סימן כ"ח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה: הנה למעלה בפרשת לך לך, נתבאר ענין זה, בפסוק לך מארצך. ובפסוק ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. והנה עניינו בקיצור הוא זה, כי כבר נתבאר לעיל בפרשת תולדות בפסוק ויבא לו יין וישת, כי אברהם ויצחק, הם חו"ג שביסוד דאימא, המתלבש בדעת דז"א. ויעקב הוא היסוד דאבא, המתלבש תוך יסוד דאימא. ונודע, כי בתחלה נכנסים בז"א מוחין דקטנות של אלהים, ואח"כ כשנכנסים בו מוחין דגדלות הנזכר, אז יורדים המוחין דקטנות בגרון דזעיר שהיא בינה שבו. ולכן גרו"ן בגימטריא ג"פ אלהי"ם, והוא בגימטריא חר"ן. ואז היסוד דאימא דגדלות, כלה ונפסק בחזה דז"א. ומשם ולמטה, מתפשט יותר, היסוד דאבא שהוא זכר, והוא יותר ארוך, ומתפשט עד סיום היסוד דז"א עצמו. והארה של התפשטות יסוד דאבא למטה מן החזה, שאז הוא בגלוי, יוצא לחוץ מז"א עצמו, ונעשה שם פרצוף יעקב כנודע. וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע וגו'. כי שרשו של יעקב, הוא מיסוד דאבא כנזכר, אחר
תשלום יסוד דאימא בחזה דז"א, ושם יציאתו וגילויו מתוך יסוד דאימא, הנקרא באר שבע. כמו שנבאר, כי יסוד דאבא הוא זכר, ונקרא אבר, ולכן נרמו בס"ת, ויצ"א יעק"ב מבא"ר, ס"ת אב"ר. אבל יסוד דאימא נקבה, מתהפך ונעשה באר, חקוק וחלול, שבו נכנס האבר הנזכר, ולכן היסוד של הנקבה, נקרא לעולם בשם באר: ועוד לסיבה שנית, כי גם היא מעלה מ"ן מתתא לעילא, כדרך הבאר שמעלה מיין נבעין מתתא לעילא, לגבי אבר דכורא: ואמנם היותו נקרא באר שבע, הוא לשתי סיבות, האחת היא, במה שנתבאר אצלינו, בהקדמת ביאור אדרת האזינו, כי המוחין דז"א, היו בתחלה ד' מוחין, חו"ב וחו"ג, ואחר כך כשנכנסו ונתפשטו עוד למטה, תוך נה"י דאימא, נעשו ג' מוחין, חו"ב, ודעת כולל חו"ג. ונודע, כי מוחין דגדלות הם בחי' הויו"ת, א"כ ב' בחי' הנז', הם ז' הויו"ת, ולכן נקרא באר שבע: והסיבה השנית היא, כי התחברות ג' מוחין והם חב"ד, בנה"י דאבא, עם ד' מוחין חו"ב
חו"ג, בנה"י דאימא, הם ז' הויו"ת. וכלם מתלבשין תוך אימא כנודע, ולכן היסוד שלה נקרא באר שבע, לשתי סיבות הנז', ולכן גם יעקב עצמו כולל הז' הויו"ת הנז', שהם כמנין יעקב, וזש"ה ויצא יעקב מבאר שבע: ונודע, כי המוחין דהויו"ת דגדלות, הם מתפשטים דרך הקוים, בגופא דזעיר, ועוברים דרך הגרון הנקרא חרן, הנעשה מג' אלהים דקטנות. וגם יסוד דאבא הנקרא יעקב, עובר ונכנס בתוכו. וזש"ה וילך חרנה, כי חר"ן הם ג' שמות אלהים. וה' יתירה הם ה' אותיות דאלהים. גם ביאורו הוא לשון חרי אף, כי הם דינים קשים, הנקראים אלהים: גם ז"ס מ"ש (תהלים ס"ט ד') נחר גרוני. כי להיות הגרון בחי' אלהים, לכן נחר ונתחמם, מלשון חרי אף. גם נח"ר אותיות חר"ן, ועולה ג"כ בגימטריא גרון עם הכולל והכל אחד: וכבר ביארנו לעיל בפרשת לך לך, כי ג' אלהים הנז', הם דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן. ושל יודי"ן והוא הראשון, הוא בלאה, העומדת למעלה. והאחרון של ההי"ן, הוא ברחל העומדת
למטה. והאמצעי דאלפין, הוא ביעקב. ולהיותו אמצעי, כולל שניהם, העליון והתחתון. ולכן יעקב בגימטריא ב"פ אלהים, כמנין עק"ב. ואות י' היתירה שביעקב, כנגד עשר אותיות שבהם, להורות על התחברות שניהם בו: ויאהב יעקב את רחל ויאמר אעבדך שבע שנים וגו': הנה ענין יעקב עם שתי נשיו, רחל ולאה, הוא זה. דע, כי יעקב יש לו ב' שמות, כי בתחלה נקרא שמו יעקב, והוא כאשר עדיין לא תקן, רק מהחזה ולמטה דז"א, ואז היתה בחינתו שם ולמטה. ונודע, כי רחל מקומה שם מן החזה ולמטה. ולכן כתיב ויאהב יעקב את רחל, הנקראת עלמא דאתגלייא כנודע. כי גילוי האורות, הם מן החזה ולמטה, כי שם נגמר יסוד דאימא. אבל לאה, היא מכנגד החזה ולמעלה, כי שם האורות מכוסים, ולכן נקראים עלמא דאתכסייא: וז"ש בס"ה בפרשת ויצא, וז"ל, ת"ח, בשעתא דיעקב פלח ליה שבע שנין קדמאין, נפק קלא ואמר, מן העולם ועד העולם, עולם סתים דלעילא, יובלא וכו'. וקודם לזה אמר וז"ל, ת"ח,
בכל אתר יובלא סתים דלא איתגלייא ושמטה אתגלייא עכ"ל. הרי דאית עלמא דאתכסייא, ועלמא דאתגליא: והנה מקום התפשטות לאה, הוא שיעור ז' ספי' דזעיר, והם, כתר, חב"ד, חסד, וגבורה, ושליש עליון דתפארת עד החזה. ואלו הם בחי' ז' שנים, שעבד יעקב בלאה, והוו באתכסייא מיניה, שהוא לא חשב, שהיו לקחת את לאה, כנזכר בזוהר. והוא, לפי שאז יעקב לא היה משיג שם, והוו אינון ז' שנין באתכסיא מיניה. ולכן לאה היתה שנואה ליעקב, כי לא היה משיג את בחינתה. אבל אח"כ שתקן כל ז"א לגמרי, נקרא ישראל, כמבואר במקומו כי ישראל הם אותיות, לי ראש. כי תקן עד הראש, אבל בתחלה היה למטה בנה"י שלו, ולכן נקרא עקב. ואז היה מזדווג בלאה לבדה, כי כבר מתה רחל, ונקברה גם כן עמו במערה, משא"כ ברחל: ונבאר עתה בחי' לאה ורחל. הנה רחל יוצאה מהארת יסוד דאימא, אחר שנגלו מן החזה ולמטה, מבחי' אחורים שלה. כי הפנים הם הוי"ה דס"ג, ואחורים הפשוטים, הם ע"ב,
והמליאים הם קס"ו, והנה ע"ב קס"ו, הם בגי' רחל: אמנם בחי' לאה, היא מהארת יסוד דאימא, למעלה במקום דעת דז"א. כי הנה מלכות דאימא אשר שם, עם היסוד שלה, האירה לחוץ באחור רישא דז"א, ושם נעשת פרצוף לאה, כמבואר במקומו בשער המצות, בפסוק ולא ירבה לו נשים. והיא סוד קשר של תפילין דראש, הנקרא דל"ת. ויש לה פרצוף שלם, ושיעור קומתה מן כתר דז"א עד החזה שבו: והנה טעם היותה נקראת לאה, היא, כי אימא עילאה נקראת אלהים, ונחלקת לב' בחי', מי אלה, כנזכר בסבא דמשפטים בסוד (ישעי' ס' ח') מי אלה כעב תעופנה. ובאורו הוא, כי אימא עילאה, מכתר שבה עד חצי הת"ת שבה, נקראת מי. ומחצי הת"ת שבה ולמטה, המתפשטים תוך ז"א בסוד מוחין, נקראת אלה, והארת אלה יוצא מאחור ז"א, ונעשת לאה: ועתה נבאר ענין זווג ז"א עם לאה, כי בשלמא עם רחל, שהיא למטה, מזדווג עמה יסוד ביסוד. אבל עם לאה, איך מזדווג. והנה זה עצמו סיבת, ויאהב יעקב את רחל, ולאה היתה
שנואה, כי זווגו עמה היה אז נעלם מיעקב בראשונה, קודם שנקרא ישראל כנזכר: וזה רמזו בס"ה פרשת ויצא, וז"ל, וירא ה' כי שנואה לאה, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה וכו'. ובאורו הוא זה, וצריך שנודיעך ענין יסוד דלאה, וענין יסוד דזעיר המזדוג יחד מה עניינם. הנה היסוד דאימא מתפשט עד החזה דזעיר כנודע, אשר מבחי' ב' צירים וב' דלתות שביסוד שלה, נתהוו כנגדם ב' דדים בחזה דז"א, כמבואר אצלינו במאמר ס"ה בפרשח ואתחנן, בענין והיה מלגאו שדי מלבר. וביארנו שם, כי זהו ענין פסוק והיה שדי בצריך וכו'. והנה מקום היסוד דלאה, הוא ג"כ באחור זעיר כנגד הדדים דז"א שבחזה שבו: ועתה נבאר בחי' היסוד המזדווג ביסוד דלאה מה עניינו, כבר נתבאר אצלינו כי ז"א בתחלתו, לא היו בו רק ו"ק, חג"ת נה"י. ואח"כ בגדלותו, נתעלו חג"ת ונעשו חב"ד, ונתעלו נה"י ונעשו חג"ת, ואח"כ נתוספו לו נה"י חדשים. ונמצא ראשית הת"ת דגדלותו,
הוא בחי' יסוד דקטנותו. ונמצא, כי יסוד דאימא, ויסוד דלאה, ויסוד הראשון דזעיר, שלשתם הם במקום החזה דזעיר. וכאשר לאה חוזרת פב"פ עמו, מתחברים יסוד דאימא תוך יסוד דלאה, ונעשים יסוד אחד דנוקבא, ובהם מזדווג היסוד דז"א אשר שם בחזה כנזכר. ובפסוק ויוסף הורד מצרימה, נתבאר זה היטב. וז"ס מ"ש בס"ה, בפרשת ויצא, מהכא דסני בר נש עריין דאימיה, והדבר מובן ממש כפשוטו: ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל, כי ז"א מזדווג עם לאה בבחי' הדעת שבו, והוא נעשה בחי' יסוד להזדווג עם לאה. וז"ס פ' (בראשית ד' א') והאדם ידע את חוה אשתו, כי זווג הזה העליון ע"י הדעת, נקרא בלשון ידיעה. ונודע, כי זווג הדעת הוא בטמירו באתכסיא, ולכן נעלם מיעקב זווגו עם לאה בלילה א', כנודע. ונלע"ד, כי הכל ענין אחד, כי דעת דזעיר מתפשט עד החזה, והוא היסוד אשר שם: ונבאר טעם, למה לאה ילדה ששה בנים ובת אחת. הנה שיעור קומת לאה, היא, כחב"ד חו"ג
ושליש עליון דת"ת דזעיר עד החזה כנז"ל, והם ששה ספירות שלימות, ושליש ספירה. והנה כל ספירה כלולה מעשר, הרי ס"ג בחי', כמנין הוי"ה דס"ג דאימא, המתפשטת תוך ז"א. והנה נודע, כי העטרה שביסוד דאימא, הוא בשליש עליון דת"ת דזעיר, ולכן כנגד שש ספירות עליונות, הולידה ששה בנים. וכנגד שליש עליון דת"ת, שהוא מקום המלכות של אימא, שהיא עטרת היסוד אשר בה, ילדה בת, נקבה. ולכן ג"כ כתיב, ואחר ילדה בת. כי מלכות דאימא, היא אחרונה שבו"ק זכרים שבה. וזהו טעם מ"ש בס"ה, כי דינה היא מלכות. והענין הוא, כי היא מלכות דאימא כנזכר: והנה סדר מדרגתם של אלו הששה בנים, שמעתי ממורי ז"ל ושכחתי. ונלע"ד כי זהו מה ששמעתי, זבולון, בכתר, וזש"ה הפעם יזבלני אישי, והוא למעלה מיששכר. כמ"ש ז"ל על פסוק ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ואח"כ ויששכר באהליך. יששכר, בחכמה, בסוד י"ש שכ"ר, ונודע, כי יש הוא בחכמה. יהודה, בבינה, בסוד הדל"ת, וזהו הפעם אודה את ה'.
לוי, בדעת. והוא המכריע, המתלוה עם חו"ב בבחי' חסדים והגבורות אשר בו. ראובן בחסד, בסוד או"ר ב"ן, אור דיום א'. שמעון, בגבורה כנודע. דינה בשליש עליון דת"ת כי שם עטרת היסוד דאימא כנז'. והנה במ"א ביארנו, כי יששכר הוא בבינה, בסוד ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. אבל הענין הוא, שהוא מבחי' אורות דאימא, ולא דאבא. אבל פה אמרנו, כי הוא בחכמה דאורות דאימא. וכמו שביארנו בר' עקיבא שהוא משורש יששכר, והוא מן אורות דאימא, אלא שהוא מגבורת החסד הימנית: