שער הפסוקים — קטע 22

כ"ו. נמצא שג' הויו"ת פחות שליש הם מגולים, ושליש הוי"ה הם שמנה אורות, נמצא שהם ע' אורות מגולים, כמספר ע' נפש: וכמו שהודעתיך בפרשת בראשית בענין חטאו של אדה"ר, כי כל הנשמות באות מטפת החסדים, שהם מ"ד, נמשכים מן הדעת, שמשם טפת הזרע, בסוד (בראשית ד' כ"ה) וידע אדם עוד את חוה אשתו, ובפרט מן החסדים התחתונים המגולים, הקרובים אל היסוד. ואף על פי שגם באים נשמות מבחי' החסדים המכוסים, אינם עולים בחשבון נפשות בני ישראל שנכנסו בגלות, כי בחי' הגלות הוא הסתלקות החסדים, והעלמם בשרשם כמו שנבאר ובחי' זו אינו ניכר אלא במגולים, שמתעלמים אח"כ, ולא במכוסים ונעלמים תמיד, ולכן מספרם אינם אלא ע' נפש בלבד, שהם כללות האורות, אבל פרטיהם הם ס' רבוא, כמספר ו"ק: והנה היותם נקראים בני ישראל, הוא במה שנודע, כי חג"ת נקראים אבות, ונה"י נקרא בנים. ולפי שאלו האורות המגולים הם החסדים דנו"ה, ולכן נקראו בני ישראל, כי משם

שרשם וישראל הוא ז"א עצמו כנודע, ובניו הם נו"ה שבו: ואמנם בחי' יעקב היורד למצרים, הוא יסוד דאבא, שגם הוא מתפשט בגלוי מן החזה ולמטה עם בני ישראל, שהם החסדים המגולים דיסוד דאימא. אבל יעקב, הוא מן היסוד דאבא, כמ"ש למעלה, בפסוק ויבא לו יין וישת. ויעקב ובני ישראל הנזכר, הם היורדים בגלות מצרים, כמו שנתבאר: והנה ענין גלות מצרים, יובן במ"ש, בפסוק ויוסף הורד מצרימה וכו', כי מצרים הוא הקליפה שכנגד הגרון דז"א, שהוא מקום צר, וע"ש היטב מאד, כי שם נתבאר כל זה. והנה בחי' הגלות, הוא חזרת המוחין דגדלות שנתפשטו בז"א, להסתלק ממנו. ובחי' הסתלקות יעקב, שהוא יסוד דאבא, ובני ישראל שהם החסדים המגולים כנזכר, דרך מעבר הגרון ולמעלה, זהו נקרא ירידת מצרים וגלותו, כי אז נאחזים בהם הקליפות מאד, כנזכר שם בענין ירידת יוסף למצרים. גם נתבאר זה, בדרוש פסח ויציאת מצרים. וכבר נתבאר ג"כ שם, כי אעפ"י שזו עליה היא, עכ"ז אינה אלא ירידה, כי הסתלקותם הוא פגם וחסרון גדול,

ועוד נאריך בטעם זה למטה: והנה כשיצאו ישראל ממצרים, אז חזרו המוחין להתפשט בז"א, ובצאתם דרך הגרון למטה להתפשט כבראשונה, אז נקרא יציאת מצרים. והנה בירידתם היו ע' נפש, ועתה ביציאתם כתיב, (שמות י"ב, י"ז) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי. וטעם הדבר הוא כנז"ל, כי אז בירידתם למצרים היו האורות מגולים ע' בלבד. ובירידתם למצרים שהוא התעלמותם בגרון, נקרא גלות. אבל עתה אשר חזרו החסדים לצאת מן הגרון, ולהתפשט כבראשונה, והנה נודע, כי בירידת החסדים המגולים, בלי מחיצת כלי יסוד דאימא, הם יורדים במרוצה גדולה, ונופלים עד היסוד דזעיר, ומכח נפילתם שם בחוזק, חוזרים לעלות ממטה למעלה, עד היסוד דאימא, ולהיותם אורות מגולים, הם עתה בוקעים כלי יסוד דאימא בהכנסם בתוכו, ואז גם שאר החסדים המכוסים, הם מתגלים. ועתה נמצא, כי כל החסדים הם אורות מגולים, ולכן כולם נכנסים בחשבון בני ישראל היוצאים ממצרים, שהם שש מאות אלף

רגלי, כנגד ו"ק, שמחסד עד יסוד, אשר החסדים מתפשטים מחסד עד הוד, ואח"כ כלם מתקבצים ביסוד כנודע, והנה כל קצה כלול ממאה, שהם י"ס שבו, וכל א' כלול מעשר, הרי הם שש מאות אלף: וענין בקיעה זו דיסוד דאימא, היא בחי' קריעת ים סוף, שנקרע אחר שיצאו ישראל ממצרים, כי היסוד דאימא נקרא ים סוף, סופא דכל דרגין דיליה. ואח"כ עלו בני ישראל, ונכנסו בארץ כנען. וסוד הדבר הוא, כי ארץ כנען, היא ספירת המלכות, העשירית שבי"ס דאצילות, הנקראת רחל נוקבא דז"א, אשר אז היתה בגלות, ביד הקליפה הנקרא כנען. ובני ישראל הם החסדים המגולים, אשר ע"י נפילתם בכח ובמרוצה עד היסוד דזעיר, חוזרים לעלות ממטה למעלה בסוד אור חוזר, ואז דרך עלייתם עד החזה דזעיר, בוקעים ועוברים לאחורי ז"א, אשר שם רחל הנקרא ארץ כנען, ונכנסים בה, ובונים פרצופה, בסוד (ישעי' מ"ז ה') והוכן בחסד כסא, כמבואר במקומו, שעיקר בניינה הוא באלו האורות דחסדים המגולים, בחזרתם

למעלה בבחי' אור חוזר, וז"ס כניסת ישראל לארץ כנען: והנה לכאורה נראה קושי בענין זה, הנה א"י גבוהה מכל הארצות, ובפרט מארץ מצרים, שבירידתה נאמר (בראשית מ"ב ב') רדו שמה. וכשיצאו משם מה כתיב, (במדבר י"ג י"ז) עלו זה בנגב וכו'. ועמ"ש להפך, כי ארץ מצרים היא בעורף הגרון דז"א, וארץ כנען היא מן החזה ולמטה. ויש בזה שתי תשובות, הא' היא, כי אין עלייה וירידה במקומות, אלא בבחי' מעלתם, ע"ד מה שביארנו בסדר י"ג תיקוני דיקנא שבי"ג מדות ויעבור. וז"ס, (ישעי' מ"ה ז') יוצר אור ובורא חשך, כי הבריאה העליונה מיצירה, להיותה במקום הסתום, נקראת חשך. והיצירה התחתונה מבריאה, להיותה בגלוי, נקרא אור. וז"ס תחתונים למעלה, ועליונים למטה. כי גלוי האור נקרא עלייה, ומקום שהיא מכוסה, נקרא ירידה, כי הוא מניעת אור. ובפרט כשמסתלקים ומתעלמים בגרון כי אז הוא חסרון אור לגמרי. והתשובה השנית היא, כי בהיותם בגרון, אז תכליתם הוא לרדת עוד למטה, ולכן נקרא ירידה בחי' היותם שם. אבל

כשיוצאים מן הגרון, והנה הם נופלים עד היסוד כנז"ל, אז הם חוזרים לעלות בסוד אור חוזר, ואז נכנסים לארץ כנען כנז"ל, ולכן כתיב עלו זה בנגב: פרשת שמות (המשך) ונבאר עתה, דרוש גדול, כולל דרושים רבים, ובכללם יתבארו ענייני נסים דיציאת מצרים, ובמדבר, ובו נבאר ענין ישראל. ויעקב. ועשו. ורחל. ולאה. ודור המדבר. וערב רב. ומשה ואהרן ומרים. וענין המרגלים. ויהושע וכלב. וענין אפרים בן יוסף. ושני המטות, מטה האלהים. ומטה משה. וענין הבאר. ומן. וענני כבוד. וקצת רמז מאמר בספר הזוהר פרשת תצוה בענין הנהו תלת נקודין דכל עלמא, חורבא, וישובא, וג"ע הארץ: ודע, כי כל הבחי' הנזכר, כולם הם אורות שיוצאים מתוך ז"א הנקרא ישראל, וזה עניינם. כבר ביארנו פעמים רבים, ענין המוחין דז"א, איך הם כפולים, מצד אבא ומצד אימא. כי ג' מוחין שיש לו מצד אבא, נתלבשו תחילה בנה"י דאבא. ומוחין דמצד אימא, נתלבשו בנה"י

דאימא. ואח"כ נתלבשו גם נה"י דאבא, תוך נה"י דאימא, ואז נתלבשו ונתפשטו תוך ז"א: וב' המוחין הנקראים חו"ב דאבא, וכן דאימא, המלובשים בנו"ה של כל א' מהם, מתפשטים בשני קוים של זעיר, הימין והשמאל, עד סופם. אבל המוח האמצעי, הנקרא דעת, יש חילוק בין דאבא לדאימא, כי הדעת דמצד אימא, הוא ביסוד דאימא, ואין היסוד דאימא מתפשט בכל קו אמצעי דזעיר, כי היא נקבה, והיסוד שלה קצר מאד, ואינו מגיע רק עד החזה של ז"א בלבד. ולכן כאשר מוח הדעת מתפשט בכל גופא דז"א, יש בו בחי' אורות מכוסים, אותם שהם למעלה עד החזה. ואורות מגולים, אותם המתפשטים למטה מן החזה. אבל היסוד דאבא הוא ארוך, ובהתפשטו תוך יסוד דאימא, יוצא חוצה לו מן מקום החזה ולמטה, ומתפשט הוא לבדו, עד סיום היסוד דז"א עצמו ממש: ונמצא כי היסוד עצמו דאבא, נתגלה מן החזה, ולמטה. אבל אורות הדעת שבתוכו, הם סתומים בכלו. והנה מאלו הב' בחי' האורות, של יסוד דאבא ושל אימא, מתפשטים תוך זעיר כנז"ל.

ובכל אחד מהם, מתלבש בחי' מוח א' הנקרא דעת, כלול מחו"ג כנודע, ומהם יוצאות הארות לחוץ, ובוקעים דרך מחיצות גופא דז"א, ויוצאת הארתם לחוץ לגמרי, באחור ובפנים דז"א, ונעשים שם בבחי' פרצופים חלוקים, והם הבחינות הנז"ל, הנקרא, יעקב, ועשו, ודור המדבר, וכו': ונתחיל לבאר בחי' ההארות של יסוד דאימא, אשר להיותה נקבה, כלם יוצאות לצד האחור. משא"כ בהארות דאבא, היוצאות דרך פנים דז"א, בסוד (תהלים קל"ט ה') אחו"ר וקדם צרתני, שהם הנקבה והזכר. ונודע, כי גם או"א בתחלת אצילותם, נאצלו גם הם אב"א, והיתה אימא אחוריים דאבא, ואבא היה בחי' הפנים. ולכן אורות אימא יוצאות לצד אחור, ושל אבא לצד פנים: והנה נתבאר לעיל, כי האורות דחו"ג דדעת דמצד אימא, יש בהם ב' בחי', כי מן החזה ולמעלה, הם אורות מכוסים, תוך יסוד דאימא. ומהחזה ולמטה, הם אורות מגולים, כי אין היסוד דאימא מתפשט שם, כנז"ל, ולכן אין הארותיהם שוים. ובצאתם לצד האחור, נעשו שם

שתי פרצופים, אחד למעלה מהחזה, והוא הנקרא לאה, ולהיותה אורות מכוסים, היא דינים. ואחד למטה מן החזה, והיא הנקרא רחל, עקרת הבית, עיקרה של בית, לשתי סיבות, האחת היא, לפי שהיא מן האורות המגולים, ולכן היא יותר ממותקת מן לאה, כי הארותיה הם גמורות ומגולות. ועוד, כי רחל היא ספירה העשירית די"ס דאצילות, נוקביה ממש דזעיר, אבל לאה היא נבנת מאחוריים דמלכות דאימא, כמבואר עניינה בארך, במצות ולא ירבה לו נשים: גם נתבאר אצלינו, שנוי ב' שיש ביניהם, והוא, כי לאה עומדת באחורי זעיר מן החזה ולמעלה, ופניה כלפי אחור דזעיר, ובחי' זו נקרא פנים באחור. משא"כ ברחל, שעומדת אב"א. ועוד, כי אין באחוריהם שתי כותלים, רק כותל אחד מפסיק בלבד, בין זעיר, לנוקביה רחל, והיא בחי' אחוריים שלהם. וכאשר רוצים לחזור פב"פ להזדווג, צריכים הפלת תרדמה ונסירה, כנזכר באורך בדרוש ר"ה והשופר ע"ש: וטעם הדבר הוא זה, לפי שרחל מלכות דאצילות כנז"ל, ונקראת אספקלריא דלא נהרא מגרמה,

ולולי שבתחלה נתחברה חבור גמור עם ז"א ונכללה בו, והיתה עמו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לא היה חושש אח"כ לתקנה, ולהשפיע בה כל חסרונה הצריך לה. ולכן נבראו דבוקים אב"א כנזכר, ולא נבראו אדם וחוה מתחילה פרצופים מחולקים זה מזה: גם נלע"ד, ששמעתי טעם אחר בענין זה, והוא, כי הארות החסדים דיסוד דאימא, הם מתפשטים בגופא דזעיר, לתקנו ולהגדיל פרצופו כנודע, והגבורות לבדם נתנים לרחל לתקן פרצופה. ולהיות כי החו"ג הם שני חצאי מוח הדעת, ואין כל בחי' מהם מוח בפני עצמו. לכן גם זו"ן הנתקנים על ידיהם, נתחברו יחד, ואין ביניהם רק שני חצאי מחיצה, מפסיק באחוריו ובאחוריה, ובפרט כי בתחלה היו שתי אחוריהם נעשים מן הגבורות לבדם, ולכן היו נחלקות, חציים לאחוריים שלו, וחציים לאחוריים שלה, והם שני חצאי אחוריים. אבל אח"כ בעת הנסירה, כתיב (בראשית ב' כ"א) ויסגור בשר תחתנה. ואמרו שם בזוהר באדרת נשא, דשקיע חסד באתרהא. ולכן אז נעשה אליו אחוריים שלימים מן החסדים. ואליה אחוריים שלמים, מן

הגבורות. ומאחר שיש אחוריים שלמים לכל אחד מהם, לא הוצרכו להתחבר, ואז הוחזרו פב"פ: והנה נתבאר, כי אורות יסוד דאימא שהיא נקבה, יצאו לסבה זו לצד אחורי ז"א, ועשו שם ב' פרצופים נקבות, לאה, ורחל, זו למעלה מהחזה, וזו למטה מן החזה. ועיין למטה בענין מן וענני כבוד ובאר, שגם הם אורות של אימא: ונבאר עתה ענין אורות יסוד דאבא, שהוא דכורא, ולכן יוצאים לצד פנים דז"א, ומהם נעשים כמה בחי' של פרצופים אחרים. הנה גם ביסוד דאבא היו בו ב' בחי', כי בהתפשטו עד החזה, היו אורות החסדים והגבורות שבו מכוסים בב' לבושים, לבוש היסוד דאבא, ולבוש היסוד דאימא. ומן החזה ולמטה, היו האורות שבו מכוסים בלבוש אחד בלבד, שהוא יסוד דאבא. משא"כ באורות דאימא, כי אורות העליונים שלה שעד החזה, היו מכוסים בלבוש אחד בלבד, והוא היסוד דאימא. ושמן החזה ולמטה, היו מגולים לגמרי, בלי שום לבוש כלל. ולכן אורות דאימא המכוסים בלבוש א' בלבד, הוציאו הארתם לאחורי ז"א, ועשו פרצוף א'

של לאה, אלא שהיא דינים להיותה מאורות מכוסים, ואורותיה המגולים לגמרי, הוציאו הארתם, ועשו פרצוף רחל, עקרת הבית, בהארה גלויה באחורי ז"א, מן החזה ולמטה. אבל אורות יסוד דאבא אשר מן החזה ולמעלה, להיותם מלובשים תוך ב' לבושים כנז"ל, לא יכלו להוציא הארתם לחוץ לצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה כלל. אבל מן החזה ולמטה, שאין להם רק לבוש אחד, הוציאו הארתם שם לצד פנים דז"א, ועשו שם פרצופים רבים, כמו שיתבאר. וזהו הטעם, שאין שום פרצוף מחוץ לז"א לצד פנים מן החזה ולמעלה. עוד יש סבה אחרת, והוא, כי נודע (משלי ט"ז ט"ז) כי באור פני מלך חיים, והארת הפנים מבטלים הדינים, ואם היה איזה פרצוף עומד למעלה כנגד פני ז"א, היה מבטל השגחתו והארת פניו, ולא היו הדינים והחיצונים מתבטלים. ולכן הוצרך שלא להיות שם שום פרצוף כנגד פניו: וא"ת, הרי אף למטה יש להם בלבוש א' בבחי' האורות דאימא מן החזה ולמעלה, וא"כ למה שם

לא הוציאו למעלה רק את לאה, וכאן הוציאו כמה פרצופים כמו שיתבאר. והענין הוא, כי באחורי דז"א היה להם מקום להתפשט שתיהם, זו למעלה וזו למטה. אבל לצד פנים דז"א, שאין מקום להם להתפשט מן החזה ולמעלה לשתי סיבות הנז', לכן נתפשטו כלם למטה מן החזה, ושם הוציאו כל פרצופיהם: עוד סבה שנית, כי אלו האורות דיסוד דאבא אשר מן החזה ולמטה, מלבד שאין להם רק לבוש א', עוד יש להם הארות גדולות מן האורות המגולים דאימא, שמאירים בתכלית הארה, להיותם מגולים, והם מאירים בכלי היסוד דאבא מבחוץ, והם מבפנים, ומזדכך הכלי ונבקע, כמו שנתבאר לקמן בענין יעקב, ויכולים להוציא הארתם לחוץ, עם היותם מתלבשים תוך לבושים, ולכן הוציאו שם כל אותם הפרצופים: ונבאר עתה ענין הפרצופים הנעשים מהארות יסוד דאבא היוצאים חוץ לז"א כנזכר: והנה צריך שתדע, כי יסוד דאבא עם היותו כלי, עכ"ז הוא זך מאד, להיותו מבחי' אבא עילאה, ובפרט בהתפשטו מן החזה ולמטה, שאז הוא מגולה לגמרי כנזכר. ובפרט שאורות

דאימא מאירים סביבותיו, וכפי זה ודאי שהאורות שבתוכו יכולים לצאת מכל סביבותיו ולהאיר בחוץ, אף גם באחורי ז"א, אבל לפי שלעולם אימא שהיא נקבה מאירה לצד אחור כנז"ל, כי שם הוציאה פרצוף רחל, ולכן אין אורות אבא יוצאים לצד אחור. אמנם שאר צדדי הז"א, ודאי שהם פנויים, ולכן יכולים הם להתפשט בג' צדדי ז"א, והם, מצד ימין, ומצד שמאל, ומצד פניו, חוץ מרוח רביעית שהוא צד האחור לבדו, כי שם נתפשטו אורות אימא להיותה נקבה כנזכר: ונמצא כפי זה, כי כיון שהם מתפשטים לצד ימין ולצד שמאל דז"א, ועושים שם ב' פרצופים, באופן שיש שם שורה אחת של שלשה פרצופים, והם, פרצוף ז"א באמצע, וב' הפרצופים זה מימינו וזה משמאלו. וא"כ גם כשהם מוציאים הארתם לצד פנים דזעיר, יעשו שם שורה אחרת של שלשה פרצופים, ע"ד השלשה הנז'. ויהיה פרצוף א' באמצע כנגד פני ז"א, וב' פרצופים אחרים מימינו ומשמאלו, כנגד פני שני הפרצופים שבימין ושמאל ז"א. והרי הם ב' שורות,

זו לפנים מזו, ואין שורה פחותה מג' פרצופים כנזכר: והנה במצות לא ירבה לו נשים נתבאר, כי המלכות דיסוד דאבא, בהיותה למעלה בדעת דזעיר, הוציאה שתי הארות זו מחוץ לזו, והם ב' בחי' לאה. וכן המלכות דאימא, הוציאה ב' הארות לאה זו מחוץ לזו. והנה כן הענין כאן, כי היסוד דאבא שהוציא הארתו לחוץ, כנגד פני זעיר, הוציא עוד הארה אחרת יותר לחוץ ממנה, וגם היא כלולה משלשה פרצופים בשורה א'. ונמצא, כי הארת הימין היא כפולה, והארת השמאל היא כפולה, והארת הפנים היא כפולה. והרי הם ג' שורות זו אצל זו: שורה א', היא ג' פרצופים, וה"ס ז"א באמצע. ושני פרצופים, הנקרא מן, וענני כבוד. זה בימינו, וזה בשמאלו, מן החזה ולמטה. ונמצאו זה עומד מבחוץ, לצד ימין הנצח דזעיר. וזה עומד מבחוץ, לצד שמאל הוד דז"א: שורה ב', אשר להלאה משורה הא' כלפי פניה, הם ג' פרצופים אחרים, והם פרצוף הנקרא דור המדבר באמצע, כלפי פנים דז"א ממש. וב' פרצופים אחרים, הנקרא ב' המטות, מטה האלהים,

ומטה סתם. זה בימינו, דפרצוף דור המדבר, וזה בשמאלו. והם עומדים כלפי פניהם, של ב' פרצופים, דמן, וענני כבוד: שורה ג', להלאה משורה שניה, והיא היותר רחוקה מז"א. גם היא ג' פרצופים אחרים, פרצוף אמצעי, העומד כלפי פנים דפרצוף דור המדבר, הוא הנקרא יעקב. וב' פרצופים אחרים, זה בימינו, וזה בשמאלו, נקראים ערב רב, ועשו בן יצחק אחיו של יעקב. והנה הם ט' פרצופים, וזה ביאורם, ונתחיל לבאר תחלה השורה החיצונה שבכלם, ואח"כ השנית, ואח"כ הפנימית משלשתם: שורה החיצונה, היא יעקב באמצע, וערב רב בימינו, ועשו בשמאלו. והנה ענין יעקב היא באופן זה, הנה נתבאר לעיל, כי היסוד דאבא מן החזה ולמטה, היא מגולה, ואז אורות החסדים המגולים דאימא, מאירים בו בכל צדדיו, וגורמים שיתגדלו אורותיו הפנימיים. ובוקעים את הכלי דיסוד דאבא, ויוצאים לחוץ מן היסוד עצמו דאבא, והרי זו בקיעה א'. עוד הם בוקעים את הכלי דגופא דז"א, ויוצאים מחוץ לז"א, ושם עושים הארה שנית, הנקרא

יעקב, על שם היותו נעשה מכח הבקיעה כנזכר. משא"כ באורות דיסוד דאימא, שהם מגולים מאליהם, בלי בקיעת היסוד שלהם: וז"ס תרי זמנין יעקב יעקב, שנזכר בפרשת וישלח, וביארו באדרא רבא, יעקב קדמאה לא שלים, בתראה שלים. והענין הוא, כי ע"י בקיעה הראשונה, יצאו האורות מחוץ ליסוד דאבא, תוך גופא דז"א, ושם נעשת בחי' הארה אחת, הנקרא יעקב הפנימי. וע"י בקיעה השנית, יצאו מחוץ לגופא דזעיר, ושם נעשה יעקב החיצון. ע"ד מ"ש במצות ולא ירבה לו נשים, בענין שני בחינת לאה, שיוצאות ממלכות דאבא, ושתים ממלכות דאימא וע"ש: והנה יעקב קדמאה, הוא החצון, שהוא הראשון ממטה למעלה. ועוד, כי יעקב אע"ה, בתחלה נעשה מרכבה אליו, ואח"כ נזדכך יותר ע"י מעשיו, ונעשה מרכבה ליעקב הפנימי. ונמצא, כי