# שער הפסוקים — סימן ב':

[קריאה בקורא](/reader/kabala-6f90e09744b1/1/25/)

<div lang="he" dir="rtl">

סימן ב&#x27;: 
ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו: 
הנה נודע מ&quot;ש ז&quot;ל בספר הזהר פרשת שמות, בזה הפסוק, כי מרחוק דא חכמה. והענין הוא, 
כי מרים אחותו של משה, היא רחל נוקבא דז&quot;א. ומשה הוא יסוד דאבא בתוך זעיר, ואינה 
יכולה היא לקבל אורות דאבא, ממקום היותם מתפשטים תוך נה&quot;י דז&quot;א, המכוונים כנגדה 
כנודע, לפי שהאורות הגדולים בהיותם מקרוב, מחשיכים עיני הרואה אותם. אמנם מבחי&#x27; 
אורות דמוחין דאבא אשר בחג&quot;ת דז&quot;א, משם נמשכת הארה אליה מרחוק, ויכולה לקבלה, 
כמבואר אצלינו בכוונת ברכת אבות דתפלת שחרית של חול וע&quot;ש, ונמצא כי כל הארות אבא הם 
מרחוק, וכנזכר ג&quot;כ למעלה בדרוש שקדם, בענין יעקב ודור המדבר: 
ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי וגו&#x27;: 
הנה ר&quot;ת &#x27;מן &#x27;העבריות &#x27;ותניק &#x27;לך, הוא מהול. לרמוז מ&quot;ש חז&quot;ל, שמשה נולד מהול, (ספר 
הלקוטים) לכן לא רצה לינק מן הנכריות. וז&quot;ש, ותרא אותו כי טוב הוא, פי&#x27;, ראתה ביסוד 


שלו, כי טוב הוא. כי הערלה הוא רע, והוא טוב, מהול: 
ויהי בימים ההם וירא איש מצרי מכה איש וגו&#x27;: 
הנה אמר הכתוב מאחיו, לשון רבים. וקרי ביה מאחיו, לשון יחיד, בחירי&quot;ק תחת החי&quot;ת. 
לרמוז מ&quot;ש אצלינו, בפסוק כי שבעתים יוקם קין, כי זה המצרי, הוא תערובת הרע שבקין, 
אחיו של הבל, שהוא משה. ונמצא, כי ראה ברוח קדשו, כי המצרי הזה המכה את האיש העברי, 
היה מן הרע של אחיו, של קין, ולכן הרגו בשם המפורש, לתקנו, כנזכר ע&quot;ש: 
&#x27;מי &#x27;שמך &#x27;לאיש &#x27;שר &#x27;ושופט עלינו: 
(מזולתו) הנה ר&quot;ת, מי שמך לאיש שר ושופט, הוא משלש. רמז לו, כי נתגלגל שלשה 
גלגולים, משה, שת, הבל. ר&quot;ת של שמו. הנה נתבאר, כי ס&quot;ת של מ&quot;י שמ&quot;ך לאי&quot;ש, שם יכ&quot;ש, 
שהוא חצי שם נגדיכ&quot;ש. והוא אחד משם בן מ&quot;ב, להודיע, כי בשם זה של יכ&quot;ש, הרג את 
המצרי. ולא נשתמש רק בחצי השם הנזכר. וז&quot;ש רז&quot;ל מלמד שהרגו בשם המפורש. ולפיכך 
הוצרך לברוח מפני פרעה: 
ולעת&quot;ל ישתמש בו. וז&quot;ס מש&quot;ה, (בראשית מ&quot;ט י&#x27;) עד כי יבא שילה, בגימטריא משה, וישתמש 


בו השם הרמוז בר&quot;ת &#x27;כי &#x27;יבא &#x27;שילה, ר&quot;ת יכ&quot;ש. עוד נסיים ביאורו לקמן בפסוק וירא 
והנה הסנה בוער באש, וע&quot;ש תשלומו: 
הגהה א&quot;ש, גם שם זה נרמז ליודעי מדע, בפסוק (תהלים צ&quot;א י&quot;ד) אשגבהו &#x27;כי &#x27;ידע &#x27;שמי, 
ר&quot;ת יכ&quot;ש. ורמזו זה חז&quot;ל, לסוד שם המפורש הזה, באמרם במשנה (אבות משנה י&quot;ג) הוא היה 
אומר, נגד שמא, אבד שמיה. ומלת נג&quot;ד, הוא חצי הראשון של שם הנזכר. ורמזו חז&quot;ל, כי 
המושך חצי השם האחרון, מאבד שם אותו האיש הנזכר עליו, וממית אותו. ויהיה נגד מלשון 
המשך, כי תרגום משכו, נגידו. ונרמז חצי השם במש&quot;ה למשה (שמות ל&quot;ד י&#x27;), נגד כל עמך 
אעשה נפלאות וגו&#x27;, ודי בזה: 
ולכהן מדין שבע בנות וגו&#x27;: 
הנה משה לקח את בת יתרו, כי יתרו הוא קין, וב&#x27; שמותיו קני ויתרו, הם על שקנא על 
תאומה יתירה, שנולדה עם הבל ולקחה, ולכן הוצרך לחזור ולתתה לו. והנה כהן מדין, 
בגימטריא זהו קין ע&quot;ה. ונקרא כהן מדין, כי הוא כהן ובכור וראשון, למדיינים ולקטטות 


ומריבות, שנתקוטט עם אחיו: 
ועוד יתרו, יתר ו&#x27;, שהוא אות יתירה שנתנה לקין, ועיין בתיקונים. וזהו מש&quot;ה, מכה איש 
עברי מאחיו, קרי ביה מאחיו, כי אחיו, היה כאשר ביארנו למעלה: 
ואל תתמה, איך היו שניהם אחיו, יתרו והמצרי בזמן אחד, כי קין היה מעורב מטו&quot;ר, והרע 
בא במצרי, ונהרג על דבר שלומית בת דברי, מדה כנגד מדה, כמו שהרג להבל על עסקי אשה, 
בהיותם בשדה, אף כאן (שמות ב&#x27; י&quot;ב) ויפן כה וכה, ראה מה שעשה לו בבית, ומה שעשה לו 
בשדה, והרגו. ועיין בתיקונים דף קי&quot;ב. והטוב בא ביתרו, ונתן לו בתו, לתקן את אשר 
עוות, וז&quot;ש (שם ב&#x27; ב&#x27;) ותרא אותו כי טוב הוא. כי היתה יראה שלא יהיה קין שהיה בו 
טוב ורע, וכשראתה כי טוב הוא לבד בלא רע, אז ותצפנהו. כתיב הכא ותרא אותו, כי טוב 
הוא, וכתיב התם ותרא האשה כי טוב העץ וגו&#x27;, והכא כתיב מלת הוא יתרה. עיין בתיקונין 


דף קי&quot;ב ע&quot;א: 
עוד אני אומר, כי כאשר הרג משה את המצרי, יצאה נפשו ונדבקה בנפש יתרו, ואז חזר 
בתשובה, ופירש מע&quot;ז, ונדוהו. ולפיכך הרגו בשם המפורש, בשם בן מ&quot;ב, לתקן נפשו והועיל 
לו. (א&quot;ש, זהו שם יכ&quot;ש, הנז&quot;ל). ואין לי בזה קבלה מכרחת. ומצאתי בספר הזוהר, שלא 
רצה פינחס להרוג לבלעם בשם המפורש, כדי שלא תכלל נפשו בו. ואפשר שזהו מ&quot;ש חוה, 
(בראשית ד&#x27; א&#x27;) קניתי איש את ה&#x27;, דהיינו קני את ה&#x27;, ע&quot;י שם המפורש. ומצאתי בספר 
מאירת עינים, כי נפשו של קרח, הוא נפשו של קין. וא&quot;כ נמצא לפי זה, שנתגלגל שלשה 
פעמים. הנה יוכבד בגימטריא מ&quot;ב, ע&quot;כ נמצא מכת&quot;י הרב זלה&quot;ה: 
א&quot;ש, וז&quot;ש (במדבר ל&quot;א ח&#x27;) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב, ולא בשם המפורש, הפך מה ששאל 
הוא ואמר, (שם כ&quot;ג י&#x27;) תמות נפשי מות ישרים בשם המפורש, וגם בנשיקה כדי להתקן, 
כנלע&quot;ד: 
ויואל משה לשבת את האיש: 
(מזולתו) הנה ר&quot;ת &#x27;לשבת &#x27;את &#x27;האיש, הוא לאה, לרמוז כי משה ע&quot;ה, אתדבק בלאה עלמא 


דאתכסיא. וכן במזמור שלו, (תהלים צ&#x27; א&#x27;) תפלה למשה איש האלהים לרמוז את הנז&quot;ל. (ע&quot;כ 
מזולתו): 
סימן ג&#x27;: 
ומשה היה רועה: 
כבר הודעתיך, כי הוא גלגולו של הבל בן אדה&quot;ר, שגם הוא היה רועה לשעבר. כמש&quot;ה 
(בראשית ד&#x27; ב&#x27;), ויהי הבל רועה צאן. וזש&quot;ה היה רועה, לשון לשעבר. גם נתבאר טעם, למה 
משה היה רועה. ויבא הר האלהים חורבה, כבר הודעתיך, כי אחוריים של שם אלהים בפשוטם, 
הם בגימטריא ר&#x27;, ועם כללות חמשה אותיות עצמם דאלהים, הם נקראים הר האלהים: 
וירא מלאך ה&#x27; אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו&#x27;: 
הגהה אמר שמואל, בפסוק זה מצאתי שני דרושים, ואכתוב את שניהם, זה אחר זה, כאשר 
עיניך תחזינה מישרים: 
כבר הודעתיך ג&#x27; גלגולי משה, שנרמזו בג&#x27; אותיות שמו, והם מש&quot;ה, והם נוטריקון &#x27;משה 
&#x27;שת &#x27;הבל. והם ממטה למעלה, בסדר תולדותם. ואמנם לא נתקן עדיין במשה, רק ב&#x27; אותיות 
ראשונות של שת והבל, והם ש&quot;ה שבמשה, ועדיין היו אותיות תבל מן שת והבל, חסירי 


התקון, עד הזמן הזה. ולכן נגלה אליו בלבת אש מתוך הסנה, לרמוז כי אלו האותיות של 
תבל שהם בלתי מתוקנים, ונתחלפו בצרוף לב&quot;ת אש, על שם כח הדין, כי לא נתקנו בו 
עדיין. ואז נתבסם משה, ונתקרב אליהם, ולקחם ונשלם תקון שת והבל לגמרי במשה, שהוא 
גלגולו השלישי: 
ונמצא, כי שת והבל הם אותיות אלו שלהב&quot;ת י&quot;ה, כי הם השלהבת והנשמה היוצאת משם י&quot;ה, 
שהוא אבא. וטעם קריאהם שלהבת, הוא כנודע ענינה אצלינו, בענין רחיצת האדם בכל ערב 
שבת פניו ידיו ורגליו במים חמין. ושם נתבאר כי בחינת שם י&quot;ה, בכל בחינותיו במלואו 
ובפשוטו, נקרא שלהבת וע&quot;ש. וכבר ביארנו בענין בלעם, כי אחיזתו היתה בשתי אותיות ב&quot;ל 
של הבל, בזמן שעדיין היו חסירי התקון, והם ב&quot;ל מן בלעם: 
וסוד הענין הוא, כי אותיות שבשמות בני האדם, מורות, על בחי&#x27; הניצוצות של הנשמות 
הנתונות בו. ומי שהוא מגולגל, יש בו אותיות המורות על הניצוצות שנתקנו בו, והשאר 


חסרות ממנו, להורות, כי עדיין הם מעורבות בקליפה הנקרא רע. ולכן נאחז בלעם בשתי 
אותיות בל של הבל, שלא נתקנו, להיותו נגדיי ממש אליו. כי משה מן דעת דאבא בקדושה. 
ובלעם מדעת דאבא בקליפות. בסוד (קהלת ז&#x27; י&quot;ד) גם את זה לעומת זה עשה האלהים. ואין 
הנשמה נמסרת ביד הקליפה, אלא במקום הנגדיי, ומכוון כנגדו ממש, וזכור כלל זה: 
וכאשר נתקן, וירא ה&#x27; כי סר לראות, ונתקן הבל, וכמו שנבאר, אז ויקרא אליו משה משה 
להורות איך נתקן כבר, וקראו שני פעמים משה משה, רמז לבחינתו קודם התקון, ולבחינתו 
אחר התקון. ולפי שלא היה החסרון ההוא גדול, לכן לא פסיק טעמא בינייהו, כנזכר באדרת 
נשא וכבר הודעתיך ענין ג&#x27; גלגוליו הנזכר, שהם בחי&#x27; נר&quot;ן, וע&quot;ש: 
ואומרו וירא ה&#x27; כי סר לראות, ולא אמר כי נקרב לראות, רמז בזה בחי&#x27; תיקונו, ולאיזו 
מדריגה עלה, עתה במראת הסנה, ונרמזה במלת סר. והענין הוא, כי הגיע למדריגת הדעת 
דז&quot;א, כנודע אצלינו. והנה הדעת הזה, הוא מכריע בין תרין מוחין, הנקרא חו&quot;ב, ומהם 


לוקח בחינת הוי&quot;ה דמ&quot;ה דאלפי&quot;ן בבחי&#x27; פשוטה דרך פנים, שהוא בגימטריא כ&quot;ו. ובבחי&#x27; 
אחוריה הפשוטים, שהם בגימטריא ע&quot;ב. ובבחי&#x27; אחוריה המליאים באלפי&quot;ן שהם בגימטריא 
ק&quot;ל. וג&#x27; בחי&#x27; אלו, שהם, כ&quot;ו, ע&quot;ב, ק&quot;ל, הם בגימטריא ברו&quot;ך, כנרמז אצלינו בתחלת 
ברכת אבות דשחרית דחול. וכל אלו יצאו משרש החכמה. ולכן אם תחבר עמהם מספר ל&quot;ב 
נתיבות החכמה יהיה הכל בגימטריא ס&quot;ר, והם בחי&#x27; תרין עטרין שבדעת, שהם חו&quot;ג, 
והגבורות הם ק&quot;ל האחד, של האחוריים המליאות. והחסדים הם ע&quot;ב דאחוריים פשוטים, שהם 
בגימטריא חסד, ותחברם עם חשבון כ&quot;ו דפנים של ההוי&quot;ה, ועם ל&quot;ב נתיבות החכמה, הרי 
הק&quot;ל הב&#x27; של החסדים, וב&quot;פ ק&quot;ל הם ס&quot;ר. וזש&quot;ה, וירא ה&#x27; כי סר לראות, שעלה אל הדעת 
הנקרא סר: 
עוד יש דרך שני בענין הדעת דזעיר הנקרא סר, ונתבאר אצלינו בדרוש פסח ויציאת מצרים 
באורך, וזה עניינו בקיצור, הנה הדעת דז&quot;א, כולל עשר הויו&quot;ת, מבחי&#x27; דעת דיסוד דאבא, 


שהם בגימטריא ס&quot;ר. ועשר שמות אהי&quot;ה מצד היסוד דאימא, והם בגימטריא רד&quot;ו. וכבר נתבאר 
למעלה, בטעם גלות ישראל ומצרים, בפסוק ויקם מלך חדש, כי כל הדור ההוא, היו ניצוצות 
השחתת זרע של אדם, הנמשכות ממוח הדעת ממש, והם נשמות מעולות. ולהיותם משם, היו 
צריכות להיות בגלות, כמנין רד&quot;ו שנה, שהם עשר שמות אהי&quot;ה שבדעת דמצד אימא כנזכר. 
וזהו מה שרמז יעקב לבניו, (בראשית מ&quot;ב ב&#x27;) רד&quot;ו שמה. אבל משה חשב, שהיו צריכים 
להתאחר עוד שנים אחרות, להשלים מנין ס&quot;ר, שהם כנגד עשר הויו&quot;ת שבדעת, וא&quot;כ עדיין 
זמן הגלות, ואין זמן גאולת ישראל. וז&quot;ש, וירא ה&#x27; כי ס&quot;ר לראות, שראיית משה היתה 
באותם ס&quot;ר הויו&quot;ת, והודיעו שטעה בחשבונו, כי כבר הגיע זמן גאולתם, לפי שאין גלותם 
אלא במשך רד&quot;ו שנים, כמספר עשר שמות, כי שם הוא הפגם שלהם. וזש&quot;ה, כה תאמר אהי&quot;ה 
שלחני אליכם, כי כיון שתקנו בחי&#x27; שם אהי&quot;ה, משם תהיה גאולתם: 
ובזה יתבאר לך, למה יציאת מצרים היא מבחי&#x27; אימא עילאה כנודע, והוא, כי היא נקרא 


אהי&quot;ה, ומשם היתה גאולת מצרים. ואומרו כה תאמר לבני ישראל אהי&quot;ה, הענין הוא, כי 
אהי&quot;ה דמלוי ההי&quot;ן במלוי מלואו, יש בו כ&quot;ה אותיות, וז&quot;ס כה תאמר לבני ישראל אהי&quot;ה. 
והנה אם תסיר ממנו ד&#x27; אותיות פשוטות, ישארו אותיות האחרות כ&quot;א, כחשבון ד&#x27; אותיות 
הפשוטות עצמם, שהם אהי&quot;ה. ואומרו אהי&quot;ה אשר אהי&quot;ה, הענין הוא, דע, כי אהיה דיודי&quot;ן 
עולה מלויו לבד ת&quot;ק ע&quot;ה, כמספר אש&quot;ר. ונמצא כי אהי&quot;ה עצמו נעשה אשר. וז&quot;ס מ&quot;ש בספר 
הזוהר, על פסוק מאשר שמנה לחמו, שהוא באימא הנקרא אהי&quot;ה, ונעשת אשר: 
א&quot;ש, צ&quot;ל ולומר, כי אהי&quot;ה דיודי&quot;ן ברבועו עולה בגימטריא תקמ&quot;ד, ובהסירך ממנו מ&quot;ד 
שהוא העיקר, ישארו ת&quot;ק, וע&quot;ה עולה תק&quot;א כמנין אש&quot;ר. ועיין בספר זה בהושע סי&#x27; י&quot;ד, 
בפסוק שובה ישראל וגו&#x27;, זה החשבון באמיתות: 
(מזולתו) עוד פי&#x27; ב&#x27;, על הפסוק הנזכר, וז&quot;ל, וירא מלאך ה&#x27; אליו בלב&quot;ת אש מתוך הסנה. 
סוד המלאך הזה, אינו מלאך ממש, אמנם הוא שם אלהים, עם ה&#x27; אותיות, בגימטריא מלאך. 


ולכן נראה אליו בבחי&#x27; הדין הקשה, שהיא לבת אש. ונלע&quot;ד חיים, כי גם אלהי&quot;ם במלוי 
יודי&quot;ן ע&quot;ה בגימטריא א&quot;ש, והנה שם אלהים מצטרף במאה ועשרים צירופים כנודע והם 
בגימטריא הסנה. ורצה משה לראות ולידע, אם כל הק&quot;ך צירופים נתמתקו ונתקנו, כי אז 
היתה גאולת עולמים. אמנם לא היה כן, כי עדיין לא נתמתקו רק קצתם, ולכן היה אחרי 
גאולת מצרים, עוד גליות אחרות. אמנם לעת&quot;ל שיתמתקו כלם, אז תהיה תשועת עולמים, ולכן 
הוזכר בזה שם אלהים, כמש&quot;ה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנ&quot;ה. גם הזכירם בשם לב&quot;ת אש, 
ולא אמר להבת אש, וחסר ממנו אות ה&#x27;, לרמוז על חסרון תקונם כלם, רק קצתם: 
והנה סוד לב&quot;ת זו, הם סוד ד&#x27; שמות, יהוה, יהוה, מצפץ, יה אדני. כ&quot;ו כ&quot;ו ש&#x27; ט&quot;ו ס&quot;ה 
היוצאים מן ד&#x27; אותיות אהי&quot;ה, שהם המתגלים ביום שבת קדש, כנזכר בר&quot;מ פרשת יתרו והם 
בגימטריא לבת: 
והנה ג&#x27; שמות אחרים הנזכר שם, שהם, אל, אלהים, מצפץ. ל&quot;א פ&quot;ו ש&#x27; היוצאים מג&#x27; אותיות 


יה&quot;ו, הם בגימטריא זי&quot;ת. ואם תסיר מהם ההוי&quot;ה, ישאר מזי&quot;ת שמ&quot;ן. (א&quot;ש, ע&quot;ה) וז&quot;ס 
פסוק שמן זית זך: 
א&quot;ש, הענין הוא כך, שמן יוצא מזי&quot;ת, בהסירך מהחשבון ז&quot;ך: 
ואם תחבר כל השבע שמות ההם, של בחי&#x27; שבת, שהם זי&quot;ת ולב&quot;ת, יהיו בגימטריא שלהב&quot;ת של 
נ&quot;ר שבת. תוסיף עליהם אהי&quot;ה דההי&quot;ן שהוא קנ&quot;א, כמנין מקוה של טבילת שבת, יהיו 
בגימטריא אלף עלמין דכסופין, שממשיך עליו: 
א&quot;ש, לא יכולתי להתאפק לחשבון זה, ובודאי ט&quot;ק גדול נפל בזה, ובאולי הלשון הוא כך, 
כי מעיקרא יסוד הד&#x27; שמהן, הוא שם אהי&quot;ה כנודע. ויסוד השלש שמהן, הם שם יה&quot;ו, שגם 
הוא שם אהי&quot;ה כ&quot;א. ומקודם הם שני אלפי&quot;ן, אלף אחת של שם אהי&quot;ה, נעשה אהי&quot;ה דההי&quot;ן 
קנ&quot;א, כדברי הרב ז&quot;ל. ואלף שנית של שם אהיה, היוצא משם יה&quot;ו, תחשוב אותה במלואה 
קי&quot;א, ובכולל קי&quot;ב, והשתא אתי שפיר החשבון, כי שלהבת חסר קי&quot;ב, כדי להשלים חשבונה 
לזי&quot;ת ולב&quot;ת, ובזאת האל&quot;ף במלואה קי&quot;ב, עולה כמספר לב&quot;ת זי&quot;ת. והאלף האחרת, הוא 


אהי&quot;ה דההי&quot;ן קנ&quot;א, סך הכל אלף עלמין. ולהיות החשבון הזה באלפי&quot;ן, נעשה אלף עלמין 
דכסופין, כנלע&quot;ד: 
וז&quot;ס שלח נא ביד תשלח, ר&quot;ת שלהבת הנזכר: 
א&quot;ש, ג&quot;ז לא הבנתי, כיצד הוא הר&quot;ת. והנלע&quot;ד לומר כך, כי שלח נא ביד תשלח ר&quot;ת שלהב&quot;ת 
י&quot;ה בגימטריא, והשתא אתי שפיר: 
או ירצה באופן אחר, כמש&quot;ל בפרשת וירא כי מלת שלהבת עם כללותם, בגימטריא תשלח. וגם 
זה אתי שפיר, והוא צרוף ש&quot;ה לב&quot;ת, בסוד שה פזורה ישראל. (ירמיה סי&#x27; ו&#x27;) וז&quot;ס, עד כי 
יבא שיל&quot;ה, בר&quot;ת וס&quot;ת ש&quot;ה. וע&quot;ל בפסוק מי שמך לאיש וגו&#x27;: 
ויאמר אנכי אלהי אביך: 
(מזולתו) כבר הודעתיך, כי משה הוא הבל. וא&quot;כ יחזור מלת אביך, לאב הראשון, אדה&quot;ר, 
אביו של הבל. גם רמז בפסוק זה, לד&#x27; רגלי מרכבה, והם, דוד, אברהם, יצחק, ויעקב. 
והזכיר את השכינה השורה על ד&#x27; רגלי המרכבה הנזכר. וזהו אנכי אלהי אביך, הוא השכינה, 
אלהי דוד, כמו שנודע כי דוד הוא גלגולו של אדם. ואחר כך הזכיר שלשה אבות, אלהי 


אברהם, אלהי יצחק, ואלהי יעקב: 
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה וגו&#x27;: 
הנה מלת לכה, יורה שילד מעצמו בלי שישולח מאתו יתברך. ומלת ואשלחך, יורה הפך מזה. 
אבל הענין הוא, כי הקב&quot;ה היה שולחו בשליחות זה, ויש בו רעה שהיא טובה, כי ע&quot;י 
שליחות הזה כתיב תכבד העבודה על האנשים וגו&#x27;, והטובה באה באחרונה, שיצאו ישראל 
ממצרים. והנה מצינו, כי אעפ&quot;י שהכל בא מאתו יתברך, אין הקב&quot;ה מייחד שמו על הרעה. 
ולכן בבחי&#x27; הרע הנמשך בשליחות הזה, אמר לכה, מעצמך. ובבחינת הטוב שאני עתיד לגאלם, 
אמר ואשלחך. והוא ע&quot;ד מ&quot;ש אצלינו בישעיה בפסוק את מי אשלח ומי ילך לנו. (ע&quot;כ 
מזולתו): 
ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה וגו&#x27;: 
(מזולתו) אחז&quot;ל, שכאשר אמר למשה אהיה אשר אהיה, אהיה עמהם בצרה זו, ואהיה עמהם בצרה 
אחרת. א&quot;ל, דיה לצרה בשעתה. חזר וא&quot;ל, כה תאמר אהיה שלחני אליכם. א&quot;ל, יפה דברת 
וכו&#x27;. וצריך לדעת, איך נעלמת תשובת משה מן הקב&quot;ה. והענין הוא, כי הקב&quot;ה הודיע למשה, 


מה שיארע להם כל הגליות ארבעה, והבטיחו שיהיה עמהם בכולם. אבל לא היתה כונתו יתברך 
שיגלה הדבר הזה לישראל עצמם, וע&quot;כ לא אמר תחלה, ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהי&quot;ה אשר 
אהי&quot;ה, כי אין זה רצונו שיאמרהו לישראל, זולתי הודעה לבד למשה. ומשה חשב, כי מכיון 
שהתשובה הזאת מוסב על שאלתו ששאל, מה אומר להם, שהיתה תשובה ג&quot;כ דרך ציווי, ולא 
הודעה לבד. וע&quot;כ אמר לו, דיה לצרה בשעתה. אז השיבו הקב&quot;ה, יפה דברת. אמנם זו עצמה 
כונתי, כי כה תאמר להם לבני ישראל, אהי&quot;ה שלחני אליכם בלבד, ולא תזכיר מה שהודעתיך 
בתחלה: 
גם אפשר יובן, במ&quot;ש באותיות דר&#x27; עקיבא, כי הקב&quot;ה חתם את שמו ואת עולמו, בשם אהי&quot;ה 
אשר אהי&quot;ה, שאלמלא החותם הזה שהוא אהיה אשר אהיה, כל המזכיר שמו יתברך, היה נשרף 
באש. וע&quot;כ גלה לו הקב&quot;ה בתחלה החותם הזה, כדי שלא ישרף משה בשמעו אח&quot;כ שמו יתברך, 
ואח&quot;כ הזכיר את שמו, ואמר כה תאמר אהי&quot;ה שלחני אליכם, שהוא השם בעצמו ודע כי שם 


אהי&quot;ה דההי&quot;ן, שהוא השלישי, יש בו כ&quot;ה אותיות, וזה רמז בהזכירו את אהי&quot;ה השלישי, 
ואמר בו מלת כה, לרמוז אל האמור. (ע&quot;כ מזולתו): 
סימן ד&#x27;: 
ויאמר ה&#x27; אליו מי שם פה לאדם: 
זה הענין הוא, באחוריים המלאים דהוי&quot;ה דמלוי אלפי&quot;ן, שהוא בגימטריא ק&quot;ל. והנה השלשה 
אותיות הראשונות, שהם, יו&quot;ד, יו&quot;ד ה&quot;א, יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו, עולים בגימטריא פ&quot;ה, הם 
בדכורא. ואות ה&quot;א אחרונה, שהיא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, בגימטריא מ&quot;ה, ובגימטריא אד&quot;ם, 
והוא בנוק&#x27;. נמצא, כי שלשה אותיות הראשונות נעשות פ&quot;ה, לאדם שהיא אות האחרונה 
ברבועה כנזכר: 
ויחר אף ה&#x27; במשה ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי: 
(מזולתו) פי&#x27;, כי הלוים הם משרש קין, והכהנים משרש הבל. והנה משה הוא מן הבל, ולכן 
אמר לו, כי אהרן לבדו הוא אחיך בן אביך והוא לוי. אבל אתה, אעפ&quot;י שאתה אחיו, אינך 
לוי, לפי שאתה גלגולו של הבל: 
וילך משה וישב אל יתר חתנו: 
צ&quot;ע, כי התחיל ביתר, וסיים ביתרו. כמש&quot;ה, ויאמר יתרו לך לשלום. והענין הוא, כי משה 


הוא בסוד אות ו&#x27; של ההוי&quot;ה כנודע, ובהיותו עם חמיו, נקרא חמיו יתרו בוא&quot;ו יתירה. 
אבל בהתרחקו ממנו, נקרא יתר. ולכן בתחילת ההליכה אליו, שהיה רחוק ממנו נקרא יתר. 
ובהיות אצלו, כתיב ויאמר יתרו. (ע&quot;כ מזולתו): 


</div>
