל הנז"ל, כי נפשי אויתיך לעלות אל בא"ר העליון כנזכר. ואמנם האדם היודע בעצמו שהשלים בחי' נפשו, נכון הוא לו שיאמר פסוק זה, של נפשי אויתיך בלילה וגו', בכל הכונה הנז"ל, כשישכב על מטתו, ועי"כ ישיג אל סוד הרוח, וכן אל הנשמה, ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים, והבן זה הסוד הנעלם, והזהר בו. ואמנם מה שאנו אומרים פסוק בידך אפקיד רוחי וגו', איננו מועיל אל הנזכר, כי אין כונתינו בו רק שיעלו נפשותינו בבחי' פקדון לבד, ויחזרו לירד בבקר. אבל פסוק נפשי אויתיך, הוא להשאיר הנפש למעלה, ולהוריד הרוח או הנשמה כנז"ל. (הגהה - אמר שמואל, ענין זה, של פסוק נפשי אויתיך נתבאר בש"ו שער הכונות ע"ש (לקמן הקדמה ו' אופן אחר): הקדמה ד בענין הגלגול, ויבאר בו ענין גלגול כפול מה ענינו, וז"ל, עוד יש שני חלוקים אחרים בענין הגלגול לבדו, האחד הוא, כי מי שבפעם אחד החדשה שבא בעה"ז, זכה והשיג נר"ן, ואח"כ חטא ופגם אותם, הנה האיש הזה כאשר יחזור להתגלגל לתקן, לא יוכל להשיג בגלגול ההוא נר"ן ביחד, אם לא ע"ד התקנה שנתבארה לעיל, (בדף הקודם) שיאמר בשכבו על מטתו, פסוק נפשי אויתיך בלילה וכו'. והשני הוא, כ. מי שבפעם ראשונה החדשה, לא זכה אלא אל הנפש בלבד, וחטא ופגם אותה, הנה כשיתגלגל, יוכל להשיג נר"ן בגלגול ההוא עצמו, כיון שמתחלה לא נפגמו הרוח והנשמה, יכולים עתה לבא עם הנפש אחר שנתקנה, כאלו היה בפעם א' החדשה, שנאמר בה אז זכה יתיר וכו' כנז"ל, משא"כ כאשר בתחילה באו כלם ונפגמו כלם, כי אז איך תהיה נפש המתוקנת מרכבה אל הרוח הנפגם, וכן בענין הנשמה. ואמנם כאשר לא פגם בראשונה רק את הנפש, יכולים לבא שלשתם אח"כ בגלגול כנזכר: ונלע"ד, כי כל בחי' תקון, ר"ל קיום המצות התלויות באיברי הנפש, ובחי' פגם, היא עשיית עבירות של מל"ת. ונודע, כי השלמת כניסת הנפש בגוף, שהוא הנקרא תקון נפש, אינו אלא ע"י קיום המצות. אמנם העבירות פוגמים הנפש, ואינם מחסרות נצוצותיה מליכנס, אבל יש ב' חלוקים אחרים בענין זה, והוא, כי הנה אם בפעם א', אשר לא השיג אלא נפש, אם לא זכה לתקן אותה כלה ומת, הנה כיון שהגוף הזה הא' לא השלים לתקן את כל בחי' הנפש, לכן בעת תחית המתים, אין לו לגוף הא', אלא אותו החלק הפרטיי אשר תקן הוא בחיים, ולכן כשמתגלגלת הנפש הזאת בגוף אחר להשלים תקונה, יכול להשיג נר"ן, ואז בחי' החלקים של הנפש שנתקנו בגוף הזה השני, עם כל כללות הרוח עם הנשמה, הם לזה הגוף הב' בזמן התחיה, באופן כי אין לגוף הא' שום חלק ברוח ובנשמה, אבל חולק עם הב' במקצת הנפש, כפי החלקים אשר תקן ממנה, ושאר חלקיה הם לשני. וזהו ע"ד הנז"ל בסבא דמשפטים, בענין היבום, כי הגוף הא' דלא אצלח בפריה ורביה, אינו זוכה רק לנצוץ פרטיי של הנפש ההיא, והוא אותו הנצוץ דשבק באנתתיה בביאה א', ושארית חלקי הנפש עם הרוח והנשמה, הם לגוף השני. וז"ס מ"ש בזהר בפרשת חיי שרה דף קל"א ע"א, דהנהו גופין דלא אצלחו להוו כלא הוו, והדבר הזה מתמיה, כי אין לך אדם מישראל שאינו מלא מצות כרמון, ולמה יתבטל לגמרי בזמן התחיה, אבל רמז אל האמור, כי הנה עיקר התענוג העתיד לבא, הוא לבחי' הרוח והנשמה, והגוף הא' שאין בו אפילו נפש שלימה, רק נצוץ פרטיי, ההוא רוחא דשבק באנתתיה וכו', נמצא כי אין לו תענוג, ובערך זה הוי כלא הוי. אבל אם זה הגוף הא', זכה לתקן את כל הנפש, אלא שאח"כ חזר ופגם בה, הנה כאשר חוזרת להתגלגל הנפש ההיא עם הרוח והנשמה בגוף הב' כנזכר, הם מתגלגלים בהתחברות נצוץ נפש אחרת, כדי שתסייעם במצות, וזה נקרא גלגול כפול, וזכור ענין זה. ואח"כ בעת התחיה, חוזרים הנר"ן בגוף הא', וזה הגוף הב' אינו זוכה אלא לנצוץ של נפש האחרת שבאו עמו, כי זה הנצוץ הוא העקרי בגוף הזה הב', כי נפש הראשונה כבר נתקנה בגוף הא' כלה, ונמצא שהוא יגע לאחרים, וכמו שנתבאר אצלינו על מאמר רב ששת חדאי נפשי, לך קראי, לך תנאי וכו': והנה צריכים אנו לידע, כאשר האדם זכה לנפש ורוח ונשמה, ואח"כ פגם אותם, והנה נתבאר שכשחוזר בגלגול, אין שלשתם באים יחד, רק כל אחד מהם בגלגול בפני עצמו, והנה צריך לידע מה יהיה משפט הנפש והרוח והנשמה האלו, דע, כי כאשר הנפש נתגלגלה בגוף אחר להתקן, ונתקנה, ואז אין הרוח יכול ליכנס שם כנזכר, כי איך יתלבש רוח פגום בתוך נפש נתקנת. ואם נאמר שיתלבש הרוח הנפגם בנפש קודם שנתקנה, גם זה אי אפשר, כי אין הרוח נכנס, עד תשלום תקון הנפש, שהיא למטה ממדרגתו. ואמנם צריך שהרוח ההוא יבא בגלגול אחר לבדו, מורכב על נפש הגר תמורת נפשו, ושם נתקן. וכן עד"ז באה הנשמה בגוף אחד לבדה, מורכבת על נפש הגר. וז"ס מ"ש בסבא דמשפטים דף צ"ח ע"ב, דפגעי נשמתין בנפשי דגיורי וזכו בה וכו', כי הרוח לבדו, או הנשמה לבדה, אינם יכולים להתלבש בגוף אחד, אלא ע"י נפש, ולכן לוקחים תמורתה את נפש הגר, ועל ידה נתקנים: ובזה יתבאר לך תימא גדולה, שיש אל מה שתמצא בדברינו, כי רוב בני אדם אינם זוכים רק לנפש, ומועטים הם בדורותינו אלה האחרונים, שיזכו לרוח ונשמה, והרי נודע כי אין בן דוד בא עד שיכלו רוחות ונשמות להתקן, אבל יובן עם הנזכר, כי גם הרוח או הנשמה נתגלגלו בגופות אחרים, בהיותם מורכבים על נפש הגר ואז יתוקנו גם הם. ואמנם הנפש העיקריית שלו כאשר זכה להתקן, תוכל לקבל רוח אחר של איזה צדיק, שנדמה אליו במעשיו, ויהיה לו תמורת רוחו ממש. וכן עד"ז יתקן, עד גדר שיכול להשיג ג"כ נשמה של איזה צדיק. וכשנפטר הנפש הזה מן העולם, אם עדיין הרוח העיקרי שלה לא נגמר תקונו, אז ביני וביני הולכת נפש זו עם הרוח של הצדיק ההוא לעה"ב, ועל ידו תקבל השפע הראוי לה. וכאשר נגמר תקון הרוח שלו בגלגולו בגוף אחר כנז"ל, אז הנפש אומרת אלכה ואשובה אל אישי הראשון, ומתחברת עם הרוח שלה, וכן הענין בנשמה כאשר נתקנה, חוזרים הנפש והרומ לחזור עמה יחד בכל הנז"ל: ונבאר עתה ההפרש שיש בענין הגלגול, לצדיק ולרשע. ובזה יובן חלוק הנמצא בפסוקים ובדברי רז"ל, כי פעמים ראינו שאין הגלגול נוהג אלא עד שלשה גלגולים, בסוד פעמים שלש עם גבר. ובסוד על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו. ובסוד פוקד עון אבות על בנים על שלישים ועל רבעים. ומצאנו בספר התקונים תקון ס"ט, דצדיק אתגלגל עד אלף דרין, וכיוצא בזה. ואמנם הפסוק עצמו תירץ זה, כי ענין ארבע דורות הוא לרשע, כמש"ה פוקד עון אבות וגו', לשנאי. אבל למי עושה חסד לאלפים לגלגולם, לאוהביו ולשומרי מצותי: ובאור הענין הוא, דע, כי כאשר נפש האדם, אחר שבא מחדש בפעם א', וחטא ופגם בה, הנה אח"כ מתגלגלת בגוף אחד להתקן, וזה נקרא גלגול א'. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שני. ואם לא נתקנה אז, חוזרת בגלגול שלישי. ומשם ואילך, אין לה עוד תקנה בגלגול, ואז נאמר בה, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה לגמרי. אמנם אין זה, רק כאשר לא נתקנה כלל שום תקון בשום פעם מאלו, אבל אם באיזה פעם מאלו השלשה, התחילה לתקן קצת, אינה נכרתת, אמנם יכולה לחזור ולהתקן, אפילו עד אלף דור אם יצטרך. ולכן הראשון שלא תקן כלל, נקרא רשע. והאחרון שתקן קצת, נקרא צדיק. וכל מה שמתגלגל, הולך ומשלים תקונו: ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל, כי אין זה נוהג אלא בנפש, לפי שהיא מן העשיה, הטבועה בעמקי הקליפות. ולכן לא נזכר בתורה כרת, אלא בנפש, כי נכרתה מן הקדושה, ונטבעה בקליפות. אבל בר"ן, שהם מיצירה ובריאה, שאין שם כ"כ תגבורת אחיזת הקליפות, ודאי הוא שיתוקנו כלם, אלא שיש שנתקנים מהרה, ויש באורך זמן אחר כמה גלגולים. ועוד נבאר טעם ההפרש הנזכר שיש בין הצדיק לרשע, ויובן במ"ש ז"ל על אלישע אחר, לא מידן לדייניה, משום דעסק בתורה וכו'. כי הנה הצדיק העוסק בתורה, ובפרט אם יהיה מן הקדמונים, אין דנים אותו בגיהנם. והנה מוכרח הוא שיתמרקו עונותיו כדי שיכנס בג"ע, ולכן אין לו תקנה אחרת אלא בגלגול, כי על כל עון ועון אשר יש לו שלא נתכפרו לו ע"י יסורין בחייו, וגם לא נכנס בגיהנם לקבל ענשו עליהם, צריך גלגול אחר לכל עון מהם לתקנו, ולכן הוא מתגלגל גלגולים רבים, לכפר ולתקן עונותיו. משא"כ ברשע, שנכנס לגיהנם, ומתמרקים שם כל עונותיו יחד, ואין לו צורך לחזור בגלגולים: ויש בזה מקום שאלה, כי כפי הנראה לכאורה, שיותר טובה הוא ליכנס לגיהנם למרק תכף כל עונותיו, ולא לחזור בכמה גלגולים. והנלע"ד חיים לתרץ, כי הקב"ה צופה ומביט, כי הרשע הזה אם יחזור בגלגול יוסיף על חטאיו פשעךם, וירבה בעבירות על הזכיות, ולכן בראותיו שכבר השלים אותם המצות המועטות המוכרחות לו כפי שרש נפשו, מסלקו מן העולם ומורידו לגיהנם, ומתמרקין עונותיו, ונשארים זכיותיו שלימים, כי חפץ חסד הוא. אמנם הצדיק שעונותיו מועטים מזכיותיו, הם מתמרקים ע"י כל היסורין שסובל בגלגולים, ונשארים לו זכיותיו המרובים הנוספים לו בכל גלגול עד אין קץ, וגם שכרו נפלא ע"ד מ"ש רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות: גלגול רב ששת. כבר נתבאר בדרושים שקדמו, ענין גלגול כפול, והנה זהו ג"כ ענין מ"ש בגמרא על רב ששת, שהיה סגי נהור, וכשהיה עוסק בתורה, היה שמח, ואומר חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי וכו'. ולכאורה אין הבנה בדברים אלו, כי לעצמו היה מטיב ולא לזולתו, וכמש"ה אם חכמת חכמת לך. גם נדקדק אומרו נפשי, וגם מה ענין זה אל רב ששת מזולתו: ולהבין זה, נקדים תחלה ענין רב ששת, מי היה גלגולו. דע, כי בבא בן בוטא החסיד, מתלמידי שמאי הזקן, שכל ימיו היה מקריב אשם ספק, הוא שחזר עתה להתגלגל ברב ששת, להשלים איזה תקון שהיה צריך לו עדיין, ולפי שהורדוס המלך נקר את עיניו, גם עתה היה ג"כ סגי נהור כנודע. והנה אותיות בב"א הם שש"ת בא"ת ב"ש. ובזה נבא אל הבאור, דע, כי הנה מי שלא השלים תקונו בגלגול א', מוכרח להתגלגל עוד שנית להשתלם, אף אם חסרונו דבר מועט. והנה אם בגלגול א' השלים נפשו, ולא חסר לו כי אם דבר מועט, הנה כשחוזר להתגלגל שנית, כל השכר של התורה והמצות שעשה עשה בגלגול השני הוא לצורך נפשו הבאה עתה בגוף השני הזה להשתלם, וכאשר יקומו בזמן התחיה, תחזור נפשו אל הגוף הראשון, שבו עסק בתורה ובמצות רוב הצריך לו, ולא בא בגוף הב' הזה, אלא בהשאלה. לכן רב ששת ידע בנפשו, כי היה בראשונה בגוף בבא בן בוטא, שהיה אדם גדול בתורה ובחסידות מפורסם, ולא חזר להתגלגל עתה בזה הגוף הב', אלא על דבר מועט שהיה חסר ממנו, ולכן היה גופו עצב על הדבר הזה, כי הנה כל עמלו לוקחו הנפש ההיא, וסופו ללכת לחזור בגוף הא' בזמן התחיה. באופן כי כל מה שהיה עוסק בתורה ובמצות תועלת נפשו הוא, ולא לגופו, ולכן הנפש ראויה לשמוח, ולא הגוף. וז"ש חדאי נפשי וכו', ולא אני, יען כי לך אני קורא, ולך אני שונה לתועלתך, ולא לתועלתי: