סימן ל"א: וחצית את המלקוח בין תופשי וגו': צריך לדייק, כי מאחר שאמר וחצית את המלקוח, היל"ל ונתת לאלעזר, ולמה חזר לומר ממחציתם תקחו. גם כי בתחלה כתיב, אחד נפש מהמש המאות, ואח"כ כתיב, אחד אחוז מן החמשים, ושינה מלשון זה ללשון זה. ולמה נתן לאלעזר אחד מחמש מאות, וללוים אחד מן חמשים. ולמה במחצית בני ישראל, הוסיף ואמר מכל הבהמה. ולמה במחצה הראשונה, כתיב ויהי המכס ומכסם לה', וממחצית בני ישראל, לא הזכיר לשון מכס. ואמנם כפי הפשט הוא, כי במחצית הראשון, לא היו מדקדקים בחשבון, אמנם היו אומרים, כמה אלפים הוא בבקר, שנים ושבעים אלף, א"כ מגיע מכסם שנים ושבעים בקר, וכן בשאר, ולזה אמר ומכסם וגו', ולזה חזר ואמר ממחציתם תקחו, כלומר, מכללות המחצית דרך כלל, תקהו מכסם. אבל במחצית בני ישראל, היה צריך למנות בפרטות כל אחד ואחד, עד תשלום חמשים, והיו לוקחים אותו מעשר ללוים, כדרך הוצאת מעשר בקר וצאן, כל אשר יעבור תחת השבט, וז"ש אחד אחוז מן החמשים, שכשנשלמו חמשים, היו אוחזים אותו למעשר. ואמנם אין חדקדוק הזה אלא בנפש אדם, אבל בבהמה לא היו מדקדקים כ"כ, אלא בכללות כנז"ל, ולזה אמר מכל הבהמה: אמנם ע"ד הסוד, יתבאר עמ"ש חז"ל פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ומאמר זה יתבאר עמ"ש בזוהר בפרשת בלק בפסוק אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב, דאושיט פסיעה לבר וכו'. וכמו שביארנו שם עניינו, שהוא בחי' נוקביה דז"א, שהיתה עמו בהיותם במעי אמם, בסוד פסיעה לבר. ואמנם יש בה ב' בחי', האחת, כשנולדה ויצאה מתוך ה' עילאה. והשנית, בצאתה לחוץ, בסיום הוא"ו שבה"א שניה: והנה ב' ההי"ן אלה הם יו"ד אחת, כי שניהם נאצלו מן אבא, שהוא יו"ד. ולהיותם דינים וגבורות, נקראים מלקוח השבי. ולהיות נחלקים לשתי ההי"ן, אמר וחצית את המלקוח, ה' עילאה, ה' תתאה. ונודע, כי מלכי אדום, מן ה' עילאה אימא נפקו, הנקראת ארץ אדום כנודע. ואלה המלכים, נקראים אנשי המלחמוג כי לרוב תוקף הגבורה והמלחמה שבהם, מתה כנודע. אבל שאר הדינים והגבורות היוצאות מה' תתאה, נקראים אנשי העדה, כי הם ב"ד התחתון, והם יותר מבוסמים וממותקים, ונודע כי ב"ד התחתון נקרא עדה, כמ"ש (תהלים פ"ב)אלהים נצב בעדת אל. וזש"ה וחצית את המלקוח, שהם ב' ההי"ן, בין אנשי המלחמה, ובין כל העדה: והנה כל הגבורות לעולם אינם רק חמשה, מן חסד עד הוד כנודע, והיסוד לוקח כללותם, ונקרא כל, שהם בגימטריא חמשים כנודע, להיותם שם למטה, כל אחת כלולה מעשר. אבל בהיותם למעלה באימא, ה"א עילאה, כל אחת כלולה ממאה, והם ת"ק, ולכן חלק אנשי המלחמה, הם אחד מת"ק, וחלק העדה הם אחד מחמשים: והנה בחי' המלכות הנקראת פסיעה גסה כנזכר, נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שהוא ז"א בעלה, כי ממנו ועל ידו מקבל אור ושפע שלה מאנשי המלחמה הנזכר כנודע, וזה הוא בהיותם למעלה באימא, כי אז נקראת נפש, בסוד מה שנתבאר במקום אחר, כי בהיותה שם, לא היה לה רק בחי' ההוי"ה דמלוי ההי"ן, הנקראת נפש כנודע: וז"ש, אחד נפש מחמש המאות, ולכן ונתת לאלעזר הכהן את תרומת ה', שהיא פסיעה הנזכר, הנגדלת ע"י הכהן שהוא החסד, ואז נעשת תרומת ה' ממש, לשון ההפרשה, בסוד מ"ש בזוהר פרשת אחרי מות אתא חסד ופריש לון: ואמנם בהיות הפסיעה הנזכר למטה, בסוד ה' תתאה אינה לוקחת דבר מאת אנשי המלחמה אלא מז"א בעלה, הנקרא ישראל, בסוד (בראשית ל"ו ל"א) לפני מלך מלך לבני ישראל ולכן אינה לוקחת רק אחד מן החמשים, שהוא היסוד הנקרא כ"ל, שהוא בגימטריא חמשים כנזכר, כי מן היסוד מקבלת השפע שלה, ולכן עתה כתיב אחוז, לפי שבסוף אות ו' שהוא היסוד, היא נאחזת לגמרי. משא"כ למעלה, בהיותה לוקחת מאנשי המלחמה, ואז נתנת אל הלוים, שהם בחי' חיילוהיה, שהם המשוררים העליונים כנודע: ונשלים ביאור מ"ש רז"ל, פסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, ומהדר לה בקדושה רבא דבי שמשא, פי', כי בע"ש, היה ז"א בורא שידין ורוחין ולילין כנודע, אבל כשקדש היום והיה ליל שבת, אז פסק מלהוליד בחיצונים, ונזדווג במלכות, ואז חזר מאור עיניו: סימן ל"ב: ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן וגו': צריך לדעת, מה נשתנו אלו השבטים, בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה, לקחת נחלתם בעבר הירדן. ואגב נבאר מה ענין ארץ ישראל ועבר הירדן. הנה ארץ ישראל, היא נוקבא דז"א, והיא כלולה מי"ס כנודע, ושיעור קומתה כשיעור קומת ז"א. ונודע, כי התחלת ראשו דזעיר, הוא מחצי הת"ת דאימא ולמטה, ולכן בהיות נוקביה גבוהה כבעלה, נמצא כי גם רישא דנוקבא מתחלת משם, ממחצית קומת אימא עילאה. ונמצא, כי נשארו למעלה כתר וחכמה וחצי בינה, וכדוגמא זאת למטה ממש. כי הנה שיעור נוקבא דזעיר, הוא י"ס, ותחלת מקומה העיקרי הוא מחצי הת"ת דז"א, במקום החזה, כנזכר באדרא רבא, ונמצא שלוקחת היא בבעלה מקום ג' ספי' וחצי, שהם חצי הת"ת ונה"י, וצריכה עוד להתפשט עד ששה ספי' וחצי בעולם הבריאה, שהם כח"ב חג"ת וחצי נצח, הרי כי שיעור קומת ארץ ישראל, שהם י"ס דנוקבא דז"א דאצילות, הוא מחצי תחתון דת"ת דזעיר דאצילות, עד חצי נצח דבריאה. נשאר עתה מן הבריאה, ג' ספי' וחצי. וכבר ביארנו, כי המלכות דבריאה, היא תמיד בהיכל קדש הקדשים דיצירה. ועד"ז מלכות דיצירה, בהיכל קדש הקדשים דעשיה. וכן מלכות דאצילות, בהיכל קדש הקדשים דבריאה. נמצא, כי נשארים בבריאה, ב' ספי' וחצי, מחוץ לתחום ארץ ישראל, שהיא מלכות דאצילות. וכנגד זה, נשאדו ב' שבטים וחצי מחוץ לארץ ישראל: וצריך לתת טעם, למה גד וראובן, וחצי שבט מנשה, היו לחוץ ארץ ישראל, יותר מזולתם. והטעם הוא, כי הנה אמרו בזוהר, בפרשת ויצא, כשיעקב היה מוליד לראובן, היתה מחשבתו להוליד ליוסף, כי לבן הכניס לו תמורת רחל את לאה, ולכן לא יצאה בו אז טיפת הבכור, כמ"ש (בראשית מ"ט) פחז כמים אל תותר. פי', במה שנודע, כי יש ביסוד ב' נקבים, אחד מוציא טיפת זרע, ואחד מוציא מים העכורים, מי רגלים וכשיצאה טיפת הזרע להוליד לראובן, יצאה דרך נקב המים, ונמוחה שם. וזש"ה, פחז כמים אל תותר, כי נמחת הטיפה, ביוצאה דרך נקב המים. נמצא, כי ראובן אמת הוא שהוא בכור, בבחי' היסוד, אלא שהוא בבחי' נקב המים, אשר ידעת כי הוא מוצא מותר הסיגים, להשפיע בחיצונים. ולכן ראובן ירש מקומו בחוצה לארץ מעבר לירדן: וענין זה נרמז בזוהר, בפרשת ויחי, בדף רמ"ד ע"ב ע"ש. ודע, כי ראובן הוא בדעת העליון, שבין חו"ב דז"א, אשר גם בו יש ב' נקבים, בדוגמת יסוד כנזכר, ומשם יצא ראובן, מסוד נקב שני. וז"ס פסוק, (איוב ו' ט"ו) אחי בגדו כמו נחל. כי הנחל העליון הוא בינה, שהיא סוד אות אלף, החסרה בתיבת בג"ד, כמש"ה (בראשית ל') ותאמר לאה בגד וגו'. וזה הנחל, היה בו בגידה, כי לא קבלה טפת הזרע, מנקב הזרע של הדעת, אלא מנקב המים, ומשם יצא ראובן בבגידה זו בנחל העליון שהיא בינה. וגם למטה ביסוד התחתון, אשר משם יצא גד, אירע לו בגידה זו, שיצא מנקב המים שביסוד התחתון. וזש"ה, אחי בגדו כמו נחל, שהם שבט גד, שיצאו מן היסוד דזעיר לנוקביה, בגדו, כמו הבגידה שאירע למעלה לראובן, בנחל העליון בבינה. ונמצא, כי שתי בגידות היו, אחד למעלה, ואחד למטה, והם ראובן גד. ונודע, כי גד נשרש ונאחז בעקב ימין, בסוד והוא יגוד עקב, כנזכר בסבא דמשפטים, ובחי' העקב היא גבורות ודינים כנודע. וזהו הטעם, שיצא גד דרך נקב החיצונים: גם ז"ס גרמה, (שם ל"ב כ"ו) ותקע כף ירך יעקב, לפי שגד הוא בירך ימין, וכבר נתבאר אצלינו, מ"ש בזוהר בפרשת ויצא, כי ותקע כף ירך יעקב, אתמר על נדב ואביהוא, ולכן כשמתו, נתעברה באליהו התשבי, שהיה משבט גד, לפי שגד גרם קלקול הזה: והנה מנשה, גם הוא בסוד ירך יעקב בגיד הנשה, ולכן נקרא מנשה, בסוד (שמות) כי נשני אלהים וכו'. ולכן גם הוא יצא לחוץ לחו"ל, ואמנם מנשה הוא מן הנקב של זרע שביסוד, אלא שגם הוא חציו מים, ולכן לא יצא לחוץ, רק אותו המחצית של שבט מנשה: פרשת דברים סימן א': ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם: כבר ידעת מ"ש חז"ל, כי אמרו לו ישראל, קצבה אתה נותן בברכותיך וכו'. א"ל, ע"כ משלי, מכאן ואילך, ויברך אתכם כאשר דבר לכם. והענין הוא, כי מש"ה בגימטריא א"ל שד"י, ובהיותם מליאים כזה, אל"ף למ"ד, שי"ן דל"ת יו"ד, עם הכולל, יעלו בגימטריא אלף, והיא האל"ף של בינה, כי שם הם שני שמות הנזכר, בסוד אלף בית אלף בינה. והנה כחו של משה היה עד אימא, ולכן ברכם באלף פעמים. וז"ש להם, ע"כ משלי, מכאן ואילך ויברך אתכם מבחי' אבא עילאה: פרשת ואתחנן סימן ג': ויתעבר ה' בי למענכם וגו': כבר הודעתיך, כי בדוגמא שיש בז"א, בחי', עיבור, ויניקה, ומוחין דגדלות. כן לכל הנשמות יש ג' בחי' אלו. והנה כפי וכיות הדור, כן הקב"ה נותן חכמה בפרנס של הדור. ולכן כאשר חטאו ישראל, גרמו שהפרנס שלהם, שהוא משה יחזור לבחי' עיבור, ויאבד שאר ההארות שהיו לו בתחלה, של בחי' יבניקה וגדלות, ולא היתה בו רק הארת בחי' העיבור בלבד. ואז שכח כל אותם ההלכות, שהיה יודע כנודע וידעת, כי בחי' עיבורו של ז"א, היא בתוך אימא עילאה, הנקראת יובל, ולכן ר"ת, 'ויתעבר 'יהוה 'בי 'למענכם, ר"ת יוב"ל. כי חזר משה, להכנס בסוד העיבור, תוך אימא עילאה, הנקראת יובל. ושם ההוי"ה הכתובה בפסוק הזה, הוא בסוד אימא, וזהו ויתעבר ה' בי. וזהו למענכם, כי עונות הדור, גורמים כך אל הפרנס שלהם: עוד נוכל לפרש, במה שנתבאר אצלינו, בפסוק דודי ירד לגנו, כי כשהשי"ת לוקח הצדיקים מן העה"ז, הם נעשים לו מלבוש אחד, והוא מתעבר ומתלבש בתוכם, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם, כי בחטאתיכם נאספתי מן העולם קודם זמני. והנה יב"ח הם בשנה, כמנין ו"ו במילואה. וכשהשנה מעוברת, היא מן י"ג חדשים, והוא בסוד וא"ו, והנה משה הוא בסוד וא"ו, שהוא בת"ת, וכבר ידעת, כי אין מעברין אלא חדש אדר, ולהורות זה העיבור, מת משה בחדש אדר: סימן ד': ואתכם לקח ה' ויוציא אתכם מכור וגו': האחוריים של זעיר, נקראים כור הברזל, כי הם דינים תקיפין כברזל. וכבר ידעת, כי האחוריים דזעיר, הוא ריבוע שם ההוי"ה דאלפי"ן, ויש בו כ"ו אותיות הראשונות של כו"ר, כזה, יו"ד, יו"ד ה"א, יו"ד ה"א וא"ו, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ואמנם נוקביה דזעיר, נקראת אלהי"ם, והאחוריים שלה הם פשוטים, ואין בהם מלוי, כזה, א, א"ל, אל"ה, אלה"י, אלהי"ם. והם בגימטריא ר', כנגד ר' של כו"ר, הרי כי אחוריים דזו"ן, הם כו"ר. ואמנם נקרא כור הברז"ל, בסוד ד' נשים דיעקב, ר"ת שלהם ברז"ל, והם, 'בלהה 'רחל 'זלפה 'לאה, כל שפחה עם גבירתה. כמו שהודעתיך בעוג מלך הבשן, שכתוב בו הנה ערשו ערש ברזל: סימן ו': ואהבת את ה' אלהיך וגו': הנה ה' פטוקים אלו, שבפרשה הזאת, זולת פסוק הראשון של שמע, מתחילים בוא"ו, ומסיימים בכ"ף, כמנין שם ההוי"ה. והנה הם ה' הויו"ת כמנין ק"ל, שהם ה' חסדים שבדעת, והם ה' הויו"ת. (א"ש בכוונת ק"ש נתבאר ענין הזה היטב): פרשת עקב סימן ז': ואהבת וברכך והרבך: ארז"ל, כל מה שישראל אוכלים בעה"ז, מברכותיו של בלעם הרשע. אבל זכיותיהם של ישראל, שמורים הם לעה"ב. הה"ד, ושמר ה' אלהיך וכו'. הנה רז"ל למדו זה, מפסוק ואהבת וברכך והרבך, מגזירה שוה, נאמר כאן ואהבך אצל וברכך, ונאמר בבלעם ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, אצל כי אהבך ה' אלהיך. ולא מצינו בכל התורה ברכות כתובים בתורה אצלם אהבה, אלא בבלעם כנזכר א"כ מ"ש כאן ואהבך וברכך והרבך, הם ברכות בלעם: ארץ אשר אבניה ברזל וגו': הנה נודע, כי כל אבן הם בנקבה, והנה הנקבות האלה, הם ארבע נשי יעקב, בלהה, רחל, זלפה, לאה, שר"ת שלהם ברזל, כאשר ביארנו למעלה: סימן ט': בעלותי ההרה לקחת לוחות האבנים וגו': שינוים רבים נמצאו בפסוקים אלו, כי פעם אחת נקראים בשתי כינוים, לוחות האבנים לוחות הברית. ופעם נקראים בכינוי אחד לבדי, או לוחות האבנים, או לוחות הברית. ופעם אחרת, לוחות סתם. עוד יתבארו שנוים בכלל הביאור. דע, כי אלולי שחטאו ישראל בעגל, היתה השעה ההיא ראויה, שזו"ן יחזרו אפין באפין, כמו שהיה בזמן שב"ה היה קיים כנודע. ודע, כי ענין הלוחות, לעולם הם בנו"ה. ואע"פ שבספר הזהר אמרו על פסוק והלוחות מעשה אלהים המה, דא אינון ת"ת ומלכות, ודא היא והלוחות, ו"ה לוחות. ו"ה דשכא קדישא. אין זו קושיא, כנודע בספר התיקונים, דאיהו בנצח ואיהי בהוד: וביאור הענין במה שנודע, כי שיעור קומת נוקבא דז"א, הוא בנו"ה דזעיר. וג' מוחין דילה, הם בפרקים העליונים דנו"ה דיליה. וחג"ת דילה, בפרקים אמצעיים. ונה"י דילה, בפרקים תחתונים. ועתה היה מרע"ה רוצה, לקחת הלוחות מבחי' הנקבה, מבחי' ג' אמצעיות שבה, שהם בפרקים אמצעיים דנו"ה שלו. ולכן הזכיר שני כנויים, לוחות האבנים מצדה, כי כל אבן היא בנקבה. ולוחות הברית מצדו, זכרים. ולכן ו' ראשונה של לוחות מליאה, שהוא הת"ת שבה, ו' ראשונה. ולא נאמר שתי לוחות, לפי ששם הם נו"ה תרי פלגי גופא כחדא כנודע, ואינם נפרדים זה מזה, כי הנה אין הפרש בינו לבינה, אלא בפירקין תתאין. ובתחילה כתיב, ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים, שהוא מצד הנקבה, לפי שאז היה בתחלת המ' יום, והיה משה מתחיל ללמוד ממטה למעלה. אבל בערך שהם מן הת"ת שבה, לכן ו' ראשונה מליאה, וכתיב לוחת. אבל ויהי מקץ ארבעים יום, שכבר היה משה ראוי לקבל הכל, ולהעלותה על לוחות הברית. ואמנם יען אירע אז חטא העגל, לכן נתן ה' אלי את שני לח"ת האבנים גו', בלשון שנים שהם רבים, כי הם בפרוד למטה ברגלין דידה. ולכן כתיב לחת האבנים, חסר ב' ווי"ן, ובו היו לחות הברית מלא ו' שניה, מצד היסוד שבו, שהוא למטה בנוקבא: ויאמר ה' אלי לאמר ראיתי את העם הזה וגו': הנה תחלה אומר סרו מהר מן הדרך אשר צויתם כתיב, והוא ענין אותה מצוה ראשונה, שביארנו לעיל בפרשת בא, בענין קדש לי כל בכור, כי אז צוה אל העם ערב רב, וא"ל זכור את היום הזה, ולא יאכל חמץ, ורצה לצוות להם מצוה ראשונה זו עם ישראל, וז"ש אשר צויתם חסר יו"ד. והנה עון העגל, היה זכר ונקבה כנודע והקב"ה לא זכר רק את הזכר, שהוא יותר חמור, ולכן לא אמר עגל מסכה, אלא מסכה בלבד, והם סוד קכ"ה קנטרין, כמנין מסכ"ה, שהם קכ"ה זיני דמסאבותא, דנחתו אז בעלמא, מסטרא דחויא תקיפא, דאטיל בנוקבא, והם זכרים, כנזכר בזוהר בפרשת אחרי מות דף ע"ט ע"א: והנה חטא זה, הוא למעלה בסוד ד' דאחד. פי', כי הנה נודע, כי נה"י דאימא, נתלבשו בבחי' מוחין אל ז"א, והמלכות דאימא נשארה בחוץ, בסוד קשר של תפילין של ראש, באחור, הנקרא עורף. והוא סוד ד' רבתי דאחד. והנה אין בה רק נקודה אחת, ועד שם מגיע פגם עון העגל ג"כ, מלבד מה שפגמו למטה. והמאציל העליון יתברך ראה, כי המלכות התחתונה, שהיא פסיעה שבסוף אות וא"ו כנודע, כל קבלתה הוא מצד הזכר וכל הט"ס שבה אינם באים אליה, אלא בסוד תוספת מצד הזכר וכיון שאינם עיקרים בה, אלא בסוד תוספת, לכן יש כח בעונות התחתונים לסלקם, ולכן רצה להחזיר בחי' זאת המלכות התחתונה, באופן אחר, והוא, כי כל בנין המלכות, תהיה באיתה ד' עליונה, ויבנה בנינה מי"ס גמורות מצד או"א ויחזירנה פב"פ עם ז"א וכיון שנכנסת ע"י אבא ואימא, ולא ע"י בעלה, לא יהיה כח בעונות התחתונים להמעיטה בבחי' נקודה אחת בלבד: וז"ש, ראיתי את העם הזה כי עם קשה ערף הוא, ר"ל, כי הפגם שלהם, פוגם למעלה, עד אותה הד' עילאה קשר תפילין של ראש שבעורף, וזהו כי עם קשה עורף הוא. והסיבה לזה הוא, יען איננה רק נקודה אחת קטנה כנזכר. ולכן הניחה לי ואמחה את שמם, היא המלכות התחתונה הנקראת שם, אשר הם נאחזים בה, וזהו שמם. והנה עמידת שם זה, הוא למטה תחת ז"א, הנקרא שמים, וכיון שאמחה בנין השם ההוא מתחת השמים, אעשה הבנין ההוא למעלה בד' דאחד, ויהיה תועלת בזה, כי הנה בני ישראל נקראים כך, ע"ש שהם למטה בנו"ה, הנקראים בני ישראל, בני הת"ת, הנקרא ישראל, ולכן מגיע הפגם שלהם שם. אבל עתה שאמחה את שמם, ע"י שאהרוס ואבטל ענין המלכות התחתונה, ואעשה אותך שהיא ד' דאחד, שמשם היה משה, כמו שנבאר בפסוק וראית את אחורי, וכיון שאבנה אותה, ושם יהיה כל התיקון, והיא תהיה לגוי גדול גם זרעך הנמשכים משם יהיו לגוי גדול: וסוד הענין הוא, כי הנה משה מסוד הדעת, ומסוד הבינה כנודע, וביאורו הוא, כי הנה יסוד דבינה, הוא דעת דזעיר, שהוא המוח האמצעי. ובחי' מלכות דאימא, היא כנגדו באמצע העורף. נמצא כי באמצעות יסוד דמלכות דבינה, משם היה משה. ובזה יתבאר לך, איך משה מבחי' הדעת, ומבחי' הבינה, ומבחי' היסוד, והכל אמת. (וסימן בי"ד משה, בינה, יסוד, דעת): והנה המאציל יתברך, רצה לברא הנקבה חדשה אל ז"א, מבחי' ד' זו, ולבטל כל בנין הנקבה התחתונה לסבה הנז"ל, ואמנם, הגם כי משה לא הסכים לזה, בעבור ישראל לא יצא לבטלה דבורו יתברך ח"ו, ונתקיים במשה, כמש"ה (ד"ה א' כ"ג) ובני רחביה רבו למעלה. וארז"ל למעלה מס' רבוא: וביאור הענין, כי גם ד' דאחד העליונה, נבנת בנין שלם, בבחי' פרצוף שלם בי"ס, כמו שנתבאר אצלינו במקום אחר. וגם בני משה, רבו למעלה מס' רבוא, פי', כי כמו שע"י חטא העגל, גרמו להחזיר מלכות התחתונה בבחי' נקודה חדא בלבד, כן גרמו לסלק התוספת של הזכר עצמו, שהם המוחין שלו הבאים לו ע"י התוספת כנודע, ולא נשאר בו רק ו"ק לבד, שהם סוד ס' רבוא. ולפי שמשה היה למעלה בד' דאחד, שהיא למעלה מו"ק, ולכן רבו למעלה מס' רבוא. ואומרו סרו מהר וגו', הוא סוד הדרך הבא מן היסוד למלכות, בסוד הנותן בים דרך. וכמו שיש דרך אל היסוד תחתון במלכות התחתונה, כן יש דרך עליון בדעת העליון במלכות העליונה, שהיא ד' דאחד. וז"ש, סרו מהר מן הדרך אשר צויתם: ואפן וארד מן ההר וגו': פי, כי כאשר ירדתי מן ההר, ראיתי הפגם הגדול אשר עשיתם, בין למעלה בין למטה. כי בזכר פגמתם, שלא נשאר רק בבחי' ו"ק לבד, ועי"כ נמצא, כי שתי לוחות הברית, שהם הנצח וההוד של זעיר, שבאו לו ע"י תוספת, כמבואר אצלינו בסוד כונן שמים בתבונה, הנה חזרו להסתלק בתבונה, במקום שמשם באו. ושם היו על שתי ידיו, שהם חו"ג מו"ק ז"א, ואלו היו אז למעלה מהם: עוד פגם אחר למטה במלכות, שחזרה בבחי' נקודה האחת בלבד. וז"ש, וארא והנה חטאתם לה' אלהיכם, היא מלכות תחתונה, הנקראת אלהיכם, ולא אלהינו, כי משה הוא למעלה כנזכר. ולפי שהוא למטה, אמר העגל, ולא שור. פי', כי עגל הוא ביסוד, אשר הוא למטה עם המלכות התחתונה. אבל שור הוא למעלה, בדעת, אשר עם מלכות העליונה: ואמנם עג"ל הוא בגימטריא ק"ג, כמפר שם הוי"ה דס"ג, ועם עשר אותיותיה, הרי ע"ג, ועם ד' אותיות הפשוטות, שהם בגימטריא כ"ו, ועם הד' אותיות עצמם שהם ל', הרי הכל ק"ג, כמנין עג"ל. וכוונת מרע"ה להודיענו, כי הקב"ה העלים ממנו פגם התחתון, שהוא עגל מסכה, והגיד לו פגם העליון, שהוא מסכה לבד, כמש"ל על פסוק עשו להם מסכה וכוונתו יתברך היתה בזה, כדי לתקן פגם העליון, ולבנות ד' דאחד העליונה, ולמחות שם התחתונה אבל אני, ואראה והנה הטאתם לה' אלהיכם, עשיתם לכם עגל מסכה, ר"ל, חטאתם לה' אלהיכם, למטה במלכות התחתונה ג"כ, ולא רציתי שימחה שמה ח"ו, ואז התנפלתי לפני ה' מ' יום, ונתרצה אלי, ונתן לי הלוחות מצד מלכות התחתונה, הנקראת לוחות אבנים. וכמ"ש אח"כ, פסל לך שני לוחות אבנים: פרשת ראה כל צפור טהורה תאכלו: (מזולתו) ידוע הוא שרז"ל נתנו ד' סימנים בצפור טהורה, ונרמזו במלת צפור, והם אצב"ע יתירה. זפ"ק. דור"ס. קרקב"ן נקלף. והנה אותיות שניות שבסימנים אלו, הם אותיות צפור. כך שמע מורי ז"ל, משם חכם אחד ע"ה. (ע"כ מזולתו): פרשת שופטים