{"bookId": "kabala-6f90e09744b1", "part": "1", "torah": "36", "title": "שער הפסוקים — סימן י\"ח:", "hebrewTitle": "סימן י\"ח:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-6f90e09744b1/1/36/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-6f90e09744b1/1/36/", "segments": [{"index": 1, "he": "סימן י\"ח: \nראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית וגו': \n(מזולתו) ר\"ת וס\"ת של ראשי\"ת הג\"ז ע\"ה, עולים בגימטריא תרי\"ג. ואותיות האמצעיות, הם \nאשי\"ג, שהם בגימטריא שד\"י, ועם ח' אותיות עצמם של ראשית הגז, הכל בגימטריא שכ\"ב \nכמנין כב\"ש. (ע\"כ מזולתו): \n \nפרשת תצא\nסימן כ\"ב: \nואם לא קרוב אחיך אליך וגו': \nירמוז בזה, כי כל אדם שמצא אבידה, ולא החזירה לבעליה, והעלים עיניו ממנה, מודדין לו \nמדה כנגד מדה, כי כאשר נשמתו אחר פטירתו תעלה למעלה, ולא נתקנה, ואינה יכולה ליכנס \nבמחיצתה, והיא מוכרחת לבא בעה\"ז, לא יזכה לסוד העיבור, והקב\"ה יראה נשמתו אובדת, \nויעלים עיני השגחתו ממנה, ולא ישלח לה נשמת איזה צדיק אחד בהעלם לתקנה, וכמו שידעת \nסוד העיבור מה ענינו, שהוא בהתעלמות לאדם: \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "סימן כ\"ד: \n'ביומו 'תתן 'שכרו: \n(מזולתו) ר\"ת, הוא שב\"ת. וכן הוא צירוף אותיות בשת. והענין הוא, כי ראוי לאדם \nלהתבייש, מתוספת קדושה שנתוסף לאדם בשבת. גם ירמוז, שיקבל תוספת שבת מבע\"י, קודם \nשקיעת החמה, וזהו ביומו תתן שכרו, כלומר ביום ערב שבת. גם ירמוז, להודיענו, כי כל \nהמצות שהאדם עושה בששת ימי החול, וכן כל עסק התורה שעסק בימי החול, גורם לאדם שיהיה \nלו תוספת קדושה בימי החול עצמם, בבחינת שאר בני אדם בשבת. וכמ\"ש בזוהר כי הת\"ח זוכה \nלנפש יתירה בימי החול, מה שע\"ה זוכים בשבת. ונמצא, כי הת\"ח העוסק בתורה, נמשל לשכיר \nיקוה פעלו מאתו יתברך ביומו ממש, אפילו שהוא בימי החול, ואז הקב\"ה נותן לו שכרו, \nתוספת נשמה הראוי לשאר בני אדם בימי השבת, ולכן נרמז שבת בר\"ת: \nגם ירמוז, כי הנה יש לכל אדם תוספת שבת, נשמה יתירה ממילא. וכאשר עסק בתורה בימי \nהחול, וזכה לאותו תוספת גם בימי החול עצמו, הנה בבוא יום השבת, מתחבר התוספת של \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "החול, הניתן ביומו בעת עסקו בתורה, עם התוספת הניתוסף לו בשבת, ושתי התוספות האלה \nניתנים לו בכל יום שבת. נמצא, כי התוספת הניתן לו בחול, הנקרא שכרו, נתן לו השכר \nהזה גם בשבת עצמה הרמוז בר\"ת כנזכר. בסוד מי שטרח בע\"ש יאכל בשבת: \nגם ירמוז, אל מה שהודעתיך, כי לכל מצוה ומצוה, יש סגולה פרטיית, ואמנם סגולת מצות \nקיום נתינת שכר שכיר ביומו, הוא שנותנים לו תוספת שבת, ונפש יתירה, באות יום שבת של \nאותה השבוע, אשר בה קיים מצוה זו. והיא מדה כנגד מדה, כי כנגד ואליו הוא נושא את \nנפשו והשלימה לו, כמו כן נותנים לו נפש יתירה בשבת ההיא, הנרמז בר\"ת. (ע\"כ מזולתו): \n\n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "סימן כ\"ה: \nונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וגו': \nהסוד הוא, כי כשיש ח\"ו פגם למעלה ואין זעיר מזדווג עם נוקביה בעולם האצילות, יורד \nלמטה בעולם היצירה, ומקנן במטטרו\"ן, ומתלבש בו, ועל ידו נעשה הזווג בנקבה. והוא \nכדמיון האדם שמת, ומתגלגל, ומתעלם באחיו הנקרא יבם, ועל ידו מזדווג באשתו. וכמו \nשידעת, כי כל ירידה מעולם לעולם, מעולם עליון לעולם תחתון, נקרא מיתה, בסוד ואלה \nהמלכים אשר מלכו בארץ אדום כנודע. ולכן ענין החליצה הוא, כי אנו משימים הנעל הזה \nברגלו, שיוכל לחזור לעלות למקומו למעלה, ע\"י הנעל הזה, ועי\"כ אין ליבם עוד זיקה \nבאשתו בסוד החליצה שחולצת הנעל הזה מרגל היבם: \nואמנם הנעל הזה, הוא שם אהי\"ה דההי\"ן, בגימטריא נע\"ל עם הכולל, והוא מאימא עילאה, \nהנועלת לז\"א. כמו שהודעתיך, בענין איסור נעילת הסנדל ביום הכפורים וע\"ש גם ז\"ס \nהנעל, שאנו נועלים בימי החול, כמבואר אצלינו בברכה שעשה לי כל צרכי, וע\"ש. ולכן \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ביוה\"כ, שזו\"ן עולים עד אימא עילאה עצמה, הנקראת אהי\"ה, אינם צריכים שם לנעל, \nואדרבא אם נועלים אותו, מורה פגם שם. ואמנם נתבאר שם של המנעל, אבל הסנדל הוא למטה \nבעולם העשיה, הנקרא סנדלפון, כנודע (ע\"כ מזולתו): \nא\"ש, ראיתי לכתוב כאן דבר אחד, ממה שמצאתי מכתיבת ידי מורי זלה\"ה, והוא מקושר עם \nהאמור, כאשר עיניך תחזינה מישרים, וז\"ל מורי הרב זלה\"ה, וזהו מה שמצאתי בבית מורי \nז\"ל, ואינו מכתיבת ידו ודאי, וכפי הנלע\"ד שהוא מן הדרושים של הרמ\"ק ז\"ל, שהיה דורש \nלתלמידיו, ועכ\"ז לא אספתי ידי מלכתבם, אחר שמצאתים בביתו. סוד יבום וחליצה ליל יום \nו': \nארז\"ל, היבם אינו צריך לקדש את היבמה מדברי תורה אבל מדברי סופרים צריך שיקדשנה. \nוזהו הנקרא מאמר, ואינו נקרא קדושין. וצריך טעם, למה אינם נקראים קדושין, אלא מאמר. \nוהענין הוא, ארז\"ל בעשרה מאמרות נברא העולם וכו'. והענין היא, שהקדושין הם מצד \nהחכמה, שכן כל קדושה היא מצדה. וכל כללות הספירות מעשר, הם מצד חכמה, וז\"ש בעשרה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "מאמרות, שהם בסוד החכמה, שהיא כללות היו\"ד, נברא העולם שהיא בינה, ומה ת\"ל, והלא \nבמאמי אחד יכול להבראות, ר\"ל, סה צורך לבריאת העולם בכל העשר, שהם הל\"ב נתיבות \nשבחכמה עצמה, והלא בסוד הדעת, הנקרא מאמר אחד, שגם הוא כולל כל הל\"ב, יכול להבראות, \nוהוא השושבין המיחד חו\"ב הנקראים עולם, וז\"ס כראשית, שהחכמה היא ב', וע\"י הדעת \nהתיחד חו\"ב שהוא ר, נעשה ם, וז\"ס למרבה המשרה. אלא ליתן שכר טוב לצדיקים, ר\"ל, צריך \nהעולם להיות נברא מדין ורחמים, והרחמים צריכים שיהיו גמורים מצד החכמה, שמצדה כל \nכללות העשר להשפיע לצדיקים. ומצד אחי צריך מעט דין, ליפרע מן הרשעים, וזהו טעם \nשנברא העולם בעשרה מאמרות מצד קחכמה: \nובזה נבין מאמר היבמה, שאינו נקרא קידושין, מפני שבסוד היבום נהפך המציאות ואין \nהענין כסדר, וירד פלאים, כמו שפירש בסבא, אחוה אבוה, אתתיה אימיה. ולזה, מה שעושה \nהיבם ומקדש, אינו נקרא קדושין, מפני שהקדושין הם בסוד חכמה, עולם הזכר, סדר ההויו\"ת \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "כמסודר על מתכונתו, והוא בהיות האדם מקדש אשה בסדר הנשואין. אבל זה, אינו נקרא אלא \nמאמר אחד, מפני ירידתו כדפרישית, ואין הדברים כסדר, וז\"ס היבום: \nוענין סוד החליצה, הוא בסוד הגלגול סתם, גלגול שאינו יבום, כשמתגלגל איזה אדם \nבעולם, והיה לו מקודם נר\"ן, כשהוזר לזה העולם, אינם נקשרים יחד הג' מדרגוה, אלא \nמפוזרים בעולם, ובין הגופים, עד שיזכו כל אחד ואחד במקומה, ויחזרו ויתקנו ויתקשרו \nיחד. אבל ענין היבם שמייבם ליבמתו, יש להם תועלת רב, שאינם מתפזרים השלשה מדרגות, \nאלא מביא שלשתם יחד. ויש לו ג\"כ חדא לריעותא, שאין לו מציאות לבא אלא בזאת האשה, \nאבל אין בו כ\"כ טורח, כיון שבאים השלשה מדרגות ביחד. וכשהוא חולץ אותה, הוא מתיר \nקשרי מנעל החליצה, לרמוז על אותו הקשר האמיץ, שהיו ראויים להקשר יחד השלשה מדרגות \nבסוד היבום, ועתה ע\"י התרת הקשרים, גורם להתירם, ולפזרם, איש לדרכו פנו, וחולץ \nהמנעל מעל רגלו, לרמוז על הפרוד הגדול שנעשה: \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "וירקה בפניו וכו'. ארז\"ל צריך שיהיה רוק ולא דם, ואם היו צחצוחי רוק מעורבים בדם \nיצא. והענין הוא, כי כשהאדם נושא אשה, הוא נותן בנקבה חלק ממנו ממש, זהו טעם למ\"ש \nרז\"ל, שאין ראוי לישא אשה אלמנה כלל, וכמ\"ש חז\"ל אל תבשל בקדרה שבשל בה חבירך, מפני \nשאותו הרוח מכשכש במעיה, ומתקוטט עם אותו אדם הנושא אותה. וכשאדם רוקק, בהכרח משליך \nעם אותו רוק קצת רוח חיוני ממש, וזהו ענין וירקה בפניו, שאותו הרוח של בעלה, שהיה \nבה, היא פורשת אותו ממנה, ע\"י החליצה והרקיקה הזו, ואין זו האשה כאלמנה, שנשאר בה \nאותו הרוח כל י\"ב חדש, אלא מיד אחר שנחלצה, היא משלכת אותו החוצה. וענין הרוק הוא, \nלהראות שהיא מתפללת ואומרת מאן יבמי, ר\"ל, מאחר שזה העני המת, היה ראוי לבא לכאן, \nולהיות נקשר כסדר השלשה מדרגות כנז\"ל, ועתה הם מתפזרים כל אחד למקומו, לכן היא \nרוקקת. והענין הוא, שהרוק הוא לבן, רמז, שמתפללת שיהיה ברחמים, ולכן אם רקקה דם לא \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "יצא, שהוא דין גמור. אבל אם היה מעורב בו צחצוחי רוק, שהוא המזגת דין ורחמים, אודם \nולבן, יצא: \nאמר שמואל, נלע\"ד, שהרקיקה היא, להשליך רוח דשדי בגווה בעת ביאה א', כמו שפי' הרב \nז\"ל. האמנם הוא רוחא דנשיקין עילאין, ולכן צריכה להשליך אותו ברוק, ולא בדם, \nדכבולעו כך פולטו, ודי למבין, לבן בלבן. האמנם ההוא רוחא דשדי בגווה בזווג ממש, \nאינה משלכת אותו, אלא בחליצת מנעל ממש, בסוד וחלצה נעלו מעל רגלו של יבם, לרמוז, \nשהיתה מוכרחת ליקח ג\"כ רוחא תניינא מהיבם בעת הזווג, ולא רצה היבם להקים לאחיו שם \nבישראל, ולכן חולצת המנעל של היבם בפניו, ואז יוצא ממנה גם ההוא רוחא קדמאה דשדי \nהמת בגווה, ונשארה נקיה לגמרי. ובטעם זה, החלוצה היא יותר טובה מן האלמנה שעדיין יש \nבה רוחא דמכשכשא במעהא. והגרושה יותר נקיה מכלם, אלמלא מ\"ש חז\"ל שלש דעות במטה \nוכו', כנלע\"ד: \nוענין אומרם חז\"ל, החלוצה אינה כמגורשת מן התורה, אבל מדבר סופרים הרי היא כמגורשת, \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ואסורה לכהן. ונדקדק ענין מדברי סופרים, שהוא למטה מדרגה תחתונה. וז\"ש מן התורה, \nר\"ל, עולם הזכר, אינה יורדת היא, אלא בעלה שמת יורד למטה, כמ\"ש בסבא. אבל מדברי \nסופרים, הואיל והוא היה נקשר עמה, וירד מדרגתו, גם היא תרד עמו, כמו המגורשת \nשיורדת. כמ\"ש בסבא, על פסוק והיתה לאיש אחר, וזהו מצד עולם הנקבה, שהוא מדברי \nסופרים: \n \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "פרשת כי תבוא\nולקח הכהן הטנא. הטנא בגימטריא אדנ\"י: \nסימן כ\"ז: \nארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה: \n(מזולתו) כבר הודעתיך, ענין י\"א סימני הקטרת. וענין עשתי עשרה יריעות עזים. וענין \nי\"א ארורים, שבפרשת כי תבא. ועניינם הוא, כי כמו שיש י\"ס דקדושה, כן יש י\"ס של \nהקליפות. ועוד יש בתוכם נצוץ אחד של קדושה, המחיה אותם, בסוד ומלכותו בכל משלה. \nאמנם יש חילוק אחד ביניהם, והוא, כי הי\"ס של הקדושה, הנקראים עצמות וכלים, הנה \nהעצמות שהוא החיות המחיה אותם, הוא מובלע ומתעלם בתוכם. וכמ\"ש בהקדמת התקונין איהו \nוגרמיהון, איהו וחייהון, חד בהון. ולכן מספרם הם עשר בלבד, שהם עשר יריעות המשכן: \nאמנם העשר קליפות אין חיות הקדושה מובלע בתוכם, כי אין הקדש מתערב בחול, אמנם עומד \nלמעלה מהם, ומשם מאיר ומחיה אותם מרחוק, וע\"כ מספרם י\"א. וכמ\"ש בזוהר בפרשת תרומה, \nבענין עשתי עשרה יריעות, כי כל המוסיף גורע, והבן זה. גם ביארנוהו שם במקומו. וז\"ס \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "ג' בח\" י\"א שזכרנו: \nונבאר עתה, ענין אלו הי\"א ארורים, הנה הא' ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, והוא כנגד \nהקליפה, הנקראת א\"א דקליפה. ולכן נאמר בו, ושם בסתר, בסתרו של עולם, הוא א\"א המסתתר \nומתלבש תוך עולם האצילות כלו כנודע. ולכן יש בזה הפסוק י\"ג תיבות, עד תיבת בסתר, \nוהם כנגד י\"ג תיקוני דיקנא דעתיקא קדישא. וארור מקלל אביו ואמו, כנגד או\"א. אח\"כ \nחמשה ארורים אחרים, כנגד חמשה ראשונות דז\"א, שהם, כח\"ב גדולה גבורה. אח\"כ ארור שוכב \nעם אחותו, כנגד ת\"ת דז\"א, כי שם התחלת רישא דנוקבא, כנגד החזה כנודע. והנה היא \nאחותו דזעיר, בבחינתה שם, ולא במקום אחר, כי שם תכלית דבקותם, מה שאין כן בה' \nראשונות שבה לא נמצא יותר. (ע\"כ מזולתו): \n \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "פרשת נצבים\nסימן כ\"ט: \nהנסתרות לה' אלקינו וגו': \n(מזולתו) כבר ידעת ד' אותיות ההוי\"ה, שהם, אהבה, יראה, תורה, מצוה. ואמנם יראה \nואהבה, הם בלב, ולכן נקראים הנסתרות. אבל תורה ומצוה, נקראים נגלות. גם החמשה \nגבורות מנצפ\"ך, שהם באימא עילאה, הם נעלמוה. ועליהם אמר הנסתרות, כלומר נסתרות של \nה' עילאה. ע\"ד יש ה' גבורות אחרות בנוקבא תהאה דזעיר, והם נגלות, וזהו ה' נגלות. ה' \nנסהרות וה' נגלוה. (ע\"כ מזולהו): \n \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "פרשת האזינו\nכי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו: \nסוד הפסוק הזה, שאמר מרע\"ה אל בני ישראל, כשאני אקרא וקורא יהו\"ה, תכוונו אתם שהיא \nהוי\"ה בבחי' ס\"ג, והבו גודל לאלהינו, שתכוונו אתם לגדל אותה הוי\"ה, ע\"י מלויים, כי \nע\"י כוונה זאת, שם כ\"ו שהוא הוי\"ה, נעשה ס\"ג. וזהג כי שם ה' אקרא, דהיינו כשאני \nמזכיר ה', תכוונו לשם ס\"ג, לגדל הוי\"ה, כי ע\"י המלוי יתגדל ונעשה ס\"ג, וזהו הבו \nגד\"ל, כי גד\"ל חסר וא\"ו כמנין ל\"ז, שהוא מלוי דס\"ג, וזהו לאלהינו. תורה ומצוה, \nנקראים נגלות. גם החמשה גבורות מנצפ\"ך, שהם באימא עילאה, הם נעלמות. ועליהם אמר \nהנסתרות, כלומר נסתרות של ה' עילאה. ע\"ד יש ה' גבורות אחרות בנוקבא תתאה דזעיר, והם \nנגלות, וזהו ה' נגלות. ה' נסתרות וה' נגלות. (ע\"כ מזולהו). האזינו: \n(מזולתו) עוד ירצה, כי נוקבא דזעיר, נקראת שם ה'. ואמר, כאשר שם ה' שהיא המלכות \nאקרא, כדי לקבל מן הזעיר, מלשון וקרא זה אל זה, הבו גודל מצד הגדולה, הנקראת חסד, \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "לאלהינו שהיא המלכות הנזכר והענין הוא, שע\"י חסד נגדל פרצופה והנה אלהינ\"ו גימטריא \nק\"ב, שהם הג' המלויים, של ג' הוי\"ה, ע\"ב, ס\"ג, מ\"ה, שהם, מ\"ו, ל\"ז, י\"ט, גימטריא \nק\"ב. ואלו הג' הויו\"ת הניתנין לה, כדי שעל ידם התגדל המלכות, שהיא ההוי\"ה דההי\"ן \nהתחתונה, והנה ג' ההויו\"ת הנזכר, הם בגימטריא ע\"ח, והם עולות כמנין הב\"ו, שהוא י\"ג, \nוכמנין גד\"ל, שהוא ל\"ז. ול' של שמוש של מלת לאלהינג הרי פ', תסיר שני הכוללים של \nשתי תיבות הבו גדל, נשאר ע\"ח, כמספר השלשה הויו\"ת הנזכר, שהם ע\"ח. גם כ\"י ש\"ם, \nבגימטריא ש\"ע, שהם ש\"ע נהורין דא\"א, כי בהיות המלכות עם ז\"א פנים בפנים, אז יש לה \nכל אלו הש\"ע נהורין. וז\"ש הבו גדל, כי עי\"כ הבו לה גדלות, שתתגדל ויאריכו פניה בש\"ע \nנהורין. גם שם בגימטריא יהחה שד\"י, וס\"ת הבו גודל לאלהינה הם בגימטריא מ\"ב. אמר \nשמואל, אפשר שרמז בזה, כי כל שם מ\"ב הוא בגבורה, זהו מ\"ש הבו גודל לאלהינו, שהוא \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "גבורה. (ע\"כ מזולתו) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו: \nידוע הוא, שארבע שמות הם כוללים כל עולם האצילות. שהם, שם יהו\"ה אהי\"ה, יהו\"ה \nאדנ\"י, הנרמזים בד' אותיות הוי\"ה, שהם או\"א וזו\"ן. והנה ד' שמות הנזכר, הם בגימטריא \nקל\"ח וזהו מש\"ה, כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וזהו ג\"כ סוד חקל תפוחין קדישין כי \nשורש המוחין הם הוי\"ה ואהי\"ה בראש ז\"א, אשר שם ג' פירקין הראשונים של נה\"י דאימא, \nומשם נמשך אל ג' פרקים האחרונים שהם נה\"י דזעיר ברישא דנוקבא דז\"א, ושם הוא הוי\"ה \nואדנ\"י: \n \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "פרשת וזאת הברכה\nסימן ל\"ג: \nויאמר ה' מסיני בא וגו', ואתה מרבבות וגו': \nהנה מלת ואתה, הוא תרגום, כמו שפירש בזהר על פסוק דבר ה' במחזה, כי מחזה תרגום הוא, \nלפי שאברהם אע\"ה, היה אז ערל, לכן נגלה הקב\"ה עליו אז, בלשון תרגרם, כדי שלא יקנאו \nבו מלאכי השרת. וזה הענין עצמו כאן, השמיענו הפסוק עתה, כי כשבא הקב\"ה ליתן את \nהתורה לישראל, היתה ביאתו נעלמת בענין התרגום, וזהו ואתה. וטעם לדבר היה, מסבת \nרבבות קדש, המלאכים, שלא יקטרגו עליהם, וימנעו נתינת התורה. [ובזה יובן ג\"כ פסוק אם \nתבעיון בעיו שובו אתיה שהוא בלשון תרגום, לפי שהשב בתשובה חותרין לו חתירה מתחת כסא \nהכבוד, שלא יקטרגו בו מלאכי השרת, לכן אמר אתיו, לשון תרגום: \nיורו משפטיך ליעקב: \n(מזולתו) הנה ר\"ת, של 'ישימו 'קטורה 'באפך, הוא יב\"ק. גם ר\"ת, של 'על 'מזבחך 'ברך \nבגימטריא יב\"ק. גם קטור\"ה ע\"ה, בגימט' אהי\"ה ברחמים. והענין הוא, כי ע\"י הקטרת, היו \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "גורמים ששם ההוי\"ה באותיותיה שהיא רחמים, וכן תמורתה בא\"ת ב\"ש, שהוא מצפ\"ץ, עולה \nג\"כ בגימטריא ש', כמנין ברחמים, ישתתפו עם מדת הדין, שהוא שם אהי\"ה, אימא, דמינה \nדינים מתערין. והרי זה נרמז במלת קטורה כנזכר: \nאמר שמואל, השתא אתי שפיר, מש\"ה קטורה, ולא קטורת. עוד אמר שמואל, נלע\"ד כי קטור\"ה \nבגימטריא ש\"ך, והם דינים גמורים. והכהנים היו מכוונים למתק הדינים הנזכר עם שם \nאהי\"ה ברחמים, כמ\"ש הרב זלה\"ה. ועוד היו משלבים הוי\"ה ואלהים, והוי\"ה ממתק את שם \nאלהים, בחיבור יב\"ק, בר\"ת ישימו קטורה באפך כאמור. לכן התחיל הצירוף ביו\"ד תחלה, \nלרמוז לעשר אותיות הוי\"ה, ואח\"כ ק\"ב, כנגד ג' מילויי ע\"ב ס\"ג מ\"ה, הנרמזים במלת \nאלהינו, כאמור למעלה. ובכח כל אלו המלויים והויו\"ת הנזכר, ממתקים את ש\"ך דינים \nהנזכר. כנלע\"ד: \nגם היו מחברים שם הוי\"ה שהיא רחמים עם מדת הדין האחרת הנקראת אלהים, להמתיקה ולבטל \nכחה ע\"י הקטרת, וזהו חבור יב\"ק, בגימטריא הוי\"ה אלהים, וז\"ש באפך, שהיו ממתקים כחות \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "הדין, ע\"י הקטרת כנזכר. א\"ש, סמך אל מ\"ש. (ע\"כ מזולתו): \nמעונה אלהי קדם וגו': \nירצה, שהמעון והמדור של הקב\"ה, הוא בהיותו אלהי קדם, שהוא שם הדעת הפנימי של \nהמלכות, העולה בגימטריא קדם, והוא אחוריים של שם ב\"ן, כמבואר אצלנו בשער ההקדמות: \n \nספר שיר השירים\nסימן א': \nישקני מנשיקות פיהו וכו'. הנה בפסוק זה, יש ז' תיבות, כנזכר במדרש שיר השירים. והם \nכנגד ז' נשיקין, שהם ז' ספירות תחתונות, של נוקבא דזעיר, המתברכות מפיו של ז\"א. \nואמרו פיהו, ולא פי\"ו. ר\"ל, פ\"י ה\"ו, כי ב' אותיות ה\"ו במלואם ביודי\"ן, כזה ה\"י \nוי\"ו, בגימטריא הב\"ל, שהוא ההבל היוצא מן הפה, דאתפליג לל\"ז אלף עיבר, כנזכר באדרא \nרבא דפרשת נשא: \nור\"ת 'כי 'טובים 'דודיך 'מיין, הוא כדט\"ם, וחסר מזה השם אות א' בראשיתו, אכדט\"ם, \nשהוא חילוף אלהים, באותיות שלפניו כנודע. והנה השם הזה, נמשך לנוקבא דז\"א, מאת \nאימא, שהוא הוי\"ה דס\"ג, ועם עשר אותיותיה הוא ע\"ג, במנין כדט\"ם. והנה אימא עילאה \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "נקראת יי\"ן כנודע, ואות אלף החסר משם אכדט\"ם, הוא בחי' הכולל. ובזה נשלם גם באופן \nאחר, כי זו האלף ניתן אליה להשלימו, משם אהי\"ה שבאימא, ושם הזה עולה ע\"ד, שהם ב' \nאותיות גדולות עד, שבמלת שמע, ובמלת אחד כנודע, כי שם היא באלפ\"א בית\"א רבתי: \n", "en": ""}]}
