הקדמה כ הקדמה מענין בת זוגו של אדם: כבר ביארנו לעיל, אם משפט הגלגול נוהג בנשים כאנשים או לאו. ודע, כי הנה רז"ל אמרו בפ"ק דסוטה על פסוק אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, כי יש זווג א' וב'. ומ"ש וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, איירי בזווג ב', דע, כי אין הבנת זווג א' וב' כפשטו, כי כמה זווגים שניים הם טובים מן הראשונים, כמו שראינו בעינינו מעשים בכל יום. אבל באור הענין הוא יובן, במ"ש הסבא דמשפטים בזהר, על פסוק אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. והענין הוא, דע, כי כאשר האדם הוא חדש, ר"ל כי אז היא הפעם הראשונה שבא בעוה"ז, ואז בת זווגו נולדת עמו כנודע, וכשיגיע זמן לקיחתו אותה, מזדמנת לו ברגע, בלי שום טורח כלל ועיקר. ואמנם אם האדם הזה חטא איזה חטא, והוצרך להתגלגל בסבתו, אלא שהוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו, כנזכר בסבא דמשפטים, שמגלגלים גם לבת זווגו, שתחזור להתגלגל עמו לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה, אינה
מזדמנת לו ברגע, אלא אחר טורח גדול, לפי שכיון שנתגלגל על סבת איזה עון, יש מקטרגים עליו למעלה, ורוצים למנוע אותה ממנו, ומכניסים בהם קטטות. וע"ז אמרו, קשה לזווגם כקריעת ים סוף, והוא באופן הנזכר, כי הוא נקרא זווג שני, ר"ל כי היא בת זוגו האמיתית, אלא שכבר נזדווגה לו פעם אחרת בתחלה, ועתה בזה הגלגול נקרא זווג שני, כי האשה היא עצמה ראשונה, אבל הזווג הוא שני. ולזה לא אמרו זווג שנית, אלא זווג שני, שחוזר אל הזווג ולא לאשה: ובזה יתבאר לך, איך לפעמים נושא אדם אשה ברגע בלי שום טורח וקטטה כלל, ולפעמים אינו נושא אשה אלא ע"י קטטות גדולות עד שישאנה, ואחר שנשאה הם בשלום ושלוה, וזה יורה על היות זווג גמור, אלא שהוא זווג פעם ב', ואלו לא היתה בת זוגו, לא היה שלום ביניהם אחר שנשאה אותה: והנה האחת הוא, כי הגלגול באנשים, ולא בנשים. כי הנשים מקבלות עונשן בגיהנם בעוה"ב. משא"כ באנשים הלומדים תורה, כנזכר בדרושים אחרים. (הגהה - אמר שמואל, וז"ס כמוס
עמדי, בפסוק הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש, והוא סוד הגלגול ונאמר בו עם גבר, זהו האדם ולא האשה). וטעם לזה הוא, כי סוד הגלגול באות ו', שהוא שש קצוות, שבהם נאמר שש שנים יעבוד, וכנזכר בזוהר בפרשת פנחס בר"מ כי אות י' הוא גלגל, ועם אות ו' הוא גלגול. (הגהה - אמר שמואל, נלע"ד, כי אות י' הנזכרת כאן, היא אות י' אחרונה של אדנ"י, ולכן גלגול דקאמר בגימטריא ס"ו, והוא אדנ"י עם הכולל). אבל בשביעית שהיא הנקבה מלכות, אין בה גלגול, כמ"ש ובשביעית יצא לחפשי חנם. ואמנם לפעמים גם האשה מתגלגלת כאשר היא סבת בעלה, שהוצרך להתגלגל, ומביאים אשתו עמו, כנזכר בסבא דמשפטים, בפסוק אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו: גם דע, כי מי שהיה ת"ח, והיה גדול ומופלא בדורו בחכמתו, וחטא, וחזר בגלגול, הנה יש שני מיני עונות, אשר לסבתם יגרמו לו שתתעלם חכמתו ממנו עתה, ולא נכרת בו חכמה כלל: גם דע, כי כל הבעלי תורה אשר בדור הזה עתה, הם בחי' אנשי דור המדבר, שעליהם נאמר
כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, וכמבואר אצלינו בפסוק הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו'. וזהו הטעם שנשותיהם מושלות עליהם לפי שבימיהם עשו הערב רב את העגל ולא מיחו בהם, אבל הנשים לא רצו לתת נזמי הזהב לעגל, ולכך הם מושלות עתה עליהם נשיהם: גם דע, כי אם ימצאו בדור אחר ב' נשמות משרש אחד, בשני אחים, או בשני חברים, יהיו שניהם שונאים ומקטרגים זה לזה בטבעם בלי ידיעה, דאע"ג דאינהו לא חזי מזלייהו חזי, לפי ששניהם זה חפץ לינק מן השרש ההוא יותר מחבירו, והם מקנאים זה לזה בטבעם, ולכן אם ישיגו לדעת ברוח הקדש, כי שניהם משרש א', אז ודאי יהיו אוהבים זה לזה. ודע, כי אין זה, אלא כאשר הם שניהם בחיים בעה"ז. אבל הנשמות של הצדיקים שכבר מתו, הם חושקים והם תאבים מאד לתקן ולהיטב ולהשלים תקון הנשמות אשר בחיים בעה"ז שהם מן השרש שלהם, כי אז אין להם מעשה, כדי שיקנאו בחיים לומר שהם רוצים להשלים יותר מהם. כמש"ה, כי
אין מעשה וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה וגו', ואדרבה יש להם תועלת גדול במעשים טובים של החיים אשר הם מן שרשם: גם דע, כי כבר נתבאר בדרושים אחרים, כי ע"י חטאם של קין והבל, נתערבו כל הנשמות בתוך הקליפות, וזה נקרא ערוב הטוב ברע, ומאז והילך הולכים ומתבררים הנשמות מתוך הקליפות, כצרוף הכסף הטוב מן הסיגים, והברור הזה נמשך עד אשר יושלמו להתברר כל הנשמות שנפלו ברמ"ח איברים של אדם הבליעל, עד שיושלם להתברר עד סיום קומתו, שהוא עד סוף רגליו של אדם דקדושה, מתוך רגליו דאדם דקליפה, אשר לזה רמזו רז"ל בזוהר פרשת פקודי, עד דמטי רגלין ברגלין, כדין כתיב ועמדו רגליו ביום ההוא. וכיון שיתבררו כל הנשמות לגמרי, אז אין אדם דקליפה שהוא הסיגים צריכים להסירם ע"י מעשה, כי מאליו יפול ויבולע בבל יראה ובל ימצא, כי הקדושה שהיא החיים הובדלה מן הסיגים הנקראים מות, ואין להם עוד חיות כלל, ובעיבן יכלו, וזש"ה בלע המות לנצח וגו', כי לא יבולע
עד שיתבררו כל הנשמות כלם. לכן בר"ת 'בלע 'המות 'לנצח ר"ת הבל, לרמוז כי עד שיושלם גלגולו של הבל, שהוא מרע"ה המתגלגל בכל דור ודור, לברר כל הנשמות בתוך הסיגים, וכשיכלו, אז יבא המשיח, ואז בלע המות לנצח: ובזה תבין מש"ה, הנך שוכב עם אבותיך וקם והוא א' מן המקראות שאין להם הכרע. (הגהה - אמר שמואל, לאפוקי ממאן דפירוש שאין להם הכרע, ר"ל, איני יכול להכריע אם נדרש לפניו או לאחריו). פירוש, כי מלת וקם, נמשכו לפניו ולאחריו, ושניהם אמת, כי הנה עתיד מוה עצמו יחזור בגלגול בדרא בתראה ואז יקום, וזהו הנך שוכב עם אבותיך וקם. גם אז בדרא בתראה, יתגלגלו כל דור המדבר עם הערב רב, וזהו וקם העם הזה וגו'. והענין הוא, כי אין לך דור ודור שמרע"ה אינו בתוכו בסוד וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא, כדי לתקן את הדור ההוא. וגם דור המדבר עצמו, עם הערב רב, כלם יתגלגלו בדרא בתראה, כימי צאתך מארץ מצרים. וגם משה יקום בתוכם, כי כלם הם מסוד הדעת, משה, ודור המדבר, וגם
הערב רב, כמבואר אצלינו בפרשת שמות. וזש"ה אח"כ, אשר הוא בא שמ"ה, והם אותיות מש"ה, כי משה יתגלגל עמהם כנזכר. וז"ס כל הת"ח שבדור הזה, נשותיהם שולטות עליהם, לפי שהם מזמן דור המדבר, שהם לא נתנו נזמיהם לעגל. והאנשים חטאו, ונתנו נזמיהם לעגל. אמר שמואל, וכ"כ לעיל ע"ש: עוד דע, כי כל הנשמות ע"י חטאו של אדה"ר, נתערבו טוב ברע, ולכן לפעמים יהיה, שקצת טוב שבנפש הצדיק, נתערב ברשע וקצת רע של הרשע, נתערב בצדיק. ובזה תבין מש"ה, אשר יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים וכו'. כי כמה צדיקים יש שהם עוברים איזו עבירה פרטיית, ונכשלים במה שלא יכשל רשע אחד. וכן להפך כמה רשעים גמורים עושים קצת מצות פרטיות בתכלית עשייתם ונזהרים בהם כל ימיהם. גם תבין בזה ענין צדיק גמור, ורשע גמור, ובינוני. כי הכל תלוי כפי חלקי נצוצות הטוב שבו, וכפי מספר חלקי נצוצי הרע שבו. ועוד כי אופני העבירות או המצות שעושים, הם כפי ערך בחי' הנצוצות שבו, ובאיזה
אבר ושרש הם, אם טוב ואם רע, כך הם חושקים ותאבים אל המצות או אל העבירות ההם יותר מזולתם ורודפים תמיד אחריהם: והנה לסבה זו החמירו בס"ה, שצריך האדם למרדף בתר חייביא, ולמזכה להו כמאן דרדיף בתר חייו וכו', והענין הוא, כי ברדוף הצדיק אחר הרשע לזכותו, אולי הרשע ההוא יש בו אותם נצוצות טובות שנאבדו ממך, ונצוצותיו הרעות נתנו לך, וע"י שתתחברו יחד בחשק ואהבה, אז הטוב שבו יוסר ממנו ויותנו בך, ואז אתה נשלם בכל הטוב, והוא נשלם בכל הרע. וז"ס צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע, רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם. וזש"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם. וכמ"ש ז"ל על פסוק כי תראה חמור שונאך, אין הכתוב מדבר אלא באדם רשע שמותר לשנאותו כמש"ה הלא משנאך ה' אשנא, ואמר אם רעב שונאך תאכילהו לחם, ר"ל מחמת נצוץ טוב שבו, ומתאוה ורעב לעשות טובה, האכילהו לחם לחמה של תורה ומצות, ותזכהו, כי עי"כ גחלים שהם נצוצי הרע שבך, אתה חותה על ראשו, ויתחברו עמו, ויוסרו
ממך. וכמש"ה, ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ונצוצי הטוב שבו יוסרו ממנו, וה' ישלימם לך, ונמצא שאתה שלם בטוב, והוא שלם ברע. וכמ"ש ז"ל, אל תקרי ישלם לך, אלא ישלימהו לך, ולפי שהשי"ת טוב אינו מזכיר שמו על הרעה, כמש"ה כי גחלים אתה חותה על ראשו. אבל על הטוב הזכיר שמו, כמש"ה וה' ישלם לך כנזכר כי הוא עושה הטוב הזה:
הקדמה כא והיא מיוסדת בעניני התשובה והגלגול. דע, כי התשובה היא באימא. והגלגול הוא באבא. ולכן כל מי שחטא, אם יעשה תשובה, אז אימא עילאה הנקרא תשובה, יש בידה לתקן פגם האדם, ובזה יספיק. אבל אם לא עשה תשובה, אז צריך שיתגלגל בגלגול לתקן עונו, וזה ע"י אבא, כי הוא הנקרא מחשבה כנודע, ועליו נאמר וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, והוא המחזירו בגלגול לתקנו. ונבאר עתה עניני התשובה, עם שכבר התחלנו לבאר חלקי התשובה שהם שמנה בהקדמה ששית: ועתה נבאר באופן אחר, ובו יתבאר מאמר ר' מתיא בן חרש ז"ל, בפרק בתרא דיומא בענין ד' חלקי כפרה, עבר אדם על מצות עשה, והנה כללות הענין הוא, כי תשובה ר"ל, תשוב ה'. והענין הוא כמה (במה) שהודעתיך כי האדם כלול מכל העולמות, ואע"פ שלא זכה עדיין אל כלם, רק אל נפש דעשיה, עכ"ז מוכן הוא לקבל את כלם לכשיתקן מעשיו, וזה תלוי ביד האדם, כפי מעשיו כך ישיג מיצירה, או מבריאה, או מאצילות. וז"ס פסוק ויוצר רוח האדם
בקרבו, שארז"ל שהנפש של האדם נגדלת בהיות בתוכו והבן זה. ואמנם הפרש גדול יש בין הזוכה לזה או לזה, והוא, כי הנה הודענוך כלל אחר, כי נפש האדם כלולה ברמ"ח איברים שלה, ובשס"ה גידים שלה. וכן הרוח. או הנשמה. והנה כשהאדם חוטא פוגם באיברי פרטיי מאברי הנפש, או הרוח, או הנשמה. וכפי מה שיש בו, כך הוא גדולת חטאו. אם יש לו נפש, פוגם בנפש, ואם רוח ברוח, ואם נשמה בנשמה: וכן עד"ז כפי גדולת הנפש של האדם, כך היא גדולת תוקף יצרו וכמ"ש ז"ל כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו. והענין כך הוא במה שידעת כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים וכמו שיש אבי"ע, ושבעה היכלות בכל עולם מהם, מבחי' הקדושה. כן ישנם בבחינת הקליפות. וז"ס צופה רשע לצדיק, כי רוצה להדמות אל הקדושה, כקוף בפני אדם. ובזה תבין תוקף חומר חטאו של אדה"ר שגרם קלקול ופגם בכל העולמות, עד סוף כל הדורות. והסבה היא, עמ"ש כי כפי תוקף גדולת נשמתו, כך תוקף הפגם שפגם. וכן עד"ז בצדיקים וחסידים גמורים
כגון ריב"ז, כי חטא קל אצלו, והוא חמור מכמה חטאות של אחרים. ונמצא כפי זה, כי מי שיש לו נפש מן עשיה, אינו פוגם רק בעשיה בלבד, כי עד שם השגת ידו ולא יותר. ועד"ז גם כן כאשר ישוב בתשובה, הוא מתקן בעשיה, שהוא המקום אשר פגם: וכבר הודעתיך כי ד' אותיות של הוי"ה, מתחלקות בד' עולמות אבי"ע, ובכל אות מהם יש הוי"ה אחת, והם, אות י' והוי"ה אחת מהם דע"ב, באצילות. ואות ה' והוי"ה אחת מהם דס"ג, בבריאה. ואות ו' והוי"ה אחת מהם דמ"ה, ביצירה. ואות ה' והוי"ה דב"ן, בעשיה. נמצא, כי החוטא פוגם כביכול בד' עולמות הנזכרים, וגם בשמו הגדול יתברך. וז"ס פסוק ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, פירוש, בשמי ממש. כל אחד כפי מדרגת נפשו, כמו שביארנו. ועד"ז כששב בתשובה, מתקן בשמו הגדול ממש, בארבעה אותיותיו. וז"ס ארבעה חלוקי כפרה, ותשובה לד' מיני חטאות. נמצא, כי הארבעה חטאות פוגמים בארבעה אותיות ההוי"ה, וארבעה מיני תשובות וכפרות, חוזרים לתקן ארבעה אותיות הוי"ה:
ואחר שהקדמנו לך ההקדמות הנז', נבאר עתה לשון המאמר, וזה עניינו, הא', עבר אדם על מ"ע, לא זזו משם עד שמוחלים לו וכו'. וקודם שנבאר עניינו, נחזור להקדים הקדמה אחרת, והענין הוא, דע, כי תשובה, ר"ל, תשוב ה'. וארבעה מיני תשובות הם, לפי שלפעמים תרד העשיה, שהיא ה"א תתאה, אל שלשה ראשונות של י"ס דקליפה, וזה נקרא גלות שכינה. ואם החטא יותר חמור, יוריד האדם בחטאו את העשיה, בשלשה אמצעיות של הקליפות. ואם יותר חמור, יורידנה בשלשה תחתונות של הקליפה. ואם החטא יותר חמור, יורידנה במלכות הרשעה העשירית שבי"ס של הקליפות. הם הם ארבע בחי' של גלות שכינה שהיא העשיה, היורדת בתוך הקליפות: אמנם מי שפוגם ביצירה, או בבריאה, או באצילות, אינו גורם שיורדין אל הקליפות, כי הקליפות למטה מעולם העשיה עומדות, אבל הוא באופן אחר, ובו ארבעה מדרגות הנז' ממש, והוא, כי היצירה יורדת בעשיה, בשלשה ראשונות שבה. ולפעמים בשלשה אמצעיות. ולפעמים
בשלשה תחתונות. ולפעמים במלכות של עשיה. והרי הם ארבעה מדרגות בירידת היצירה בעשיה, וגם הם נקראים גלות אל עולם היצירה, יען ירד מקדושתו החמורה, אל קדושה קלה שבעשיה. ועל דרך זה מדרגות אלו הארבעה הם בירידת הבריאה ביצירה, ונקרא גלות הבריאה. וכן על דרך זה בירידת האצילות אל הבריאה, ונקרא גלות האצילות, בארבעה מיני מדרגות עצמם הנזכר וכל אלו נקראים גלות שכינה: הכלל העולה, כי ארבעה סיגים הם, וכל סוג כלול מארבע מינים. פירוש, כי ארבעה עולמות הם, וכנגדם יש ארבעה מיני תשובות כוללות. ובכל עולם מהם, יש ארבעה מיני תשובה פרטית: ונתחיל לבאר הראשונה, וממנה יתבארו כל ארבעה אחרות, וזה החלי לבאר בע"ה, הא' הוא, אם עבר אדם על מצות עשה, ועשה תשובה וכו', כי הנה אז פוגם בעולם העשיה, וכששב בתשובה, לא זז משם, עד שמוחלים לו מיד, לפי שע"י מה שעבר על מצות עשה, גרם להוריד מלכות העשיה, ולהפריד הה"א מן הת"ת, ויורדות בשלשה ראשונות של הקליפות בלבד. וכששב
בתשובה, בנקל הוא להעלותה משם, ותקף נתקנת. כמו שהודעתיך, כי השלשה ראשונות דקליפה, הם עצמם חוזרות להיות קדושה. והם סוד מ"ש רז"ל, וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה. ולכן תכף בשובו בתשובה, עולה מלכות דעשיה שהיא הה"א, למעלה למקומה, וחוזרת להתחבר עם הת"ת, וזה נקרא תשובה, תשוב ה'. והרי זו בחי' אחת בעשיה עצמה: בחי' ב' בעשיה עצמה, והוא, אם הפריד גם הת"ת מן בינה, באופן שגרם שירדה העשיה, עד שלשה אמצעיות דקליפה, כפי מה שחטא במצות עשה. וכששב בתשובה, גם כן הוי תשובה, תשוב ה', כי תשוב ה' תתאה, עד ה' עילאה, בינה. ואז יעלה גם הת"ת עמה: בחי' ג' בעשיה עצמה, והוא, אם חטא במצות עשה, באופן שפגם גם בבינה, וגרם להורידה, וירדה העשיה עד שלשה אחרונות דקליפה, וכשיושב גם כן הוי תשובה, תשוב ה', כי התשובה שהיא בינה, ג"כ תרד עד המלכות, ואז יחזרו מלכות ות"ת, כי ע"י ירידת הבינה, תגרום חיבורם, וזהו תשובה:
בחי' ד', והיא, אם חטא במצות עשה, באופן שפגם גם בחכמה, והפרידה מן הכתר, ואז כשישוב בתשובה, הוי ג"כ תשובה, כי תשוב ה' עילאה בינה אל הכתר, ואז גם חכמה יעלה עמה, והרי נתבאר חלוק כפרה הא': חלוק כפרה הב', אם עבר אדם על מצות ל"ת ועשה תשובה וכו', אז תשובה תולה, וי"ה מכפר, כי אז בחטאו פוגם ביצירה בת"ת, ונפרדה המלכות, ונסתלקו גם השש קצוות. וכששב בתשובה, אז המלכות חוזרת למקומה בסוד תשובה, תשוב ה'. אמנם אותם השש קצוות, החלל שיש ביניהם, רוצה היא לעלות שם למעלה במקומה להתחבר עמהם, ואינה יכולה עדיין לעלות שם, ונמצאת תלויה עד שיבואו אורות הבריאה, הנקראים יום הכפורים, ואז עולה עד שם, וזהו תשובה תולה, ויה"כ מכפר. וגם בזה יש ד' בחינות שזכרנו בעשיה, אלא שכלם הם בסוד ירידת היצירה אל העשיה, ולא בקליפות כנז"ל: חלוק כפרה הג', אם עבר אדם על חייבי כריתות, פגם בבריאה, ואז כשישוב בתשובה ויוה"כ
תולין ע"ד הנזכר, כי ת"ת ומלכות שניהם אינם יכולים לעלות למעלה ממקומם, עד אשר יבואו יסורין מן או"א, וימרקו העון ההוא, בסוד פסוק יסור יסרני יה, שהוא או"א. ובסוד פסוק מן המצר קראתי י"ה, כי מהם הצרות והיסורין. וגם בה יש ארבעה בחי' כנזכר: חלוק כפרה הד' הוא, אם עבר אדם על חלול ה', כי אז פוגם באצילות, הנקרא עולם החיים, שאין שם מות כלל, וגרם מיתה בעולם החיים הנצחיים, ולכן תשובה וי"ה תלוין, כי אין אחד משלשה עולמות יכול לעלות למעלה ממקומו ע"ד הנז"ל, עד יום המיתה, מדה כנגד מדה, והיא ממרקת הכפרה לגמרי, וגם בזה יש ד' בחי' הנז"ל: ועתה נבאר ג"כ השינוי, שיש בין חטא לעון, ופשע. דע, כי הפשע הוא, כאשר יודע האדם את רבו, ומכוין למרוד בו להכעיסו, ואז גורם שהקליפות יקחו כל השפ"ע ההוא, תמורת הפש"ע, ואינם נותנים כלל ממנו אל התחתונים, ישראל. ועון הוא, כאשר עושה כרצונו, אלא שאינו להכעיס, רק שאוכל נבילות לתאבון, ואז גורם שהקליפות יקחו ג"כ השפע היורד, אמנם אחר
שלוקחים אותו, חוזרים הם ומורידים מן השפע ההוא שלקחו, ונותנים לנו קצת, כי ז"ס הגלות כנודע. ובזה תבין מ"ש ז"ל ב' מאמרים במסכת יומא פרק בתרא חד אמר, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, כי זה מדבר בזדון הנקרא פשע, שבתחלה גרם שהקליפות היו לוקחים כל השפע כלו לעצמם, ועתה ע"י התשובה גרם שגם שהקליפות שיקחו כל השפע, עכ"ז חוזרים ומורידים לנו מן השפע ההיא על ידי עצמם, אחר שלקחוהו לעצמם. וחד אמר שזדונות נעשות לו כזכיות, הוי בעון, שאינו חוטא אלא לתאבון, כי אז כששב בתשובה גורם שהקליפות לא יקחו מן השפע היורד כלל לעצמם, ומנע מהם אפילו השפע שהיו לוקחים לעצמם: